אורי בנית נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים עש"מ 5547/00 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערער: אורי בנית נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 90/96 שניתן ביום 9.7.00 תאריך הישיבה: כ"ח באלול התש"ס (28.9.00) בשם המערער: עו"ד זאב אפיק בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין 1. אורי בנית (להלן - המערער) עבד בשירות המדינה כסגן פקיד השומה במשרד מס הכנסה במזרח ירושלים. הוא הועמד לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בשל כך שבשמונה מקרים, בחודש דצמבר 1995 ובחודש ינואר 1996, הוחתם כרטיס הנוכחות שלו, בידיעתו ובהסכמתו, על ידי עובדים שהיו כפופים לו במשרד השומה. בכך, נאמר בכתב התובענה, המערער ניצל לרעה את מעמדו כלפי עובדים שהיו כפופים לו, הפר את הוראות התקשי"ר והתנהג התנהגות שאינה הוגנת ואינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה. 2. המערער פרש מעבודתו בשירות המדינה לפני שהוגשה נגדו התובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. אולם, לפי סעיף 66 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963- (להלן - חוק המשמעת) לא היה בכך כדי למנוע את הגשת התובענה. 3. בפני בית הדין למשמעת הודה המערער בביצוע העבירות ובית הדין הרשיעו בביצוע עבירות בניגוד לסעיף 17 לחוק המשמעת. לאחר ששמע טענות בדבר אמצעי המשמעת הראויים, החליט בית הדין למשמעת להטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: א. נזיפה חמורה; ב. הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים. 4. ערעור זה מכוון נגד אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער. בקשת המערער היא, שבית המשפט יסתפק בנזיפה חמורה. הוא תומך את בקשתו בשתי טענות. ראשית, הוא טוען, בית הדין למשמעת אינו מוסמך להטיל על עובד המדינה שפרש מן השירות את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה. שנית, הוא מוסיף, אמצעי המשמעת שהוטלו עליו חמורים יתר על המידה. 5. מה הם אמצעי המשמעת שבסמכות בית הדין למשמעת? התשובה מצוייה בסעיף 34 לחוק המשמעת. סעיף זה מונה בין אמצעי המשמעת גם הורדה בדרגה. וכך הוא אומר: "(4) הורדה בדרגה או הקפאתה, במידה ולתקופה שנקבע;". אף-על-פי כן טוען המערער כי בית הדין למשמעת אינו מוסמך להטיל על עובד המדינה שפרש משירות המדינה את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה. ומדוע? משום שברור כי יש אמצעי משמעת, בין אלה המנויים בסעיף 34 לחוק, שאינם ישימים לגבי עובד המדינה שפרש משירות המדינה. כאלה הם, לדוגמה, פיטורים משירות המדינה או העברה למשרה אחרת בשירות המדינה. לטענת המערער, כך גם לגבי הורדה בדרגה. הוא סומך טענה זאת על ההגדרה של "משכורת קובעת" בסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח חדש], התש"ל1970-. וזו לשונו של סעיף 8: "'משכורת קובעת' לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; אם הורד בדרגתו, עקב אמצעי משמעת לפי כל דין, תהיה משכורתו הקובעת במשך כל תקופת ההורדה נחשבת לפי הדרגה שאליה הורד ובתום תקופת ההורדה תחזור ותיחשב לפי הדרגה שלפני ההורדה". סעיף זה מלמד, לטענת המערער, כי קיצבת הגימלה של עובד שפרש מן השירות צריכה להיות מחושבת על פי המשכורת בדרגה שהיתה לו ערב הפרישה, ולפי הסעיף אי-אפשר, לטענתו, להפחית משכורת זאת בדרך של הורדה בדרגה. אולם, אם כך, מה המשמעות של הסיפא לסעיף זה? תשובת המערער היא, שהסיפא לסעיף זה מתייחסת רק לעובד שבית הדין למשמעת הטיל עליו אמצעי משמעת של הורדה בדרגה בעודו עובד, והוא פרש משירות המדינה רק לאחר מכן, ולפני שנסתיימה תקופת ההורדה. 6. טענה זאת אינה מקובלת עלי. נכון הדבר שחלק מאמצעי המשמעת המנויים בסעיף 34 לחוק המשמעת אינם ישימים לגבי עובד שפרש משירות המדינה לפני שבית הדין למשמעת נותן את גזר הדין. כך, לדוגמה, לגבי פיטורים משירות המדינה. הדבר ברור עד כדי כך שלא היה צורך או טעם לומר זאת במפורש. אך לא כך לגבי אמצעי משמעת אחרים המנויים באותו סעיף. מה הדין, למשל, לגבי נזיפה או הורדה בדרגה? אין דבר בלשון הסעיף המונע הטלת אמצעי משמעת אלה גם על עובד לאחר שפרש משירות המדינה. אמצעי משמעת אלה עשויים לחול, לא רק לפי לשון הסעיף אלא גם לפי מהות האמצעים, אף על עובד שפרש מן השירות. לכן, פירוש רחב כזה הוא הפירוש הפשוט והטבעי של הסעיף. האם יש טעם לצמצם פירוש זה, ולומר כי אמצעי משמעת של נזיפה או הורדה בדרגה אינם ישימים כלל לאחר שהעובד פרש משירות המדינה? טעם אפשרי לפירוש מצמצם כזה הוא תכלית החוק. תכלית החוק עשוייה לחייב, בעניין הנדון כמו בעניינים אחרים, פירוש מצמצם. השאלה היא, אם כן, אם אכן פירוש מצמצם כזה מתחייב לפי תכלית החוק. בדומה לכך יש לומר גם לגבי ההגדרה של "משכורת קובעת" בסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות). לפי לשון הסיפא של סעיף זה, ברור כי ניתן להפחית את המשכורת הקובעת של עובד המדינה שפרש מן השירות, אם בית הדין למשמעת גזר עליו הורדה בדרגה. גם לפי מהות האמצעי של הורדה בדרגה, אין מניעה להטיל אמצעי זה על עובד שפרש מן השירות, שהרי הגימלה של העובד נקבעה בדרך כלל על פי דרגת העובד ערב הפרישה מן השירות. כיוון שכך, מתעוררת השאלה אם תכלית החוק מחייבת פירוש מצמצם, לפיו נתונה לבית הדין למשמעת סמכות להוריד בדרגה עובד, באופן הגימלה שלו תחושב לפי הדרגה שאליה הורד, רק אם גזר הדין ניתן לפני שהעובד פרש מן השירות, ובית הדין מאבד סמכות זאת אם גזר הדין ניתן לאחר שהעובד פרש מן השירות. מהי, אם כן, תכלית החוק לעניין זה? התכלית העיקרית של חוק המשמעת היא השמירה על התפקוד הראוי והתדמית הראויה של שירות המדינה. תכלית זאת אינה מתיישבת עם הענקת חסינות, מלאה או חלקית, לעובד המדינה שהחליט, לאחר שביצע עבירת משמעת, לפרוש משירות המדינה. והרי חוק המשמעת ראה צורך לקבוע במפורש, בסעיף 66, כי "מותר להתחיל בהליכים לפני בית הדין אף לאחר שפרש העובד מהשירות". הדעת נותנת שהחוק לא התכוון להליכי משמעת שאין בסופם, אם העובד יורשע, אמצעי משמעת של ממש. המהות של הליכי משמעת מחייבת שאמצעי המשמעת יהיו הולמים את עבירת המשמעת, גם לגבי עובד שפרש מן השירות. אם האמצעים מעוקרים, ההליך יהיה עקר. וכי מה האמצעים שניתן להטיל על עובד שכבר פרש מן השירות? אחד האמצעים המעטים, שיש בהם כדי להרתיע, הוא הורדה בדרגה, שיש בה כדי להפחית את שעור הגימלה, במידה ולתקופה שבית הדין יקבע. אין זה מתקבל על הדעת שעובד המדינה יוכל להימלט מפני אמצעי זה, אם ישכיל להתפטר מן השירות מבעוד זמן, ואפילו יהיה זה לאחר שבית הדין למשמעת מצא אותו אשם בדין, ובלבד שיהיה זה לפני שבית הדין גזר את הדין. כדי להרתיע את עובד המדינה מפני ביצוע עבירות משמעת, עליו לדעת כי גם אם יפרוש משירות המדינה, לאחר ביצוע העבירה, הוא יהיה צפוי גם להורדה בדרגה שתפגע בגימלה. בהתאם לכך, פירוש רחב של הסמכות להוריד עובד בדרגה, באופן שמקנה סמכות זאת לבית הדין למשמעת גם אם העובד פרש מן השירות, מתיישב עם תכלית החוק. זהו, אם כן, הפירוש הנכון. השוו, לעניין הפירוש התכליתי של הסמכות לשלול פיצויי פיטורים מעובד גם לאחר שפרש מן השירות, עש"מ 2104/98 יאיר מנחם נ' עיריית ירושלים (לא פורסם). כך גם החליט בית הדין למשמעת במקרה הנדון. בהתאם לכך הוא הטיל על המערער את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים. אני דוחה את הטענה כי בית הדין לא היה מוסמך להטיל אמצעי משמעת זה על המערער. 7. נותרה, אם כן, טענה אחת בפי המערער, והיא הטענה בדבר החומרה של אמצעי המשמעת. האמנם החמיר בית הדין עם המערער יתר על המידה? אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער אינם נראים לי חמורים כלל ועיקר. יש חומרה בעצם העובדה שעובד המדינה, במיוחד עובד בכיר שצריך לשמש דוגמה טובה לעובדים הכפופים לו, אינו מחתים את כרטיס הנוכחות שלו בעצמו, כפי שנדרש. חומרה רבה עוד יותר יש בניצול המעמד של עובד בכיר המטיל את החתמת הכרטיס שלו על עובדים הכפופים לו, והוא נמצא חוטא ומחטיא גם יחד. כך היה במקרה הנדון. בנסיבות של המקרה הנדון בית הדין לא החמיר עם המערער מעבר לראוי, לא על רקע הנסיבות של המקרה ואף לא בהשוואה לאמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין במקרים דומים. השוו עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נ(3) 272. המערער מבקש להבדיל בין המקרה הנדון לבין מקרים דומים של החתמת כרטיס נוכחות על ידי אחרים. שבמקרים אחרים, כך הוא טוען, ההחתמה על ידי אחרים נעשתה כדי להונות, ואילו במקרה הנדון, ההחתמה על ידי אחרים נעשתה, לטענתו, בגלל טעמי בטחון שנבעו מן המיקום של המשרד במזרח ירושלים. אולם טענה זאת, שנטענה כבר בפני בית הדין למשמעת, לא נתקבלה על ידי בית הדין. המערער חזר על טענה זאת בערעור, והרחיב עליה את הדיבור. שמעתי את הטענה, אף כי איני אמור לשמוע מחדש טענות עובדתיות, וכלל לא השתכנעתי. לפיכך אני דוחה אף טענה זאת. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ט' בתשרי התשס"א (8.10.00). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00055470.I02