בן שטרית נ' נשיא בית המשפט העליון(אחר/נוסף)

8 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5529-08-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: דוד בן שטרית נגד המשיב: נשיא בית המשפט העליון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן, מוגדר, בפסקת הפתיחה לה, כדלקמן: "מושא עתירה זו הוא באופן קביעת מועדי הדיונים והרכבי השופטים בדיונים בבית המשפט העליון בכלל, ובפרט במועד הדיון בדנג"ץ 70105-05-25 ואופן קביעת השופטים בו". בגוף העתירה טוען העותר הן נגד אופן קביעת ההרכב ומועדי הדיון בעתירות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, על ידי נשיא בית משפט זה, בכלל; הן נגד הקביעה הספציפית של ההרכב ומועדי הדיון, בדנג"ץ 70105-05-25, בפרט. אתייחס להלן לשני היבטיה של העתירה ואגב כך אבהיר מדוע הנני סבור כי דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא צורך בקבלת תגובה. העתירה במישור העקרוני – קביעת הרכבים ומועדי דיון סעיף 26(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), קובע כדלקמן: "בית המשפט העליון ידון בשלושה, אולם – (1) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא רשאים להורות, לפני תחילת הדיון בענין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים". סעיף 27(א) לחוק בתי המשפט, קובע כי: "השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון". סעיף 27(ב) לחוק בתי המשפט, קובע כי: "המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בענין פלוני ייקבע בידי נשיא בית המשפט העליון". הוראות חוק בתי המשפט הינן אפוא ברורות: לנשיא בית המשפט העליון מוקנית הסמכות לקבוע שבעניין מסוים ימנה הרכב השופטים מספר אי-זוגי של שופטים העולה על שלושה; הסמכות לקבוע את זהות שופטי בית המשפט העליון אשר יישבו לדין; והסמכות לקבוע את המועד בו יחל הדיון. במרכז החלק העקרוני של העתירה, טוען העותר כנגד הנוהג לקבוע, בדיונים בעלי חשיבות ציבורית, שהרכב בית המשפט העליון יהיה על-פי סדר הוותק של השופטים המכהנים בו, כשופטי בית המשפט העליון (המוכר גם כסדר ה-"סניוריטי"). לטענתו של העותר, הנוהג לקבוע את הרכב השופטים, בעתירות בעלות חשיבות ציבורית כאמור, לפי "שיטת הסניוריטי", מאפשר לנשיא בית המשפט העליון את "הינדוס ההרכב", "עשוי להביא לדיון משפטי דל ואחיד אשר ניתן לחזות את תוצאותו מראש", ומביא לכך ש-"אדם אחד (נשיא בית המשפט העליון) יכול להכריע על פסיקה בעניינים ציבוריים מהותיים לבדו, באמצעות שיבוץ השופטים בהתאם לדעותיו ועקרונותיו על ידי בחירת מותב שייטה לפסוק בדומה או בקירוב לפסיקותיו, וכאמור מייתרת את הדיון באמצעות מותב מורחב". להשקפתו של העותר, ראוי לאמץ "חלופות ראויות יותר כמו עריכת הגרלות לקביעת מועד הדיון והרכב השופטים, שיבוץ באמצעות מערכת ממוחשבת ניטרלית, יצירת סבב בין השופטים ללא קשר לוותק שלהם או לגישותיהם הפסיקתיות או שילוב של שופטים 'צעירים' יותר לצד 'הוותיקים' במותבים השונים". דעתי היא שטענותיו דלעיל של העותר הינן חסרות בסיס, על פניהן, ומנוגדות להוראותיו המפורשות של חוק בתי המשפט, ומכאן שדינן להידחות על הסף. כפי שראינו לעיל, הסמכות לקבוע כי בית המשפט העליון ידון בהרכב מורחב, ואת זהותם של השופטים שיישבו בדין, מוקנית, בחוק בתי המשפט, במפורש, לנשיא בית המשפט העליון. סעיפי חוק בתי המשפט המקנים לנשיא בית המשפט העליון את הסמכות האמורה, נוסחו בלשון מוחלטת ובלתי מסויגת (הגם שאין להסיק מכך, כפי שאשוב ואבהיר בחלק הבא של חוות דעתי, שמדובר בסמכות בלתי מוגבלת). קביעת הרכבים בהתאם למה שמכונה "שיטת הסניוריטי", אינה על כן כלי להרחבת סמכותו של נשיא בית המשפט העליון, אלא מגבלה, שהחליטו נשיאיו האחרונים של בית המשפט העליון להטיל על עצמם, מרצונם, בכל הנוגע למימוש סמכותם על-פי חוק בתי המשפט. "שיטת הסניוריטי" מבוססת על נתון אובייקטיבי (הוותק של השופטים כשופטי בית המשפט העליון), ידוע, שקוף לעיני הציבור, וקבוע מראש, אשר לנשיא אין כמובן כל שליטה עליו. לנתון זה משמעות עניינית, שהרי וותק שיפוטי משקף ניסיון מקצועי נצבר, ואף המחוקק מצא לנכון להתחשב בו בהקשרים שונים כשנדרש להכריע בין שווים (ראו סעיפים 28(א)(5) ו- 80(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984). עוד יצוין כי סדר השופטים על-פי "שיטת הסניוריטי" אינו סטטי, שכן הינו משתנה עם פרישתו של כל שופט ושופט. ובמילים אחרות, "שיטת הסניוריטי" אינה כלי לאפשר לנשיא בית המשפט העליון, "להנדס" את הרכב בית המשפט העליון שידון בעתירה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת, אלא מגבלה ואף מחסום, שנשיא בית המשפט העליון לוקח על עצמו, מרצון, בעת שהינו עושה שימוש בסמכותו לקבוע את ההרכב שיישב לדין. זאת ועוד – העותר אף אינו מציע עקרון מושכל אחר לקביעת הרכב בית משפט זה בעתירות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, אלא מבקש להפוך את הקביעה לרנדומלית לחלוטין. "שיטה" כזו הינה אפשרית, אולם אין היא עולה בקנה אחד עם הוראות חוק בתי המשפט. זאת משום שמשמעותה אינה להסדיר את האופן בו יעשה נשיא בית המשפט העליון שימוש בסמכות המוקנית לו, במפורש, בחוק, אלא שלילתה המוחלטת של אותה סמכות. לדרישה שכך ייעשה אין כל בסיס בדין. לא יהיה זה מיותר לציין כי העותר טוען כי הממשלה מקדמת, בימים אלו, מהלך לשינוי הוראות חוק בתי המשפט בעניין נשוא עתירתו, ולשיטתו הדבר מחזק את טענותיו. דומה כי בנסיבות העניין דנן ההפך הוא הנכון: ככל שקיימת אכן יוזמה למהלך חקיקתי כאמור, הדבר רק ממחיש שעל-פי החוק בנוסחו הנוכחי, הנטען בעתירה הוא חסר בסיס. מהטעמים האמורים סבורני כי דין העתירה, בפן העקרוני שבה, להידחות על הסף. העתירה במישור הספציפי – דנג"ץ 70105-05-25 ה-"טריגר" להגשת העתירה, והעניין הספציפי העומד במרכזה, הינו הדיון שנקבע, בפני הרכב של חמישה שופטים, ב-דנג"ץ 70105-05-25 (להלן: הדיון הנוסף), ליום 21.9.2025. העותר טוען כי מועד הדיון בדיון הנוסף נקבע "שלא בכדי" למועד שהינו מאוחר למועד פרישתו של חברי, השופט י' אלרון. לטענתו של העותר, קיים "חשד ממשי" שכך נעשה כדי "לנטרל" את השופט י' אלרון, וזאת "מתוך נקודת הנחה של הנשיא כי גישתו המשפטית של השופט אלרון שונה מגישתו של הנשיא בעניין מושא הדנג"ץ הנ"ל...". בכך רואה העותר משום "חשד ממשי לניסיון הטייה מכוון בתוצאת ההליך המשפטי...". קודם שאבהיר את הטעמים העומדים ביסוד עמדתי לפיה גם דינו של חלק זה של העתירה להידחות על הסף, אבקש להבהיר מה אינו מהווה טעם לדחיית חלק זה של העתירה על הסף. אכן וכפי שכבר ציינתי לעיל, הוראות חוק בתי המשפט קובעות סמכות מפורשת ולפי לשונו של החוק – בלתי מסויגת בסייג כלשהו – המוקנית לנשיא בית המשפט העליון, בכל הנוגע לקביעת הרכב השופטים שיישב לדין ומועד תחילת הדיון. ברם, סמכות מפורשת ובלתי מסויגת (בלשון החוק) כאמור, אין משמעה סמכות בלתי מוגבלת לעשות שימוש לרעה בסמכות, שימוש בסמכות למטרות זרות, ממניעים זרים ופסולים וכו', החוסמת מראש את האפשרות להתערבות שיפוטית. כלל זה הינו מיסודותיה של שיטתנו המשפטית, כפי שנתפסה עוד מראשית ימיה של המדינה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 70/49 "תבלין" בע"מ, חברה רשומה לפי פקודת החברות נ' שר האספקה והקיצוב, פ"ד ה 1613, 1618 (1951); בג"ץ 210/52 מרכז רהיטי "לכל" נ' שר-המסחר והתעשיה ומנהל אגף התעשיה הקלה, פ"ד ו 795, 798 (1952); בג"ץ 105/54 לזרוביץ נ' המפקח על המזונות ירושלים, פ"ד י 40 (1956)). עמד על הדברים השופט צ' ברנזון, בפסק דינו בעניין לזרוביץ, בציינו כי: "הלכה רווחת היא על יסוד שורה ארוכה של פסקי-דין מתקופת המנדט ומאז קום המדינה, כי בדרך כלל בכוחו של בית-משפט זה לבדוק ולבחון את פעולות השלטונות לא רק כפי שהם נראים לעין מבחינת הסמכות החוקית הפורמלית, אלא גם לעיצומו של ענין, אם השימוש שנעשה בסמכות בדין יסודו, היינו אם הוא נעשה – בין השאר – בתום לבב על יסוד שיקולים כשרים ולמטרה שלמענה הוענקה הסמכות" (שם, בעמ' 47). האמור לעיל נכון לגבי כל סמכות המוקנית בדין, תהיה בכירותו של בעל הסמכות גבוהה ככל שתהיה (וראו, לאחרונה: בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 40 לפסק דינו של הנשיא י' עמית (21.5.2025)). האמור לעיל הינו נכון גם באשר להפעלת סמכויותיו של נשיא בית המשפט העליון, ובכלל זה החלטות באשר לקביעת זהות השופטים שיישבו בדין ולקביעת מועדי תחילת הדיון (וזאת מבלי שבדעתי להתייחס לשאלה האם ההחלטה הספציפית בה עסקינן הינה החלטה מנהלית או החלטה שיפוטית, ומבלי לומר, ולו ברמז, כי לטענותיו של העותר, בעתירה דנן, המבוססות כולן על השערות בעלמא, יש בסיס כלשהו). ואחרי האמור לעיל, אבהיר את עמדתי לפיה דינה של העתירה דנן, במישור הספציפי – התייחסות לדיון הנוסף – להידחות על הסף, ממספר טעמים, והראשון בהם עניינו בהיעדר זכות עמידה לעותר. העותר מגדיר את עתירתו, בכותרת לה, כ-"עתירה ציבורית", ובכך הינו, כמובן, צודק, שכן העותר אינו מי שנפגע מההחלטה עליה הינו מלין. אכן, פסיקתו של בית משפט זה הכירה, זה מכבר, בלגיטימיות של עתירות ציבוריות (ראו, מיני רבים: בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2) 62, 68 (2003); דנג"ץ 4110/92 הס נ' שר הביטחון, פ"ד מח(2) 811, 812 (1994)). ואמנם, בהקשר זה אין צורך להרחיק נדוד: החלק העקרוני של העתירה דנן, מגלם, לדעתי, עתירה ציבורית לגיטימית (וזאת בלא לגרוע מכך שלדעתי, בשל הנטען בה, ולא בשל קושי בזכות העמידה, דינה להידחות על הסף). אלא שהמדיניות המרחיבה לעניין זכות עמידה, לרבות ובעיקר על דרך ההכרה בלגיטימיות של עתירות ציבוריות, אינה בלתי מוגבלת. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי בית המשפט לא ייעתר, בדרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף המהווים מושא ישיר סביבו נע נושא העתירה, וכאשר הם עצמם אינם פונים לבית המשפט בבקשת סעד בעניינם (בג"ץ 49158-07-25 אמת ליעקב בישראל בע"מ (חל"צ) נ' משרד העבודה, פסקה 19 (13.8.2025); בג"ץ 17505-05-25 לרנר נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקאות 10-8 (7.7.2025) (להלן: עניין לרנר); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (1.4.2007)) מקרה מובהק במיוחד לתחולת הסייג האמור, הינו כאשר עניינה של העתירה הוא בהליך משפטי, אשר העותר אינו צד לו וכאשר הצדדים הישירים לו לא מצאו לנכון לנקוט הליך משפטי כלשהו בהקשר העניין נשוא העתירה (ואין הכוונה למצבים בהם כל הצדדים לדיון פועלים, בהקשר הרלוונטי, מתוך שיתוף פעולה ביניהם, והעתירה תוקפת את שיתוף הפעולה ופירותיו, ולדוגמה – עתירה נגד הסדר טיעון במשפט פלילי). גם האמור לעיל אינו בגדר חידוש לצורך העתירה דנן (וראו: עניין לרנר). היישום של האמור לעיל לענייננו הינו ברור ומובהק: ככל שיש בסיס לטיעוניו של העותר, בכל הנוגע לניסיון להטות מראש, כביכול, את תוצאת ההליך בדיון הנוסף, קיים צד או קיימים צדדים, להליך עצמו, אשר הינם הנפגעים הישירים מכך. מדובר בצד או בצדדים שאין טענה שמודעותם לעובדות פחותה משל העותר או שאינם בעלי יכולת להגן על עניינם. העובדות מלמדות שהצדדים לדיון הנוסף (או מי מהם) לא מצאו לנכון לנקוט בצעד משפטי כלשהו, לעניין הרכב בית המשפט ומועד הדיון. די בכך כדי לדחות, על הסף, את העתירה דנן, ככל שהינה מתייחסת לדיון הנוסף. טעם נוסף, המשתלב עם האמור לעיל ומהווה גם טעם עצמאי לדחיית העתירה על הסף, עניינו בהחלטתו של העותר שלא לצרף, כמשיבים לעתירתו, את הצדדים להליך הדיון הנוסף. כלל בסיסי בעניינן של עתירות לבג"ץ, מחייב את העותר לצרף, כמשיבים לעתירתו, את כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 5564-04-25 חטיב נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 7 (6.7.2025); בג"ץ 42233-09-24 קשקוש נ' היועצת המשפטי לממשלה, פסקה 14 (26.5.2025); בג"ץ 60548-06-25 ישעיהו נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (4.8.2025)). בנסיבות העניין דנן, קיימים צדדים שלא ניתן לחלוק על החובה לצרפם: מדובר, בהקשר הספציפי בו עסקינן, בעתירה הנוגעת להליך משפטי תלוי ועומד, והחלטה בו עלולה לפגוע בצדדים לאותו הליך, וברי על כן כי חלה חובה לצרפם כמשיבים לעתירה. העותר, שנראה, לכל אורך עתירתו, כמתעלם מכך שעתירתו מבקשת להתערב בהליך משפטי שאין הוא צד לו כלל, אף לא טרח לצרף מי מהצדדים להליך והסתפק בהגשתה של העתירה כנגד נשיאו של בית משפט זה בלבד. די גם בפגם זה כדי להצדיק ואף לחייב את דחייתה, על הסף, של העתירה. בנוסף, לוקה העתירה באי מיצוי הליכים, שכן העותר לא ניסה כלל להביא את טענותיו, בפני הגורם שהוא עותר כנגדו (בעתירה דנן – נשיא בית המשפט העליון), קודם להגשת העתירה (לטעם זה כמצדיק דחייה על הסף, ראו, למשל: בג"ץ 26952-04-25 מועצת המובילים והמסיעים והתאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל נ' משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, פסקה 5 (18.8.2025)). העותר, המודע לכך שלא מיצה הליכים בטרם הגשת עתירתו, ביקש להסביר את מחדלו האמור באומרו כי: "לא ניתן לפנות לכבוד נשיא בית המשפט או ללשכתו באופן ישיר, אלא באמצעות טופס פניות הציבור ודרך הנהלת בתי המשפט – הליך ארוך שיכול לארוך למעלה מ-45 ימי עבודה (לפי נוהל טיפול בפניות הציבור) – מענה שעשוי להינתן לאחר מועד הדיון בדנג"ץ 70105-05-25". אלא שהסבר זה אינו מניח את הדעת. זאת, שכן אילו היה העותר פונה ללשכת נשיא בית המשפט העליון עובר לעתירתו, היה בידו להבהיר, בגוף הפנייה, כי התשובה נחוצה לו בתוך פרק זמן מסוים, לאור דחיפות העניין. העותר לא נהג כך, ועתירתו נותרה "מבוססת" על דברים שפורסמו בתקשורת, ועל השערות בעלמא. אף האמור לעיל, כשלעצמו, מצדיק את דחייתה, על הסף, של העתירה (ראו, למשל: בג"ץ 2876/23 התנועה לטוהר המידות נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 11 (3.5.2023)). אוסיף ואציין, למעלה מהדרוש, כי בבסיס העתירה עומדת השערה בעלמא כי מועד הדיון הנוסף נקבע משיקולים "אסטרטגיים" (דהיינו, על מנת שהמותב יכלול שופט זה ולא אחר), וזאת מבלי שיש לכך כל ביסוס עובדתי ממשי. קביעת דיון נוסף דחוף מחייבת התחשבות באילוצי לוח הזמנים של שופטי ההרכב המקורי (שככל שהם עדיין מכהנים, חייבים להיכלל בהרכב המורחב), וכן באילוצים של השופטים שיתווספו להרכב. הנחת העותר כי במכלול האילוצים הללו ניתן היה לתאם מועד מוקדם מזה שנקבע אינה מתבקשת כלל ועיקר – לא בתקופת שגרה, ובוודאי שלא בעומס העבודה המוטל על שופטי בית משפט זה בעת הנוכחית. כעולה מהמקובץ לעיל, לדעתי דין העתירה להידחות על הסף וכך הנני מציע לחברי ולחברתי כי נפסוק, בלא חיוב בהוצאות. ניתן היום, י' אלול תשפ"ה (03 ספטמבר 2025). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת