מיכאל שרון נ. ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5538/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר העותר: מיכאל שרון נ ג ד המשיבים: 1. ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים 2. ראש הרשות להגנת הפרטיות 3. מנהל רשות האכיפה והגביה 4. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט י' כשר: עניינה של עתירה זו בסעיף 29א(א) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). העותר מבקש, בהסתמך על סעיף זה בחוק, כי יוּתר לעורכי דין חיבור בגישה דיגיטלית למאגר המידע של מרשם האוכלוסין. זאת: "לשם מילוי תפקידם וחובתם על פי דין – ביצוע פסקי הדין שיוצאים תחת ידי מערכת המשפט בישראל על שלל ערכאותיה". רקע וטענות העתירה סעיף 29א(א) לחוק, שעניינו מסירת פרטי רישום לגוף הפועל מכוח חיקוק, קובע כדלקמן (ההדגשות הוספו – י' כ'): "על אף הוראות סעיף 29, ובלי לגרוע מהן, רשאי המנהל או מי שהוא הסמיך לכך, לבקשת גוף כמפורט להלן, למסור לו פרטי רישום כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) של הסעיף האמור, למעט מקום הלידה והלאום, וכן תאריך פטירה (בסעיף זה – פרטי רישום), הדרושים לאותו גוף לצורך מילוי חובתו או תפקידו כאמור בפסקאות (1) או (2) לפי הענין, ביחס לכל אדם שפרטי רישומו התבקשו כאמור, ובלבד שאותו גוף התחייב כי לא יעשה שימוש בפרטי הרישום שיימסרו לו אלא למטרה שלשמה נמסרו: (1) גוף שמוטלת עליו חובה בחיקוק לאמת את פרטי הזיהוי של אדם עם פרטי הרישום המופיעים לגביו במרשם; (2) גוף שהוטל עליו תפקיד בחיקוק, ושביצוע תפקידו כאמור מצריך אותו לאמת את פרטי הזיהוי של אדם עם פרטי הרישום המופיעים לגביו במרשם." העותר הוא עורך דין במקצועו. בקשתו של העותר היא כי מכוח הסעיף דלעיל, יוּתר לעורכי דין בישראל חיבור דיגיטלי ישיר למאגר המידע של מרשם האוכלוסין. זאת, על מנת לקבל פרטי רישום של חייבים לשם קידום ביצוע פסקי דין וגביית חיובים כספיים שהוטלו על ידי בתי המשפט (הכוללים גם את הוצאות שכר טרחת עורך הדין), במסגרת נקיטת הליכי הוצאה לפועל. לטענת העותר, על עורך דין המייצג זוכה בהליך הוצאה לפועל, מוטלת חובה בחיקוק, כאמור בסעיף 29א לחוק, לאמת את פרטי הזיהוי של הצדדים להליך כתנאי לפתיחה בהליך. זאת, לאור סעיף 6(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), אשר מורה לזוכה לכלול בבקשת ביצוע אותה הוא מגיש בלשכת ההוצאה לפועל את פרטי זיהוי החייב; וכן לאור תקנה 10(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל), אשר מורה כי: "היה החייב יחיד שפרטיו רשומים במרשם האוכלוסין, לא תתקבל בקשה לביצוע נגדו אם שמו הפרטי, שם משפחתו ומספר הזהות שלו כפי שצוינו בבקשת הביצוע אינם תואמים את הפרטים הרשומים לגביו במרשם האוכלוסין". בשולי הדברים, טוען העותר כי אף בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובתקנות סדר האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), קיימת דרישה דומה לאימות פרטי זיהוי של אדם אשר נגדו מבקשים לפתוח בהליך משפטי כלשהו. לטענת העותר, בעבר נהג משרד הפנים לתת לעורכי דין גישה ישירה למאגר מרשם האוכלוסין לצורך "בדיקת" פרטים מזהים של חייבים בביצוע חיובים כספיים שנפסקו בפסקי דין, וזאת בהתאם לתנאים שנקבעו ובכפוף לתשלום. לטענת העותר, פרקטיקה זו הופסקה בעקבות פסק הדין שניתן בבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים (10.5.2004) (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח). באותו העניין נקבע כי הגישה הישירה שהייתה קיימת באותה העת למאגר המידע על פי החוק, לגופים מסוימים, היוותה פגיעה בלתי חוקתית בזכות לפרטיות. משכך, הורה בית משפט זה לפרסם תקנות או הנחיות מינהליות לעניין מסירת מידע לעובדי ציבור, ולחוקק חקיקה מתאימה לעניין מסירת מידע לבנקים. כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין האגודה לזכויות האזרח, התקבל תיקון מס' 11 לחוק, אשר הוסיף את סעיף 29א(א)(1) ו-(2) לחוק, עליו מסתמך העותר בעתירתו. לאחר התיקון האמור, כנטען בעתירה, הופסקה הגישה הישירה של עורכי דין למאגר מרשם האוכלוסין. כיום, כנטען בעתירה, כדי לקבל פרטים מזהים אודות חייב בביצוע פסק דין, יש להגיש ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה "בקשה לאיתור מען" (לפי סעיף 29(ג) לחוק). לשם קבלת מידע אודות כתובת מגוריו של אדם, ניתן להגיש את הבקשה באמצעות מילוי טופס מקוון, ותשלום אגרה בסך 20 ש"ח, דרך אתר השירותים והמידע הממשלתי. ואולם, ככל שנדרשים פרטי זיהוי נוספים, מעבר לכתובת המגורים (כגון מצב אישי, מין, מספר זהות וכדומה), על המבקש להגיש את הבקשה באופן פיזי בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה, וכן הוא נדרש: "...לצרף מכתב מנומק ואישורים המוכיחים כי יש למבקש עניין בדבר (לדוגמא הגשת תביעה לבית משפט, צו הוצאה לפועל וכד')". לאחר הגשת הבקשה ותשלום האגרה, נשלח מענה, בכתב, לכתובת ביתו של מגיש הבקשה, כפי שהיא מופיעה במרשם האוכלוסין (הפרקטיקה המתוארת תכונה להלן: הפרקטיקה הנוכחית; וראו: "איתור כתובת (מען)" רשות האוכלוסין וההגירה (2021) https://www.gov.il/he/service/address_identification). העותר טוען כי הפרקטיקה הנוכחית מיושנת ולוקה בחוסר יעילות. זאת, מהטעמים הבאים: ניתן להגיש בקשה אחת בלבד בכל טופס; כל בקשה שמוגשת מחייבת את מגישה בתשלום אגרה כאמור; המענה לבקשה נשלח בדואר לביתו הפרטי של מגיש הבקשה (במקום שישלח באופן דיגיטלי); ומשך התהליך כולו, ממועד הגשת הבקשה ועד לקבלת המענה, אורך, לפי הנטען, כ-7 עד 21 ימים. העותר טוען כי משתוקן החוק והתווסף לו סעיף 29א(א), המסדיר בחקיקה את זכאותם של גופים מסוימים לקבל פרטי זיהוי של אדם ממרשם האוכלוסין, אין כל מניעה לחזור ולאפשר את גישתם הישירה של עורכי הדין למרשם האוכלוסין. לצורך כך, מבקש העותר לפרש בהרחבה את המונח "גוף" בסעיף האמור, כך שיכלול את ציבור עורכי הדין בישראל העוסקים בביצוע חיובית כספיים. לחילופין, מבקש העותר לראות במשיבה 4, לשכת עורכי הדין, כ-"גוף" הנכנס לגדר הסעיף האמור, ומכוח כך, לאפשר גישה לעורכי הדין, כמי שמשתייכים ל-"גוף" זה. לבסוף, פירט העותר אודות שורת פניות ותכתובות שערך, עם גופים שונים, בעניין קבלת הגישה הישירה למרשם האוכלוסין. העותר פנה, בין היתר, למנכ"ל לשכת עורכי הדין (ביום 3.5.2017), לוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (ביום 18.11.2017), לממונה למסירת מידע לציבור במשרד הפנים (ביום 29.11.2017), לממונה על חוק חופש המידע של רשות האוכלוסין (ביום 29.11.2017), לרשות הגנת הפרטיות (ביום 24.2.2019), ולמשנה לראש לשכת עורכי הדין בישראל (ביום 11.2.2018). לטענת העותר, פניותיו לא הניבו כל תוצאה. משכך, ביום 20.7.2022, פנה העותר למשיבים והודיע להם על כוונתו להגיש את העתידה דנן. עמדת המשיבים ביום 28.9.2022 התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. לשכת עורכי הדין הגישה תגובה מקדמית מטעמה ביום 15.12.2022; והמשיבים 3-1 (להלן: המדינה) הגישו את תגובתם המקדמית ביום 30.1.2023. לעמדת המדינה, אין לראות בעורכי דין כמי שנכנסים לגדר סעיף 29א(א) לחוק, וזאת משום שהם אינם ממלאים אף לא אחד משני התנאים, המצטברים, הקבועים בסעיף האמור: (1) היות מבקש פרטי הרישום "גוף"; (2) חובה בחיקוק לאמת את פרטי הרישום, או תפקיד בחיקוק אשר מצריך אימות פרטי הרישום. באשר לתנאי הראשון, נטען כי עיון בסעיף 29א לחוק, וכן בתקנות מרשם האוכלוסין (מסירת פרטי רישום לגוף הפועל מכוח חיקוק), תשס"ט-2009 (להלן: תקנות המרשם), מלמד כי ההתייחסות היא ל-"גוף", קרי, לארגון ולא לפרטים. כך, מפנה המדינה לסעיף 29א(ג) לחוק, הקובע דרישה למינוי גורם אחראי על אבטחת מידע בגוף המבקש; וכן לתקנה 2 לתקנות המרשם, אשר קובעת כי בקשה לפי סעיף 29א(א) לחוק תוגש לאחר שאושרה בידי מנהל מאגר המידע והיועץ המשפטי של הגוף המבקש. עוד טוענת המדינה כי אין לקבל את האפשרות שמעלה העותר לפיה לשכת עורכי הדין תיחשב כ-"גוף" לצורך סעיף 29א(א) לחוק, וזאת לאור עמדתה של לשכת עורכי הדין עצמה אשר דוחה אפשרות זו (כפי שיפורט בהמשך). באשר לתנאי השני, טוענים המשיבים כי העותר לא הצביע על מקור חוקי קונקרטי ומפורש המטיל חובה על עורכי הדין עצמם, או לחילופין על לשכת עורכי הדין, לאמת את פרטי הרישום של אדם מול המרשם, וכן לא הצביע על תפקיד המוטל עליהם בחיקוק, שביצועו מצריך אימות כאמור. לעניין זה נטען כי, באשר לחוק ההוצאה לפועל ולתקנות ההוצאה לפועל, קיומה של דרישה כללית כי הזוכה יציין את פרטי החייב או ימציא אישור בדבר הפרטים, אינה עולה לכדי חובה חוקית מפורשת לאימות פרטים, ומכאן שאינה מכניסה את הזוכה או בא-כוחו לגדרי סעיף 29א(א) לחוק. המדינה הדגישה כי ברירת המחדל בהליכי הוצאה לפועל היא שאימות פרטיהם של החייבים מול המרשם האוכלוסין טרם פתיחת הליך נעשה על ידי לשכת ההוצאה לפועל, ורק במקרים "מצומצמים" בהם לא עולה בידי לשכת ההוצאה לפועל לאמת את הפרטים, אז נדרשים הזוכה או בא-כוחו להמציא אישור בדבר פרטי החייב. משכך, נטען כי אותם מקרים מצומצמים אינם מצדיקים מתן גישה ישירה לעורכי הדין תוך פגיעה רחבה בפרטיותם של תושבי המדינה. עוד נטען כי סעיף 29(ג), המאפשר להגיש בקשה פרטנית לאימות מידע במרשם (דרך הפרקטיקה הנוכחית), מהווה פתרון סביר ומידתי עבור אותם מקרים בהם נדרשים עורכי הדין לאמת מידע של חייב מול המרשם. לשכת עורכי הדין, בתגובתה המקדמית, טענה כי אין לראות בה "גוף" לצורך סעיף 29א(א) לחוק, וזאת משום ש- "לשכת עורכי הדין אינה הגוף שהוטלה עליו חובה בחיקוק או תפקיד בחיקוק לאמת פרטי זיהוי של אנשים, אלא מדובר בחובה המוטלת על עורך הדין הספציפי במסגרת עבודתו שלו". נוסף על כך, טוענת לשכת עורכי הדין כי הנזק שייגרם לפרטיותם של כלל הפרטים לגביהם קיים מידע במרשם האוכלוסין, עולה על התועלת שתתקבל בהקלה על גישתם של עורכי הדין למרשם האוכלוסין. משכך, ובדומה לעמדת המדינה, סבורה הלשכה כי הגשת בקשות פרטניות לקבלת המידע מהווה דרך מידתית ועדיפה על פני מתן גישה ישירה לציבור עורכי הדין למרשם. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב העתירה וצרופותיה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבות. אכן, הוראת סעיף 29א(א)(1) ו-(2) לחוק עניינה בגוף שנמצא כי מוטלת עליו חובה בחיקוק לאמת פרטי זיהוי של אדם מול המרשם, או בגוף שהוטל עליו תפקיד בחיקוק, ושביצועו מצריך אימות כאמור. בענייננו, לא מצאתי כי העותר הוכיח את התקיימות הדרישות הקבועות בסעיף האמור. עורכי דין, בפני עצמם, אינם מהווים "גוף" לצורך הסעיף האמור. זאת, הן מבחינה לשונית (והעותר עמד בעצמו על קושי לשוני זה, בפסקה 15 לעתירה); והן מבחינה תכליתית, לאור הפונקציות הנדרשות להתקיים באותו "גוף", אשר מלמדות כי אין מדובר באדם יחיד, אלא בארגון הכולל מספר בעלי תפקידים (ובהקשר זה ראו פסקה 11 לעיל וההפניות שם). בהקשר זה יצוין כי עיון בדברי ההסבר להצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 9) (מסירת פרטי רישום לגוף הפועל על פי חיקוק, התשס"ה-2005, ה"ח 199, 1199, מעלה כי סעיף 29א(א) לחוק נועד להתמודד עם מקרים בהם הגורם הרלבנטי נדרש לאמת פרטי זיהוי ביחס למספר רב או בלתי ידוע מראש של פרטים, בו-זמנית, כאשר שליחת בקשות אינדיבידואליות לשם אימות המידע אינה מעשית: "כאשר מדובר בגוף הפועל על פי חיקוק או הנדרש על פי חיקוק, לצורך ביצוע תפקידו, לאמת פרטי זיהוי ביחס למספר בלתי מסוים או בלתי ידוע מראש, של תושבים, הרי שהדרישה להוכחה מראש של ענין לכאורה לגבי כל תושב ותושב אינה מעשית" (עמ' 1200(. לא נראה כי צורך שכזה מתעורר ביחס לעורך דין אשר נדרש לאמת מידע אודות בעל דין לשם פתיחה בהליך בלשכת ההוצאה לפועל. באשר לאפשרות כי יראו בלשכת עורכי הדין "גוף" לצורך סעיף 29א(א) לחוק – אף שמבחינה לשונית ניתן לסבור כי אכן מדובר ב-"גוף", איני סבור כי ניתן להסיק מכך את שמבקש העותר, בשל הקושי בהצבעה על חובה קונקרטית המוטלת על לשכת עורכי הדין. זאת, בפרט מקום בו לשכת עורכי הדין אינה מסכימה לשאת בפונקציה זו עבור קהל עורכי הדין, כעולה מהתגובה שהוגשה. משום שסעיף 29א(א) לחוק מונה תנאים מצטברים, והעותר לא הוכיח את התקיימותו של התנאי הראשון – נראה כי די בכך כדי לדחות את העתירה, מחמת היעדר עילה להתערבות. לצד האמור, ולעניין התנאי השני בסעיף 29א(א) לחוק, העותר טען, בכלליות, כי קיימים מקורות חוקיים אשר מטילים חובה על עורכי הדין לאמת פרטי זיהוי של אדם מול המרשם, או מטילים על עורכי הדין תפקיד בחיקוק שביצועו מצריך אימות כאמור. סבורני, כי מבין המקורות אליהם הפנה העותר, המקור בעל המשקל הרב ביותר לתמיכה בטענתו הוא תקנה 10(ד) לתקנות ההוצאה לפועל. תקנה זו מורה, כאמור, כי לא תתקבל בקשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אם שמו המלא ומספר הזהות של החייב, כפי שצוינו בבקשה, "אינם תואמים את הפרטים הרשומים לגביו במרשם האוכלוסין". כמפורט לעיל (בפסקה 6), על מנת לאמת את מספר הזהות של החייב, לא ניתן להסתפק בהגשת טופס מקוון, אלא יש לגשת ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה ולהגיש בה בקשה לאיתור מען. התוצאה, לכאורה, היא, שעורך דין, המבקש למנוע מראש תקלה שבאי-התאמת פרטי החייב שבידיו לפרטים אשר במרשם האוכלוסין, כן נדרש לאמת את אותם פרטים. ניתן לטעון אף שהאמור, לאור חובותיו המקצועיות של עורך הדין כלפי לקוחותיו, מקים חובה על עורך הדין לבצע בדיקה כאמור. איני נדרש להכריע בטענה שכזו וזאת לאור כל שנאמר כבר לעיל. יחד עם זאת אבקש לציין, כי ככל שמצב הדברים בפועל הינו כפי שמתואר על ידי העותר (כאמור בפסקאות 7-6 לעיל), ואיני משוכנע שכך הוא, ראוי שתמצא הדרך לתיקונו (וזו גם עמדת לשכת עורכי הדין, כאמור בפסקה 23 לתגובתה המקדמית). סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באדר התשפ"ג (‏6.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22055380_L01.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1