פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 55424-04-25
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערערים:
1. פלוני
2. פלוני
נגד
המשיבים:
1. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים
2. היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר), מיום 25.4.2025, בעת"מ 47775-04-25
בשם המערערים:
עו"ד רועי שרמן
בשם המשיבים:
עו"ד מטר בן ישי
פסק-דין
השופטת יעל וילנר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 23.4.2025 בעת"מ 47775-04-25, במסגרתו נדחתה על הסף עתירת המערערים נגד שתי החלטות של מתאם הרווחה במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן בהתאמה: מתאם הרווחה או המשיב ו-האזור) מיום 24.3.2025, שלא להמליץ על מתן היתר שהייה בישראל למערערים מטעמי רווחה.
2. המערערים, תושבי האזור, הגישו בקשות נפרדות להיתר שהייה זמני בישראל על רקע טענתם כי הם בני זוג הומוסקסואלים וכי בשל נטייתם המינית והקשר הזוגי שהם מקיימים, נשקפת להם סכנת חיים בשטחי הרשות הפלסטינית. לביסוס טענתם, טענו המערערים בין היתר כי ספגו אלימות מסביבתם, עד שאחד מהם אף נדרש לטיפול רפואי. ביום 16.3.2025 נערך למערערים ראיון בהתאם לנוהל "קבלת היתר חריג למטרת 'צרכי רווחה'". בהמשך לכך, ביום 24.3.2025, על רקע מכלול הממצאים שלפניו, העריך המשיב כי הבקשות אינן אותנטיות והמליץ, בשתי החלטות נפרדות, לדחותן.
3. המערערים הגישו ביחד עתירה לבית המשפט המחוזי. העתירה נדחתה על הסף, על פי ההלכה הקובעת כי לא ניתן לכרוך את עניינם של מספר עותרים שונים במסגרת עתירה אחת, וכי נדרש בנסיבות אלו להגיש עתירות נפרדות ולשלם אגרה בגין כל אחת מהן. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי "יש לעשות כן אף לנוכח בחירת בא-כוח העותרים להתעלם פעם אחר פעם משורה של פסקי-דין שכך קבעו בעתירות דומות שהגיש". לצד זאת, ומעבר לנדרש, צוין כי אף לגופם של דברים, סיכויי העתירה נראים קלושים.
4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן, שבמסגרתו מבקשים המערערים להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא ינפיק להם היתר שהייה בישראל. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את העתירה מאחר שלא הוגשה בדרך של עתירות נפרדות, שכן נימוקי העתירה זהים ביחס לשני המערערים. לגוף העניין, טוענים המערערים כי אין לגרשם לשטחי הרשות הפלסטינית, שם הם נתונים לסכנה ודאית, וזאת הן על פי הדין הישראלי, הן על פי הדין הבינלאומי. לטענתם, המשיב דחה את בקשותיהם בהחלטות שאינן מבוססת על תשתית עובדתית, ללא נימוק מספק, ומבלי לתת את הדעת למכלול הראיות שהוגשו. בנוסף, מבקשים המערערים סעד זמני שימנע את הרחקתם מישראל עד למתן פסק דין בערעור. נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה בשל הסכנה הממשית שנשקפת לשלומם של המערערים אם יורחקו לשטחי הרשות הפלסטינית. בהקשר זה יצוין כי המערערים טוענים כי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ניתן סעד ארעי שאסר על הרחקתם מהארץ. אולם, יובהר כבר עתה כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל צו ארעי כאמור. זאת ועוד: ההחלטה שצורפה לערעור, שבמסגרתה נתן בית המשפט המחוזי צו ארעי – ניתנה במסגרת עתירה מנהלית אחרת (עת"מ 43797-04-25), שהגיש אחיו של המערער 2 ועותר נוסף, ולא בעתירה מושא ערעור זה.
5. המשיב, מנגד, טוען כי דין הערעור להידחות על הסף הן בשים לב לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לא נפל בו כל פגם, הן בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטות של מתאם הרווחה בעניינם של המערערים. בהקשר זה, מציין המשיב כי הוא מהווה גורם מקצועי בעל ניסיון רב בהערכת הסיכון הנשקף לתושבי האזור שפונים אליו בטענה למאוימות. בהתאם, שיקול דעתו בעניינים אלו הוא רחב וההתערבות השיפוטית בהחלטותיו היא מצומצמת. עוד טוען המשיב, כי מסקנתו בדבר היעדר אמינותם המערערים, אך מתחדדת נוכח המסמכים שצורפו להליך דנן; כך למשל, המשיב טוען כי המסמך הרפואי שצירפו המערערים לתמיכה בטענותיהם – לא נושא תאריך, ולא מופיעים בו שם הרופא שכתב את הדו"ח וחתימתו. עוד נטען, כי טענות המערערים נטענו באופן כוללני וללא פירוט עובדתית כראוי.
6. בעניין הבקשה למתן סעד זמני, טוען המשיב שסיכויי הערעור נמוכים וכי אף מאזן הנוחות מטה את הכף אל עבר דחיית הבקשה, מאחר שנמצא כי בקשות המערערים להיתר שהייה חסרות תשתית עובדתית להוכחת הסיכון הנטען על ידם.
7. לאחר עיון בערעור, בבקשה למתן סעד זמני, בתגובה שהוגשה ובבקשת המשיבים לדחיית הערעור על הסף, הגענו למסקנה שדינו של הערעור להידחות על יסוד החומר הכתוב שלפנינו, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
8. בהתאם להלכה מושרשת של בית משפט זה, צירוף עניינם של עותרים שונים במסגרת עתירה אחת מצדיק את דחייתה על הסף. כלל זה יפה אף כאשר חלק מהנסיבות שמאפיינות את עניינם של העותרים הן בעלות אופי דומה, שכן לצד קיומן של נסיבות משותפות, ישנן גם נסיבותיו הפרטניות של כל עותר, שעשויות להשליך על ההכרעה בעניינו. על רקע זאת, איחוד עותרים שונים תחת קורת גג אחת, עלול למנוע בירור יעיל של כל מקרה לגופו (ראו: בג"ץ 3915/24 הרן נ' ועדת העררים הצבאית לפי צו בדבר ועדות עררים (איו"ש), מס' 172, התשכ"ח-1967, פס' 5 (15.10.2024); בג"ץ 10299/09 רשאידה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פס' 3 (13.9.2012); בג"ץ 2336/05 חליפה נ' שר הפנים (17.11.2005)). כך אף בענייננו: לצד הדמיון הקיים באופן טבעי בין ענייניהם הפרטניים של שני המערערים, יש לבחון גם את נסיבותיהם הפרטניות, שעשויות להוביל למסקנה שונה ביחס לכל אחד מהם. די בטעם זה כדי להביא לדחיית הערעור. בנסיבות אלו, לא ראינו להוסיף ולהידרש לגופם של דברים, אשר יוכלו להתברר במסגרת הדיונית המתאימה.
9. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת, וממילא נדחית אף הבקשה למתן סעד זמני.
הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 18.5.2025, יעמוד בעינו עד ליום 20.6.2025.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח (2,500 ש"ח כל אחד).
ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ה (11 יוני 2025).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת