משה אביר נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5530/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז העותרים: 1. משה אביר 2. אמן משאבי אנוש בע"מ 3. אופקים א.ג בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: משה אביר (עותר 1) פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. במוקד העתירה שבכותרת ניצב ההליך שבמסגרתו הרשיע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (ת"פ 19610-10-10; סגן הנשיא ש' טננבוים) את העותרים "בעבירת עיסוק כקבלן כוח אדם ללא רישיון ושלא על פי תנאי הרישיון", לפי סעיף 2(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, "ביחס לכל הפרשות המפורטות בכתב האישום, למעט בנוגע לפרשה החמישית". בעתירתם, מבקשים העותרים כי יינתן "צו מניעה", האוסר על משיבה 3 (להלן: המדינה) לבקש ממשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי) להטיל על עותר 1 עונש מאסר בפועל – הואיל והמדינה לא מסרה הודעה בעניין מבעוד מועד, כמתחייב לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והנחיות פרקליט המדינה. בד בבד, הם מבקשים כי הצו ימנע מבית הדין האזורי לדון בהליך בהיעדרם, בהתאם לסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, המורה כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". לצד צו המניעה, העותרים מבקשים "צו על תנאי" בעל שישה ראשים – ובראשם, ביטול הכרעת דינו של בית הדין האזורי לעבודה "מיום 8.5.2013". זאת, משום שלא ניתנה להם, לטענתם, הזדמנות להתגונן מפני "כתב אישום מתוקן שני" שכלל לא הומצא להם; משום שבית הדין האזורי נדרש לטענות שהועלו בסיכומי המדינה, "אך לא נטענו בכתב האישום"; משום שהכרעת הדין התבססה על ממצאים עובדתיים "אשר לא נטענו בשום שלב" על ידי מי מהצדדים; ומשום שלא היה מקום להטיל עליהם את נטל הוכחת קיומו של רישיון. כמו כן, מבקשים העותרים לבטל את החלטות בית הדין האזורי ומשיב 1 (להלן: בית הדין הארצי) משנת 2011, במסגרתן נקבע כי מסמכים שונים שבהם ביקשו לעיין אינם מהווים "חומר חקירה", כמשמעות הביטוי בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: ההחלטות משנת 2011). זאת, בטענה כי בית הדין האזורי "התבסס" בהכרעת דינו על אותם מסמכים. עוד מלינים העותרים על האיסור שהטיל, לטענתם, בית הדין האזורי על הקלטת הדיונים – ועל ההוצאות שבהם חויבו בהחלטות ופסקי דין "בתיק הפלילי, ובתיקים הקשורים לו, אשר ניתנו ללא תגובת הנאשמים ובחוסר סמכות". שני ראשים נוספים של העתירה מופנים כלפי החלטה שבה דחה בית הדין הארצי את ערעור העותרים על החלטת מותב בית הדין האזורי שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק – וכלפי פסק דין בו דחתה ערכאה זו, על הסף ולגופם, עררים שהגישו העותרים לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. העותרים גורסים כי החלטות אלה נגועות בחריגה מסמכות, הואיל ולא היה מנוס מפסילת השופט שהחליט לבסס את הכרעתו על ראיות בלתי קבילות – ומשום שלא היה מקום לבטל את הדיון שנקבע בעררים, ולדחות אותם מבלי לקבל את תשובת העותרים לבקשת הסילוק מטעם המדינה. 2. דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתשובה. "בניגוד למקובל בסדר הדין האזרחי, גזרת המחוקק היא כי אין לאפשר הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים", וכי ניתן יהיה לערער על החלטות כאלה – למעט חריגים שזכו להתייחסות מפורשת בחוק – רק במסגרת ערעור על פסק הדין (בג"ץ 2069/18 דרי נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פסקה 4 (13.5.2018)). זאת, בשל האינטרס הציבורי בניהול רציף, יעיל ומהיר של ההליך הפלילי, והתפיסה "כי מהותו של המשפט הפלילי, על הקביעות הערכיות שניצבות בליבת הכרעותיו, דורשת מתן החלטה סופית והוליסטית" (בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (28.4.2013)). אשר על כן, הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק ידחה על הסף עתירות המבקשות "לעקוף" את המגבלה על הליכי הערעור, ולתקוף החלטות ביניים בהליך הפלילי, "למעט במקרים חריגים שבחריגים – כאשר מדובר בשאלה שבסמכות (עניינית) היורדת לשורשו של ענין, או כשמדובר בענין מהותי ועקרוני אשר הכרעה מאוחרת בו עלולה להסב נזק בלתי הפיך" (בג"ץ 179/17 ביטון נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 7 (9.1.2017); בג"ץ 4785/10 גבאי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 5 (8.7.2010)). כפי שהובהר בעתירה קודמת שהגישו העותרים דנן (בג"ץ 8876/11 אביר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (12.1.2012) (להלן: העתירה הקודמת)), ההלכה האמורה יפה גם ביחס להליכים פליליים המתנהלים בבתי הדין לעבודה. 3. די באמור כדי לחרוץ את גורל העתירה כלפי הכרעת הדין לשבט – שעה שתרופתם של העותרים מצויה בהליכי הערעור על פסק הדין הסופי. אמנם, העותרים מייחסים לבית הדין האזורי "חריגה מסמכות", אך טענותיהם נושאות אופי ערעורי מובהק, ונוגעות לאופן ניהול ההליך על ידי הערכאה הראשונה – כמפורט לעיל, בפסקה 1 – כך שאין בהן כדי לגלות עילה להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשלב זה של ההליך. מטעמים דומים, יש לדחות גם את הטענות הנוגעות להחלטות משנת 2011, בנוגע לעיון ב"חומר חקירה". ככל שהעותרים מבקשים להשיג על ההחלטות לגופן, דין העתירה להידחות הן בשל השיהוי המהותי שדבק בה – והן נוכח מעשה בית דין שיצרה ההכרעה בעתירה הקודמת, בה נקבע שאין הצדקה לסטות במקרה זה מן הכלל השולל ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, וכי "לא ראינו להתערב בקביעתו של בית הדין הארצי כי הבקשה נעדרת תשתית בסיסית להצדקה לעיון בחומרים המבוקשים, שאינם נמצאים אף בפריפריה של חומר החקירה" (פסקה 5). במאמר מוסגר אעיר כי העותרים בחרו להשמיט את דבר העתירה הקודמת, באופן העולה כדי חוסר ניקיון כפיים שדי בו להביא, כשלעצמו, לדחיית העתירה על הסף (ראו, למשל, בג"ץ 3549/19 איזוטופיה מולקיולר אימג'ינג נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פסקאות 10 ו-12 (15.8.2019); בג"ץ 6208/17 פלוני נ' משרד הפנים – ועדת המאוימים, פסקה 8 (3.1.2018)). כך או כך, ככל שהעותרים מתמקדים במשקל שניתן, כביכול, בהכרעת הדין לאי הצגת המסמכים המדוברים – מקומן של הטענות בהליך הערעור על פסק הדין הסופי, ואין בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל בדבר אי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות ביניים בהליך הפלילי. הוא הדין ביחס לראשה של העתירה המופנה כלפי הכרעת בית הדין הארצי מיום 4.6.2019, במסגרתה נדחו עררים שהגישו העותרים לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הפלילי. בדומה לקודמתה משנת 2011, גם הכרעה זו מהווה החלטת ביניים בהליך הפלילי, ולאור מכלול נימוקיה – שאינם מתמצים בטענות שהעלתה המדינה בבקשתה לדחיית העררים ולביטול הדיון בהם – אין באופן קבלתה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. 4. אף ראשי העתירה המופנים כלפי "החלטה המונעת הקלטת הדיון", וכלפי "כל ההחלטות ופסקי הדין" שבהם חויבו העותרים בהוצאות – מבלי שניתנה להם, כביכול, זכות טיעון – אינם מגלים עילת התערבות. העותרים לא טרחו להפנות להחלטות ופסקי הדין הספציפיים שבהם מדובר, כך שהתשתית העובדתית הלקויה המונחת בעתירה אינה מאפשרת לברר את טענותיהם (ראו והשוו בג"ץ 1431/18 חיון נ' רשות המיסים, פסקה 3 (29.5.2018)) – הן לגופן, והן במישור קיומה של עילה להתערבות בהחלטות ביניים אלה. למען הסר ספק, אבהיר שאין בטענה הסתמית, לפיה איסור ההקלטה ימנע מהעותרים "להוכיח [שבית הדין האזורי] נוהג בניגוד לדין", כדי לגלות עילה כזו. אשר לסעד שעניינו מניעת קיום דיון ללא נוכחות העותרים – נוכח האזהרה המופיעה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 17.6.2019 (שצורפה כנספח 5 לעתירה), מרכיב זה של העתירה – שאין בו כל התייחסות לתחולת סעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי – אינו מגלה עילה, ובוודאי שאין בו כדי להצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות. לא למותר לציין בהקשר זה כי הכלל האמור חל גם כאשר ענייננו בהחלטות ביניים לגבי אופן ניהול ההליך, שכן גם על החלטות אלה ניתן להשיג במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (והשוו, בג"ץ 10581/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (24.11.2005)). 5. ראש נוסף של העתירה מופנה, כאמור, כלפי החלטת בית הדין הארצי לדחות את ערעור העותרים על החלטת מותב בית הדין האזורי בבקשת הפסלות שהגישו. לשיטתם, שעה שמותב זה דחה את בקשתם "למחיקת ראיות לא קבילות", אין מנוס מפסילתו על מנת להבטיח שההכרעה לא תתבסס על ראיות פסולות. בטענה זו אין ממש. עילת הפסלות שבה מנופפים העותרים נשענת על ההנחה שבית הדין האזורי נחשף לראיות בלתי קבילות – אלא שהנחה זו נדחתה על ידי בית הדין, שדחה את בקשת העותרים למחיקת הראיות הרלוונטיות. כאמור, המחוקק קבע כי ניתן יהיה לערער על החלטת ביניים בהליך הפלילי רק במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, ולא ניתן "לעקוף" קביעה זו באמצעות הגשת ערעור המוסווה כבקשת פסלות. אכן – "בפסיקתנו נקבע לא אחת כי טענות המכוונות כנגד החלטות דיוניות, כדוגמת הטענות שהועלו בפניי בערעור זה, יש להעלות במסגרת הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור – על פי סדרי הדין [...] אכן, "גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין" [...] נכונים הדברים שבעתיים באשר להליך הפלילי בו אין לאפשר לבעל-דין לעשות שימוש בהליך פסלות שופט לשם פתיחת פתח לערעור עקיף על החלטות ביניים אשר לא ניתנות, ברגיל, לערעור (ע"פ 911/07 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.3.2007); ראו גם ע"פ 4086/98 בר אילן נ' מדינת ישראל (22.7.1998)). שעה שטענת הפסלות נשענת אך ורק על תוכן ההחלטה לגבי קבילות הראיות, אין בה ממש – ובוודאי שאין בה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהכרעת בית הדין הארצי. 6. לבסוף, יש לדחות גם את הבקשה למתן צו שיאסור על המדינה לבקש להטיל על עותר 1 עונש מאסר. אמנם, העותרים מלינים בהקשר זה על התנהלות רשויות התביעה, ולא על החלטה שיפוטית. אולם – "בהיעדר טעמים מיוחדים כאמור, דרך המלך להעלאת טענות בדבר פגמים שנפלו במסגרת הגשת כתב אישום (כולל שלב החקירה), הינה ההליך הפלילי. במסגרת ההליך הפלילי, באפשרותה של הערכאה הדיונית להידרש לחוקיות פעולותיהם של גורמי התביעה; ומלבד טענות המכוונות ישירות נגד האישום הפלילי, מוסמכת היא לדון אף בטענות המכוונות נגד התנהלותן של רשויות האכיפה. בכך, לא זו בלבד שיימנע הצורך מפיצול הדיון וניהול שני הליכים נפרדים – אלא במקרה שבו השאלות המתעוררות כרוכות בבירור מחלוקות עובדתיות, בידי הערכאה הדיונית מצויים הכלים המתאימים לבררן" (בג"ץ 2303/15 חנקשייב נ' פרקליט המדינה, פסקה 8 (7.4.2015); בג"ץ 6165/14 פלוני נ' פרקליט המדינה, פסקאות 11-12 (2.1.2015); דברים אלה, שנאמרו בהתייחס לטענת ניגוד עניינים שהועלתה ביחס לפרקליטות המדינה, יפים גם לענייננו. הם מלמדים כי גם אם המדינה אכן מתעתדת לבקש מבית הדין האזורי להטיל על עותר 1 עונש מאסר בפועל, הרי שעומד לרשות העותרים סעד חלופי בדמות פנייה מתאימה לערכאה הדיונית. לפיכך, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, אין מקום להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בסוגיה. 7. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף – ועמה, הבקשות "למתן צו מניעה זמני". העותרים ישאו בהוצאות משיבה 3 בסך 4,000 ₪. ניתן היום, ‏ד' באלול התשע"ט (‏4.9.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19055300_Z01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1