עו"ד עמוס גבעון נ' בית הדין המשמעתי במחוז ירושלים - לשכת עורכי השין ב ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5529/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: עו"ד עמוס גבעון נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין המשמעתי במחוז ירושלים - לשכת עורכי הדין בישראל 2. ועדת האתיקה במחוז ירושלים - לשכת עורכי הדין בישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מאז חודש נובמבר 2017 מתנהל כנגד העותר – עורך דין במקצועו – הליך משמעתי בפני משיב 1, בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (בד"ם 46/17; להלן, בהתאמה: ההליך המשמעתי ו-בית הדין המחוזי). זאת, בעקבות קובלנה שהגישה נגדו משיבה 2 (להלן: ועדת האתיקה המחוזית), ובה יוחסה לו התנהגות שאינה הולמת עורך דין, נוכח התעלמותו מהחלטת ועדת השכר שליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, לפי סעיף 84(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: ועדת השכר). בעתירה הנוכחית מבקש העותר לבטל שורת החלטות של בית הדין המחוזי בהליך המשמעתי – לרבות החלטה מיום 14.11.2019, בה נדחתה בקשתו לקבוע "שאין להשיב לאשמה". בקשה זו התבססה, בין היתר, על החלטות קודמות של גופי הלשכה, מהן הסיק העותר כי הפרת החלטת ועדת השכר אינה מהווה "עבירת משמעת", כהגדרתה בסעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין. לדעתו, אין מניעה להסתמך על אותן החלטות, במתכונת בה פורסמו בביטאון "אתיקה מקצועית: הנחיות והחלטות ועדת האתיקה הארצית" – ולחלופין, יש להורות על המצאתן לו ולבית הדין, ועל מתן אפשרות לעיין "בכל ההחלטות הנזכרות בביטאון" (פסקה 20 לבקשה המצורפת כנספח 11 לעתירה; בהמשך הוגשה לבית הדין המחוזי בקשה נפרדת ברוח זו, כמפורט בנספח 12 לעתירה). בד בבד, מלין העותר על החלטת בית הדין המחוזי מיום 23.1.2020, בה נדחתה בקשתו לביטול ההחלטה מיום 14.11.2019, תוך שבית הדין מבהיר כי בהליך המשמעתי לא נעשה כל שימוש בהחלטה "אשר ב"כ הקובל היה נגיש לה ואילו דרכו של הנקבל אליה נחסמה". במישור אחר, העותר משיג על החלטת בית הדין המחוזי מיום 21.6.2020, בה הושהה ההליך המשמעתי לתקופה קצובה בלבד, תוך חיובו בהוצאות. לטענת העותר, החלטות אלה "אינן סבירות באופן קיצוני", ויש לבטלן. לצד ראש פרטני זה של העתירה, העותר מבקש גם סעד כללי, לכאורה, בדמות הצהרה "כי עורכי הדין בישראל זכאים לעיין בהחלטות של ועדת האתיקה וועדות שכר טרחה של הלשכה וכי הם רשאים להסתמך עליהן". יצוין כי בית המשפט לעניינים מינהליים (עת"ם 17600-03-20; השופט ע' שחם) דחה, בשל העדר סמכות עניינית, את עתירת העותר נגד שתי ההחלטות הראשונות של בית הדין המחוזי – ומכאן העתירה הנוכחית. 2. דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים. כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים, הדרך להשיג על החלטות ביניים של בית הדין המחוזי "היא על ידי נקיטת הליך ערעורי, בהתאם ובכפוף להוראות הדין" – כך שלעותר עומד סעד חלופי בדמות מיצוי הליכי הערעור, במועד ובהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק לשכת עורכי הדין. על רקע חלופה זו, לא מצאתי שהתקיימו בענייננו הנסיבות המיוחדות העשויות להביא להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ביניים של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין (והשוו, בג"ץ 6796/14 זינגל נ' בית הדין המשמעתי המחוזי (14.10.2014), ובג"ץ 9580/10 חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל נ' לשכת עורכי הדין בישראל – הוועד המרכזי (3.1.2011), שהוזכרו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים). משכך, אין מקום להידרש גם לראש ה"כללי" של העתירה – שאינו אלא וריאציה על הסעד הקונקרטי שביקש העותר, ונועד להשיג את אותה תוצאה עצמה: ביטול החלטת בית הדין המחוזי במסגרתה נדחתה עמדת העותר כי "אין להשיב לאשמה". ככל שמתעוררת שאלה כללית לגבי מתכונת פרסום החלטות גופי הלשכה, הרי שההליך דנן אינו הבמה המתאימה לבירורה – ולא למותר לציין כי העותר כלל לא צירף לעתירתו את הגופים שעלולים להיפגע מחלק זה של העתירה, קרי "ועדת האתיקה וועדות שכר טרחה של הלשכה" (להבדיל מוועדת האתיקה המחוזית). מחדל זה מבליט את אופיה הממשי של העתירה – השגה על ההחלטות הקונקרטיות בעניין העותר, ולא דיון עקרוני בנוגע למדיניות לשכת עורכי הדין. 3. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ל' באב התש"ף (‏20.8.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20055290_Z01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il