מרקוס אנריקה לנדה נ. גד ורקשטל

פסק-דין בתיק רע"א 5539/15 בבית המשפט העליון רע"א 5539/15 רע"א 6289/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל המבקשים ברע"א 5539/15: 1. מרקוס אנריקה לנדה 2. חברת ויבם בע"מ 3. חברת ל.ל השקעות ומקרקעין בע"מ המבקשים ברע"א 6289/15: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. עו"ד אלעד בנבג'י - כונס נכסים נ ג ד המשיבים ברע"א 5539/15: 1. גד ורקשטל 2. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 3. עו"ד אלעד בנבג'י - כונס נכסים 4. גרי אביבי ,עו"ד המשיבים ברע"א 6289/15: 1. גד ורקשטל 2. גרי אביבי 3. מרקוס אנריקה לנדה 4. חברת ויבם בע"מ 5. חברת ל.ל השקעות ומקרקעין בע"מ בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר וכב' השופטים י' שבח וש' שוחט) בע"א 9032-06-14 מיום 12.7.2015 תאריך הישיבה: כ"ח בחשון התשע"ו (10.11.2015) בשם המבקשים ברע"א 5539/15 והמשיבים 5-3 ברע"א 6289/15: עו"ד יואב אוסישקין בשם המבקשים ברע"א 6289/15 והמשיבים 3-2 ברע"א 5539/15: עו"ד גבריאל מויאל-מאור; עו"ד ליאת אלפז בשם המשיב 1 ברע"א 5539/15 והמשיב 1 ברע"א 6289/15: עו"ד דניאל מקליס ; עו"ד אילן מיכלוביץ בשם המשיב 4 ברע"א 5539/15 והמשיב 2 ברע"א 6289/15: עו"ד בועז סובול פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. היש מקום לבטל פסק דין בדיעבד חרף היעדר חשש אובייקטיבי למשוא פנים אך בשל מראית פני הצדק? שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח וש' שוחט), מיום 12.7.15, בע"א 9032-06-14, במסגרתו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ס' רסלר-זכאי) מיום 1.4.14. בפסק הדין של בית משפט השלום נדחתה תביעתו הכספית של גד ורקשטל (להלן ורקשטל), המשיב 1 בבקשות, לפיצויו בגין אבדן שתי יחידות דיור שרכש בשנות ה-80 למאה הקודמת, אשר שועבדו לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן בנק דיסקונט או הבנק) ומומשו על ידיו. הבקשה שלפנינו עניינה הכרעת בית המשפט המחוזי לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום מתוך מראית פני הצדק וחשש סובייקטיבי, אף שבלא יסוד אובייקטיבי. רקע ב. כאמור, ורקשטל הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ס' רסלר-זכאי) בגין דחיית תביעתו הכספית. בשולי ערעורו טען כי יומיים לפני מתן פסק הדין על ידי השופטת ס' רסלר-זכאי, נודע לו, כי בתקופה שקדמה למתן פסק הדין בתביעה הוגשה נגד אביה של השופטת ס' רסלר-זכאי, עורך הדין יהודה רסלר (להלן עורך-הדין רסלר או האב), תביעה כספית בה נדרש לשלם לבנק דיסקונט מיליוני שקלים בגין ערבותו האישית להלוואה שנטלה חברה בשליטתו, לצורך רכישת מבנה משרדים. ההלוואה לא נפרעה, ונגד האב נפתח תיק הוצאה לפועל ואף מונה כונס נכסים לצורך מימוש נכסי מקרקעין, לרבות משרדו. ורקשטל טען שהשופטת ס' רסלר-זכאי החליטה לדחות את תביעתו ולחסוך לבנק דיסקונט מיליוני שקלים, באופן שיקל עם אביה, יפחית את חובו לבנק וכיוצא בזה. בנסיבות אלה, טען ורקשטל, קם חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת השופטת ס' רסלר-זכאי, ומשניתן פסק הדין על ידיה – יש לבטלו. לטענתו, לא הספיק לעשות מעשה בעניין זה בטרם מתן פסק הדין. בשלב מאוחר יותר, הגיש ורקשטל לבית המשפט המחוזי בקשת פסלות נפרדת. יתר בעלי הדין התנגדו לבקשה. ג. בית המשפט המחוזי ציין, כי סגן נשיא בית משפט השלום מ' שנהב הוא ששמע את הראיות בתביעה, אלא שהוא פסל עצמו מליתן פסק דין, מאחר שורקשטל המתין לו ליד ביתו, מסר לו מכתב כלשהו ואמר לו דברים שתוכנם לא נודע, הנוגעים לנסיבות אישיות שלא נחשפו במהלך הדיון בתביעה; בגין כל אלה החליט, כאמור, לפסול עצמו. אז הועברה התביעה לידי השופטת ס' רסלר-זכאי, אשר נתנה את פסק הדין על יסוד החומר שהיה קיים בתיק. ד. בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת השופטת ס' רסלר-זכאי לטענות הפסלות שהעלה ורקשטל. בתגובתה, ציינה השופטת ס' רסלר-זכאי כי לא הייתה מעורבת בשום דרך בהסכמים או בהליכים שהתנהלו בין אביה לבין בנק דיסקונט, וכי אף לא הייתה מודעת להם, שכן אביה טיפל בנושאים אלה בעצמו ובאמצעות עורך-דין ולא שיתף אותה בהליכים שננקטו נגדו. לדברי השופטת, בדיעבד, נודע לה מפי אביה כי נמנע מספר לה על ההליכים בשל הבושה להודות בכשלונו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי ה. בית המשפט המחוזי קבע כי אף שההליך בבית משפט השלום הסתיים זה מכבר במתן פסק דין, ולכאורה אין עוד מקום לטעון טענת פסלות נגד השופטת ס' רסלר-זכאי שנתנה את פסק הדין, דינה של טענת פסלות שלא הייתה ידועה במהלך חיי התביעה להתברר בפני ערכאת הערעור באופן רטרוספקטיבי. בית המשפט המחוזי קבע, כי הוא מקבל את הסבריה של השופטת ס' רסלר-זכאי "ככתבם וכלשונם". עוד נקבע, כי אין קושי לומר בהתבוננות לאחור, כי משלא ידעה השופטת ס' רסלר-זכאי על הנסיבות הנטענות, הוסר החשש האובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט המחוזי אף הוסיף וקבע, כי לא הוכח שהשופטת ס' רסלר-זכאי ידעה על הבעייתיות בהחזר ההלוואה שלקח אביה, וכי ממילא לא ניתן לומר שהתעלמה מסימני אזהרה אשר חייבו אותה לערוך בירור מקדים בעניין. ו. חרף האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה באות בכלל המקרים החריגים בהן יינתן ביטוי לעקרון מראית פני הצדק ולמבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. בית המשפט קבע כי במקרה דנא מתעוררת תחושת אי נוחות מחמת צירוף המקרים ועיתוים. זאת, שכן בטרם מתן פסק הדין של השופטת ס' רסלר-זכאי, היתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה על ההחלטה לפנות את משרדו ולמכור את המשרד. צוין, כי בקשת רשות הערעור הוגשה שבועיים לפני מתן פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי, וכפי שנטען, במועד זה היה אביה של השופטת זקוק נואשות לחסדי בנק דיסקונט כדי להגיע עמו להסדר שימנע את פינויו המידי ממשרדו. ז. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי, כי השופטת ס' רסלר-זכאי דחתה את בקשת ורקשטל להשמיע עדים נוספים טרם מתן פסק הדין, חרף החלטת סגן הנשיא מ' שנהב מיום 7.7.11, שלפיה יש מקום למינוי מומחה אובייקטיבי כמומחה מטעם בית המשפט לשם בדיקה מדוקדקת של חתימת ורקשטל, וכי בהתאם, יש לזמן ישיבת הוכחות נוספת. ח. בית המשפט המחוזי ציין כי לא התעלם מן הנסיבות שבגינן החליט סגן הנשיא מ' שנהב לפסול עצמו מלדון בתביעה, אך קבע כי אין בהן כדי להקהות את תחושת אי הנוחות המתעוררת במקרה דנא. בנוסף, נקבע כי השופטת ס' רסלר-זכאי לא שמעה ראיות בתיק, ולכן לא הוקנה לה כל יתרון לעומת מותב אחר שידון בתביעה. נקבע, כי מאחר שלא נקבע מועד לשימוע פסק הדין, לא ניתן לחסום את ורקשטל בטענת שיהוי. לפיכך הוחלט, כאמור, לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי – זאת, מבלי שהקביעה תהוה הבעת עמדה כלשהי באשר לטענות לגופו של הערעור. התיק הוחזר, איפוא, למותב אחר בבית משפט השלום. נקבע כי המותב החדש יתן דעתו גם להחלטת סגן הנשיא מ' שנהב מיום 7.7.11, ויאפשר לבעלי הדין להשמיע עמדתם בנוגע לאמור. כן נקבע, כי בית המשפט יתן פסק דין חדש, שבמסגרתו יתן דעתו להוצאות הערעור, אם יתבקש לכך. ט. מכאן הבקשות הנוכחיות. בהתאם להחלטה מיום 3.9.15 הגישו המשיבים ברע"א 5539/15 תגובותיהם לבקשה. בהתאם להחלטה מיום 7.10.15 הגישו המשיבים ברע"א 6298/15 תגובותיהם לבקשה; בהחלטה זו נאמר, כי "חלף תגובה לגופם של דברים, יוכלו המשיבים – ונראה כי הדבר אף רצוי מטעמי יעילות – להפנות לכתבי בי-הדין שהגישו ברע"א 5539/15". להלן תובא תמצית טיעוניהם של בעלי הדין בשתי הבקשות. טענות המבקשים ברע"א 5539/15 (הם המשיבים 3-5 ברע"א 6298/15) י. המבקשים טוענים, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרחיב יתר על המידה את ההלכות שנקבעו בעניין פסלות שופט, ומאפשר לפסול שופט שישב בדין לאחר שסיים את מלאכת השיפוט. זאת, למרות שנקבע כי לא רק שאין חשש לפגיעה באובייקטיביות השיפוטית של השופטת ס' רסלר-זכאי, אלא אף אין חולק כי העובדות שהתגלו ושעוררו תחושת אי נוחות לא היו בידיעתה עת ישבה בדין. לכן, לדעת המבקשים, יש להתערב בפסק הדין, וזאת גם כדי למנוע פגיעה קשה בהם, על-ידי בהחזרת הדיון לבית משפט השלום לאחר הליכים שנמשכו כ-12 שנים. יא. לטענת המבקשים, ורקשטל ניסה להכשיל גם את השופטת ס' רסלר-זכאי, בכך ששלח אליה מכתב בתוך מעטפה של נציבות תלונות הציבור על שופטים; הם מפנים להחלטת השופטת בעניין מיום 28.11.11. לטענת המבקשים, בערעור המפורט שהגיש ורקשטל לא טען במפורש כי היה על השופטת ס' רסלר-זכאי למנוע עצמה מן הדין נוכח הסכסוך שנתגלע בין אביה לבין בנק דיסקונט. לטענת המבקשים, רק מטעם זה היה מקום לדחות את טענת הפסלות, שכן לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. המבקשים מציינים, כי רק ביום 9.2.15 הגיש ורקשטל "בקשה מקדמית לעניין פסלות שופט". לדעתם, עצם הגשתה של בקשת הפסלות בנפרד מן הערעור מעידה, כי אף ורקשטל לא סבר כי האמור בערעור מהוה בקשה לפסילת השופטת. המבקשים טוענים, איפוא, כי היה מקום לדחות את בקשת הפסלות עקב שיהוי. זאת, שכן ורקשטל השתהה למעלה מ-10 חודשים בהגשת בקשת הפסלות, מאז נודע לו על העילה, לדבריו, יומיים לפני מתן פסק הדין על ידי השופטת ס' רסלר-זכאי. יב. המבקשים סבורים, כי צדק בית המשפט בקבעו כי אין חשש למשוא פנים על פי אמות מידה אובייקטיביות, אך טעה בהחילו את מבחן מראית פני הצדק. לטענת המבקשים, משקבע בית המשפט המחוזי כי אין כל חשש לפגיעה באובייקטיביות השיפוטית, אין מקום לבחון בדיעבד ובאופן רטרואקטיבי עניין זה. לטענת המבקשים, התכלית העומדת בבסיס העיקרון של מראית פני הצדק אינה רלבנטית בנסיבות בהן נתגלו העובדות בדיעבד, לאחר שניתן פסק הדין, וכאשר אין חולק כי פסק הדין עצמו ניתן כאשר לא היה כל חשש לפגיעה באובייקטיביות השיפוטית, אין חשד לפגם אתי בהתנהגות השופטת, ולאף לא אחד מבעלי הדין לא היתה ידיעה בזמן אמת בנוגע לעובדות שהתגלו בדיעבד. לדעת המבקשים, בנסיבות אלה לא קם חשש לפגיעה באמון שהציבור רוחש למערכת המשפט. יג. לטענת המבקשים, בע"א 5544/14 נדב נ' פינק (4.6.2015) מפי הנשיאה מ' נאור (להלן עניין נדב), עליו הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, טרם הסתיים הדיון בהליך, משהועלתה בקשת הפסילה ולכן היתה רלבנטיות לשאלה האם יש להמשך ישיבתו של השופט בהליך השפעה על מראית פני הצדק בעיני הציבור. בנוסף, בעניין נדב, העובדות שעוררו תחושת אי נוחות הובאו לידיעתה של השופטת, ואילו במקרה דנא העובדות הרלבנטיות נודעו רק לאחר מתן פסק הדין. בנוסף, בעניין נדב נתגלעו מחלוקות אישיות בין המערערת לשופטת, ואילו כאן אין מדובר במחלוקת אישית. לפיכך טוענים הם כי יש להבחין בין פסק הדין בעניין נדב לנידון דידן. יד. המבקשים טוענים עוד כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע, כי החלטת השופטת ס' רסלר-זכאי שלא לשמוע עדים עובר למתן פסק הדין, "חוברת" לקביעותיו בנוגע לתחושת אי הנוחות ולעניין מראית פני הצדק. לדבריהם, בית המשפט המחוזי טעה הן לגבי המועדים והן לגופם של דברים: לגבי המועדים, החלטות השופטת ס' רסלר-זכאי בנוגע לחקירת מצהירים ניתנו ביום 24.5.11 וביום 15.1.12, זמן רב לפני שנתגלע הסכסוך בין אביה של השופטת לבנק דיסקונט; בשנת 2013. לגבי המהות, מציינים המבקשים כי לפני השופטת ס' רסלר-זכאי התקיימה ישיבת קדם משפט שבמהלכה, בהסכמת בעלי הדין, הוחלט כי תיק החקירה המשטרתית יצורף לתיק ללא צורך בחקירות נוספות. המבקשים מדגישים כי שאלת היחסים שבין הבנק לורקשטל היתה שאלת משפטית גרידא, ולא היה צורך בקביעת מהימנות או בשמיעת עדים לשם הכרעה בה. לכן, לדעתם, ביכולתו של בית המשפט המחוזי לבחון הכרעה זו בעצמו, תחת ביטול ההליכים שנמשכו כ-12 שנים. טו. המבקשים סבורים, כי היה על בית המשפט המחוזי לשקול שיקולים נוספים כדי למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית; כך, למשל, ההתמשכות החריגה של ההליכים המשפטיים, הגורמת להם הפסד כספי ועינוי דין ממושך. לטענת המבקשים, גילוי בדיעבד של העובדות, אשר אינן מקימות חשש לפגיעה באובייקטיביות השיפוטית, אינו מצדיק כי כ-12 שנות שיפוט ירדו לטמיון והתיק ייפתח מחדש. לדעת המבקשים, התמשכות ההליכים עלולה להביא, כשלעצמה, לפגיעה באמון שהציבור רוחש למערכת המשפט, וכשם שהעיקרון של מראית פני הצדק נועד למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית, יש לאזנו, במצבים המתאימים, עם עובדות נוספות העלולות להביא לפגיעה באמון מכיוון אחר כאמור. טז. לבסוף טוענים המבקשים, כי מאחר שעל פי דין יש ערעור בזכות על החלטה בעניין פסלות שופט (סעיף 77א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). מוצדק כי תינתן להם רשות לערער ועניינם ייבחן לגופו. טענות בנק דיסקונט וכונס הנכסים הרשמי יז. גם בנק דיסקונט וכונס הנכסים (שיכונו מטעמי נוחות להלן יחד הבנק או בנק דיסקונט), אשר הגישו, כאמור, בקשת רשות ערעור דומה מטעמם – רע"א 6289/15 – סבורים כי יש לקבל את הבקשות. טענותיהם דומות לטענות המבקשים ברע"א 5539/15. כך למשל, גם הבנק סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כשהורה על פסילה בדיעבד של השופטת ס' רסלר-זכאי לשם שמירה על מראית פני הצדק, לאחר שקבע כי לא התקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים. לטענת הבנק, פסק הדין אף פוגע במלאכת עשיית הצדק עצמה ובאינטרס הציבורי בהבאת ההתדיינות לקיצה. יח. לטענת בנק דיסקונט, ורקשטל לא הציג ולוּא גם ראשית ראיה בדבר קיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים: הדיווחים בעניין הסתבכותו הכלכלית של עורך הדין רסלר פורסמו בכלי התקשורת לאחר שניתן זה מכבר פסק דינו של בית משפט השלום. בנוסף, בתקופה בה טיפלה השופטת ס' רסלר-זכאי, כעורכת-דין טרם מינויה לשיפוט, בעבור אביה בעניין כתב שיפוי הקשור בנכס הנדל"ן שבבעלותו, לא היתה בינו לבין בנק דיסקונט כל מחלוקת, והוא עמד במלוא התחייבויותיו הכספיות. לטענת הבנק, הלכה פסוקה היא כי ככלל, פסילת שופט בנימוק של מראית פני הצדק כפופה לקביעה כי קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים; אף אין מדובר בנידון דידן, לדעת הבנק, במקרה קיצוני וחריג המצדיק, כביכול, פסילה מטעם זה גם בהיעדר חשש אובייקטיבי למשוא פנים. הבנק סבור כי הפעלת העיקרון מראית פני הצדק במקרים חריגים רלבנטית רק אם מוגשת הבקשה לפני תחילת ההליכים או בשלבים המוקדמים. במקרה כזה, לטענתו, נעשית העברת התיק למותב אחר לפנים משורת הדין ואין בה, בדרך כלל, כדי להסב נזק למתדיינים. לעומת זאת – כנאמר – הפעלת העיקרון של מראית פני הצדק לאחר שנסתיים הדיון וניתן פסק דין מסבה למתדיינים נזק עצום, העולה עשרות מונים, לדעת הבנק, על הפגיעה אפשרית במראית פני הצדק; לכן ראוי לקבוע כי הפעלת העיקרון בדיעבד, בהעדר חשש ממשי אובייקטיבי, תיעשה – אם בכלל – במקרים חריגים וקיצוניים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. יט. מבלי לגרוע מהאמור טוען הבנק כי בנסיבות המקרה דנא, אין יסוד לטענה בדבר פגיעה במראית פני הצדק. זאת, שכן מדובר בחשש מדומה ובתפיסה בלתי ראויה של המציאות, שביסודה מחשבה מעוותת, לפיה עלולה היתה השופטת ס' רסלר-זכאי להיות מושפעת בהחלטותיה מעצם קיומו של הסכסוך בין אביה לבין הבנק, וכי הבנק יושפע בהחלטותיו כלפי אביה מעצם העובדה שהשופטת ס' רסלר-זכאי דנה בתיק שהוא מעורב בו. לטענת בנק דיסקונט מדובר בספקולציה של ורקשטל, תלושה ונעדרת היגיון וממשות. בנק דיסקונט מציין כי לפני השופטת ס' רסלר-זכאי התבררו שלוש תביעות נוספות בהן נמצא הבנק חייב בדין, ולכן אין בטענת ורקשטל ממש. לטענתו לשמירה על מראית פני הצדק חשיבות רבה, אך חשיבות גדולה עוד יותר יש לשמירה על הצדק עצמו. כ. הבנק מוסיף, כי לפי תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש לבית המשפט אשר קיבל תיק לידיו בשל נבצרות מותב אחר שהחל בגביית עדויות, שיקול דעת אם לשמוע מחדש את הראיות, כולן או חלקן, או לכתוב את פסק הדין בהתאם לחומר הראיות הקיים. לכן, לדעתו, אין מחלוקת כי החלטת השופטת ס' רסלר-זכאי מיום 15.1.12 שלא לשמוע עדים נוספים אלא להכריע בתיק על יסוד החומר המצוי בו, ניתנה בגדר סמכותה; מכל מקום, ההחלטה ניתנה למעלה משנתיים לפני שנתגלע סכסוך בין בנק דיסקונט לעורך הדין רסלר, כך שממילא לא יתכן קשר בין הדברים. החלטה זו, כך מזכיר הבנק, נשענה, בין היתר, על הסכמת הצדדים במסגרת דיון מיום 24.5.11, שלפיה לתיק בית המשפט יצורף תיק החקירה המשטרתית במלואו ללא חקירות נוספות. הבנק מציין כי על ההחלטה מיום 15.1.12 הגיש ורקשטל בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה ביום 10.4.13 (רע"א 30429-02-12). לכן לדברי הבנק, אין מדובר בהחלטה שיש בה כדי להוות פגיעה במראית פני הצדק. כא. בנק דיסקונט טוען כי בהינתן העובדה שלא היה לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור, ופסק הדין מבוסס רובו ככולו על ניתוח משפטי וראייתי של החומר, לא היתה מניעה כי בית המשפט המחוזי יבחן את טענות ורקשטל בערעור ויכריע לגוף העניין. לדברי הבנק בנסיבות העניין, בהן מדובר בהליכים שנוהלו זמן כה רב, בנוסף להתנהלות ורקשטל שגרמה לפסילת סגן הנשיא מ' שנהב ולעובדה שפסק הדין של השופטת ס' רסלר-זכאי מושתת על ממצאים עובדתיים, אין לאפשר את החזרת הדיון לבית משפט השלום. כב. לבסוף טוען הבנק כי היה מקום לדחות את טענת הפסלות בשל שיהוי חמור בהעלאתה – שנעשתה בעמוד האחרון של הודעת הערעור שהגיש ורקשטל; טענת הפסלות הוגשה בחלוף כשנה מיום שנודע לורקשטל על עילת הפסלות לכאורה, בחודש פברואר 2015. הבנק סבור גם בענייננו מדובר בהחלטה ראשונה בנושא ואין מדובר בהחלטה בגלגול שלישי, אך ממילא היא עומדת בהלכה הרלבנטית, שכן מדובר בקביעת גבולותיהם של דיני הפסלות ואמות המידה שיש להחיל שעה שבקשה כזו מועלית לאחר מתן פסק דין. טענות ורקשטל כג. לדעת ורקשטל, דין הבקשות להידחות. לדבריו, קביעות בית המשפט המחוזי נכונות וצודקות, ויש לאפשר את בירור ההליך כראוי בבית משפט השלום; אף חומרת הפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי היא – כנטען – ברורה וקשה. לדעת ורקשטל, לא נקבעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כל הלכה חדשה, ואין עניין ציבורי המצדיק היעתרות לבקשות רשות הערעור. לדבריו, תחושת אי הנוחות הקשה הקשורה לשמירה על מראית פני הצדק, מצדיקה במקרה דנא שלא לשנות את הכרעת בית המשפט המחוזי. כד. ורקשטל טוען גם, כי בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם הבנק הוגשה באיחור ולא צורף לה תצהיר כדין. כה. ורקשטל צירף את החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן הנציב), בתלונה שהגיש, ושמצא את תלונתו מוצדקת. לטענתו, עובדה זו מצביעה על כך שאין זו רק תחושה שנוצרה בקרב ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי לגבי הפגיעה במראית פני הצדק. אציין כי המבקשים בשתי הבקשות מבקשים להוציא את החלטת הנציב מהתיקים, מאחר שהחלטה של הנציב אינה יכולה לשמש ראיה בהליך משפטי. לדבריהם, ממילא אין בהחלטת הנציב כל קביעה כי היה על השופטת ס' רסלר-זכאי לפסול עצמה. אומר כבר כאן, כי אין מנוס מהוצאת ההחלטה, שכן לפי סעיף 24(ב) לחוק נציג תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 "דין ישורון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי"; וראו ע"א 5301/15 פלונית נ' פלוני (17.8.15). כו. לגוף העניין טוען ורקשטל, כי בנסיבות בהן קיומם של הליכי הוצאה לפועל מטעם בנק דיסקונט היה חלק מן המסכת העובדתית הרלבנטית להליך המשפטי אשר בו ייצגה השופטת ס' רסלר-זכאי את אביה בהיותה עורכת-דין, לא יתכן שהשופטת לא ידעה כי אביה נתון להליכי הוצאה לפועל מצד בנק דיסקונט. זאת, שכן הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כנגד עורך הדין רסלר על ידי בנק דיסקונט החלו עוד בתקופה בה ייצגה השופטת את אביה. לדברי ורקשטל, הוא נמצא בנחיתות מידע שכן הבנק לא האיר את עיני בית המשפט בעניין זה. לטענתו, חששו התעצם נוכח סירוב השופטת לשמוע עדים, חרף החלטת סגן הנשיא מ' שנהב בעניין. כז. לדברי ורקשטל, לא בקלות הגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי. ורקשטל מציין כי למעט הנזק, כביכול, מהתמשכות ההליכים, לא ייגרם נזק מהותי אחר העולה על חובת השמירה של טוהר ההליך השיפוטי; זאת, לעומת הפגיעה החמורה במראית פני הצדק. לדעת ורקשטל, אין להיתלות בטענות פרוצדורליות כדי להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; יש לדחות את טענת השיהוי. לבסוף מבהיר ורקשטל כי לא ביקש לפסול את סגן הנשיא מ' שנהב. תגובת עורך הדין גרי אביבי כח. עורך הדין גרי אביבי, שבשעתו אישר חתימתו של ורקשטל בהקשר העיסקה עליה נסב ההליך, מצטרף לבקשות רשות הערעור. לדבריו, בית המשפט ובעלי הדין נקלעו לתובענה מגוחכת ומופרכת מן היסוד, בה מככב תובע צבעוני ופתלתל אשר מנהל דיונים רבים. לדעתו, התביעה היתה ניסיון נואל ליטול כספים מכיס עמוק. משנוכח כי נכשל, ניסה להפעיל "יכולותיו" נגד מערכת המשפט. עורך-הדין אביבי טוען, כי יש לראות בתגובת השופטת ס' רסלר-זכאי החלטה בטענת פסלות. ומקום בו דן בית המשפט המחוזי בטענה זו, עשה זאת בנעלי השופטת ס' רסלר-זכאי ולכן קיימת זכות ערעור לבית משפט זה. כט. התיק הועבר להרכב (החלטה מיום 27.10.15), ובדיון בפנינו ביום 10.11.15 הוטעם מטעם המבקשים היעדר החשש האובייקטיבי, וכי מראית פני הצדק כוללת גם את עינוי הדין שנגרם למבקשים המנהלים הליכים בני תריסר שנים, ואיזון האינטרסים פועל לכל הצדדים. כך – מה גם שהמדובר במי שניסה לפסול את בית המשפט שוב ושוב; וגם צוין כי השופטת נתנה פסקי דין נגד הבנק ולא רק לטובתו. מטעם ורקשטל נטען, כי לא הובאה תמונה שלמה בפני בית המשפט באשר לעובדות הסכסוך בין הבנק לאבי השופטת; ולטעמו של המשיב לא היתה השופטת צריכה לדון בתיק במצב שבו אביה חב כסף לבנק והיא ייצגה אותו. הכרעה ל. לאחר עיון בטענות בעלי הדין וכן בנספחים שצורפו, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובתגובת השופטת ס' רסלר-זכאי, החלטתי להציע לחבריי לקבל את הבקשות, ליתן רשות ערעור, לדון בבקשות כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעורים. לא. דומה כי השאלות העולות בבקשות אלה טרם הוכרעו כנתינתן בבית משפט זה, ויש להידרש אליהן אף שהכרעתנו האופרטיבית אינדיבידואלית ותחומה למקרה דנא. ותחילה – למושכלות ראשונים; ניהול משפט אינו רק זכות אלא אף חובה מכוח המינוי לשיפוט. ואכן, הסמכות לדון היא גם החובה לדון (ראו ע"א 2990/15 פלונית נ' פלונית (4.6.15)). כללי הפסלות נועדו להבטיח שפיטה חסרת פניות הנעדרת עניין אישי (מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87, 88, 103 (1987) (להלן שמגר). טענת פסלות נוגעת ללב ליבו של ההליך השיפוטי, לטהרו, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט; משנתמנה לשפיטה, מתחייב השופט "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה), דיני הפסלות עניינם, איפוא, באמון הציבור במערכת השפיטה ובחיזוקו המתמיד של אמון זה. לפסילת שופט יש, כמובן השלכות על השופט עצמו, על האינטרס הציבורי, על האמון במערכת השפיטה, וכמובן על האינטרס של הצדדים להליך (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 257 (2006), להלן מרזל; מ' בן-דרור "כיצד קובעים כללים להתנהגות שופטים?" המשפט ח' 405, 414 (2003)). לפיכך, פסילת שופט מישיבה בדין אינה עניין של מה בכך (עניין נדב, פסקה 8); מדובר בהליך חריג ויש לנקוט בו בזהירות הראויה, וכך מתייחסים לכך נשיאי בית המשפט העליון בערעורי פסילה. על דרך הכלל, פסילה שבמקומה – כבודה במקומה, אך יש להיזהר ולבדוק בקשה לפסילה בשבע עיניים. אין כמובן מקום לטענת פסלות כאמצעי טקטי גרידא, הנובע מרצונו של בעל דין להחליף את המותב. שימוש כזה בבקשת פסלות ובערעור פסלות אינו ראוי, יוצר הליכי סרק הגוזלים ממשאבי הציבור, וגורם חשש להכפשת שווא של המערכת השיפוטית ולערעור אמון הציבור במערכת זו (למשל, ע"א 8400/00 גורל נ' גורל (17.12.2000)). לא כל שכן כשהבקשה באה בדיעבד, ובנסיבות אלה היא מזכירה במידת מה – ולהבדיל במובנים אחרים – בקשת נאשם לחזור מהודיה לאחר גזר דין, שכמובן ההתיחסות אליה זהירה, שלא לומר חשדנית; כך בשונה מבקשה המוגשת בטרם גזר דין, ואין צורך להכביד הסברים. לכך עוד נשוב. כמובן, עם זאת אין חולק כי על פי דין, חובה על שופט להפסיק לישב בדין שעה שקמה עילה לפסילתו (סעיף 77א הנזכר לחוק בתי המשפט), וחובה לפסלו בכגון דא. לב. הלכה פסוקה היא כי כדי שתתקבל בקשת פסלות יש להוכיח חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (השוו ע"א 208/14 דיאמנט נ' שלמה נס, עו"ד (20.1.2014)). מדובר באמת מידה אובייקטיבית לפסלות שופט אשר אינה צומחת כשלעצמה מן מהשאיפה למראית פני הצדק גרידא, מבלי להקל בכך ראש, אלא עמוק מזה (ראו למשל ע"פ 4223/02 עליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 655, 661 (2002); ראו גם מרזל, עמודים 114-103). אך בהיעדרו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, פסילת שופט היא צעד מרחיק לכת, שמלבד קושי ערכי, הוא פוגע בתקינות ההליכים השיפוטיים ועלול להאריך את הטיפול בהם שלא לצורך. לכן, יש למנוע מבעל דין המעוניין לפסול שופט לעשות כן בהגשת בקשת פסלות חסרת יסוד ובכך לסכל את ההליך השיפוטי התקין (ע"א 1515/15 יהודה נ' חוגי (12.3.2015)). לג. המקרה דנא הוא חריג ונדיר, שבו בוטל בדיעבד פסק דין שנתן בית משפט השלום במסגרת ערעור שהוגש על אותו פסק דין, לאחר שנקבע כי יש לפסול את השופטת שנתנה את פסק הדין לאורם של עקרון מראית פני הצדק ומבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. המקרה השכיח – כאמור – הוא בקשות פסילה תוך כדי הליך, מטעמים כאלה או אחרים, מקום שתוצאת ההליך אינה ידועה לבעלי הדין, אך בענייננו עסקינן בפסילה בדיעבד, מטבע הדברים כובד הנטל שיש להרימו כגון דא מועצם במאוד. לנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא אדרש בהמשך. לד. ככלל משנסתיים ההליך, אין עוד מקום לטעון נגד המותב עילת פסילה, וממילא גם אין לערער עליה ככלל במסגרת טענת הפסלות (מרזל עמ' 338). זאת, שכן כידוע, הפסלות עוסקת ביסודה במבט צופה פני עתיד, קרי – האם ביכולתו של המותב להמשיך ולשבת בדין, אם לאו (ראו ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (7.9.2015), להלן עניין פלוני). בנסיבות בהן בקשת הפסלות מוגשת לאחר שניתן פסק הדין והסתיים ההליך, אין כמובן עוד טעם בבחינה מלאכותית של המשך יכולתו של השופט לשבת בדין. מטרתה של בקשת פסלות אשר מוגשת לאחר שניתן כבר פסק הדין אינה להביא להפסקת ישיבתו של השופט בהליך, שהרי זה הסתיים כבר, אלא לביטולו של פסק הדין (ראו עניין פלוני, פסקה 14; ראו גם ע"א 4602/07 ממשין-חברה להנדסה בע"מ נ' פואד עראם חברה לבנין ופיתוח בע"מ (16.7.2007), להלן עניין ממשין). יצויין כי בית הדין הרבני הגדול פסק באחת הפרשות, בגדרי המשפט העברי, כי "לאחר שהסתיים הדיון וניתן פסק דין שוב לא ניתן להעלות טענת פסילה" (א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), ב' 573, הערה 199) לה. בית משפט זה טרם פסק באורח חד משמעי בשאלה מהי הדרך לבחון את טענת הפסלות מקום שהיא מועלית לאחר מתן פסק הדין (ראו למשל, בג"ץ 3144/10 חיננזון נ' נשיאת בית המשפט העליון (27.4.2010)). דומה, כי דרך המלך במקרה חריג זה היא לטעון את טענת הפסלות במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו (השוו ע"א 8297/14 דור נ' וי.אמ.ג'י אריאל קומודיטיס (1996) בע"מ (10.2.2015); מרזל, עמוד 339), "אשר במסגרתו תתברר גם טענת הפסלות והשלכתה על תוקפו של פסק הדין" (עניין ממשין, פסקה 3). כאמור, דיני הפסלות אינם האכסניה המתאימה לדיון בשאלת תוקפו של פסק דין שניתן שעה שהשופט היה פסול מלשבת בדין (השוו ע"א 1011/97 פדידה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (10.3.1997); מרזל, עמודים 368-367). במסגרת הדיון בערעור יידרש בית המשפט איפוא לטענת הפסלות והוא רשאי, במקרים המתאימים, להורות על ביטול פסק הדין ועל החזרת התיק לערכאה הדיונית, לשמיעה בפני אותו שופט, או בפני שופט אחר גם מטעם זה (עניין פלוני, פסקה 16; ראו גם רע"א 5022/07 יאמפולסקי נ' בלצקי (11.11.2007)). כך אכן נהג ורקשטל בענייננו, לאחר שתביעתו נסתיימה במתן פסק דין. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי חרף העובדה שלא קם במקרה דנא חשש אובייקטיבי למשוא פנים מצד השופטת ס' רסלר-זכאי, מדובר במקרה חריג בו יש ליתן ביטוי למראית פני הצדק ולמבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. לפנינו איפוא מקרה המחייב את מבקש הפסילה לחלוף על פני שתי משוכות – משוכת ה"בדיעבד" והמשוכה של היעדר חשש אובייקטיבי. האמנם מגיעים הדברים לדרגה המצדיקה פסלות בשל מראית פני הצדק והחשש הסובייקטיבי? מראית פני הצדק לו. כבר נפסק בעבר לא אחת – כי ככלל – אם אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אין גם מקום לפסול שופט בשל מראית פני הצדק (ראו למשל ע"א 2991/15 פסגות נריה בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (10.5.2015); ע"א 6064/14 עואד נ' עאבד (16.11.2014); ע"א 6851/13 פלוני נ' פלונית (24.10.2013)). עם זאת אין כלל בלי חריג; בבית משפט זה נדונו מקרים חריגים במיוחד בהם הנסיבות שתוארו עוררו אי נוחות שהצדיקה, "ולוּ בשם מראית פני הצדק", החלפת השופט בשופט אחר (עניין נדב, פסקה 9; ראו גם ע"פ 3012/15 אבולעפיה נ' מדינת ישראל (26.5.2015)). מראית פני הצדק האמורה אינה אלא "ההשתקפות הסובייקטיבית של ההליך בלב בעל הדין ובלבות הציבור כולו..." ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 854, 863 (1975), מפי השופט צ' טל, בעקבות שמגר , 105)). ..."מראית זו מהווה שיקול חשוב מבחינת האמון שהציבור רוחש למערכת המשפט, אמון שהוא תנאי ראשון במעלה לעצם קיומה" (שם, שם). אך לשם כך, נחוצות, כאמור נסיבות מיוחדות עד מאוד, לא כל שכן כשעסקינן בבקשה לביטול פסק דין בהיעדר חשש אובייקטיבי. להלן אבחן האם היה מקום לבטל את פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי בשל העיקרון של מראית פני הצדק ומבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. מהתם להכא לז. כאמור, המקרה דנא הוא חריג שבחריגים. עילת הפסלות נטענה לאחר מתן פסק דין במסגרת ערעור, והובאה לדיון בבית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. לח. אכן, אין חולק כי צירוף המקרים ועיתויים, שלפיהם בטרם מתן פסק הדין על ידי השופטת ס' רסלר-זכאי, הייתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה של השופטת ס' רסלר-זכאי נגד בנק דיסקונט על החלטה בנוגע לפינויו ממשרדו ולמכירת המשרד, עלולים לעורר תחושת אי נוחות מסוימת, בגדרי החשדנות האנושית המקובלת ו"יצר חשד האדם". עם זאת, כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי השופטת ס' רסלר-זכאי לא ידעה על העובדות שעוררו את תחושת אי הנוחות בזמן כתיבת פסק הדין, ולכן הוסר החשש האובייקטיבי למשוא פנים. נזכיר: עסקינן בבנק; ובישראל, מדינה לא גדולה, מספר קטן של בנקים ומרבית הבגירים החיים בה, אולי כמעט כולם מן הסתם, מחזיקים חשבונות בנקים באחד מהם. שופט ככלל לא יפסול עצמו מפני שיש לו חשבון בבנק שהוא צד להליך כלשהו. כאן אמנם מדובר בקיומו של סכסוך של אבי השופטת, אך בדיון בפנינו נאמר מטעם המבקשות ולא הוכחש, כי לא היתה זיקה לנידון דידן בין סניף הבנק בו מתנהלים ענייני אבי השופטת, לבין סניף הבנק אליו קשור הסכסוך בין הצדדים המתדיינים במקרה דנא. יתר על כן: דומה גם כי לא ניתן במקרה דנא להתעלם מתחושות אי הנוחות שכנגד, העולות מהתנהלות ורקשטל לאורך ההליך – התנהלות אשר הביאה לפסילת סגן הנשיא מ' שנהב ששמע את הראיות בתיק (ראו פסקה ג' למעלה), ולמהלך הקשור גם במשלוח המעטפה של נציבות תלונות השופטים לשופטת ס' רסלר-זכאי (ראו פסקה י"א למעלה). בנסיבות שבהן קבע בית המשפט המחוזי באופן מובהק כי אין חשש ממשי למשוא פנים אובייקטיבי, שכן השופטת ס' רסלר-זכאי לא ידעה על העובדות שעוררו את תחושת אי הנוחות בזמן כתיבת פסק הדין, יש איפוא טעם בטענה כי היה מקום להתחשב גם בהתנהלותו של ורקשטל לאורך ההליך וכן בהתמשכות ההליכים; ונשאל עצמנו את השאלה הפשוטה, האם היה ורקשטל מגיש את הבקשה אילו זכה בדין בפני השופטת? אתמהה. לפיכך, מעבר לנזק שייגרם לבעלי הדין האחרים בביטול פסק הדין של בית משפט השלום והחזרת התביעה לדיון מחדש בפני מותב אחר, יש גם שני פנים לשאלת האמון במערכת המשפט – האם בשל חשש סובייקטיבי ומראית פני הצדק כלפי ורקשטל יש לבטל פסק דין, או שמא יש לנהוג מידה נכונה כלפי בעלי הדין האחרים, שייאלצו בעקבות ביטול פסק הדין והחזרתו לדיון מחודש לפני מותב אחר, על הזמן וההוצאות הכרוכים בכך. לט. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי למראית העין במקרה דנא "חוברת גם החלטתה של השופטת קמא לדחות את בקשת המערער לשמיעת עדים נוספים בטרם מתן פסק דין, בניגוד להחלטת השופט שנהב...". בעניין זה יש להבהיר, מבלי להביע דעה או לטעת מסמרות משל עצמנו, כי בהחלטתה המפורטת של השופטת ס' רסלר-זכאי מיום 15.1.12, שניתנה בבקשת ורקשטל לאמץ את החלטת סגן הנשיא מ' שנהב בהחלטתו מיום 7.7.11, נתנה דעתה בהרחבה לאופן בו יימשך הדיון בתביעה; בהחלטה נכתב, כי בדיון מיום 24.5.11 הסכימו בעלי הדין, על פי המלצת השופטת, לקבל את בקשת ורקשטל לצרף מסמכים – מלוא תיק החקירה המשטרתי – ללא חקירות נוספות. השופטת נימקה את החלטתה לדחות את בקשת ורקשטל משיקולי יעילות ועשיית צדק, בקבעה כי ההליך נמשך שנים רבות. עוד נאמר כי אין זה צודק שורקשטל, שבהתנהלותו גרם לפסילתו של סגן הנשיא מ' שנהב, יאלץ את המבקשים לנהל את ההליך בשנית. כן קבעה השופטת, כי לאחר שיוגשו סיכומי בעלי הדין וככל שתסבור כי נחוצה לה שמיעת עדות זו או אחרת לשם השלמת כתיבתו של פסק הדין, תחליט בהתאם. על החלטה זו הגיש ורקשטל בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה על ידי השופטת ע' צ'רניאק ביום 10.4.13 (רע"א 30429-02-12)), תוך שנקבע כי החלטת השופטת ס' רסלר-זכאי "מסברת ומאוזנת" ואף ניתנת לשינוי כעולה ממנה. אגב, בית המשפט המחוזי הטיל ספק בשאלה אם החלטה זו ניתנת כל עיקר לרשות ערעור נוכח סעיפים 1(4) ו1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, הקובעים כי "לא תינתן רשות ערעור על ... החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך... החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות...". הנה כי כן, משהעמדנו דברים על דיוקם – בכל הכבוד – דומה כי לא היה מקום בנסיבות העניין ל"חבירת" החלטה של השופטת ס' רסלר-זכאי בנוגע לאי שמיעת עדים נוספים, לסוגיית השלכותיה של מראית פני הצדק על המקרה דנא. זאת, כאמור, מבלי לטעת מסמרות, הואיל ופסק הדין כולו עומד לערעור. מ. כך או כך, דומני, כי על פי המפורט מעלה, הפגיעה במראית פני הצדק במקרה דנא, ככל שהיא מועלית כרכיב סובייקטיבי של תחושת אי נוחות, אינה מגיעה לרמה המצדיקה ביטול פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי. דומה כבר נפסק בעבר "כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי" (ע"א 3181/12 מקור נפקות וזכויות בע"מ נ' מדינת ישראל (4.9.2012) מפי הנשיא א' גרוניס בפסקה 7), "שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה"; (ע"א 6093/08 ש.מ נוה בר בע"מ נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (9.12.2008) מפי הנשיאה ד' ביניש, בפסקה 8). שונה המקרה דנא מעניין נדב, שם היה מדובר בפסילה תוך כדי הליכים ולא בביטול פסק דין, וגם בנסיבות שבהן הובאו העובדות הנטענות לידיעת השופטת דשם, ובקיום יחסים ספציפיים בין אבי השופטת למערער, הגם שהסכסוך ביניהם קדם בשנים רבות. בנידון דידן, כאמור, עסקינן בבנק על המשתמע ולעתים עלינו להציב קו פדות, כמאמר החכם מכל אדם (קהלת ז', ט"ז) "אל תהי צדיק הרבה", כי יש "פנים של צדק" לכאן ולכאן, וגם לבעלי הדין האחרים זכות ליהנות ממראית פני הצדק כנגד היגררות ההליכים (על פרשנות הפסוק ראו דעת מקרא לקהלת בפירוש החכם מרדכי זר-כבוד). בהגיעי למסקנה זו איני נדרש לטענות בדבר שיהוי בהעלאת טענת הפסלות. מא. בשולי הדברים אוסיף כי המקרה דנא מוכיח, שאין ניתן לטעת מסמרות בשאלה מתי יהיה ראוי לפסול שופט על ידי מתן ביטוי לעיקרון של מראית פני הצדק אף ללא חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים; וכאמור בעניין נדב מפי הנשיאה מ' נאור (פסקה 8), ייבחן כל מקרה למכלול נסיבותיו. מב. על יסוד האמור, דין בקשות רשות הערעור להתקבל, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ייבטל ופסק דינו של בית משפט השלום בעינו. הערעור שהגיש עליו ורקשטל מוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שידון בטענותיו הערעוריות על פסק הדין לגופן. המשיב ישלם הוצאות המבקשים בסך 5,000 ₪ כולל בכל אחת מן הבקשות, ובסך הכל 10,000 ₪. המשנה לנשיאה הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. הנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏ז' בכסלו התשע"ו (‏19.11.2015). הנשיאה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15055390_T03.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il