אי.די.אף אנרג'י נובל ישראל בע"מ נ. יו"ר מועצת מקרקעי ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 553/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותרות: 1. אי.די.אף אנרג'י נובל ישראל בע"מ 2. פארק סולארי תמנע בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. יו"ר מועצת מקרקעי ישראל 2. ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל 3. רשות מקרקעי ישראל 4. שר החוץ 5. שר הביטחון 6. רשות החשמל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד נועם מולה בשם המשיבים: עו"ד ד"ר יובל רויטמן פסק-דין השופט י' אלרון: במוקד העתירה שלפנינו בקשת העותרות לקבלת אישור הקניית זכויות לגורמים זרים במקרקעי ישראל, לפי סעיף 2א לחוק מקרקעי ישראל, 1960-התש"ך (להלן: החוק), לצורך הקמה והפעלה של מתקן ייצור חשמל באנרגיה סולארית באזור תמנע (להלן: המתקן). כן נתבקש תיקונו של נוהל מקצועי מס' M05.02 שאומץ על ידי רשות מקרקעי ישראל – המשיבה 3 (להלן: רמ"י), אשר עניינו "הקניה או העברה של זכויות במקרקעי ישראל לזרים" (להלן: הנוהל). העותרת 1 היא חברה בבעלות זרה, אשר הקימה את חברת פארק סולארי תמנע בע"מ (העותרת 2; להלן: החברה) שהינה בבעלותה המלאה, לצורך ההקמה וההפעלה של המתקן. ביום 3.7.2016 זכתה החברה במכרז מספר בש/162/2015 ל"חכירת מתחם להקמת מתקן לייצור חשמל באנרגיה סולארית בשיטה פוטו וולטאית באזור תמנע" (להלן: המכרז, ו-המתחם, בהתאמה). משזכתה במכרז, נחתם ביום 31.7.2016 "הסכם הרשאה" בין החברה לרמ"י, בגדרו הוסכם בין היתר כי תינתן לחברה הרשאה לתכנון תכנית להקמת המתקן במתחם במהלך תקופת ההרשאה בכפוף לתנאים שונים. החברה הביאה את התכנית לאישור הממשלה בחודש יולי 2018, ובד בבד, ביום 4.7.2018, הגישה בקשה ל"הקניה או העברה של זכויות במקרקעין לזרים" לפי סעיף 2א לחוק, המורה כי העברת זכויות במקרקעין לזר כפופה לאישורו של יו"ר מועצת מקרקעי ישראל. משלא ניתן מענה לבקשה זו, פנתה העותרת ביום 18.12.2018 למנכ"ל רמ"י בבקשה ל"מענה דחוף לבקשה לקניית זכויות לגורמים זרים", ואולם לטענתה לא ניתן מענה לפניה זו. בחלוף כחודש, ביום 22.1.2019, הגישה החברה את העתירה שלפנינו ובצידה בקשה לצו ביניים שיורה למשיבים לדון בבקשתה. כחודש לאחר שהוגשה העתירה, ובטרם הגישו המשיבים את תגובתם, אישר ביום 14.2.2019 יו"ר מועצת מקרקעי ישראל את בקשת החברה לאישור העברת הזכויות במתחם לידיה. משכך, הסכימו העותרות כי התייתרה בקשתן לצו ביניים. טענות הצדדים לטענת העותרות, הנוהל שאומץ על ידי רמ"י ומסדיר את אופן אישורן של בקשות להקניה או העברה של זכויות במקרקעי ישראל לזרים, לוקה בחוסר סבירות. זאת, מאחר שלטענתן הנוהל קובע הליך אשר "מתבצע מבלי שיש אחראי על התהליך או התחייבות ללוחות זמנים כלשהם לקבלת מענה לבקשה". לטענתן, התנהלות זו היא שהביאה להימשכות הטיפול בבקשת החברה לתקופה של למעלה מחצי שנה. עוד טוענות העותרות כי רמ"י הפרה את הוראות הנוהל האמור, כאשר נמנעה מלערוך דיון בבקשה במסגרת סד הזמנים הקבוע בו. לטענתן, הימשכות הליכי הטיפול בבקשות מסוג זה גורמים ל"עיכובים מיותרים" בקידום הפרויקט אשר מותירים את היזם "בחוסר ודאות לאורך כל הליך פיתוח המתקן". משכך, טוענות העותרות כי יש לקבוע בנוהל מסגרת זמנים לטיפול בבקשות לאישור הקנית או העברת זכויות במקרקעי ישראל לזרים. מנגד, המשיבים טוענים בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, משאישר יו"ר מועצת מקרקעי ישראל את בקשת החברה להעברת הזכויות במתחם לידיה, הרי שהסעד העיקרי שהתבקש בעתירה התייתר. כן נטען כי טענותיהן העקרוניות של העותרות המופנות כלפי הוראות הנוהל, הועלו לראשונה בפניית העותרות ליו"ר מועצת מקרקעי ישראל מיום 18.12.2018 – כחודש לפני הגשת העתירה. משכך, נטען כי "טענות אלה דינן להידחות מטעם של אי מיצוי הליכים סדור". בתשובתן לתגובה זו טוענות העותרות כי האישור לבקשתן להעברת זכויות במקרקעין לזרים ניתן בעקבות עתירתן, וכי הפגמים שלטענתן קיימים בנוהל לאישור בקשות מסוג זה נותרו בעינם ועלולים לפגוע במיזמים עתידיים שבכוונתן לקדם. משכך, הודיעו העותרות כי הן עומדות על עתירתן אף לאחר מתן האישור. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. משאושרה בקשת החברה להעברת הזכויות במתחם לידיה, דומה כי עיקר העניין שלשמו הוגשה העתירה בא על פתרונו – והעתירה הפכה ל"תיאורטית", במובן זה שהיא "אינה נדרשת לפתרון סכסוך בר-קיימא בעת העיסוק בה" (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, סד(3) 204, פסקה 30 (2011)). כידוע, בית משפט זה ייטה שלא שלא לפסוק בעתירות שהפכו לתיאורטיות תוך כדי הדיון בהן (ראו למשל: בג"ץ 9812/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.5.2018)). די בכך כדי לדחות את העתירה. דין העתירה להידחות אף מחמת אי-מיצוי הליכים לפני הגשתה. הסעד העיקרי שנותר מעתירה זו במתכונתה הנוכחית, הוא כי נורה למשיבים לבחון מחדש את הוראות הנוהל העוסק בהקניית או העברת זכויות במקרקעין לזרים. אולם, כעולה מתגובת המשיבים, העותרות הביאו טענות אלו לעיונם לראשונה כחודש בלבד לפני הגשת העתירה. קיומו של שיח מפרה בין הפרט לבין הרשויות נחוץ במקרים מסוג אלו, וראוי כי יתקיים בטרם תידון הסוגיה בפני בית משפט (ראו והשוו: בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (25.5.2012)). העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, ומשהסעד העיקרי לעתירה התייתר רק לאחר הגשתה, המשיבים יישאו בהוצאות העותרות בגובה 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"א באדר ב התשע"ט (‏28.3.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19005530_J04.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il