לשכת עורכי הדין נ. תשומת שיקום ושיחזור חובות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 5502/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5502/16 לפני: כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר המערערת: לשכת עורכי הדין נ ג ד המשיבים: 1. תשומה שיקום ושיחזור חובות בע"מ 2. יוסף פלד ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 32937-02-12 מיום 29.5.2016 שניתן על-ידי השופט ש' פרידלנדר תאריך הישיבה: ט' בכסלו התשע"ח (27.11.2017) בשם המערערת: עו"ד בני זיתונה בשם המשיבים: עו"ד אמיר קמינצקי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. חברה מתקשרת עם נושים שונים בהסכמים להמחאת זכויותיהם בחובות. בהמשך לכך, ובהתאם לאמור בהסכם, החברה פועלת לגביית החוב, ורק לאחר גבייתו – משלמת לבעל הזכות המקורי את "התמורה" בגין המחאת הזכות בחוב. האם בכך מסיגה החברה את גבול המקצוע של עריכת הדין? זו, בתמצית, השאלה העומדת בבסיס הערעור הנדון. רקע 2. המערערת, לשכת עורכי הדין, הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר, ת"א 32937-02-12) נגד חברת תשומה שיקום ושיחזור חובות בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן: תשומה), ונגד יוסף פלד, הוא המשיב 2, המכהן כדירקטור בתשומה (להלן ביחד: המשיבים). בתביעה נטען כי המשיבים עוסקים בפעולות שיוחדו לעורכי דין, מסיגים את גבול המקצוע של עריכת דין ופועלים בניגוד לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין) בכך שהם נותנים שירותים משפטיים בכסות של הסכם להמחאת זכות בחוב. 3. המערערת הפנתה בתביעתה להסכם שכותרתו "הסכם המחאת זכויות" (להלן: ההסכם), באמצעותו מתקשרת תשומה עם נושים שונים. על-פי ההסכם, בעל הזכות המקורי, המכונה בהסכם "הממחה" (להלן: בעל הזכות המקורי) מצהיר כי הוא ממחה לתשומה את זכויותיו בחובות המפורטים בהסכם באופן בלתי חוזר וכנגד תמורה, וכי בתמורה להמחאה זו תשומה תבצע פעולות לגביית חובות אלה. המערערת טענה כי העסקה המגולמת בהסכם היא למעשה מתן שירות משפטי לבעל הזכות המקורי ולא המחאת זכות. נטען כי בעל הזכות המקורי שומר על זיקתו לחוב גם לאחר "המחאת הזכות" וכי הדבר בא לידי ביטוי בכך שהתשלום עבור ההמחאה – שגובהו אינו נקבע מראש – מתקבל רק לאחר גביית החוב, בהעברת דיווחים שוטפים לבעל הזכות המקורי על מצב הגבייה, בזכות לבטל את ההסכם אם לא נפתח הליך משפטי ובהתחייבות תשומה לשמור אצלה את המסמכים המקוריים הנוגעים לחוב. הסעד אותו ביקשה המערערת בתביעתה הוא צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים או מי מטעמם לפעול לגביית החובות בהתאם להסכם. 4. המשיבים טענו כי הם אינם עוסקים בייצוג משפטי אלא ברכישת זכויות בהתאם לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), וכי ההסדרים החוזיים לפיהם התמורה היא עתידית, ההוצאות מנוכות מהתמורה וקיימת אפשרות לבטל את ההסכם – אינם ייחודיים ואינם פוגעים בסיווג ההסכם כעסקת מכר. משכך, נטען כי פעילות הגבייה אינה נעשית עבור בעל הזכות המקורי, ואינה בגדר שירות משפטי שניתן ל"אחר", כלשון הוראת סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. המשיבים הוסיפו כי המערערת מנסה להגביל את עיסוקם ללא כל הצדקה עניינית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת וקבע כי לפי המבחן העיקרי לבחינת זכות בעלות בנכס, מבחן השליטה, תשומה רוכשת את הזכות מבעל הזכות המקורי. בהקשר זה הודגש כי ההסכם מקנה לתשומה שיקול דעת בלעדי בכל עניין הקשור בחוב, וכי אין הגבלה מפורשת בהסכם להעברת הזכות לצד שלישי על ידי תשומה, מה שמעיד על בעלותה של תשומה בזכות. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי בא-כוח המשיבים הצהיר כי לגישתו, משעה שההמחאה הושלמה, תשומה תהיה רשאית להמחות בעצמה את הזכות לאחר, כמנהג בעלים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בניגוד לשליטתה המוחלטת של תשומה בחוב, בעל הזכות המקורי אינו מחזיק בזכויות כלשהן לגבי החוב לאחר החתימה על ההסכם, אשר מקנה לו אך חיובים, ובהם: למסור לתשומה מסמכים ומידע, לשתף פעולה לפי הנחיות של תשומה ולהימנע מפעולות גבייה עצמאיות מול החייב. נקבע כי בעל הזכות המקורי זכאי אך ורק לקבל תמורה לאחר גביית החוב, וכפועל יוצא מכך, ההסכם מקנה לו גם זכות משנית לקבל מידע על הליכי הגבייה. עוד נקבע כי היבטים נוספים בעסקה, ובהם דחיית התמורה והתנייתה בתוצאות הגבייה, האפשרות לבטל את העסקה כשהגבייה לא מתבצעת, מתן מידע לבעל הזכות המקורי ושמירת מסמכי המקור הרלוונטיים – אינם שוללים את בעלותה של תשומה בזכותה בחוב, אלא מעצבים את תוכן העסקה ואת הקצאת הסיכונים במסגרתה. 6. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי אבחן בין המקרה הנדון לבין מקרה אחר דומה שנדון בת"א (ת"א) 3002/09 לשכת עורכי הדין נ' הכספת שירותי עסק בגבייה חוקית בע"מ (18.11.2012) (להלן: עניין הכספת), ובו נקבע כי הבעלות נותרה בידי בעל הזכות המקורי, וכי החברה נתנה למעשה שירותים משפטיים לגביית החוב, ובכך הסיגה את גבול המקצוע של עריכת הדין. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בהסכם שנדון בעניין הכספת נקבע כי הלקוח ממחה את הזכות לקבלת הכספים ולא את הזכות עצמה בחוב, ואילו בענייננו ההסכם קובע באופן מפורש כי המדובר ב"המחאה מלאה בזכויות כלפי החייבים". כן הודגש כי בשונה מעניין הכספת בו דובר על "שכר טרחה בגין החוב" בענייננו נקבע כי התשלום שיועבר לבעל הזכות המקורי הוא תמורה בגין הזכות בחוב. בית המשפט המחוזי ציין גם כי האחריות לתשלום ההוצאות והאגרות בענייננו היא על תשומה, לעומת עניין הכספת, בו האחריות לכך נותרה באחריות בעל הזכות המקורי. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בעניין הכספת נקבע בהסכם כי בעל הזכות המקורי ממנה את החברה להיות באת כוחו בגביית חובות, בשונה מענייננו. נוכח הבדלים אלו בין המקרים נקבע כי אין להקיש מפסק הדין שניתן בעניין הכספת וליישמו בענייננו. 7. בית המשפט המחוזי אף הפנה למסמכים שהציגו המשיבים המוכיחים, לטענתם, כי הסכמים דומים להסכם הנדון מקובלים ונוהגים בארצות-הברית. צוין כי ההבדל היחידי הוא שבהסכמים אלו התשלום עבור המחאת הזכות אינו נדחה ואינו כפוף לגביית החוב, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי דחיית התשלום לכשעצמה אינה שוללת את סיווג ההתקשרות כעסקת מכר. לבסוף נקבע כי בהיעדר הוכחה על פגיעה באינטרס ציבורי עקב מעשיהם של המשיבים, אין למנוע מהם את המשך עיסוקם. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן. הערעור דנן 8. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כשקבע שההסכם משקף המחאת זכות אמיתית, וכן כשדחה את טענתה לפיה מדובר בהסכם למראית עין בלבד המהווה למעשה הסכמה למתן שירות משפטי. המערערת הוסיפה כי עיון בהסכם מעלה שהשליטה והבעלות בזכות בחוב נותרות אצל בעל הזכות המקורי גם לאחר החתימה על ההסכם, והן אינן עוברות לתשומה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בהקשר זה המערערת הדגישה כי בעל הזכות המקורי זכאי לבטל את העסקה ככל שלא מקודמים ההליכים לגביית החוב ולברר בכל עת פרטים הנוגעים להליכי הגבייה. כן צוין כי תשומה מחויבת לשמור את המסמכים המקוריים הנוגעים לחוב, ואינה יכולה לעשות בהם כרצונה כמנהג בעלים. בנוסף לכך, המערערת מפנה לסעיף 12 להסכם המציין מספר פעולות שייעשו בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של תשומה, ושבעניינן לא יישמעו טענותיו של בעל הזכות המקורי. לטענת המערערת, מלבד הפעולות המנויות בסעיף, יתר הפעולות אותן תבקש תשומה לבצע ביחס לזכות בחוב יחייבו קבלת הסכמתו של בעל הזכות המקורי. משכך, לדוגמא, אם תשומה תבקש למכור את הזכות בחוב לצד שלישי היא לא תוכל לעשות זאת "בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי" כמנהג בעלים, שכן פעולה זו אינה מנויה בסעיף 12 להסכם. המערערת מוסיפה וטוענת כי פעולתה של תשומה, שאינה כפופה לכללי האתיקה החלים על עורכי דין, אינה מפוקחת וההתקשרות עמה אינה מוגנת בחיסיון, עלולה להביא לפגיעה ממשית וקונקרטית באינטרס הציבורי. 9. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומדגישים כי עיסוקם הוא ברכישת זכויות בחובות, וכי המדובר בעסקת מכר שאינה פוגעת בייחוד המקצוע של עורכי הדין. נטען כי הגבלת פעילותם של המשיבים עומדת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק ולעיקרון חופש החוזים, ופוגעת בהתנהלות השוק ובתועלת הכלכלית. בנוסף לכך, המשיבים טוענים כי האפשרות לבטל את הסכם המחאת הזכות בנסיבות שונות אינה פוגעת באופייה הקנייני של העסקה. לטענתם, המדובר ב"המחאה על תנאי": במקרה של תנאי מתלה ההמחאה נכנסת לתוקף והנמחה יהיה בעל הזכות בקרות אירוע מסוים, ואילו במקרה של תנאי מפסיק, ההמחאה תבוטל עם קיום התנאי והנמחה יחדל להיות בעל הזכות. המשיבים מוסיפים כי המחאת הזכויות נרשמת בספרי החברה כעסקה כלכלית בשונה מהאופן בו פועלים עורכי דין העוסקים במתן שירותים משפטיים לגביית חובות. נטען כי מתווה כלכלי הדומה לפעילותם של המשיבים רווח במדינות שונות בעולם ואינו מסווג שם כמתן שירות משפטי המיוחד ומוגבל למקצוע עריכת הדין. עוד נטען כי המשיבים נוטלים על עצמם סיכון כספי משמעותי, שכן ככל שגביית החוב אינה צולחת, הם אינם זכאים להחזר מבעל הזכות המקורי עבור ההוצאות הכספיות שהוציאו בניסיונות הגבייה. לבסוף המשיבים טוענים כי פעילותם אינה פוגעת באינטרס הציבורי, וכי הגבלת עיסוקם הכלכלי והלגיטימי בשם הגנה לא עניינית על "ייחוד המקצוע" אינה עולה בקנה אחד עם מטרותיו של חוק לשכת עורכי הדין. דיון והכרעה 10. נקודת המוצא לדיוננו הוא עיקרון ייחוד המקצוע הקבוע בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין האוסר על מי שאינו עורך דין לבצע פעולות משפטיות עבור אדם אחר כדרך עיסוק או בתמורה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הפעולות הכרוכות בגביית חובות הן פעולות משפטיות, וכי דרך פעולתה של תשומה היא "דרך עיסוק" ובתמורה. משכך, השאלה העומדת במרכז הדיון היא - האם הפעולות המתבצעות על-ידי תשומה הן פעולות לגביית חובות 'עבור אדם אחר' האסורות לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, או שמא הפעולות הן לגביית חובות של תשומה עצמה כבעלת הזכות בחוב. במילים אחרות, השאלה בה יש להכריע היא האם ההסכם בו מתקשרת תשומה עם בעל הזכות המקורי מבטא עסקה קניינית של המחאת הזכות לתשומה, או שעל אף כותרתו, ההסכם מבטא עסקה למתן שירותי גבייה משפטיים. ההסכם – עסקה קניינית או עסקה למתן שירותי גבייה? 11. כידוע, המחאת זכות היא העברת בעלות בזכות החוזית שיש לממחה כלפי החייב (ראו: שלום לרנר המחאת חיובים 47 (2002)). עם זאת, אין די בכך שצדדים להסכם בחרו לכנות את העסקה ביניהם כ"המחאת זכות" או כ"עסקת מכר" כדי לקבוע שהבעלות בנכס אכן הועברה כהצהרת הצדדים. סיווג עסקאות קנייניות נקבע לא רק על-פי "צורת" העסקה וכותרתה, אלא גם בהתאם לכוונה האמיתית של הצדדים, מהות העסקה, ההיגיון הכלכלי והעסקי בבסיסה וחלוקת הסיכונים והזכויות בגדרה (ראו: ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, מה(4) 521, 526 (1991) (להלן: עניין פילובסקי); רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ, פ"ד נז(4) 385, 409-408, 420-419 (2003); ע"א 46/11 ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ נ' נוב, פסקה 43 (13.11.2013); יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 42-40 (1997) (להלן: ויסמן)). 12. ויודגש, צדדים להסכם העברת בעלות רשאים לעצב את העסקה ביניהם על-פי רצונם, ובכלל זה אף להגביל את זכות הבעלות ולצמצם את תוכנה (ראו: סעיף 2 סיפא לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן: חוק המיטלטלין)). עם זאת, אפשרות זו אינה בלתי מוגבלת, והעברת "בעלות" – במובנה הפורמאלי – תוך ריקון הזכות מתוכן לא הוכרה בפסיקה (ראו: עניין פילובסקי). 13. בענייננו, כאמור, ההסכם בין בעל הזכות המקורי לבין תשומה מכונה "הסכם המחאת זכויות", בעל הזכות המקורי מכונה "הממחה" והוא מצהיר על המחאת זכויותיו בחובות לתשומה באופן מלא, בלתי חוזר וכנגד תמורה. לפיכך, אין חולק כי הצורה החיצונית, עטיפתו, של ההסכם מלמדת, לכאורה, כי מדובר בהמחאת זכות מלאה, בגדרה מועברת הבעלות בזכות בחוב לתשומה. עם זאת קריאה זהירה של סעיפי ההסכם מעלה כי העסקה המגולמת בו אינה עסקת מכר "קלאסית", והיא מעוררת את השאלה האם אכן מועברת מכוח ההסכם תוכנה של זכות הבעלות לתשומה. כפי שיפורט להלן בהרחבה, סעיפי ההסכם מגבילים עד מאוד את האפשרות לנהוג בזכות בחוב "כמנהג בעלים", והלכה למעשה, תוכן הזכות המועברת לתשומה "דליל" ביותר ביחס לזכות הבעלות הקלאסית, עד כי ניתן לקבוע כי לאו זכות בעלות היא. אסקור להלן את סעיפי ההסכם הרלוונטיים, אשר בחינתם כמכלול מובילה למסקנה האמורה. א. הגבלת הפעולות שהן בשיקול דעתה הבלעדי של תשומה – בסעיף 12 למפרט הסכם ההמחאה המצורף להסכם (להלן: מפרט ההסכם) נקבע כי: "הממחה מצהיר כי ידוע לו שכל הפעולות הבאות תעשנה בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של תשומה: הערכת סיכויי הגבייה, המשך ו/או הפסקה של הטיפול בגביית החוב, נקיטת הליכים משפטיים באמצעות עורכי דין לרבות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לגביית החובות. לממחה לא תהיה כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כלשהי בגין החלטות תשומה כאמור לעיל". השאלה המתעוררת למקרא סעיף זה היא מדוע יש צורך בהגדרת הפעולות הקשורות בגביית החוב בהן יהיה לתשומה שיקול דעת בלעדי, אם הבעלות בזכות הועברה לה באופן מלא? שאלה נוספת מתייחסת לסיפא של הסעיף המגביל את "הממחה" וקובע כי לא יהיו לו טענות, דרישות ותביעות ביחס להחלטות תשומה המפורטות בסעיף. האם משמעות הגבלה זו היא שכלפי החלטות אחרות, שאינן מפורטות בסעיף 12, יישמעו טענותיו של "הממחה"? האם החלטות אחרות, שאינן מפורטות בסעיף 12, לא יהיו בשיקול דעתה הבלעדי של תשומה, ולשם קבלתן יהיה צורך בהסכמת בעל הזכות המקורי? לשאלות אלו אין מענה מפורש בהסכם. אני סבורה כי הפרשנות לפיה סעיף 12 הוא הסדר שלילי התוחם ומגביל את שליטת תשומה בזכות שהומחתה לה לכאורה, היא פרשנות סבירה והגיונית, המתיישבת היטב עם מכלול ההסדרים הנוספים בהסכם המעוררים תהיות באשר לתוכן הזכות המועברת לתשומה. ב. החובה המוטלת על תשומה לשמור את המסמכים המקוריים – סעיף 2 להסכם וסעיף 4 למפרט ההסכם הקובעים כי תשומה תשמור בידיה את המסמכים שיימסרו לה על-ידי בעל הזכות המקורי לתקופה של שבע שנים באמצעות הפקדתם למשמורת אצל עורך דין של תשומה. כידוע, חלק מזכות הבעלות היא הזכות לכלות את הנכס (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 337 (1992); וייסמן, עמ' 25), והזכות להעבירו לאחר ולבצע בנכס עסקאות (ראו: סעיף 2 לחוק המיטלטלין). מובן כי התחייבותה של תשומה לשמור את המסמכים שמסר לה בעל הזכות המקורי מגבילה את יכולתה להעביר את הזכות לאחר ומונעת ממנה את האפשרות להשמיד את המסמכים. סעיפים אלו, כאמור, מדללים עד מאוד את תוכן זכות הבעלות של תשומה והם מעוררים ספק של ממש באשר למהות העסקה הנדונה. ג. הזכות לביטול העסקה לפי שיקול דעתה הבלעדי של תשומה – סעיף 13 למפרט ההסכם קובע כי תשומה רשאית בכל עת ולפי שיקול דעתה הבלעדי לבטל באופן חד צדדי את המחאת הזכות ולהשיב את הזכויות ל"ממחה". מסעיף זה עולה כי בעל הזכות המקורי אינו מתנתק מהזכות בחוב עם "המחאתה" לתשומה, שכן בכל עת שתשומה תחפוץ בכך היא תוכל לבטל את ההסכם ולהשיב לבעל הזכות המקורי את זכותו בחוב. גם סעיף זה עומד לכאורה בניגוד לטיבה הרגיל של עסקה קניינית בה עם העברת זכות הבעלות לקונה, המוכר מתנתק מן הממכר ללא כל תלות במוכר וברצונו. על מנת להתגבר על קושי זה מסבירים המשיבים כי התנאים העוסקים באפשרות של ביטול העסקה אינם מעידים על פגם באופייה הקנייני של העסקה, אלא הופכים אותה ל"המחאה מותנית". המשיבים לא הבהירו האם לגרסתם המדובר ב"תנאי מפסיק" או ב"תנאי מתלה" ומהו אותו תנאי לגישתם. ואולם, לשם בחינת טענה זו אדון בשתי האפשרויות שצוינו על-ידי המשיבים. אפשרות אחת היא לראות בעסקה המחאה המותנית בתנאי מפסיק, כשהתנאי המפסיק הוא רצונה של תשומה לבטל את העסקה. על-פי אפשרות זו, הבעלות בזכות הועברה לתשומה עם החתימה על ההסכם, אך בכל עת שתחפוץ בכך תוכל תשומה לבטל את העסקה ולהשיב את הבעלות בזכות לבעליה המקורי. אני סבורה כי בעלות כזו שתוקפה ומשכה תלויים – ללא כל הגבלה בזמן – ברצונו של הקונה ונתונים לשיקול דעתו הבלעדי, היא בעלות "חלשה", ובהצטרף הסעיפים הנוספים המדללים את תוכנה של זכות הבעלות עליהם עמדתי לעיל, מתבקשת המסקנה כי ההכרזה על המחאת הזכות היא פורמלית וחיצונית, אך ריקה מתוכן ומהות. אפשרות נוספת, לגישת המשיבים, היא לראות בעסקה המחאת זכות המותנית ב"תנאי מתלה" כשהתנאי הוא, ככל הנראה, גביית החוב. איני סבורה כי פרשנות כזו לעסקה שבין הצדדים היא אפשרית, שכן משעה שהחוב נגבה הוא איננו קיים עוד, ועמו פגה גם הזכות בו, וממילא לא ניתן להמחותה. הנה כי כן, טענת המשיבים לפיה יש להתייחס לעסקה המגולמת בהסכם כ"המחאה מותנית", אשר כאמור נטענה בעלמא וללא פירוט מספק, אינה יכולה לעמוד. לפיכך, סעיף 13 למפרט ההסכם המקנה לתשומה את הזכות לבטל את ההסכם בכל עת ולפי שיקול דעתה הבלעדי תומך אף הוא במסקנה לפיה בעל הזכות המקורי ממשיך להיות קשור לזכותו, שיכולה על-פי ההסכם לשוב לבעלותו בכל עת וללא שליטתו, וכי זכות הבעלות המועברת לתשומה מדוללת מתוכנה. ד. מועד העברת התמורה – סעיף 7 למפרט ההסכם קובע כי בעל הזכות המקורי יקבל את התמורה בעד הזכות רק לאחר גביית החוב בפועל. אמנם, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, אין בתניה זו בלבד כדי לשלול את אופייה הקנייני של העסקה, שכן צדדים לעסקת מכר יכולים לעצב את תנאי העסקה על-פי רצונם (ראו: סעיף 4(ב) לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר)), ובכלל זו רשאים הם לקבוע את מועד תשלום התמורה, ואולם, אין להתעלם מכך שגם תניה זו עומדת בניגוד להיגיון המסחרי הרגיל והשכיח של עסקאות העברת בעלות, על-פיו התמורה תשולם, ולמצער בחלקה, בעת העברת הממכר (ראו: סעיף 21 לחוק המכר). 14. עמדתי לעיל על מהות סעיפי ההסכם בהרחבה על-מנת לבחון את טיבה ומהותה של העסקה המגולמת בו. בסיכומו של דבר נראה כי על אף שבחינה פרטנית של כל תנאי מתנאי ההסכם לכשעצמו אינה שוללת את האפשרות לראות בעסקה "המחאת זכות", צירופם של כלל התנאים ובחינתם כמכלול מובילים למסקנה שונה. כאמור, בעסקה המגולמת בהסכם, תשומה רוכשת זכות אותה היא יכולה להשיב לבעל הזכות המקורי בכל עת ובהתאם לשיקול דעתה הבלעדי על-ידי ביטול ההסכם. היא מחויבת לשמור את המסמכים המקוריים המקימים את החוב למשך שבע שנים, ומתנאי זה אף משתמעת הגבלה על יכולתה של תשומה להעביר את הזכות בחוב לצד שלישי לפרק זמן זה. בנוסף לכך, בהסכם קיים סעיף המגביל את הפעולות שתשומה רשאית לבצע ביחס לחוב. לכל האמור מצטרף התנאי לפיו התמורה עבור הזכות תשולם לבעל הזכות המקורי רק לאחר גביית החוב בפועל. אני סבורה כי מכלול התנאים הנזכרים מגביל עד מאוד את זכות הבעלות ולמעשה מרוקן אותה מתוכנה, כך שכל שנותר ממנה הוא הקליפה החיצונית שלה. משכך, על-אף שכותרת ההסכם היא "הסכם המחאת זכויות", מהות העסקה, על-פי תוכן הזכויות המועברות לתשומה וחלוקת הסיכונים המוסכמת, אינה מבטאת מכר אמיתי, אלא מתן שירותים משפטיים לגביית חובות. 15. בשולי הדברים אעיר כי לא נעלמה ממני טענת המשיבים לפיה הפרקטיקה המגולמת בהסכם נוהגת ומקובלת אף בשיטות משפט זרות. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שההסכמים הזרים שהוצגו על ידי המשיבים אינם כוללים תשלום נדחה לבעל החוב המקורי כבענייננו, קיים דמיון ביניהם לבין ההסכם הנדון וניתן ללמוד ולהקיש מהמקובל בשיטות משפט זרות לענייננו. אני סבורה כי על מנת לבסס טיעון לפיו על בית המשפט ללמוד מהסדרים משפטיים הנוהגים בשיטות משפט זרות יש להפנות למקורות המשפט באותן שיטות ולהציג את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לסוגיה הנדונה. תשומה צירפה לטיעוניה אך מספר הסכמים המוכיחים לשיטתה שפעילות מהסוג הנדון מקובלת בארצות הברית, אולם, אף מבלי לפרט את ההבדלים בין הסכמים אלה לבין ההסכם הנדון, לא ניתן להעריך את משקלם ומשמעותם לענייננו כשצירופם נעשה באופן נטול הקשר ומבלי לפרט את ההסדרים המשפטיים, ובכלל זה החוקים ופסקי הדין המרכזיים, החלים בשיטות המשפט הנוהגות במקום עריכת הסכמים אלו. 16. סיכום הדברים עד כה מעלה כי אין לראות בהסכם בין תשומה לבין בעל הזכות המקורי הסכם להמחאת זכות במובנה הקנייני, אלא הסכם למתן שירות משפטי. ואולם, בכך לא בא מסענו לסיומו, שכן לא כל פעולה משפטית שנעשית עבור אדם אחר אסורה לפי הפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. הפסיקה פירשה את סעיף 20 בצמצום כך שהאיסור הקבוע בו יחול רק מקום בו קיימת פגיעה באינטרס הציבורי. אפנה עתה לבחון האם בענייננו המשך פעילותה של תשומה והתקשרותה בהסכם עם בעלי זכויות בחובות פוגעת באינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי 17. כאמור, סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין נועד לשמור על ייחוד המקצוע של עריכת הדין ולהגביל את מי שאינם בעלי ההכשרה הנדרשת ליתן שירותים משפטיים לאחר כדרך עיסוק ובתמורה. עם זאת, מובן כי הגבלה זו פוגעת בחופש העיסוק והיא אף עלולה להוביל לצבירת כוח סקטוריאלי מופרז ללא הצדקה עניינית (ראו: ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקאות 40-39 (25.6.2014) (להלן: עניין המרכז למימוש זכויות רפואיות)). משכך, נקבע, כי יש לפרש את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין בצמצום ובהתאם לתכליתו – הגנה על הציבור מפני שירות הנגוע בניגוד עניינים, בחוסר דיסקרטיות ובחוסר מקצועיות (ראו: שם, פסקה 42). 18. תכליתו ופרשנותו של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין פורטו בהרחבה בעניין המרכז למימוש זכויות רפואיות. בעיקרו של דבר צוין כי השירות המשפטי הוא מוצר אמון המבוסס על כך שהלקוח, שאינו בקי בענייני המקצוע, סומך "בעיניים עצומות" על עורך הדין שייצג אותו נאמנה ויגן על זכויותיו כמיטב יכולתו תוך שמירה על כללי האתיקה, הסודיות והנאמנות החלים על מערכת היחסים שבין עורך דין ללקוחו. האיסור ל'ייצג את האחר' החל על מי שאינו כפוף לכללי האתיקה והוא אינו בעל ההכשרה הנדרשת לתת שירותים משפטיים, נועד אם כן, בעיקרו של דבר, להגן על הציבור. 19. שלושה שיקולים עיקריים ייבחנו כדי להכריע בשאלה האם פעולה או שירות ייחשבו ככאלה הפוגעים באינטרס הציבורי ומשכך ייוחדו לעורכי דין בלבד: שיקול ראשון הוא מידת שיקול הדעת הכרוך בפעולה או בשירות הנדונים. ככל שהשירות הנדון כרוך בהפעלת שיקול דעת רחב – בשונה מפעולות טכניות בעיקרן – הנטייה תהיה לייחדו לעורכי דין. שיקול שני מתמקד בנזק שעלול להיגרם ללקוח עקב שירות בלתי נאות. ככל שהפעולה הנבחנת עלולה להוביל לנזק משמעותי ובלתי הפיך היא תסווג כפעולה המיוחדת לעורכי דין בלבד. שיקול שלישי עוסק במידת הנגישות של מקבל השירות למערכת המשפט. ככל שפתוחות לפני הלקוח אפשרויות להסתייע בעורכי דין לשם מיצוי זכויותיו, הנטייה תהיה להגביל את מתן השירות ולייחדו לעורכי דין (שם, פסקה 48). 20. יישום קווים מנחים אלה על ענייננו מוביל למסקנה כי יש לראות בשירות הניתן על-ידי תשומה שירות הפוגע באינטרס הציבורי. אין ספק כי ניהול הליכים משפטיים לשם גביית חובות דורש הפעלת שיקול דעת והוא אינו "פעולה טכנית". אמנם, לעתים פתיחת הליכים משפטיים לצורך גביית חוב יכולה להיות פשוטה ומהירה, אך לא פעם מדובר בהליכים מתמשכים הדורשים ידע משפטי ומקצועי ואף מחייבים עמידה בחובת הסודיות והנאמנות. כמו כן, ניתן אף להעלות על הדעת מקרים בהם נותן השירות יימצא בניגוד עניינים במהלך הליכים לגביית חוב, וללא הכפיפות לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, זכויותיו של בעל הזכות המקורי עלולות להיפגע באופן משמעותי ובלתי הפיך. לכל אלה יש אף להוסיף כי לפני בעלי הזכויות קיימות אפשרויות רבות ומגוונות להסתייעות בעורכי דין לשם ניהול הליכים משפטיים לגביית חובות שנוצרו לטובתם. 21. הנה כי כן, מתן אור ירוק לתשומה להמשיך בעיסוק הנדון עלול לפגוע באינטרס הציבורי. משכך, יש לקבוע כי התקשרותה של תשומה בהסכם, אשר מבחינה מהותית מסמיך אותה לתת שירותים לאדם אחר כדרך עיסוק ובתמורה, עומדת בניגוד לעיקרון ייחוד המקצוע הקבוע בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, אף בהתאם לפרשנותו המצמצמת כפי שעוצבה בפסיקה. 22. בשולי הדברים אעיר כי לפני המשיבים פתוחה הדרך לערוך הסכם להמחאת זכויות שאף תוכנו מעיד על העברה קניינית של ממש בזכות בחוב מבעל הזכות המקורי אליהם. הסכם כאמור לא יעמיד את בעל הזכות המקורי בסכנה לקבלת שירות משפטי קלוקל או לפגיעה בזכויותיו, שכן הזכות בחוב תועבר לתשומה באופן מהותי (להבדיל מפורמלי בלבד) וזיקתו של בעל החוב המקורי אליה תנותק. 23. נוכח האמור, לו תשמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי ההסכם הנדון משיג את גבולות מקצוע עריכת הדין. בהתאם לכך, אציע להורות על מתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים להתקשר באמצעות ההסכם האמור עם בעלי זכויות בחובות ולפעול לגביית חובות אלו. כמו כן אציע לחבריי לחייב את המשיבים בהוצאות המערערת בסך 10,000 ש"ח. מעיון ב"נט המשפט" עולה כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.6.2016 חויבה המערערת בתשלום הוצאות בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבים. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי החלטה זו תבוטל אף היא. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: במוקד הסכסוך שבין הצדדים ניצבת השאלה – אם "תשומה", חברה שעיסוקה בגביית חובות, מסיגה את גבול המקצוע של עריכת הדין, בהתקשרותה בהסכם עם לקוחות שהם נושים בבעלי חוב, לגביית חובם. ההסכם שבו התקשרה תשומה עם נושים שונים, הוא שעומד בלב ההכרעה. הצדדים בתיק זה הסמיכו את בית המשפט המחוזי להכריע בתביעה ובמחלוקת שניטשה ביניהם על סמך החומר שבכתב ובלא שנשמעו עדויות. במצב דברים זה, נוסח ההסכם שבו עסקינן לרבות המפרט שצורף לו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו, מדברים בעד עצמם; וכפי שהיטיבה לפרט ולבאר חברתי, השופטת י' וילנר, למקרא הוראות ההסכם והמפרט בכללם, על פניו אין תוכם כברם. הכותרת שנושא ההסכם – "הסכם המחאת זכויות", והכותרת שנושא המפרט – "מפרט ההסכם להמחאה מלאה בזכויות כלפי החייבים", אינם מבטאים את תוכן ההתקשרות גופה. מן ההסכם והמפרט עולה בבירור כי עיסוקה של תשומה הוא בגביית חובות עבור אותם נושים המתקשרים עמה בהסכם, וזאת שלא על דרך העברת הבעלות בחוב לידי תשומה, אף לא בדרך של המחאת זכות בחוב. לשון אחר, עם התקשרותה בהסכם תשומה לא קיבלה לידיה את השליטה בחוב, והבעלות בחוב נותרה למעשה בידי הלקוח-הנושה. ברי מן ההסכם והמפרט כי חרף טענתה של תשומה, היא לא רכשה את החוב או את הזכויות בו עבור עצמה, אלא פועלת לגביית החובות עבור לקוחותיה כשלוחתם. פעולות אלה הן פעולות משפטיות שיוחדו למקצוע עריכת הדין, כקבוע בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. בהינתן שהזכות לחופש העיסוק היא זכות חוקתית, את ההגבלה הנגזרת מהוראה זו פירשה הפסיקה על דרך הצמצום ובראי האינטרס הציבורי; והוא – שמתן שירותים משפטיים יופקד בידי מי שהוכשר לכך וכפוף לכללי האתיקה שיוחדו למקצוע שנועדו, במידה רבה, להגן על מי שנדרש לשירותים אלה מפני שירות משפטי בלתי נאות. שותפה אני לעמדת חברתי, השופטת וילנר, כי בענייננו נוסח ההתקשרות של תשומה עם לקוחותיה מעיד על עצמו בבירור כמסיג את גבול מקצוע עריכת הדין ומקים חשש ממשי לפגיעה באינטרס הציבורי. משכך, אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏י"ג בטבת התשע"ח (‏31.12.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16055020_R05.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il