אנואר אסעד נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מינהל מחוז צפון

פסק-דין בתיק ע"פ 5529/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5529/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: אנואר אסעד נ ג ד המשיבה: הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מינהל מחוז צפון ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ז' בנר), מיום 28.6.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 2226-06 בשם המערער: עו"ד ג'מאל חיר פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (השופטת ז' בנר) מיום 28.6.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 2226-06. כפי שיפורט להלן מדובר בהליך המתמשך זמן ניכר וערעור הפסלות מתייחס לשתי החלטות שניתנו במועדים שונים. 1. ביום 17.5.2006 הוגש לבית משפט השלום בעכו (השופטת ז' בנר) כתב אישום המייחס למערער ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר ובסטייה מתוכניות, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב), 204(ג), 208 ו-218 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: כתב האישום). 2. ביום 7.12.2006 ביקש בא-כוחו של המערער לדחות את הדיון עקב נסיעתו הצפויה לחו"ל. ביום 10.12.2006 דחה בית המשפט את בקשת בא-כוח המערער, תוך שהוא מציין כי התנהגותו של המערער, כמי שבחר לפנות לעורך-דין לאחר שלושה חודשים ורבע מאז הגשת כתב-האישום, הינה חמורה. עוד נקבע באותה החלטה, כי הדיון בעניינו של המערער יידחה באופן חריג ליום 19.12.2006 וכי בית המשפט ישקול בעתיד להשית על המערער הוצאות עקב בזבוז זמנו של בית המשפט, היה ויורשע. נוכח החלטה זו, הודיע בא-כוחו של המערער ביום 19.12.2006, כי הוא מבקש את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער (להלן: בקשת הפסילה משנת 2006). בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט, בקובעו כי אין בהחלטותיו המבקשות לייעל את ההליך כדי לגבש עילת פסלות. בית המשפט אף הוסיף וציין כי נכון היה עושה מחליפו של בא-כוח המערער, אם היה מופיע בדיון הקודם וטוען לגופו של עניין במקום לבקש אך את דחיית הדיון (להלן: החלטת הפסלות משנת 2006). מן האמור בהודעת המערער שלפניי, עולה כי על החלטה זו לא הוגש ערעור. 3. מאז, ובמשך כשנתיים וחצי, נדחה הדיון בעניינו של המערער מספר רב של פעמים, כאשר התיק נקבע, לראשונה, להקראת כתב אישום ליום 23.4.2009. אלא שבמועד זה נבצר מבא-כוחו של המערער להתייצב לדיון מפאת נסיבות אישיות, ותחת זאת הודיעה באת-כוחה של המדינה כי הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות. במסגרת הסכמות אלו, הודיעה באת-כוחה של המדינה כי המערער עומד על כפירתו ומבקש לקבוע מועד לשמיעת הוכחות. עוד מסרה באת-כוחה של המדינה, כי סנגורו של המערער הודיע כי יגיש בשנית את הטענות המקדמיות שהוגשו כבר, לדבריו, לתיק בית המשפט וטרם ניתנה בהן החלטה. כמו-כן, נמסר כי הצדדים מוכנים לפנות לגישור. בהחלטתו מיום 23.4.2009, ציין בית המשפט כי הוא רואה בחומרה את הסחבת הננקטת בתיק מזה מספר שנים, תוך שהוא קובע את מועד ההוכחות ליום 10.11.2009. בהמשך, קבע בית המשפט כי נוכח האמון המלא שהוא נותן בבא-כוחו של המערער, הרי שיש להניח כי כתבי הטענות המקדמיות מצויים מוכנים במשרדו וכל שעליו לעשות הוא להעבירם לבית המשפט באמצעות פקס, בתוך שבעה ימים. 4. ביום 28.5.2009 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו. בבקשתו, טען המערער כי בית המשפט גילה בהחלטותיו ובהתנהלותו באולם את דעתו כנגד המערער, באופן המעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך למשל, טען המערער כנגד האופן בה ניתנה החלטת הפסלות משנת 2006. כמו-כן, ציין המערער את סירוב בית המשפט לדחות, לבקשתו, חלק מן הדיונים ואת התייחסותו לאפשרות כי המערער ישא בהוצאות משפט היה ויורשע. בהמשך, התייחס בא-כוח המערער אף לעובדה כי בית המשפט אילץ אותו ואת מרשו להישאר באולם הדיונים במשך שמונה שעות. לבסוף, טען בא-כוח המערער, כי החלטת בית המשפט, מיום 23.4.2009, בדבר שליחת טענותיו המקדמיות בפקס סוטה מסדרי הדין הקבועים בחוק ואף מהווה פגיעה בכבודו (להלן: בקשת הפסלות משנת 2009). בעקבות בקשה זו, ביקש בית המשפט את תגובת המדינה. 5. ביום 28.6.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת ציין בית המשפט את נימוקי הפסלות שהעלה המערער בבקשתו, תוך שהוא מפריד בין נימוקים המתייחסים לשנת 2006 לבין נימוקים המתייחסים לשנת 2009. באשר לטענות הפסלות המתייחסות לשנת 2006, קבע בית המשפט כי דינן להידחות בשל השיהוי הרב בהעלאתן. באשר לטענות הפסלות שעניינן בהחלטתו מיום 23.4.2009, קבע בית המשפט כי בהחלטתו האמורה נהג כיאות ותוך מתן אמון מלא לדברים שהושמעו בפניו. כן נקבע, כי תחושותיו הסובייקטיביות של בא-כוח המערער, כאילו נפגע כבודו, אינן מקימות עילת פסלות (להלן: החלטת הפסלות משנת 2009). 6. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, ובצדו בקשה להפסקת המשפט המתנהל בעניינו. בערעורו, שב המערער והציג את עיקר טענותיו, תוך שהוא מפנה לחלקים הרלבנטיים בפרוטוקולים השונים, המעידים לשיטתו על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. יוער, כי בהחלטתי מיום 8.7.2009 נדחתה בקשתו של המערער להפסקת משפט. 7. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת ממספר טעמים. ראשית, טענותיו של המערער, ככל שהן מתייחסות להחלטות בית המשפט משנת 2006, לוקות בשיהוי כבד המצדיק את דחייתן על הסף. הלכה ידועה ומושרשת היא כי טענות פסלות יש לטעון בהזדמנות הראשונה (ראו: סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ע"פ 10663/07 איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2008); ע"פ 3750/07 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 72-69 (2006) (להלן: דיני פסלות שופט)). בנדון, אין להסכין עם מצב דברים בו בוחר מערער, משך כשנתיים וחצי, לשמור את טענותיו עימו עד יימצא לדעתו הרגע הנכון להעלאתן. בהשתהותו זו גילה המערער, הלכה למעשה, את נכונותו לוותר על טענות הפסלות שבאמתחתו. בנסיבות המקרה שלפניי, מקבלת הלכה זו משנה תוקף, נוכח העובדה כי המערער אף נמנע מלהגיש ערעור על החלטת הפסלות הראשונה של בית המשפט משנת 2006. כעת, משחלפו שנתיים וחצי, מבקש המערער לשוב ולהעלות במסגרת ערעור זה טענות הנוגעות להחלטת הפסלות הראשונה. מקצה שיפורים זה, בחלוף שנתיים וחצי, אין המערער יכול לעשות. זאת במיוחד נוכח הוראתו הברורה של סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי הקובעת מסגרת זמנים בת חמישה ימים להגשת ערעור על החלטת פסלות. שנית, ובאשר לטענות הפסלות הנוגעות להחלטת בית המשפט מיום 23.4.2009, הרי שדינן להידחות גם כן. הלכה היא, כי בית המשפט קמא הוא שמופקד על ניהול ההליך וכי החלטותיו הדיוניות, כשלעצמן, אינן מהוות עילה לפסילתו. השאלה הטעונה בירור, אפוא, הינה האם בנסיבות המקרה נוצר, באופן אובייקטיבי, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002); דיני פסלות שופט, 174-176). בנדון, קבע בית המשפט כי מסמכיו של המערער הנוגעים לטענותיו המקדמיות יישלחו, בתוך שבעה ימים, אל בית המשפט באמצעות מכשיר הפקס. בהחלטתו זו ביקש בית המשפט לייעל את ניהול ההליך ולהשלים את המסמכים, שהתגלו כחסרים בתיק. זאת, ותו לא. משכך, אין בהחלטתו הדיונית של בית המשפט כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים, באופן המעיד על נעילת דעתו. 8. כמו-כן, לא מצאתי כי נוסח החלטת בית המשפט מיום 23.4.2009 פוגע בכבודו של בא-כוח המערער או עולב בו, באופן המעיד על חשש ממשי למשוא פנים במובנו האובייקטיבי. הלכה היא, כי התבטאויותיו של בית המשפט ותוכן החלטותיו יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי המערער או בא-כוחו, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן חסר פניות (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה ואף אם התעורר בליבו של בא-כוח המערער חשש ממשי למשוא פנים, הרי שאין די בחשש סובייקטיבי מצדו של המערער או בא-כוח כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 2766/02 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2002)). בשולי הדברים, יוער כי טענתו של המערער, כאילו בית המשפט "כלא" אותו ואת בא-כוחו באולם הדיונים, הינה טענה משוללת כל יסוד ומוטב היה לו לא נטענה כלל. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"א בתשרי התש"ע (29.9.2009). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09055290_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il