שלמה טפירו נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 5510/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5510/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל העותר: שלמה טפירו נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יעקב פלדשטיין בשם המשיבים: עו"ד ארנה רוזן אמיר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי כנגד בית הדין הארצי בירושלים והמוסד לביטוח לאומי, אשר יורה להם לנמק מדוע לא יבוטל פסק הדין בעב"ל 43998-05-12, במסגרתו נדחתה תביעתו של העותר להכיר בנזקים שנגרמו לו בעמוד השדרה הצווארי כתאונת עבודה. רקע והליכים קודמים 1. העותר הוא יליד שנת 1969 אשר עבד כמנופאי במחלקת טרנספורט בנמל חיפה משנת 1995 ועד לשנת 2005. העותר הגיש תביעות שבהן טען לפגיעות בעמוד השדרה הצווארי ועמוד השדרה המותני כתוצאה ממיקרוטראומה שנגרמה, לטענתו, עקב עבודתו כמנופאי. לאחר שתביעותיו נדחו על יד המוסד לביטוח לאומי, פנה העותר לבית הדין האזורי לעבודה. עוד בטרם ניתנה החלטה על מינוי מומחה, ביקש העותר כי בית הדין לא ימנה מומחה רפואי מסוים כמומחה בתיק, ועקב כך החליט בית הדין על מינוי של ד"ר סוזנה הורביץ לתפקיד זה. ביום 27.10.2010 נתנה ד"ר הורביץ את חוות דעתה, בה קבעה כי נהיגה במנוף אינה יכולה לגרום לפגיעה בעמוד השדרה. כמו כן התייחסה המומחית לבדיקת ה-CT שנערכה לעותר, וקבעה כי זו מלמדת על כך שהפגיעות מהן סובל העותר נובעות ממצב תחלואתי רגיל של הזדקנות מוקדמת. 1. לטענת העותר, ד"ר הורביץ התייחסה רק לשאלה של תאונה ולא לאפשרות של מיקרוטראומה. על כן, בהחלטתו מיום 21.3.2010, קבע בית הדין האזורי כי על העותר להעביר למומחית שאלות הבהרה מטעמו. בתשובותיה לשאלות ההבהרה קבעה ד"ר הורביץ כי עבודת העותר לא יכלה לגרום להחמרה של המצב הניווני הקיים, אלא לכל היותר יכלה להחמיר את הכאבים מהם סבל העותר. ביום 14.6.2010 החליט בית הדין האזורי למנות את ד"ר מנחם יצחקי כמומחה רפואי נוסף בתיק. בחוות דעתו מיום 11.7.2010 קבע ד"ר יצחקי כי על פי הרישומים בעניינו של העותר, המחלה הניוונית ממנה סובר העותר הייתה קיימת עוד בטרם החל לעבוד כמנופאי – שכן סבל מכאבים בגבו עוד בשנת 1994 – וכי אין כל קשר בינה לבין עבודתו. לאחר מתן חוות הדעת, ביקש העותר להפנות למומחה שאלות הבהרה, בהתבסס בין היתר על הטענה כי היו מנופאים אחרים שלגביהם כן הוכר קשר בין תנאי העובדה לבין פגיעות בעמוד השדרה. ביום 14.10.2010 נתן ד"ר יצחקי חוות דעת משלימה. בחוות דעת זו הבהיר ד"ר יצחקי כי כל המסמכים שצורפו על ידי העותר מלמדים על כך שהוא סובל ממחלה ניוונית ולא מפגיעה טראומתית – מחלה ניוונית שהחלה עוד בטרם התחיל לעבוד כמנופאי. ביום 1.2.2011 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, בו דחה את תביעת העותר ככל שהיא נוגעת להכרה בפגיעה בעמוד השדרה הצווארי. במסגרת פסק דינו הדגיש בית הדין כי הוא אינו מוצא כל סיבה לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו. 2. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור. במסגרת פסק דין מיום 22.9.2011 שנתן תוקף להסכמת הצדדים, נקבע כי עניינו של העותר יוחזר לבית הדין האזורי לצורך העברת שאלות הבהרה נוספות לד"ר יצחקי. בחוות דעתו מיום 2.2.2012 שב ועמד ד"ר יצחקי מאחורי קביעתו לפיה אין קשר של גרימה או החמרה בין עבודתו של העותר לבין מצבו הרפואי, וזאת לאחר שהוגשו לו מסמכים נוספים על ידי העותר, ובכללם חוות דעת רפואית שהוגשה מטעמו. בהחלטתו מיום 13.3.2012 הורה בית הדין על העברת שאלות הבהרה נוספות למומחה. בתשובותיו מיום 10.4.2012 חזר המומחה על שנקבע בחוות הדעת הקודמות. לבסוף, ביום 16.5.2012, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, במסגרתו דחה הן את תביעתו של העותר והן את בקשתו למינוי מומחה רפואי שלישי. על פסק דין זה הגיש העותר ערעור, כאשר טענתו המרכזית היתה כי בניגוד לגישתו של ד"ר יצחקי, ניתן להצביע על מומחים רפואיים אחרים שכן הכירו בקיומו של קשר בין תנאי העבודה של מנופאים כדוגמתו של העותר לבין מצבם הרפואי, וזאת על יסוד תשתית עובדתית דומה מאוד. 3. ביום 4.8.2014 דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של העותר. בפסק דינו, הדגיש בית הדין הארצי כי לכל עובד יש נתונים שונים, הן ביחס לתקופת העבודה ותנאיה והן ביחס למצבם הרפואי, וכי ראוי לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. מכל מקום, כך נקבע, חוות דעתו של ד"ר יצחקי הינה חוות דעת בהירה ונהירה, ולא עלה בידי העותר להצביע על אסכולה הגורסת אחרת מקביעותיו הרפואיות. טענות הצדדים בעתירה 4. העותר טוען כי אין להשלים עם מצב שבו תוכר תביעתו של עובד אחד ואילו תביעתו של עובד אחר – בנסיבות עובדתיות דומות, הן לעניין תנאי העובדה והן לעניין המצב הרפואי – תידחה. התוצאה של מצב זה, כך טוען העותר, היא כי עובדים הפונים למוסד לביטוח לאומי ימצאו עצמם נתונים לשרירותיות הנובעת מהשונוּת שקיימת בין עמדות המומחים הרפואיים השונים. העותר מוסיף וטוען כי מדובר בפגיעה קשה בעיקרון השוויון, וכי הדרך לרפא פגיעה זו היא להכיר בחזקה לפיה ככל שתביעה דומה כבר הוכרה, יש להכיר גם בתביעות עתידיות של עובדים אחרים, אלא אם ישנה סיבה אינדיבידואלית השוללת את הקשר הסיבתי. 5. המוסד לביטוח לאומי טוען כי בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לא נפלה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות. לגופו של עניין נטען כי מצבו של כל מבוטח ומבוטח הינו שונה, וכי לא ניתן להסיק מסקנות זהות ביחס לאנשים שונים הסובלים ממצבים רפואיים שונים. גם בנסיבות המקרה דנן, כך טוען המוסד לביטוח לאומי, יש חשיבות לנתוניו האישיים של העותר, ובראשם העובדה שהתלונן על כאבים כבר בשנת 1994, דהיינו עוד בטרם התחיל לעבוד כמנופאי. על כל פנים, נטען כי בדיקה אינדיבידואלית היא הכרחית, ואין בינה לבין פגיעה בשוויון דבר וחצי דבר. דיון והכרעה 6. דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין וההחלטות של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בפסקי הדין שיוצאים תחת ידו של בית הדין הארצי תיעשה במשורה, וזאת רק באותם מקרים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, ומשנוכח בית המשפט כי ההתערבות נדרשת מטעמי צדק [ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 7309/07 בן צבי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (7.1.2008)]. המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם מוצדקת התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. טענות העותר, רובן ככולן, הן טענות בעלות אופי ערעורי, אשר נדונו הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הארצי. זאת ועוד, לאחר עיון קפדני בנספחי העתירה והתגובה נחה דעתנו כי מסקנותיו של בית הדין הארצי לא התבססו על קביעות רוחביות השוללות קשר קטגורי בין סוג עבודתו של העותר כמנופאי לבין סוג המצב הרפואי ממנו סובל העותר, אלא מדובר במסקנות המבוססות כדבעי על ההערכות הרפואיות הפרטניות שניתנו בעניינו הספציפי של העותר. ברי כי גם לשיטת העותר עצמו, יש לתת משקל לנסיבות הספציפיות של כל עובד – ובענייננו, העובדה שהעותר סבל מכאבים בגבו עובר לתחילת עבודתו כמנופאי – ומשקל שכזה אכן ניתן במקרה דנן. כאשר אלו הם פני הדברים, אין ממש בטענתו של העותר לפגיעה בעיקרון השוויון בינו לבין עמיתיו לעבודה. אם לא די בכל אלו, יש לזכור כי עניינו של העותר כבר הובא לפני שני מומחים – לרבות מספר סבבים של שאלות הבהרה – וכן נדון לפני שתי ערכאות שיפוטיות. אשר על כן, ממילא לא מתעורר בנסיבות העניין חשש כי לא ניתנה לעותר הזדמנות נאותה להציג את מלוא טענותיו. העתירה נדחית על הסף איפוא. משנתבקשה תגובה, העותר יישא בהוצאות בסך 2,500 ש"ח לטובת המשיב 2. ניתן היום, ‏י"ז בכסלו התשע"ו (‏29.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15055100_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il