וליד מזערו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5546/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5546/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: וליד מזערו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית משפט המחוזי בירושלים מיום 1.5.06 בתיק פ' 977/05, שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי אור תאריך הישיבה: י"ד בטבת התשס"ז (04.01.07) בשם המערער: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק דין השופטת ד' ברלינר: 1. המערער הורשע בבית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות במספר עבירות המתייחסות כולן לאירוע אחד. העבירות בהן הורשע המערער הינן קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון להתפרץ למקום מגורים וכן הסעה שלא כדין. כתב האישום ייחס למערער עבירה נוספת של נשיאת נשק שלא כדין ממנה זוכה. כמו כן קבע בית משפט קמא, כי ניסיון ההתפרצות לא היה בנסיבות מחמירות (בניגוד לאמור בכתב האישום). על המערער הוטלו 30 חודשי מאסר. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו של 12 חודשים, כך שחציו יהיה במצטבר וחציו בחופף, באופן שסך כל התקופה אותה יירצה המערער מאחורי סורג ובריח תהיה 36 חודשי מאסר. כמו כן, הוטל עליו מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור שבפנינו מתייחס הן להכרעת והן לגזר הדין. 2. על פי הנטען: המערער ושותפו לכתב האישום, ראמי אלחדד (להלן: ראמי) קשרו קשר עם אדם נוסף - נביל דבעי (להלן: נביל) להתפרץ לביתו של עורך-דין שריף המתגורר בבית חנינא. את המידע בקשר לביתו של עו"ד שריף ותכולתו קיבלו מאדם נוסף בשם נדאל היייכל (להלן: נדאל). המערער שאל רכב מבן דודו, רכב זה שימש גם לסיור מקדים בקרבת ביתו של עורך-דין שריף לצורך ביצוע ההתפרצות. המערער, כך על פי הנטען, ביקש מנביל להביא את הציוד הרלוונטי: אקדח, רעלות פנים וכפפות. בתאריך 27.6.05 הוצאה התוכנית אל הפועל. המערער נהג ברכב, אסף את שותפיו נביל וראמי, והמשיך לביתו של עורך-דין שריף. בדרך הוריד את שני שותפיו על מנת שלא יזוהו במחסום ולאחר מכן שב ואסף אותם. ברשותו של נביל היה הציוד שהוזכר לעיל, לרבות האקדח. ראמי נשא איתו סכין מתקפלת. בסופו של דבר ניסיון הפריצה לא צלח. במשך 40 דקות ניסו המערער ושותפיו לפרוץ לבית אלא שמאמציהם לא נשאו פרי, שעל כן עזבו את המקום מבלי לבצע את המטרה לשמה באו. סמוך לאחר מכן, נעצרו על ידי המשטרה, שברשותה היה מידע מוקדם על הפריצה המתוכננת. ממצאי בית משפט קמא 3. הראיה המרכזית עליה נשענים ממצאי הכרעת הדין הינה עדותו של נביל. עם נביל נחתם הסכם ב- 5.7.05 מכוחו שימש כעד מדינה. בעדותו בבית המשפט, העיד נביל על כל השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, כאשר העדות לוותה בפרטים, הן באשר לקשירת הקשר והן באשר לביצוע. כך למשל סיפר נביל, כי כאשר הגיעו לביתו של עורך-דין שריף לצורך ביצוע ההתפרצות, ירדו נביל וראמי בסמוך לבית ואילו המערער הרחיק את הרכב מהמקום. פרט נוסף שעליו העיד היה כי המערער התקשר לנביל באמצעות טלפון נייד בזמן שהיו במקום. עוד סיפר נביל, כי הביא כפפות לאירוע כפי שדרש ממנו המערער, לדבריו לא עשה שימוש באותן כפפות לפני ניסיון ההתפרצות. 4. בפני בית משפט קמא היו ראיות נוספות שאלה עיקריהן: פלט שיחות ממכשיר הטלפון הנייד של המערער, שהעידו על כך כי אכן התקשר לנביל. מעתק טביעת אצבע שנלקח מהרכב שנהג בו המערער ועליו נמצאה טביעת אצבע הזהה לטביעת ידו של ראמי. עדויות עוקבים שעקבו אחרי רכבו של המערער ועלו בקנה אחד עם תיאורו של נביל באשר לכך שהמערער הוריד את שני שותפיו ואסף אותם לאחר מכן לאחר המחסום. עדותו של עורך-דין שריף עצמו, אשר הבחין בפעילות חשודה ועקב מתוך ביתו כשהוא נע בין חלון המרפסת לחלון המטבח. בין היתר הבחין עורך-דין שריף באדם מבוגר עם זקן לבן ארוך - תיאור ההולם את המערער, אשר הלך בסמוך לרכב ולא בכיוון מסגד הנמצא בקרבת מקום, (שזוהי אפשרות שהועלתה על ידי המערער). ראיה נוספת שעמדה בפני בית משפט קמא הייתה עדותו של מדובב, שכונה בשם מאהר, אשר שהה בתא של ראמי. ראמי התוודה בפני המדובב, כי אכן נטל חלק בניסיון ההתפרצות והפליל גם את שני שותפיו, קרי: המערער ונביל. בין היתר, הביע ראמי חשש, כי טביעת אצבעותיו תתגלה על רכבו של המערער כפי שבפועל אכן אירע. 5. בית משפט קמא קבע, כי ניתן לסמוך על גרעין גרסתו של עד המדינה. השופטת קמא לא התעלמה מ"סימני שאלה ביחס לנקודות מסוימות בהשתלשלות האירועים", כמו גם מסתירות בעדותו וכן העובדה שלא הרבה לשתף פעולה עד כדי הכרזתו כעד עוין. לצד אלה, התייחסה השופטת קמא לחשש האינהרנטי הנובע מעצם היותו עד מדינה ולסכסוך ישן, שלקיומו טוען המערער, בין משפחתו למשפחת נביל. עדיין, בסופו של יום, סברה כי כל הגורמים הללו יחד, אינם מכרסמים במשקל עדותו "עד כדי שמיטת הקרקע תחת הגרסה". באשר למצבור הראיות הנוספות שהובאו לפניה, סברה כבוד השופטת קמא, כי הן מחזקות את האמון בגרסתו ומהוות את הסיוע הנדרש להרשעה. אליבא דבית משפט קמא, הראיות עומדות בכל הקריטריונים הנדרשים מראיות סיוע. ריבויין וכן העובדה שהן מתייחסות לקטעים שונים בהשתלשלות העניינים מספקת מימד נוסף של שכנוע. ספציפית, קיבלה כבוד השופטת קמא את גרסתו של נביל, באשר לכך שהכפפה שנמצאה בחזקתו, לא היתה ברשותו של המערער קודם לליל האירוע. לפיכך, העובדה שבאותה כפפה נמצא ד.נ.א. של המערער - מוסברת רק בהשתתפותו באירוע. כך נקבע גם באשר להסברו של ראמי לעניין הימצאות טביעת האצבע שלו על רכבו של המערער. הסבריו לא נתקבלו כאמינים, שעל כן גם בכך ראיית סיוע באשר למיהותם של השותפים לניסיון הפריצה. ראיות נוספות נמצאו בפלט הטלפון הנייד המצביע על כך כי המערער אכן התקשר לנביל באותו לילה וכן בעדותם של השוטרים העוקבים. 6. בהודעת הערעור חוזר למעשה, בא כֹח המערער, על הטענות אותן העלה בבית המשפט המחוזי, באשר לאמינותו של עד המדינה, סתירות בדבריו והצורך בהתייחסות זהירה במיוחד לעדותו, אותה מגדיר בא כֹח המערער כעדות "שקרית והזויה". בהמשך, תוקף בא כֹח המערער, כל אחת מהראיות בהם ראה בית משפט קמא סיוע. את הדגש שם בא כֹח המערער על עדותו של נדאל (מוסר האינפורמציה באשר לביתו של עורך-דין שריף). נדאל העיד כעד הגנה, הפליל את עד המדינה, אולם לא הזכיר את המערער ואת שותפו ראמי. לדעת בא כֹח המערער, לא היה מקום לנקוט בדרך בה נקט בית משפט קמא, קרי: פיצולה של העדות על דרך פלגינן דיבורא, באופן שחלקים ממנה התקבלו וחלקים אחרים נדחו. החלוקה, כך לדעת הסנגור, מלאכותית ואינה ראויה. הראיות כולן אינן יוצרות תמונה קוהרנטית, שדי בה כדי להביא לכלל מסקנה, כי אשמת המערער הוכחה מעבר לספק סביר. 7. לא מצאנו ממש בערעור זה. שלד הראיות שהיה בפני בית משפט קמא, כלל את עדותו של עד המדינה ומגוון של ראיות נוספות. הסוגיות שמעלה הסנגור, רובן ככולן עוסקות בקביעות מהימנות ולא מעבר לכך. אין צורך לומר, כי בסוגיות אלה ככלל, ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב. הכרעת הדין היא מפורטת במיוחד והסנגור לא הצביע על נתונים מהם התעלם בית משפט קמא. באשר לעדותו של עד המדינה: כל תמרורי האזהרה עליהם מצביע הסנגור נבדקו ושוקללו. כך לגבי הסכנה האינהרנטית הנובעת מעצם מעמדו, כך באשר לסכסוך הקיים בין המשפחות וכך באשר לסתירות שנמצאו בעדותו. ראיות הסיוע יכולות לשמש לתפקיד כפול, גם לצורך חיזוק מהימנותו של עד המדינה וגם כראיית סיוע הנדרשת מכֹח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. ראה לעניין זה דבריו של השופט י' קדמי בספרו "על הראיות" חלק ראשון עמוד 156: "לא אחת ראיית הסיוע היא המביאה את בית המשפט לכלל מסקנה כי העדות הטעונה סיוע- אמינה היא. במקרים אלה ממלאה ראיית הסיוע שני תפקידים: ראשית, היא תומכת ומשלימה את מידת האמון בעדות העיקרית; ושנית, היא משמשת ראיית סיוע, הדרושה להרשעה על פי אותה עדות עיקרית. אין מניעה, אפוא, לכך שיווצר מצב שבו ראיית הסיוע תכריע את הכף לחובתו של הנאשם, אף שהעדות העיקרית נגדו לוקה, כשלעצמה, במהימנותה". וראה גם האסמכתאות שם. 8. כפי שציין בית משפט קמא, מדובר במקרה זה במצבור מרשים של ראיות שכל אחת מהן יכולה לשמש ראיית סיוע. כך הד.נ.א. שנמצא בכפפה. קביעתו של בית משפט קמא, כי הוא דוחה את טענת המערער באשר לשימוש קודם בכפפה, נשענת על קביעת מהימנות והעדפת גרסתו של נביל ובכך - אין להתערב. תוך יציאה מנקודת הנחה כי אין הסבר אחר להימצאותו של הד.נ.א. בכפפה, די בראיה זו כדי לקשור את המערער לאירוע שמדובר בו. כך גם פלט השיחות שמצביע על התקשרות של המערער לנביל בזמן אמת. ההסבר שנתן המערער (כאילו המדובר בשיחה בענייני עבודה או הזמנה לעישון נרגילה) איננו מעורר אמון על פניו, שעל כן משנדחה על-ידי בית המשפט, יש להותיר קביעה זו בעינה. כך גם באשר לטביעת האצבע של ראמי על רכבו של המערער. ההסבר של ראמי כאילו הוא נוהג להישען על רכבים לא זכה לאמונו של בית המשפט ואף זוהי קביעה עובדתית שאין להתערב בה. לפיכך, מדובר בראיה נסיבתית נוספת הקושרת את רכבו של המערער לראמי, כאשר אין הסבר המקהה את עוקצה הפלילי של טביעת אצבע זו. עדותו של עורך-דין שריף תורמת נדבך נוסף שהרי כיוון הליכתו של אותו גבר שתיאורו הולם את תיאורו של המערער לא היה לכיוון המסגד אלא דווקא בצמוד לרכב. עדות השוטרים העוקבים, מוסיפה אף היא נדבך המשתלב במכלול הראיות. למשקלה העצמאי של כל ראיה, מצטרפת המסקנה המתחייבת מריבויין, כאשר ריבוי זה מהווה ראיה בפני עצמו. אין צורך כי כל ראיה תתייחס למלוא החוליות המרכיבות את האירוע ותענה בפני עצמה על כל הקריטריונים הנדרשות מראיית סיוע. הדרישה היא כי מכלול הראיות יהווה יחד ראיית סיוע (ראה לענין זה ע"פ 1330/92 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 749, 759). 9. בניגוד לטענתו של הסנגור, התמונה שנוצרה היא קוהרנטית וחד משמעית. ובנוסף: הסברו של המערער להימצאותו בבית חנינא באותו לילה היה כי הוא ישן במרפסת ביתו, גבר ואישה אלמונים פנו אליו ואמרו כי הם מחפשים רכב שייקח אותם לבית חנינא. הוא הסכים להסיעם תמורת 35 ש"ח והביא אותם לבית חנינא. משהגיעו, אמרו לו הנוסעים כי הם הולכים כדי להביא לו כסף, משלא חזרו הלך לחפש אותם ולא הצליח בכך. על פניו - מדובר בהסבר שאין בו כל מימד של שכנוע ומשנדחה על ידי בית המשפט אין מקום להתערב בכך. דחיית הסברו של המערער יוצרת במקרה זו ראיה עצמאית על דרך "שטר ושוברו בצידו" שהרי הממצא המפליל הינו עצם נוכחותו של המערער בסמוך למקום האירוע וההסבר "התמים" לא התקבל, (וראה לעניין זה ע"פ 677/84 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33). סוף דבר: כפי שנאמר לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא שעל כן הערעור על הכרעת הדין נדחה. 10. באשר לעונש: טיעונו של המערער מתמקד בפער בענישה בין העונש שנגזר על שותפו ראמי לבין העונש שהוטל עליו. על ראמי הוטלו 15 חודשי מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 3 חודשים, כך שסך הכול עליו לרצות 18 חודשי מאסר בעוד על המערער לרצות 36 חודשי מאסר. גם בנושא זה לא ראינו מקום להתערב. שיקולי הענישה לעולם כוללים את נסיבות ביצוע העבירה כמו גם נסיבותיו של העבריין. לענייננו, מדובר בעבירה של ניסיון התפרצות מתוכנן, שבוצע על ידי מספר אנשים. לניסיון ההתפרצות קדמה פעולת הכנה (סיור מקדים) ותכנון שכלל הצטיידות בכלים הנדרשים. הפער בענישה נובע במקרה זה מ"כרטיס הביקור" של המערער. למערער הרשעות קודמות רבות - בית משפט קמא ציין כי עברו הפלילי מכביד במיוחד ונראה כי מדובר בדפוס התנהגות עבריינית אשר הפך אצלו לאורח חיים. למן שנת 1982 המערער יוצא ונכנס לבתי סוהר, ועברו כולל גם עבירות קשות של שוד מזוין, גניבה, החזקת נשק שלא כדין ועוד. עברו הפלילי של ראמי אינו מתקרב במימדיו ובאופיו לזה של המערער. הדעת נותנת כי לכך יהיה משקל לעניין גזר הדין. בית משפט קמא הלך לקראת המערער כאשר הפעיל את המאסר על תנאי, חציו במצטבר וחציו בחופף ואיננו רואות מקום להתחשבות נוספת. לפיכך, הערעור גם באשר לענישה - נדחה. ניתן היום, י"ד בטבת התשס"ז (4.1.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06055460_Z02.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il