מדינת ישראל נ. אדהם הוארי

פסק-דין בתיק ע"פ 5548/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5548/08 ע"פ 5566/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערת בע"פ 5548/08: המערערים בע"פ 5566/08: מדינת ישראל 1. אדהם הוארי 2. בילאל הוארי נ ג ד המשיבים בע"פ 5548/08: המשיבה בע"פ 5566/08: 1. אדהם הוארי 2. בילאל הוארי מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בת.פ.ח. 510/05, מיום 6.5.08, שניתן על ידי הנשיא מ' בן דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם תאריך הישיבה: ט' בכסלו התש"ע (26.11.09) בשם המערערת בע"פ 5548/08 עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם המשיבים בע"פ 5548/08 עו"ד כרמל מיכאל עו"ד דדון יונתן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת הובאה המסכת העובדתית הבאה: עלי בשיר (להלן: המנוח) היה נשוי לבת משפחת פהום המתגוררת באזור השוק בנצרת. בתאריך 23.2.05 הגיע המנוח לבקר את הורי אשתו, ובעודו עומד במרפסת הבית פנה אליו מערער 1, אדהם הוארי (להלן: אדהם) שעמד ליד אחד הדוכנים בשוק, ושאל אותו למה ירק לעברו. לאחר זמן מה ירד המנוח מן הדירה, ובשעה שעשה את דרכו לעבר רכבו התפתח דין ודברים בינו לאדהם. המנוח החל צועד לעבר יריבו, ואז שלף האחרון אקדח אותו נשא שלא כדין, וירה לעבר המנוח ממרחק של מטרים ספורים. מערער 2, בילאל הוארי (להלן: בילאל), שגם הוא היה בזירה, החל נאבק במנוח, ובמהלך מאבק זה דקר את יריבו בסכין מספר פעמים באיזור מותניו. מהזירה נמלטו המערערים לדירת ידידתו של בילאל, שם החליף האחרון את חולצתו ואת האקדח הטמינו המערערים בחצר הבית. על פי גרסת המשיבה, ירה אדהם לעבר המנוח 6 יריות שפגעו בשתי רגליו, מותנו וכתפו. יריות אלה ודקירת המנוח גרמו לו נזקים חמורים באיברים פנימיים, ובמשך מספר חודשים נותר מאושפז בבית חולים נאבק על חייו, עד שבתאריך 28.6.05 הלך לעולמו. בגין עובדות אלו זו יוחסו למערערים עבירות רצח, החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין, ושיבוש מהלכי משפט – עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 144 ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. במהלך משפטם טענו המערערים כי אף שפציעתו של המנוח נגרמה מידיהם, הם אינם נושאים באחריות פלילית, הואיל ונאלצו לנהוג כך כהגנה עצמית מפני תקיפתו של המנוח שהיה מזוין בסכין. בית המשפט המחוזי קבע בסופו של יום, כי לא הוכח שבמערערים התקיים היסוד הנפשי להרשעה בעבירת רצח, אולם התקיימו גם התקיימו יסודותיה של עבירת הריגה. בנוסף, הורשעו המערערים בשתי העבירות הנוספות שיוחסו להם, ובהמשך נדון אדהם על חלקו בפרשה ל-14 שנות מאסר בעוד שבילאל נדון ל-10 שנות מאסר. כמו כן, נגזר למערערים מאסר על-תנאי בן שלוש שנים, ונקבע כי הם ישאו בו אם יעברו בתוך שלוש שנים עבירה מסוג פשע המנויה בפרק י' של חוק העונשין. 3. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. באחד (ע"פ 5566/08) משיגים המערערים על הרשעתם בעבירת הריגה. המערערים סבורים כי הרשעתם שגויה, הואיל ודעת הרוב בבית המשפט קמא התקשתה לתת אמון בעדים שהובאו בפניה, וממילא לא נתקבלה תמונה ברורה של האירועים שהביאו לפציעת המנוח. לעניין זה הופנינו לדבריו של השופט אברהם בעמ' 13 להכרעת הדין, לאמור: "אני מתקשה לקבל, ודאי לא בשלמות, איזו מבין העדויות הללו, תהא זו עדות של מי מקבוצת העדים של משפחת המנוח, תהא זו עדות של הנאשמים או מי שביקש להיטיב עמם בעדותו, ואפילו עדויותיהם של העדים האובייקטיביים, אינן נקיות מחשד לאי-דיוק מכוון, מטעמים אלה ואחרים". להשקפה זו היה שותף גם הנשיא בן דוד (ראו עמ' 15 להכרעת הדין), שסבר כי סדר האירועים "היא נקודה קשה לפיצוח", וכי בסופו של יום נותרה "תמונת הקרב המדויקת, מעורפלת למדי". לאור זאת, נטען כי לא ניתן היה לשלול את התרחיש שעלה מעדות המערערים, לאמור, שהמנוח וקרוב משפחתו וויסאם אגברייה (להלן: וויסאם) התקרבו אליהם במהירות כשהם מחזיקים בידיהם סכינים, ומתוך כוונה לתקוף אותם, ועל כן הם נאלצו להתגונן מפני ההתקפה שנכפתה עליהם, ובה היתה גלומה סכנה של ממש לפגיעה קשה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי גם אם "תמונת הקרב" היתה בהירה, לא ניתן היה להרשיעם כמבצעיה בצוותא של עבירת ההריגה. לחילופין, עתרו המערערים להקל בעונשם. להשקפתם, בית המשפט המחוזי החמיר עמם יותר מהמתחייב, תוך חריגה מרמת הענישה הנוהגת ואי מתן משקל הולם לנסיבותיהם. בערעור האחר טוענת המדינה כי בעונש שהושת על המערערים אין מענה הולם לחומרת מעשיהם. נטען, כי המערערים השתמשו באקדח שהוחזק ללא רישיון ובסכין כדי לתקוף את המתלונן, תוך ידיעה כי מעשיהם עלולים להסתיים בתוצאה קטלנית. חרף זאת, הם לא הרפו ממנו, פצעו אותו קשה, והוא נאלץ לחוות מסכת נוספת של ייסורים וסבל בעקבות אשפוז ממושך שבסופו הלך לעולמו. 4. חרף המחלוקת שנתגלעה בין שופטי המותב של בית משפט קמא, נדמה כי הכל הסכימו שהמנוח ירד מבית הוריו כדי להתעמת עם המערערים, ואותה שעה נשא עמו סכין. אולם, בעוד שסגן הנשיא ממן סבר כי הופעת המנוח לא התפרשה על ידי אדהם כאיום, גרס השופט אברהם כי "חזרתו של המנוח לזירת העימות המילולי הראשוני, לאחר שהצטייד בסכין שהביא מבית הוריו, והחל צועד לעבר [אדהם], עשויה היתה להיות מהלך מאיים בעיניו של [אדהם], וזאת כאשר אנו יודעים, כי המנוח היה אדם גדל גוף, וכאשר חודשים אחדים קודם לכן הותקף ונדקר [אדהם] בידי משפחת המנוח, על רקע סכסוך ביניהם" (ראו עמ' 14). העולה מהאמור הוא, שבעוד שעל פי השקפתו של סגן הנשיא ממן, הטענה בדבר הגנה עצמית לא תעמוד למערערים עקב אי-קיומו של צורך להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית לפגיעה בחיים, השופט אברהם היה מוכן לעשות צעד נוסף לטובת אדהם, ולהניח כי הוא האמין אותה שעה שהמנוח עומד לתקוף אותו עם סכין. אולם, בכל לא היה כדי להקים סייג לאחריות בפלילים, הואיל והשופט אברהם הוסיף והפנה לכך שבמהלך הקטטה האלימה "נורה המנוח בידי [אדהם], ונדקר בידי [בילאל], ולא עלה בידו לדקור מי מ[המערערים], חרף הסכין שהחזיק בידו, כנראה בגלל העדיפות המספרית של השניים נגד האחד, והאקדח שבו עשה [אדהם] שימוש במאבק זה" (ראו עמ' 14, ההדגשה הוספה). עינינו הרואות, כי גם על פי הגרסה המיטיבה עם המערערים, ממנה לא ראינו מקום לשנות, תגובתו של אדהם לאיום ששידר המנוח בהופעתו, חרגה מן הסביר בנסיבות העניין (ראו לעניין זה סעיף 34 ט"ז לחוק העונשין). ואם כך הוא המצב בעניינו של אדהם, מקל וחומר שכך הוא המצב בעניינו של בילאל, שהחל דוקר את המנוח רק לאחר שאדהם כבר ירה לעברו. יתרה מכך, נוכח התשתית העובדתית שימשה את השופט אברהם בפסיקתו, מקובלת עלינו גם השקפתו לפיה היו למערערים דרכי תגובה חלופיות, ובלשון המקור (ראו עמ' 14): "הם יכלו לברוח מן המקום; [אדהם] יכול היה לירות באויר, על מנת להרתיע את המנוח מלתוקפו, ואם כבר ירה לעברו על מנת לפגוע – הוא היה יכול להימלט מן המקום לאחר הפגיעה הראשונה, שהרי זו ודאי הפיגה מן הסכנה שבה היה נתון [אדהם]". אולם המערערים בחרו שלא לנקוט באף לא אחד מצעדים אלה, ושוב אין מנוס מן המסקנה כי בלבם גמלה החלטה להשיב מלחמה שערה, ולראיה העובדה שתוצאות העימות הקשות נתגלו במנוח דווקא, בעוד שאדהם יצא ללא פגע, ובילאל עם חתך בכף ידו. בנסיבות אלו המערערים אינם יכולים לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י' של חוק העונשין (לעניין סייג זה של האחריות בפלילים ראו ע"פ 4191/05 ארנולד אלטגואז נ' מדינת ישראל, לא פורסם, (25.10.2006); ע"פ קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90, (2004); ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, 274 (1996); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, לא פורסם (28.9.2005)). 5. באשר לטענה בדבר אחריותם של המערער כמבצעים בצוותא, לעניין זה קבעה הפסיקה: "המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה" (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250). ובמקום אחר - "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית – מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת" (ע"פ 2796/95 הנ"ל, 403). שני המערערים תקפו את המנוח בשצף קצף, תוך שהם יודעים כי בכל אחד מכלי המשחית שבידיהם (אקדח וסכין) גלומה סכנה לפגיעה קטלנית. הם היו אפוא שותפים מלאים לעשייה העבריינית, ולפיכך גם בעניין זה לא ראינו מקום לשנות מהכרעת הדין. 6. באשר לערעור כנגד העונש – האירועים שהביאו למותו של המנוח, חמורים הם מאין כמותם. על רקע של מה-בכך נשלפו סכינים ואקדח, והתוצאה היתה שפתיל חייו של אדם צעיר, משכיל, ששימש כעמוד התווך של משפחתו וכל עתידו לפניו, קופד בחטף. זו התנהגות קשה ותוצאה מקוממת שהדעת אינה סובלת, במיוחד כאשר תופעת האלימות בחברה הישראלית הפכה לנגע. בתדירות גוברת והולכת אנו מתבשרים על עוד ועוד מקרים מסוג זה, במהלכם קופחו חיי אדם, ורבים אחרים נותרו נושאים על גופם את צלקות האלימות אותה נאלצו לחוות. אכן, נראה כי לאירועים הנוכחיים תרם גם המנוח בהחלטתו לצאת ולהתעמת עם יריביו כשהוא אוחז בסכין, אולם עובדה היא שהמערערים יצאו מהעימות ללא פגע, בעוד שהמנוח נותר מוטל דקור וירוי על הקרקע. בנסיבות אלו מקובלת עלינו השקפתה של באת-כחה של המשיבה, לפיה נסיבותיו של מקרה זה ניצבות באחד משלביו היותר גבוהים של סולם החומרה אם לא החמור שבהם, ועל כן אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי נטה חסד למערערים עד שנדרשת התערבותו של בית משפט זה כדי להשלים את החסר. לפיכך, אנו דוחים את הערעור בע"פ 5566/08, ומאידך, מקבלים את ערעור המדינה בע"פ 5548/08, במובן זה שתקופת מאסרו בפועל של אדהם תעמוד על 16 שנים, ומאסרו של בילאל על 12 שנים. ניתן היום, כ"ג בכסלו התש"ע (10.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08055480_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il