נ.ע מעלות שער העיר בע"מ נ. משרד האוצר

פסק-דין בתיק עע"ם 5525/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 5525/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערערות: 1. נ.ע מעלות שער העיר בע"מ 2. החברה לפיתוח נצרת עלית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. משרד האוצר 2. עיריית נצרת 3. בני חוסני זועבי בע"מ 4. שותפות עפיפי את האחים עוואד 5. אחמד עפיפי 6. סמיר עוואד 7. עיריית נצרת עילית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים בנצרת (סגן הנשיא כהן) מיום 10.07.2011 בתיק עת"מ 55468-11-10 תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשע"ב (12.12.11) בשם המערערות: עו"ד א' מאיר בשם המשיב 1: עו"ד א' אמיר בשם המשיבה 2: עו"ד ז' נערה בשם המשיב 3: עו"ד ח' זועבי בשם המשיבים 6-4: עו"ד ד' עואד בשם המשיבה 7: עו"ד א' גורדון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כהן) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 55468-11-10 מיום 10.7.11, שבגדרו נדחתה עתירה נגד החלטת המשיב 1 (להלן המשיב) שלא לתקן את תנאי הסף במכרז שפרסם לצורך איתור שטח לשכירת משרדים עבור משרדי פקיד השומה נצרת ומשרדי מיסוי מקרקעין נצרת. עניינה של הפרשה – מכרז לדיור ממשלתי בנצרת המעלה שאלות שביחסי נצרת ונצרת עילית ושויון, גם כמשל ליחסי יהודים וערבים בישראל. פסק דין זה נכתב בתמציתיות ובלוח זמנים קצר, כדי לאפשר קידום המכרז. רקע ב. ביום 29.10.01 התקבלה החלטה בועדת שרים לעניין אזרחי ישראל הערבים, אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 15.11.01, וזה לשונה: "העיר נצרת משמשת עיר חשובה ביותר לאוכלוסיה הערבית המרכזת בתוכה ציבור גדול העוסק במתן שירותים, במסחר ובעסקים. אשר על כן, יש צורך במציאת פתרונות לדו-קיום ושגשוג לנצרת ולנצרת עילית. השר סאלח טריף מודיע, כי יפעל לשיתוף פעולה בין שתי הערים מתוך רגישות לצרכי העיר נצרת והעיר נצרת-עילית גם יחד". ג. בעקבות החלטת הממשלה - כנמסר בתצהיר ראש מינהל הדיור הממשלתי דאז - התקיים דיון בראשות השר סאלח טריף, השר לענייני מיעוטים והממונה על המגזר הערבי דאז, ובהשתתפות ראש מינהל הדיור הממשלתי. בדיון הוחלט על שימור הסטטוס קוו בנוגע לשכירת דיור על ידי מינהל הדיור הממשלתי בערים נצרת ונצרת עילית; קרי, נקבע שמשרד המצוי בתחום השיפוט של העיר נצרת לא יעבור לעיר נצרת עילית ולהפך, אלא מטעמים חריגים. ד. ביום 4.11.10 פירסם משרד האוצר מכרז לקבלת הצעות לשכירת דיור בשטח ברוטו של 3,285 מ"ר בשטח השיפוט העירוני של העיר נצרת לצורך משרדי פקיד השומה נצרת ומשרדי מיסוי מקרקעין נצרת. ה. במכרז נקבע בין היתר, כך: "להלן תנאים מוקדמים (תנאי סף) הנדרשים מן המציע במכרז, אי מילוי סעיף אחד או יותר מהסעיפים הבאים יכול לגרום לפסילת הצעת מציע למכרז; 3.1 על הדיור המוצע לעמוד בדרישות הבאות: 3.1.1 שימצא בשטח השיפוט העירוני של נצרת". בפרק 1 לחוברת המכרז צוין בין היתר, כי "המזמין מעוניין לשכור דיור בשטח ברוטו של 3,285 מ"ר שיימצא בשטח השיפוט העירוני של נצרת". כעולה מתשובת המשיב, קדמו למכרז זה חמישה מכרזים ממשלתיים לשכירת דיור בנצרת ובנצרת עילית ובהם תנאי סף דומה. ו. בטרם חלף המועד האחרון להגשת הצעות למכרז הגישו המערערות עתירה מינהלית. בעתירה ביקשו כי ייקבע שתנאי הסף שעניינו הימצאות המושכר בשטח השיפוט של העיר נצרת, הוא בלתי סביר באופן קיצוני ופוגע בעקרון השויון. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ז. בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת דחה את העתירה. נקבע, כי לצד עקרון השויון הקבוע בסעיף 2(א) לחוק חובת מכרזים, התשנ"ב- 1992 (להלן חוק חובת מכרזים או החוק), זכותו של עורך המכרז להתנות את ההשתתפות במכרז בתנאים שונים לרבות המיקום הגיאוגרפי, כל עוד מדובר בתנאי ענייני וסביר בהתאם לנסיבות המקרה, כפי שאירע במקרה דנן. ח. הוסבר, כי מדובר במדיניות מכוח החלטת ממשלה אשר נתקבלה בועדת שרים מכוח סמכותה הכללית, לפי סעיף 31(ה) לחוק יסוד: הממשלה. הודגש, כי קביעת מדיניות הסטטוס קוו אינה מהוה חריגה מסמכות, אלא היא מבטאת את ההכרה בכוחו של השר להתוות מדיניות. נקבע, כי מדיניות הסטטוס קוו לעניין מיקום משרדי הממשלה אינה תקנה בת פועל תחיקתי או ניתנה מכוח חוק, אלא מדובר בהנחיה מינהלית שהיה מקום לפרסמה בקרב הציבור; אך על אף האמור, לא היה באי הפרסום כדי לגרום למערערות עוול הגובר על טובת הציבור, בהתחשב במטרה של שמירה על דו-קיום ועל הסטטוס קוו. נקבע איפוא, כי אי פרסום המדיניות במקרה דנן אינו פוסל את המכרז, וכי אין בקביעת תנאי סף כדי לפגוע בעקרון השויון או בחופש העיסוק. לבסוף נדחתה טענת שיהוי בהגשת העתירה. בית המשפט הורה כי המועד האחרון להגשת הצעות ייקבע ליום 24.7.11, ובעקבות הבקשה למתן צו ארעי עד להכרעה בערעור קבע, כי פתיחת תיבת המכרזים תדחה ליום 31.7.11. מכאן הערעור שבפנינו. עיכוב ביצוע ט. לשם שלמות התמונה יצוין, כי ביום 30.8.11 עוכב ביצועו של פסק הדין על-ידי השופט עמית (צו ארעי ניתן ביום 26.7.11). צוין, כי בשים לב להיעדר מסמך המעגן את המדיניות המוצהרת, אין לומר כי טענות המערערות מופרכות, וכן שגם מאזן הנוחות נוטה לטובתן. מועד הגשת ההצעות למכרז עד להחלטה נדחה אחרת. טענות המערערות י. לטענת המערערות, תנאי הסף הוא בלתי סביר באופן קיצוני, אינו ענייני ופוגע באופן חמור בעקרון השויון. כנטען, תנאי הסף עומד בסתירה לעקרונות המינהל הציבורי ודיני המכרזים, מהוה פגם מהותי, ודינו בטלות; קביעת תנאי סף המגביל מיקום גיאוגרפי, אפשרית רק אם יש חשיבות למיקום זה מבחינה עניינית למטרות נשוא המכרז. לשון אחר, תנאי סף ייחשבו כסבירים רק אם נגזרים הם מן התכלית הציבורית המוגדרת של המכרז ומיועדים לקדם את השגתה. י"א. כנטען, הימצאותם של משרדי הממשלה כבר כיום בנצרת עילית, המיקום והנגישות מצביעים על כך שאין שום שיקול ארגוני או כלכלי, ואף לא שיקול ענייני אחר, אשר יש בו להצדיק תנאי סף האוסר הגשת הצעות למכרז אשר הכוללות נכסים אפשריים בנצרת עילית. זאת במיוחד כאשר מטרת המכרז היא איתור מושכר שיישרת יחידות מחוזיות, ולא יחידות שתכליתן מתן שירותים לתושבי העיר נצרת בלבד. י"ב. הוסף, כי במסמכי המכרז אין הסבר ולוא גם ברמז מדוע נקבע תנאי סף כאמור. כנטען, עיון בהחלטת הממשלה מגלה כי אין בהחלטה הנחיה שבמכרזי המדינה יישמר המצב הקיים לגבי מיקום משרדי הממשלה בערים נצרת ונצרת עילית, ואין בה כל הסמכה להתוות מדיניות של סטטוס קוו. כנאמר, מדיניות השר טריף נקבעה בחוסר סמכות, והיא בטלה. הודגש לבסוף, כי מתן עדיפות כלשהי למגזר או לאזור מחייב הסדרה מפורשת בחוק חובת מכרזים עצמו. י"ג. כמו כן נטען, כי מדובר במדיניות שלא תועדה בכתובים, שאינה מאוזכרת בכל מסמך, ושמעולם לא פורסמה. לטענתן, משמדיניות מינהלית מבקשת ליצור העדפה משיקולים זרים למכרז עצמו, אשר ביסודה פגיעה בשויון ובחופש העיסוק, תנאי לתוקפה הוא בפרסומה. טענות המשיב י"ד. לטענת המשיב, דין העתירה להידחות. לטענתו, קביעת תנאים במכרז, לרבות תנאי סף, היא פררוגטיבה של בעל המכרז בהתאם לשיקול דעתו, כאשר סבירות תנאי הסף נבחנת ביחס להתאמתו לתכלית הציבורית שאותה נועד המכרז להשיג. כנטען, בענייננו תנאי הסף במכרז הוא ביטוי של מדיניות ממשלתית סבירה, שעניינה שימור השגשוג ודו-הקיום בין נצרת לנצרת עילית. מדיניות זו עוגנה בהחלטת הממשלה, אשר הסמיכה את השר טריף לפעול לשיתוף פעולה בין הערים. במסגרת המדיניות ומתוך כוונה לקדם את השויון הוחלט למנוע החלשה נוספת של העיר נצרת, וזאת באמצעות שימור המצב הקיים ומניעת מעבר של יחידות ממשלתיות מנצרת לנצרת עילית ולהפך, אלא מטעמים חריגים. ט"ו. כנטען, מדובר בדרישה עניינית, אשר הולמת את התכלית הציבורית שנועד המכרז להשיג, והנגזרת מהחלטת הממשלה בדבר שמירה על דו-קיום בין שתי הערים. זאת ועוד, המדיניות נקבעה לאחר איסוף נתונים שמהם עולה, כי לאורך השנים דורגה העיר נצרת מאחורי העיר נצרת עילית בכל הנוגע להכנסה עצמית לתושב, וכי קיים פער ברור בין שתי הערים. הודגש, כי להימצאות משרדי הממשלה בתחומי העיר נצרת ישנה גם חשיבות כלכלית להגברת הכנסות העיריה. הוסבר, שמעבר לנתונים הכספיים עמדו ברקע הדברים גם השיקולים הרגישים הנוגעים למאפיינים הייחודיים של שתי הערים. ט"ז. עוד נטען, כי גם טענות המערערות בנוגע לאי-פרסום ההסבר לתנאי הסף במסמכי המכרז משוללות יסוד, שכן ההוראה היחידה המטילה על עורך מכרז לנמק החלטתו היא סעיף 2 א(ב) לחוק חובת מכרזים, שלפיו יש לפרט במכרז אך את הנושאים המנויים בטור א' לתוספת לחוק, ואולם, ענייננו אינו נכנס בגדרי התוספת. י"ז. הודגש, כי כל מכרז מעוצב בהתאם למדיניות המבוססת על צרכים ושיקולים רחבים שהם מקדמיים למכרז עצמו; כך גם בנדון דידן. הוסף, כי אילו נקבע במכרז תנאי של העדפת מציע כזה או אחר בשלב הבחירה, היתה נדרשת הסמכה מיוחדת בדיני המכרזים. ואולם, במקרה דנן תנאי הסף אינו מונע מכל מי שברשותו נכס מתאים להגיש הצעה, ואינו מקנה העדפה למציע כלשהו בשלב בדיקת ההצעות; מדובר במדיניות מאוזנת, סבירה ואף ראויה, המקדמת את עקרון השויון. י"ח. בהמשך לכך נטען, כי גם דינה של הטענה, שלפיה יש לבטל את תנאי הסף מאחר שהוא קובע מדיניות של העדפה מתקנת ללא סמכות על פי חוק, להידחות. כנטען, אין מדובר במדיניות של העדפה מתקנת, אלא בשמירה על סטטוס קוו ומניעת החלשה נוספת של החלש. כנטען, הטענה כי מדובר במדיניות של העדפה מתקנת, נשללת גם לנוכח הנתונים העובדתיים המלמדים כי גודלם של שטחי המשרדים הממשלתיים בנצרת עילית הוא פי שלושה משטחי המשרדים הממשלתיים בנצרת. י"ט. כך גם נטען, כי אין ממש בטענות המערערות שלפיהן בטל תנאי הסף מאחר שהוא מבוסס על מדיניות שלא פורסמה. הוסבר, כי אין מדובר בהנחיה הקובעת עקרונות כלליים לטיפול במקרה עתידי, אלא בהחלטה ספציפית, הנוגעת למספר מוגבל של יחידות שזהותן היתה ידועה במועד קביעת המדיניות, בהיותן ממוקמות בערים נצרת ונצרת עילית. על כן אין מדובר בהנחיה מינהלית, וממילא לא חל הכלל הנוגע לפרסום הנחיות מינהליות או לרציונל העומד בבסיסו. הוסף, כי גם אם מדובר בהנחיה מינהלית החייבת בפרסום, אין חובה לפרסמה ברשומות, והמשיב סבור כי פרסומה, באמצעות המכרז, כפי שנעשה, הוא כדין ומספק. כ. נטען, כי גם אם נפל פגם באופן פרסום המדיניות, אין מדובר בכזה המצדיק את ביטול תנאי הסף או המכרז, וזאת נוכח תורת הבטלות היחסית. טענות המשיבה 2 (עיריית נצרת) כ"א. המשיבה 2 סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ומצטרפת לתשובת המשיב. נטען, כי החלטתו של מפרסם המכרז לכלול במכרז את תנאי המיקום מבוססת על נימוקים סבירים ונכונים. כנאמר, ככל שיש בהחלטת מפרסם המכרז לקבוע "תנאי מיקום" משום אפליה או חוסר שויון, מדובר באפליה או בהעדפה מתקנת אשר אינה פסולה בפני עצמה, אלא סבירה, ראויה ואף מתחייבת, שכן המצב הקיים מבטא חוסר שויון מובהק ביחסם של משרדי הממשלה השונים כלפי העיר נצרת. כנטען, אף שמדובר בהנחיה מינהלית החייבת בפרסום, אין חובה לפרסמה ברשומות, ופרסומה, כפי שנעשה - מספק. לחלופין, נטען אף כאן כי גם אם נפל פגם באופן פרסום המדיניות, אין מדובר בפגם המצדיק את ביטול תנאי הסף או המכרז, כך לפי תורת הבטלות היחסית. טענות המשיבה 3 (בני חוסני זועבי בע"מ) כ"ב. לטענת המשיבה 3, שהיתה מציעה במכרז, תנאי הסף הוא תנאי סביר ונועד לתכלית ראויה. לטענתה, קבלת הערעור תוביל לפגיעה בשויון ולהזנחת העיר נצרת; מדובר איפוא בתנאי ענייני ובהחלטה בגדרי הסבירות, ואין מקום להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של המשיב. המשיבים 6-4 (עפיפי ועואד ושותפותם) כ"ג. המשיבים 6-5, תושבי העיר נצרת, והמשיבה 4, חברה שבבעלותם, סומכים גם הם ידיהם על פסק הדין קמא, וטוענים כי אין בהחלטה להגביל את המיקום הגיאוגרפי לפי צרכי המשיב כדי לפגוע בעקרון השויון. לטענתם, כזרוע של השלטון אין זו רק זכותו של המשיב, אלא גם חובתו לשמור על האינטרסים של כלל התושבים ולמנוע פגיעה בהם. כ"ד. צוין, כי הגבלת מקום העסק יכולה להיכלל כתנאי במכרז רק אם הדבר ייחשב כתנאי ענייני, תוך מתן משקל ראוי לתנאי זה לפי נסיבות המקרה. כנטען, תנאי הסף נשוא הדיון בתיק זה ענייני ואינו חורג ממתחם הסבירות, ונקבע לצורך השגת תכלית ראויה בנסיבות. יתרה מכך, החלטת הממשלה (ובעקבותיה החלטת השר) לאמץ מדיניות של סטטוס קוו היא החלטה סבירה ונתונה לשיקול דעתה הבלעדי. טענות המשיבה 7 (עיריית נצרת עילית) כ"ה. משיבה 7 מצטרפת למערערים. טענה, כי תנאי הסף נשוא הערעור הוא בלתי סביר, פוגע בעקרון השויון ובזכות לתחרות הוגנת וכן בעקרונות המינהל הציבורי. בתנאי המכרז אין כל הנמקה באשר לתנאי הסף המגביל, ואף לא פורטו שיקולים ענייניים כלשהם הקשורים במטרת המכרז. כנטען, קיומו של התנאי מונע את מגמת התפתחותה של המשיבה 7 ואת הרצף הטבעי של המשרדים והשירותים הנמצאים בתחומה ללא הסבר. כ"ו. בדיון בפנינו ביום 12.12.11 חיוינו דעה ראשונית, כי סיכויי הערעור מעטים, והמערערות נתבקשו להודיענו האם בהתחשב בהמלצתנו חוזרות הן מן הערעור. ביום 1.1.12 הודיענו המערערות כי הן מבקשות שיינתן פסק דין. דיון והכרעה כ"ז. לא נוכל להיעתר לערעור. לא מצאנו כי יש מקום לביטול תנאי הסף המבטא את מדיניות הממשלה באשר ליחס בין הערים נצרת ונצרת עילית ואת חשיבות דו-הקיום ביניהן. לשם הנוחות נחזור על שנקבע בהחלטת הממשלה (לעניין מעמד החלטת ועדת שרים כהחלטת ממשלה ראו א' רובינשטיין וב' מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מה' שישית- תשס"ה), כרך ב', 854 בתקנון הממשלה): "העיר נצרת משמשת עיר חשובה ביותר לאוכלוסיה הערבית המרכזת בתוכה ציבור גדול העוסק במתן שירותים, במסחר ובעסקים. אשר על כן יש צורך במציאת פתרונות לדו-קיום ושגשוג לנצרת ולנצרת עילית. השר סאלח טריף מודיע כי יפעל לשיתוף פעולה בין שתי הערים מתוך רגישות לצרכי העיר נצרת והעיר נצרת-עילית גם יחד". אומר כבר כאן, כי ההחלטה אינה מפורטת ואינה מפורשת דיה, אך נראה כי יש בה כדי לראות בסיס למדיניות ולהנחיה, כפי שינומק. סבירות מדיניות הממשלה ומדיניות הסטטוס קוו כ"ח. מושכלות יסוד ילמדונו, כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של הרשות המבצעת בעניינים הקשורים במדיניות הממשלה, אלא בנסיבות חריגות. בכגון אלה נוקט בית המשפט ריסון. השיקולים הצריכים להחלטה מן הסוג שקיבלה הממשלה בנידון דידן, מצויים בתחום הציבורי-ערכי. תפקידה של הממשלה לקבל החלטות אשר כאלה, לה הסמכות ולה המידע (ראו בג"צ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין נ' שר האוצר (לא פורסם) לעניין אי התערבות במדיניות כלכלית; כן ראו בג"צ 7280/08 אלמגור נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) ובג"צ 9195/03 וינשטיין נ' הממונה על הרכוש הממשלתי בחבל עזה (לא פורסם) לעניין אי התערבות בהחלטות הנוגעות ליחסי חוץ וביטחון ובהחלטות בעלות אופי מדיני). אכן, זו אמירה משפטית כללית שיש ליצוק לתוכה תוכן קונקרטי, אך נזכיר כי כשמדובר בזכויות, נטיית ההתערבות עשויה להיות חזקה יותר, וכל מקרה כמובן לגופו. כ"ט. בנדון דידן עסקינן במהות, גם אם אין הדברים אמורים מפורשות בהחלטת הממשלה, בשמירה על דו-קיום סביר בין אזרחיה היהודים והערבים של המדינה - מהנושאים המורכבים והרגישים ביותר עמם מתמודדת החברה הישראלית. בעבר נזדמן לי להתבטא בהקשר זה: "היחסים בין יהודים לערבים בישראל הם אחד הנושאים הרגישים בין בתרי החברה הישראלית, במקביל לשסעים בתוך הציבור היהודי, שעניינם היחסים בין דתיים וחילוניים, בין עולים לוותיקים ובין עדות, וכמובן במקביל לשסע הפוליטי והכלכלי. אומר כבר בפתח הדברים, מעבר לתחום המשפטי הצר : עלינו למצוא דרך, ובהקדם, לשיפור המצב ומערכת היחסים הפנימיים בין יהודים לערבים. סוגיה זו היא מן הנוקבות והרגישות שעל סדר יומנו כמדינה וכחברה, וכך יהיה למשך שנים רבות. האחריות לטיפול ראוי ברורה, הדבר חיוני- ובמהרה, ואני מביט עליו ממצפה ניסיון רב שנים בשירות הציבור, לאורך שלושה עשורים. בדברנו משפט כפשוטו, מדובר באזרחי ישראל לכל דבר ועניין, הזכאים ככל אזרח לשויון ולזכויות אזרח והחייבים ככל אזרח נאמנות וחובות אזרח" ("המדינה וערביי ישראל: המאבק לשויון במסגרת מדינה יהודית, דמוקרטית ומיוסרת" דברים אלה נאמרו בראשונה בהרצאה בשנת תשס"ב (2002), בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה; קרית המשפט ג', 107; ספרי נתיבי משפט וממשל (תשס"ג), 295-294 (להלן נתיבי משפט וממשל)). ל. נושא זה, שעל הממשלה לשקוד עליו ובידיה לפעול בו - מצוי במובהק באחריותה של הרשות המבצעת, מבלי לפגוע באחריותה הציבורית של מנהיגות הציבור הערבי. גם אופן היישום של החלטת הממשלה נתון לשיקול דעת גורמי הממשלה, אם כי אין המכלול פטור מביקורת שיפוטית. ברי כי התכלית ביסוד החלטת הממשלה, אשר מצאה ביטויה לאחר מכן בתנאי הסף, היא ראויה, ויש בה מאמץ לשמור על מרקם חיים הוגן בין שתי הערים, ו"למנוע 'בריחת' מוסדות ציבור ומשרדי ממשלה מנצרת לנצרת עילית" (השופט עמית בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 30.8.11). אין מדובר איפוא בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות; נהפוך הוא. אכן, הקורא את החלטת הממשלה חייב לקרוא גם בין השיטין וגם מאחורי הדברים, קרי, ישנה מציאות של קיום שתי ערים זו ליד זו, נצרת הערבית ונצרת עילית היהודית, ומטבע הדברים ייתכנו נושאים המחייבים רגישות לצרכי שתיהן, לשם מניעת חיכוכים וטענות הפליה. יש לקרוא ברקע גם את שאלות השויון לערביי ישראל, שבודאי חלק מהן קשור בהעדפה מתקנת, וחלקן במניעת כרסום והחלשה. בנידון דידן על ידי בית המשפט ליתן יד מתוך "מחויבות... למבט רחב בנושא האינטרס הציבורי" (מחוות דעתי בע"א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע"מ נ. בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ (לא פורסם) פסקה ב'). ובדברנו בשויון נאמר, כי אם נרצה, עסקינן בשני סוגי שויון, שויון פורמלי, שאין להקל בו ראש, קרי, שכל דכפין יתיי ויגש למכרז, כל עוד עומד הוא בתנאי הסף שמלבד התנאי של הימצאות הדיור המוצע בשטח השיפוט של נצרת. ומנגד - השויון הרחב, קרי, השויון הין יהודים לערבים ובין היחס הממשלתי לעיר נצרת ולעיר נצרת עילית, שמשמעו כי לא תוחלש נצרת מעבר למצבה הנוכחי, שראש עירייתה דאז דיבר בו בועדת השרים מיום 29.10.01 שבה נתקבלה ההחלטה. דעת לנבון נקל, כי על השויון המהותי לגבור. עוד נזכיר, כי המשיב צירף (מש/4) דוח נתונים כספיים של רשויות מקומיות בשנים 2009-2002, והגם שיש עליה בהכנסות לתושב בנצרת לאורך השנים, עדיין הגיעה ב-2009 לפחות מ-60% מזו של נצרת עילית. על כן על הממשלה לשקוד על השויון, והימצאות משרדי ממשלה בעיר כמובן גורמת להגדלת הכנסותיה הישירות והעקיפות של העירייה. סמכות ל"א. החלטות ממשלה והחלטות ועדות שרים הן הכלי הנתון בידי הממשלה כדי ליתן ביטוי אופרטיבי למדיניות הממשלה ולהוציאה מן הכוח אל הפועל. משרדי הממשלה והשרים השונים שבראשם מופקדים, כל אחד בתחומו, על הנושאים המרכזיים המצויים באחריותה של הרשות המבצעת; הם ממונים על יישומה ועל ביצועה של מדיניות הממשלה בתחומים השונים; הם זרועה של הממשלה לביצוע יעיל של קוי המדיניות שהותוו על ידיה. ל"ב. בעקבות החלטת הממשלה, שסימנה את "רוח המפקד" ואת התשתית הרעיונית, ובעקבות המשימה שנטל על עצמו השר "לפעול לשיתוף פעולה בין שתי הערים מתוך רגישות לצרכי העיר נצרת והעיר נצרת עילית גם יחד", כאמור בהחלטה, ננקטו צעדים שונים. בין היתר גובשה מדיניות בנוגע לשכירת מבנים בנצרת ובנצרת עילית שעניינה שימור הסטטוס קוו. אכן, החלטת הממשלה לא קבעה בפרוטרוט וקונקרטית מה הצעדים שיש לנקוט כדי "לפעול לשיתוף פעולה בין שתי הערים", וגם אין הדבר הכרחי; הממשלה עשויה להתוות מדיניות כללית, בלא פרטי ביצוע, ויישומה יהא נתון בידי השר המופקד על כך. כזאת אכן נעשה. הטענה בדבר חריגה מסמכות - אין איפוא להלמה. ממדיניות לתנאי סף ל"ג. בהתאם למדיניות שגובשה על ידי השר וראש מינהל הדיור הממשלתי, פורסמו מכרזים הכוללים תנאי סף מושא הערעור. המכרז הוא מכשיר כלכלי-משפטי האמור לשמש להשגת התוצאות הטובות ביותר בעבור הרשות בתחומי פעילותה בתקציבים, במינויים, בחלוקת משאבים וברכישתם, וזאת תוך הקפדה על עקרונות היסוד של פעילות המינהל הציבורי (ג' שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס), 161). באמצעות המכרז מתאפשר לרשות לפעול למימוש צרכי הציבור באופן העולה בקנה אחד עם מדיניותה הכללית, וכדי שתהא בבחינת "מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה" (מתפילות שבת). ל"ד. כידוע, מספר עקרונות עומדים בבסיס ההליך המכרזי: הגנה על עקרון השויון, שמירה על טוהר המידות, מניעת משוא פנים ושחיתות, וכן - בהקשרים כלכליים - מתן אפשרות לרשות המינהלית להתקשר בעסקה אופטימלית מבחינה כלכלית (ע' דקל מכרזים (2004), כרך א', 92 (להלן דקל)). לבכורה זכה בתחום זה עקרון השויון. זהו "'נשמת אפו' של המכרז הציבורי... אופיו התחרותי של המכרז, והצורך - הנובע מעצם טיבו וטבעו של המכרז - במתן הזדמנות שוה לכל מציע לזכות במכרז, מחייבים הקפדה יתירה על עקרון השויון..." (ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 516, 526 (השופט- כתארו אז- ריבלין); עע"מ 10392/05 אחים אוזן חברה לבניה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); בג"צ 368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לא(1) 505, 512; עע"מ 3190/02 קל בנין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590, 599). שויון משמיע הגינות, יסוד מוסד. אך תיתכן, גם במכרזים, הבחנה או העדפה מתקנת מסוגים שונים, אליה נשוב. ל"ה. תנאי סף הם "כרטיס הכניסה" למכרז, ובהיעדרם לא יוכל המציע לעבור את סף המכרז ולהיכנס בשעריו (ש' הרציג, דיני מכרזים, (מה' 2-תשע"א ) כרך ד'-חלק שני, 601 (להלן הרציג); עע"מ 6203/11 הסעות המוביל הארצי 2007 בע"מ נ' עיריית רמלה (לא פורסם), פסקה י"ז)). על כן מקפידים בתי המשפט הקפדה יתרה על עמידה בתנאי הסף (עע"מ 5159/08 מיציוסי הסעות בע"מ נ' אור הסעות ג.ד. (לא פורסם), פסקה כ' והאסמכתאות שם), אולם, בית המשפט לא יטה לפסול תנאי סף הקבוע במכרז, שכן מדובר בעניין מובהק של שיקול דעת, והתערבות שיפוטית בתוכן המכרז תהא אך ורק במקרים ברורים וקיצוניים במיוחד של חריגה ממתחם הסבירות (דקל עמ' 279). ומה בנידון דידן? ל"ו. "תנאי המיקום" מגביל את ההשתתפות במכרז להצעות הכוללות נכסים בתחומי העיר נצרת בלבד. על פניו תיתכן טענה של פגיעה בשויון; וכי על שום מה לא ימוקם משרד ממשלתי המשרת את האיזור כולו בנצרת עילית, או בכפר כנא, או במגדל העמק, אם יזכו בעלי בניינים ממקומות אלה במכרז? תנאי סף הוא "כרטיס כניסה"; אך עליו להיות ענייני ויש צורך בהסבר להגבלה בענייננו לנצרת, כדי להסיר את טענת הפגיעה בשויון. לא למותר להזכיר, כי על פי תקנה 6 (ב) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 ניתן להתנות את ההשתתפות במכרז בתנאים ענייניים שונים, לרבות בדבר נסיונו של המעוניין להשתתף במכרז וחשיבות המקום שבו מתנהלים עסקיו: "'סינון' מוקדם של המשתתפים הפוטנציאליים במכרז, איננה מהוה בהכרח אפליה, או פגיעה בעקרון השויון, ובלבד ש'סינון' זה נעשה בהסתמך על שיקולים ענייניים. 'סינון' ענייני כזה, איננו אלא הבחנה מותרת, המבוססת על שוני רלוונטי, ועל כן, נשמרת במסגרתה הזדמנות שוה למציעים שוים. כך לגבי 'תנאי סף' בדרך כלל, וכך גם לגבי 'תנאי סף' שעניינו 'מחיר מקסימום'... (עע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים - אגף שומת מקרקעין, פ"ד נח(3), 293 , 305-304 (השופטת חיות); עע"מ 1985/10 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' די. אנד די. בטיחות בע"מ (לא פורסם), פסקה 14; בג"צ 624/06 רון-גל הסעות בע"מ ו-25 אחרות נ' שר החינוך (לא פורסם)). כמותי כבית המשפט לעניינים מינהליים סבורני, ש"תנאי המיקום" בנסיבות דנא מייצג דרישה עניינית, העולה בקנה אחד עם התכלית הציבורית החשובה אשר נגזרת מהחלטת הממשלה בדבר שמירה על דו-קיום בין שתי הערים; ובמסגרתו כמובן מתאפשרת הזדמנות שוה למציעים שוים העונים על תנאי הסף. העדפה מתקנת ל"ז. תנאי הסף דנא מבטא דרגה מסוימת - לא הגבוהה ביותר - של העדפה מתקנת. העדפה כזאת מכוונת להגשמת שויון מהותי מתוך מספר הצדקות: צדק מתקן, המכוון לתיקון עוולות שנעשו כלפי קבוצות מסוימות; צדק חלוקתי, המבקש לחזק קבוצות מסוימות שהופלו והפלורליזם (עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים (לא פורסם), פסקה 49). העדפה מתקנת היא לעתים בגדר הכרח לצורך תיקון פער וקיפוח עמוקים, שהלכו והתעצמו עם השנים (בג"צ 1703/92 ק.א.ל. קווי אוויר למטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193; בג"צ 5755/08 ארן נ' ממשלת ישראל (לא פורסם)), אולם אין משמעה בהכרח פגיעה בשויון, שהרי השויון אינו מחייב זהות, אלא הוא מחייב יחס שוה אל בני אדם שנתוניהם הבסיסיים דומים. ל"ח. לטענת המשיב, בענייננו אין מדובר בהעדפה מתקנת, אלא במניעת החלשה נוספת של החלש ממילא. התקשיתי לרדת לסוף טענה זו, שהרי לא בסמנטיקה עסקינן. אילולא צורך בקידום האוכלוסיה הערבית והעיר נצרת בכללה, לא היה תנאי הסף למכרז מנוסח כפי שנוסח. להעדפה מתקנת ככלל שני פנים: העצמת הקבוצה המוחלשת ומניעת החלשה נוספת. אלה שני פנים של אותו מטבע. הממשלה רשאית, ולעתים אף מחובתה, להחליט כי בתחום מסוים תינתן עדיפות לקבוצה מסוימת. כך למשל, בשנת 2000 תוקן חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה- 1975 ((בתיקון 11, התש"ס-2000)), במסגרתו הוסף סעיף 18א1, הקובע כי "בהרכב הדירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגה של האוכלוסייה הערבית". בחלוף זמן תוקן חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, והוסף סעיף 15א, שבו מעוגנת, בין השאר, הנחייה לקידום הולם בשירות המדינה של בני האוכלוסיה הערבית, לרבות האוכלוסיות הדרוזית והצ'רקסית. גם לעניין נשים הוחלו הוראות ההעדפה המתקנת בחוק שירות המדינה (מינויים) (סעיף 15א הנזכר) ובחוק החברות הממשלתיות (סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות); ראו גם רשימתי "השויון לערבים בישראל" נתיבי משפט וממשל, 278). יפים בהקשר זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה: "לשם הגשמת ערך השויון המהותי יש צורך, לעיתים, בהתייחסות שונה ומאבחנת בין מגזרים שונים של האוכלוסיה, תוך מתן העדפה מתקנת לקבוצה זו או אחרת לשם גישור על פני פער וקיפוח עמוקים שהתהוו במשך דורות רבים ... כדי להבטיח בסופו של יום את מיצוי הפוטנציאל האנושי בבני הדור הצעיר, על מגזריו המגוונים, וכדי להשיג שויון הזדמנויות אמיתי לבני הארץ כולה, נדרשת אבחנה בהקצאת המשאבים החומריים באופן שינתן חיזוק-יתר לנזקק ותמיכה פחותה לחזק". (בג"צ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל ואח' נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד סא(1) 1, פסקה 2 (להלן עניין ועדת המעקב); ד' יזרעאלי, "פוליטיקה מגדרית בישראל - המקרה של העדפה מתקנת במינוי נשים לדירקטוריונים", תרבות דמוקרטית 10 (תשס"ו), 215; פ' רדאי על העדפה מתקנת משפט וממשל ג1 (תשנ"ה) 172-145). ל"ט. מדיניות כגון דא של העדפה מתקנת אינה צריכה בהכרח הסמכה בחוק. בהיעדר הסמכה בדין של רשות אחרת זו סמכותה הכללית של הממשלה (עניין ועדת המעקב, פסקה 9; לדיון כללי בשאלת הסמכות השיורית ראו מרגית כהן סמכויות כלליות של הרשות המבצעת (תשס"ג), פרק ז'); ואכן היו שסברו בשעתו כי ניתן להסתפק, למשל לעניין מינויים כדירקטוריונים, בהנחיה ואין צורך בחקיקה. זו היתה גם דעתי תחילה, אך לימים נשתכנעתי כי צדקו התומכים בחקיקת תיקון לחוק, והצטרפתי אליהם בהמשך. מ. יוצא מכך, שגם אם תנאי הסף בענייננו מבטא מדיניות של העדפה מתקנת, אין בכך משום פגיעה בשויון, אלא מעשה ראוי, נוכח הנתונים המלמדים - כאמור - כי לפי פרמטרים כלכליים ואחרים העיר נצרת מדשדשת אחר העיר נצרת עילית, וכן נוכח הרגישות הברורה ביחסי יהודים-ערבים, המדיניות שנבחרה משקפת והגינות כלפי המיעוט, ופשיטא שצריך שההגינות תהא טבועה ב-DNA של מדינת ישראל. פומביות מ"א. לעניין הפומביות. לפנינו שני רכיבים, החלטת הממשלה והמכרז. החלטת הממשלה מתפרסמת; החלטת השר כנראה לא פורסמה, וגם לא הנמקתה. השאלה היא האם היה צורך לפרסמה. נוטה אני לדעה שבה דגל בית המשפט קמא, כי ככלל החלטות ממשלה או מטעמה - החלטות בעלות אופי של מדיניות - הן הנחיות מינהליות הטעונות פרסום. "הנחיות אלה מכונות לעתים גם 'מדיניות', 'נהלים' או 'קריטריונים', אך נראה כי מינוחים אלה כולם מכוונים לתאר אותם כללים גמישים שרשות מינהלית קובעת לעצמה כדי שידריכו אותה בהפעלת סמכותה" (עע"מ 9156/05 גרידינגר ואח' נ' מריוס ושרון ראפ (לא פורסם) (השופטת חיות); הדברים נאמרו בהקשר של מסמך מדיניות של הועדה המחוזית לתכנון ובניה). החלטות הממשלה נועדו להתוות מדיניות כללית, ובין היתר להנחות את השרים ואת המשרדים באשר להפעלת סמכותם. קשה להלום את טענת המשיב, כי בענייננו אין מדובר בהחלטות הקובעות עקרונות כלליים, ועל כן אין מדובר בהנחיות מינהליות; עסקינן בהנחיות שהשר קבע כדי שיידעו הגורמים הנוגעים בדבר באשר לאפשרות החלטות עתידיות; זו החלטת מדיניות עקרונית; ולה השלכה על התנהלות מציעים פוטנציאליים במכרז זה ובמכרזים אחרים. מ"ב. משבאנו למסקנה כי כשעסקינן בהנחיית השר מדובר בהנחיות מינהליות, עליה להיות פומבית (בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (להלן עניין אפרתי); ד' ברק-ארז משפט מינהלי (תש"ע) כרך א' 235 (להלן ברק- ארז)). פרסום כאמור חיוני כדי לאפשר הגשמת המטרות שההנחיות מבקשות להשיג, והוא עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של חיזוק השקיפות הציבורית. חשיפה לעין הציבור היא חלק מתפיסת ההגינות; היא מגבירה את אמון הציבור ברשויות הציבור, ומאפשרת ביקורת ציבורית אמיתית על פעולתן. לפיכך, שקיפות מהוה תנאי הכרחי לתקינותה של המערכת כולה ולהבטחתו של אמון הציבור בה (י' זמיר הסמכות המינהלית (תשע"א) 1035; בג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נ' שר המשפטים (לא פורסם), פסקה 18; קרן דולב; בג"צ 3751/03 אילן נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817, 833­834; עע"מ 10112/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז ירושלים, פ"ד נח(2) 817, 834­836)). חובת פרסום ההנחיות נלמדת גם מסעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 והתקנות לו; ראו גם ז' סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) 158-153, עוד ראו י' דותן הנחיות מינהליות (תשנ"ו), פרק 7, לדידו הנחיות הכפופות לחובת פרסום הן כאלה אשר להן השלכות מהותיות על האינטרסים של האזרח, שהן מהוות חלק מהמדיניות האפקטיבית של הרשות ואינן שלב ביניים בגיבוש מדיניות והנחיות שאין לגביהן טעמים ספציפיים של אי גילוי). יוסף בהקשר זה, ברוח דברי השופט עמית בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע, כי עוד בטרם סוגיית הפרסום ראוי להדגיש שמדיניות כגון דא, בעלת היבט כללי ועקרוני, חשוב שתתועד בכתב, כך שיהא נהיר ומובן באילו מקרים יתאפשרו חריגים. בכך יידע האזרח לכלכל צעדיו, טעמיה ופעולותיה של הרשות ואופן יישומה של המדיניות יהיו חשופים לביקורת ציבורית, וכך ייצאו הרשות והציבור כאחד נשכרים. מ"ג. אופן פרסום ההנחיות הנדרש לשם עמידה בחובת הפרסום אינו נקבע על פי מבחן קשיח, אלא באופן גמיש, ומתאים עצמו לנסיבות הרלבנטיות להנחיות (בג"צ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשיה והמסחר, פ"ד נג(5), 193, 201-200). החובה היא לתת להנחיות פרסום סביר, בדרך שיש בה כדי להביאן לידיעת המעוניינים בהנחיות, לפי מהותן. פרסום כזה יכול להיעשות באמצעות מודעה בעיתון יומי, הודעה על גבי לוח מודעות, פרסום בספרות מקצועית וכיוצא בזה לפי הנושא (עניין אפרתי, עמ' 513). המתכונת המדויקת של הפרסום משתנה בהתאם להקשר. כפי שמסבירה ברק-ארז, פרסום באינטרנט יהיה במקרים רבים פרסום ראוי, ואף אפקטיבי יותר מפרסום ברשומות, אך קביעה זו עשויה להשתנות בהתאם לסוג ההנחיות שבהן מדובר (ברק-ארז, 241-240). בחינת סבירות הפרסום תיקבע לפי יעילותו של הפרסום. מ"ד. לטענת המשיב, די בפרסום תנאי הסף במסגרת המכרז כדי לענות על דרישת הפרסום במקרה דנא. קשה להלום זאת. דומני כי אין די בפרסום באמצעות מכרז, בודאי כאשר במכרז לא הוסבר מה מקור התנאי ומה תכליתו. הסתפקות בפרסום כגון דא אינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות וההגינות של הרשות כלפי הציבור, ואינה מאפשרת למעוניינים לכלכל צעדיהם די הצורך. היה איפוא מקום להעלות את המדיניות על הכתב באופן מסודר וליתן לכך פומבי, כך שתהא נגישה וגלויה ותאפשר ביקורת ציבורית. למצער היה מקום לומר במכרז עצמו "ברחל בתך הקטנה" כי מטרתו לקיים את החלטת הממשלה הנזכרת. יתר על כן, פרסום היה אוצר בחובו גם הנמקה, שהיא עצמה ראויה בכגון דא. מ"ה. ועם זאת, כבית המשפט קמא סבורני, כי בנסיבות הדעת נותנת שהמעוניינים הבינו כהלכה במה מדובר; אין מדובר איפוא בפגם היורד לשורשו של מכרז; על כן גם לדידי יש מקום לסעד של בטלות יחסית; י' דותן "במקום בטלות יחסית" משפטים כ"ב (תשנ"ד) 587, 623; ד' ברק-ארז "בטלות יחסית ושיקול דעת שיפוטי" משפטים כ"ד (תשנ"ה) 519, 523; ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817, 859-861; בג"צ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון נ' עירית ירושלים, פ"ד נח(4) 289)). מ"ו. סוף דבר וסיכומו: אציע חברי לקבוע כי אין בידינו להיעתר לערעור. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ייוותר על מכונו. ייקבע מועד חדש מוקדם ככל הניתן להגשת הצעות למכרז, וזה יימשך כסדרו. המערערות ישלמו לכל אחד מאלה – המשיב 1, המשיבה 2, המשיבה 3, והמשיבים 6-4, שכר טרחתם של עורכי דינם בסך 6,000 לכל קבוצה. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לדחיית הערעור, כמוצע על ידי חברי השופט א' רובינשטיין, בחוות דעתו המפורטת. בבג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1, 29 (2006), פסק בית משפט זה לאמור: "עקרון השוויון חולש על כל תחומי הפעילות של השלטון. יחד עם זאת, חשיבות מיוחדת נודעת לו בכל הקשור לחובת השלטון לנהוג בשוויון בין אזרחיה היהודים של המדינה ואזרחיה שאינם יהודים. חובה זו – של שוויון בין כלל אזרחיה של מדינת ישראל – ערבים ויהודים כאחד – מהווה יסוד מיסודותיה של היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית." גם אם נדמה שהדברים ברורים וידועים, נראה כי אין מנוס לשוב ולהדגישם, שכן לא תמיד הם מוצאים מן הכוח אל הפועל. במקרה שלפנינו נוהגות רשויות המדינה במדיניות אשר מקדמת את עקרון השוויון בהיבט מרכזי זה. לא מצאתי דופי במדיניות ראויה זו. מקובלת עלי קביעת חברי כי קביעת המדיניות מצויה בגדר סמכותה של הממשלה, וכי תנאי הסף שנקבע עולה בקנה אחד הן עם התכלית הציבורית שנגזרת מהחלטת הממשלה, הן עם עקרונות היסוד של דיני המכרזים. אינני נדרש לטעת מסמרות בסוגיית פרסום המדיניות, שכן גם אם הייתי מניח לטובת המערערות – לצורך הדיון – כי אין די בפרסום תנאי הסף במסגרת המכרז כדי לענות על דרישת הפרסום, אזי הייתי קובע, כחברי השופט א' רובינשטיין, כי אין מדובר בפגם היורד לשרשו של מכרז ומחייב התערבות. דין הערעור להדחות אפוא, תוך חיוב המערערות בהוצאות. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: הנני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין ולהערת חברי השופט ע' פוגלמן. אוסיף כי לדידי לא מדובר בהכרח בהעדפה מתקנת אלא בשמירה על הקיים וקביעת מדיניות על פי המצב בשטח. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ' בטבת התשע"ב (15.1.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11055250_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il