פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5500/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5500/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.7.2010 בתפ"ח 1157/08 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת תאריך הישיבה: כ"ב באייר תשע"א (26.5.11) בשם המערער: עו"ד א' דייגי; עו"ד ח' אסולין בשם המשיבה: עו"ד מ' חדד פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת) בתפ"ח 1157/08 מיום 25.2.2010 ומיום 7.7.2010, בהתאמה, אשר הרשיע את המערער במספר עבירות של מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, והשית עליו מאסר של ארבע שנים בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-12 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. העובדות על פי כתב האישום 1. המערער, יליד 1961, ניהל רומן עם אימה של המתלוננת, ילידת 13.8.1984 (להלן: המתלוננת) ממחצית שנת 2006 ועד מחצית שנת 2008. בתקופה זו התגורר המערער בבית אימה של המתלוננת יחד עם המתלוננת ואחיה. 2. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום הועסק המערער כנהג אוטובוס ובמהלך החופש הגדול בשנת 2007 עסק, בין היתר, בהסעות לכפר המוזיקה בחוף ניצנים שליד אשקלון. בתאריכים שונים במהלך החופש הגדול התלוותה המתלוננת אל המערער בנסיעותיו באוטובוס אל כפר המוזיקה ובחזרה. באחת הנסיעות לכיוון כפר המוזיקה, כאשר היו המערער והמתלוננת לבדם באוטובוס, עצר המערער את האוטובוס, פנה למתלוננת ואמר לה שהוא התחיל להתאהב בה ואוהב אותה. המערער קרא למתלוננת להגיע אליו ונישק אותה בשפתיה. לאחר אירוע זה המשיכה המתלוננת להתלוות למערער בנסיעותיו באוטובוס אל כפר המוזיקה ובחזרה לביתה. 3. בהמשך לאירוע המתואר, ביום אחר, נישק המערער שוב את המתלוננת בשפתיה, אך בפעם הזו הכניס לשונו לפיה. החל מאותו אירוע החלה מערכת יחסים אינטימית בין המערער למתלוננת, במסגרתה נהג המערער לומר למתלוננת כי הוא אוהב אותה ומרגיש בן 15 כשהוא בחברתה, קנה לה מתנות והמשיך לנשק אותה בשפתיה תוך הכנסת לשונו לפיה. 4. באחד הימים של החופש הגדול בשנת 2007, כאשר המערער והמתלוננת חזרו בשעות הבוקר המוקדמות מנסיעה לכפר המוזיקה, נכנסו השניים לחדרה של המתלוננת, שם החל המערער לגעת במתלוננת בצווארה, בפניה ובידיה. השניים התפשטו מבגדיהם ונשארו ערומים. המערער שם קונדום על איבר מינו והחדירו לאיבר מינה של המתלוננת. במהלך המגע המיני אמרה המתלוננת למערער שכואב לה, ואז הוציא המערער את איבר מינו ובהמשך שוב הכניס את איבר מינו לאיבר מינה והמשיך לבעול אותה עד שהגיע לסיפוק מיני. בשלב מסוים במהלך המגע המיני ירד למתלוננת דם מאיבר מינה (להלן: אירוע הבעילה). 5. לאחר אירוע הבעילה המשיכה מערכת היחסים בין המערער למתלוננת, כשהמערער נהג לחבק את המתלוננת, לנשק אותה בצווארה, בפניה ובידיה וכן על שפתיה תוך הכנסת לשונו לפיה. 6. ביום 12.8.2008 בחוף ימה של אשדוד נגע המערער במקומות אינטימיים של המתלוננת, חיבק אותה, צבט את פטמותיה, נגע באיבר מינה מעבר לבגדיה ונישק אותה בשפתיה תוך החדרת לשונו לפיה (להלן: האירוע בים). 7. נוכח המעשים המתוארים, שלפי כתב האישום בוצעו לשם גירוי וסיפוק מיני, הואשם המערער במספר עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 8. במענה לכתב האישום כפר המערער באישומים שיוחסו לו. המערער טען כי המתלוננת התלוותה אליו לאחת הנסיעות לכפר המוזיקה, אך כל המיוחס לו באותה נסיעה לא נכון וכי לאחר הנסיעה חזרו לביתה, אך לא היה ביניהם כל מגע מיני. המערער טען כי תמיד אמר שאהבתו למתלוננת היא אהבת אב לבתו ולא אהבה רומנטית וכי הוא חיבק ונישק אותה על לחייה כמו ביחסי אב ובת רגילים. בנוגע לאירוע בים, הודה המערער כי אסף את המתלוננת מביתה והם נסעו לחוף הים. המערער טען כי המתלוננת פחדה מעצמים שהיו במים ולכן היא קפצה עליו וחיבקה אותו. היא גם נישקה אותו על הלחי, אך שוב טען כי לא היה ביניהם כל מגע מיני. 9. עדות המתלוננת. בית המשפט המחוזי ציין כי המתלוננת העידה "כשמבט עצוב בעיניה והיא בוכה לפרקים". בעדותה סתרה המתלוננת את הגרסה שמסרה במשטרה ועל כן הוכרזה כעדה עוינת. המתלוננת העידה כי הוריה גרושים שנים רבות וכי המערער היה חבר של אימה, והם אהבו זה את זו. עוד העידה המתלוננת כי המערער המשיך להיות בקשר עם האם, איתה ועם אחיה ורק בעקבות האירוע בים נותק הקשר לחלוטין. בעדותה סיפרה המתלוננת כי המערער התייחס אליה ואל אחיה כאילו היו ילדיו וכי מלבד הודעתה הראשונה כל שאר אמרותיה שקריות. המתלוננת טענה כי שיקרה מכיוון שהשוטרים אמרו לה שאם תספר סיפור זה, הדבר יעזור למערער והוא ישוחרר. לשאלת בית המשפט באשר לחוסר ההגיון בגרסתה לפיה היא ניסתה לעזור למערער בכך שאמרה כי הוא קיים איתה יחסי מין, כאשר היא מודעת כי מדובר בעבירה, הגיבה המתלוננת באופן הבא, שתועד בפרוטוקול הדיון: "העדה בוכה, שמה את ידיה על פיה, מפנה את מבטה לנאשם, בוכה ואומרת לו סליחה. העדה בוכה ומתייפחת דקות ארוכות" (עמוד 20, שורות 13-10 לפרוטוקול). לאחר מכן, כשנשאלה מדוע אמרה למערער סליחה, ענתה כי היא הרסה לו את החיים בכך שאמרה משהו לא נכון. בכייה של המתלוננת התגבר כאשר באת כוח המשיבה אמרה לה כי האשם בכל המצב הוא המערער כי הוא מבוגר והיא הייתה רק נערה. עוד טענה המתלוננת בעדותה כי לאחר מסירת ההודעה הראשונה השוטרים איימו עליה וצעקו עליה כי אם לא תספר את האמת הם יעצרו אותה. כמו-כן הוסיפה המתלוננת כי קצין הנוער, ראובן וייזמן, איים עליה פן תצא מתחנת המשטרה, וכי השוטרת, רס"מ לינדה פישר (להלן: פישר), לחצה עליה באומרה כי אם לא תמסור גרסה כי היו בינה לבין המערער יחסים הוא יישאר במעצר. המתלוננת ייחסה בעדותה את הלחצים גם לשוטרת נוספת ולעובדת הסוציאלית. המתלוננת טענה כי טפלה על המערער את ההאשמות כי אמרו לה שהוא "יצא מזה" ולחצו עליה. לטענתה היא קיימה יחסים עם בחור אחר, אך סירבה לחשוף את שמו. בנוגע לאירוע בים, העידה המתלוננת כי המערער בא לאסוף אותה לבקשתה בניגוד להודעתה הראשונה בה סיפרה כי נפגשו באקראי וכן העידה כי היא סבורה שאביה היה זה שעירב את המשטרה נוכח קנאתו ביחסים האבהיים שבין המערער למתלוננת ולאחיה. המתלוננת נשאלה אם הייתה עדה לקיום יחסי מין בין אימה לבין המערער בסלון הבית. בית המשפט המחוזי ציין כי לאחר השתהות ותוך שהיא ממררת בבכי השיבה המתלוננת בחיוב. לאחר מכן, כאשר נשאלה מדוע דווקא בשאלה זו היא בכתה בכי מר וארוך, השיבה כי היא לא אוהבת לדבר על זה ומתביישת. עוד טענה המתלוננת בעדותה כי סיפרה לחברתה ק' (להלן: חברתה של המתלוננת או ק') כי אמרה דברים לא נכונים במשטרה. 10. עדות אם המתלוננת. אימה של המתלוננת העידה כי היו מקרים בהם המערער לקח את בתה ללא רשותה והיא כעסה עליו. כמו-כן בהודעתה מיום 13.8.2008 (ת/2א), אשר הוגשה בהסכמה, תיארה אימה של המתלוננת התנהגות שהיא "מעבר להתנהגות רגילה בין בת לאב או לחבר של אמא" (ת/2א – עמוד 2, שורה 19) וכי כמה פעמים העירה למערער על התנהגותו. אימה של המתלוננת אף אמרה בהודעתה זו (ת/2א) כי בעקבות ההתנהגות המוזרה בין השניים שאלה את בתה האם המערער "נוגע" בה והיא דחתה זאת מכל וכל. בהודעתה השנייה מיום 17.8.2008 (ת/2ב) מסרה אימה של המתלוננת כי היא מצאה מכתבים אצל בתה ובהם גילויי דאגה של המערער כלפי המתלוננת, זאת בניגוד לדברי המתלוננת בהודעתה השנייה לפיהם מדובר במכתבי אהבה שהמערער היה כותב לה (ת/1ב – עמוד 5, שורות 147-143), וכי פנתה למערער לברר עמו מי כתב את המכתבים. 11. עדי הראייה לאירוע בים. אושרי סוויסה (להלן: סוויסה), שעבד כמציל בחוף הים באשדוד, העיד כי בצהרי יום ה-12.8.2008, אחד המצילים האחרים הסב את תשומת ליבם של יתר המצילים לאדם שיושב עם ילדה קטנה. סוויסה העיד כי במשך שעה לערך התנשקו השניים "נשיקות צרפתיות" במים ומחוצה להם. כמו-כן העיד סוויסה כי הילדה שכבה על הגבר, כאשר לגופם בגדי ים מינימאליים, כשאיבר מינה של הילדה צמוד לאיבר מינו של הגבר. עוד ציין סוויסה שהתרשם כי אם לא הייתה במקום סוכת מציל, היה הגבר מבצע את זממו. עוד העיד סוויסה כי צוות המצילים החליט לקרוא למנהל מחלקת החופים, ולאחר שזה הגיע הוחלט להזמין למקום משטרה. מציל נוסף, רועי ברקוביץ (להלן: ברקוביץ), העיד כי "הבחינו באדם מבוגר עם ילדה קטנה וזה עורר חשדות" (עמוד 36, שורות 4-3 לפרוטוקול) וכי הוא תצפת על הזוג במשך חצי שעה. בעדותו, שלל ברקוביץ את האפשרות שמדובר באירוע שאינו על רקע מיני. גם באמרתו של המציל יוסף לישה (להלן: לישה), אשר הוגשה בהסכמה, מתוארת התנהגות מינית בהסכמה בין הזוג, שכללה, בין היתר, צביטות בפטמות ומגע באיברי המין (מעל לבגדי הים) וכן נשיקות על השפתיים. מלי מנשה (להלן: מנשה), שוטרת שהוזעקה למקום העידה כי ראתה את הגבר והילדה מתגפפים תוך שיתוף פעולה מצדה של הילדה. מנשה שללה כי מדובר ביחסי אב ובתו וחזרה על אופיים המיני של המגעים בין השניים. רס"ל טל זוהר (להלן: זוהר) אף הוא שוטר שהגיע למקום העיד כי ראה את המערער והמתלוננת מתנשקים, אך לא ידע להעיד האם מדובר בנשיקות בעלות אופי מיני. עם זאת, מצא לנכון לעצור את המערער מכיוון שמדובר היה בבחורה צעירה ובגבר מבוגר ולכן חשב שהתנהגותם מהווה עבירה. 12. עדויות החוקרות. בית המשפט המחוזי פירט את עדויותיהן של שלוש חוקרות משטרה שחקרו את המתלוננת בקשר לפרשה דנן: רס"מ מורן אלמוזלינו פרץ (להלן: אלמוזלינו-פרץ), שגבתה את ההודעה הראשונה של המתלוננת (להלן: ההודעה הראשונה); רס"ל דקלה חנוקר (להלן: חנוקר), שחקרה את המתלוננת ביום 13.8.2008 וכתבה על כך מזכר ביום 14.8.2008 (ת/8א); ופישר שגבתה את ההודעה השנייה של המתלוננת (להלן: ההודעה השנייה). בעדויותיהן שללו שלוש החוקרות כי צעקו על המתלוננת, הבטיחו לה הבטחות, איימו עליה או הפעילו עליה לחץ. כמו-כן מעדויותיהן של שלוש החוקרות עלה כי המתלוננת הייתה נסערת ובוכייה במהלך חקירותיה. באשר לתוכן אמרותיה של המתלוננת, בתחילה, בהודעתה הראשונה, הכחישה כי באירוע בים היו ביניהם נגיעות בעלות גוון מיני ואמרה כי המערער "נתן לי נשיקה על הלחי, נתן לי חיבוק וזהו". עוד באותו היום, חקרה חנוקר את המתלוננת וכתבה על כך מזכר (ת/8א) ובו ציינה כי המתלוננת סיפרה לה על אירוע הבעילה, על אהבתם המשותפת של המתלוננת והמערער ועל כי באירוע בים "הם רק התחבקו והתנשקו והיא ישבה בין רגליו". מספר ימים לאחר מכן, ביום 17.8.2008 גבתה פישר את הודעתה השנייה של המתלוננת, במסגרתה סיפרה המתלוננת בפירוט על אירוע הבעילה כפי שיוחס למערער בכתב האישום, סיפרה על המתנות שמערער היה מרעיף עליה, על יחסיהם האינטימיים שהתמשכו לאורך זמן והביעה את אהבתה הגדולה למערער. המתלוננת שללה מכל וכל את האפשרות כי היא מפרשת לא נכון את האהבה של המערער כלפיה, והשיבה לחוקרת בנחרצות כי "אני יודעת שהוא אוהב אותי. ממש אוהב. הוא תכנן להתחתן איתי. תכננו ביחד" (ת/1ב – עמוד 4, שורות 117-116) ואף סיפרה כי בחרו שמות לילדיהם: "סחף וסופה. ... סחף כי נסחפנו בטעות וסופה כי הוא [המערער – י.ד.] בא אלי לבית. סופה הביאה אותו." (ת/1ב – עמוד 4, שורות 95-93). באשר לאירוע בים המתלוננת סיפרה כי לא היו נגיעות במקומות אינטימיים, כי הם "התחבקו והתנשקו ... נשיקה רגילה בפה וזהו" וכי המערער שם את ראשו על רגליה וייתכן כי אנשים פירשו זאת לא נכון (ת/1ב – עמוד 3, שורות 84-83). פישר גם ליוותה את המתלוננת לבדיקה גניקולוגית בבית החולים וולפסון ועל כך כתבה מזכר (ת/10). במזכר ציינה פישר כי המתלוננת ביקשה כי אימה לא תהייה נוכחת בבדיקה מכיוון שלא רצתה שתגלה שהיא לא בתולה. לשאלת פישר כיצד היא יודעת שהיא לא בתולה, השיבה המתלוננת כי היא והמערער "שכבו פעם אחת אצלה בבית וירד לה קצת דם וככה היא יודעת.". 13. עדות המומחה מטעם המשיבה וחוות דעתו. מטעם המשיבה העיד גם ד"ר קונסטנטין זייצב (להלן: ד"ר זייצב), הרופא הגניקולוג שבדק את המתלוננת ביום 14.8.2008. מסקנתו של ד"ר זייצב בחוות דעתו היא "כי בקרום הבתולין נמצאו 2 פצעי קרע ישנים, שמתיישבים עם החדרת גוף קשיח כגון אצבע או פין בזקפה לפות, יותר מ-4-3 שבועות לפני מועד בדיקתי" וכי "ממצאי הבדיקה מתיישבים עם עיקרי התלונה." (ת/12). בחקירתו, העיד ד"ר זייצב כי ניתן היה להבחין בקלות בין השקעים המולדים בקרום הבתולין של המתלוננת ובין הקרעים, וזאת גם מבלי להשתמש במכשיר הגדלה. 14. עדות המערער. המערער הכחיש בעדותו כי ניהל רומן עם המתלוננת או כי קיים עמה מגע מיני כלשהו. בהתייחס לאירוע בים העיד המערער כי המתלוננת נישקה אותו על הלחי וכי כשהיו במים היא קפצה עליו מכיוון שפחדה ממדוזות. המערער גם סיפר בעדותו על רומן שנתגלה לו בין המתלוננת לבחור בן 24, שהוא חבר של דודה, שהופסק לאחר התערבותו ושיחה שקיים עם אותו בחור. כאשר נשאל מדוע לא סיפר על רומן זה בחקירתו במשטרה אלא רק לאחר ששמע את גרסת המתלוננת בבית המשפט לפיה היה לה חבר, ענה כי הוא לא נשאל על כך בחקירתו וכי סיפר על כך בעדותו בבית המשפט המחוזי מכיוון שרצה להצביע על האכפתיות ועל יחסו האבהי אל המתלוננת. 15. עדות דודה של המתלוננת. צ' ד', דודה של המתלוננת הוזמן לעדות על ידי ההגנה והעיד כי אכן נודע לו על קשר בין המתלוננת לבין א', שהוא אותו בחור בן 24 עליו העיד המערער (להלן: א') וכי בשיחה שניהלו הוא והמערער עם א' הודה האחרון כי "היה איתה [עם המתלוננת – י.ד.]" לאחר שאיימו עליו כי יתקשרו למשטרה (עמוד 84 לפרוטוקול). 16. עדות חברתה של המתלוננת. חברתה של המתלוננת העידה כי המתלוננת סיפרה לה על יחסיה עם המערער, שהם יחסים בין אב לבתו. כמו-כן העידה כי המתלוננת סיפרה לה שבחקירותיה במשטרה צעקו עליה ואיימו עליה וכי המתלוננת סיפרה לה גם על תוכן החקירה. עוד העידה כי המתלוננת סיפרה לה כי יש לה חבר שגילו בין 16 ל-20, אך היא לא הכירה אותו ומעולם לא פגשה בו. בתשובה לשאלות שנשאלה בעדותה, השיבה חברתה של המתלוננת כי היא מחשיבה את עצמה כחברה טובה של המתלוננת מגיל צעיר וכאחת שהמתלוננת שיתפה אותה בכל הנוגע ליחסיה עם גברים אחרים. 17. עדות המומחה מטעם ההגנה וחוות דעתו. ד"ר חן קוגל (להלן: ד"ר קוגל), כתב חוות דעת בנוגע לבדיקתה של המתלוננת על ידי ד"ר זייצב. בחוות דעתו ציין ד"ר קוגל כי לדידו לא ניתן היה להבחין בין שסע בקרום הבתולין לבין השקעים השטחיים שנמצאו מבלי לעשות שימוש במכשיר הגדלה. כמו-כן ציין כי לא ניתן כלל להבחין בממצא שמצא ד"ר זייצב כי "שפות השסעים בקרום הבתולין דקות ומצולקות" מכיוון שקרום הבתולין מחלים ללא צלקות. בחקירתו בבית המשפט המחוזי העיד כי כיום נהוג לעשות שימוש במכשירי הגדלה בבדיקה שנערכה למתלוננת כדי להגיע לממצאים מדוייקים וכי העובדה שד"ר זייצב לא השתמש באמצעי הגדלה פגעה ביכולתו להבחין בממצאים בעלי משמעות. הכרעת הדין 18. העדפת אמרתה של המתלוננת בחקירתה השנייה במשטרה. בית המשפט המחוזי, לאחר שצפה בחקירות המתלוננת ושמע את עדויות השוטרות אודות נסיבות גביית הודעותיה של המתלוננת אשר הותירו עליו רושם מהימן, מצא כי ההודעה השנייה שמסרה המתלוננת משקפת בצורה נכונה את שאירע. בית המשפט המחוזי דחה אף את טענות המערער לפיהן הובטח למתלוננת כי אם תמסור גרסה מפלילה יהיה בכך תועלת למערער, וציין כי המתלוננת לא המציאה גרסה מפלילה, אלא סברה, בתמימותה, כי האמת אינה כל כך גרועה. בית המשפט הדגיש גם את העובדה כי צפייה בסרטי החקירה בה נגבתה ההודעה השנייה אינה מותירה מקום לספק באשר לרגשות האהבה שחשה המתלוננת כלפי המערער כאשר היא מתארת לפרטי פרטים את יחסיהם ובאשר לאמיתות גרסתה זו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי התנהגותה האמוציונאלית ודבריה שכוונו למערער בעת מתן העדות בבית המשפט כמו גם חוסר ההגיון שנמצאו בהסבריה, מעידים אף הם כי המתלוננת שיקרה בעדותה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי עמד בין היתר על העובדה כי המתלוננת טענה כי קיימה יחסי מין עם חבר, כדי להתמודד עם הממצאים של הבדיקה, אך לא חשפה את שמו של אותו חבר, וכן על מופרכות הגרסה שלה כי אביה עומד מאחורי הגעת המשטרה לחוף הים ועל שקריה כי נפגשה עם המערער באקראי בחוף הים. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את אמרת החוץ של המתלוננת כפי שבאה לידי ביטוי בהודעה השנייה שמסרה (ת/1ב) לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), וזאת בכל הנוגע לכלל האירועים, מלבד האירוע בים. חיזוקים לקבלת אמרת החוץ כנדרש לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות מצא בית המשפט המחוזי בראיות ובעדויות כלהלן: עדויות המצילים מהן עולה כי היחסים בין המתלוננת למערער היו יחסים רומנטיים. בית המשפט ציין בהקשר זה כי עדויות המצילים היו מהימנות וכי לא היה להם כל אינטרס שלא לומר אמת; עדויות השוטרים שאף הם תצפתו על המערער והמתלוננת, כאשר לשוטרת לא היה כל ספק שראתה מגע אינטימי והשוטר שהיה עמה, אמנם לא ידע לומר אם הנשיקות היו בעלות אופי מיני, אך ראה לנכון לעצור את המערער מכיוון שחשב שהתנהגותו מהווה עבירה; בית המשפט המחוזי מצא חיזוק גם באמרתה של אימה של המתלוננת שמסרה כי חשדה שיחסיו של המערער עם המתלוננת חורגים מגדר המקובל; גם מסקנתו של ד"ר זייצב, לפיה המתלוננת קיימה יחסי מין לפחות שלושה שבועות לפני מועד הבדיקה, נמצאה תומכת בראיות התביעה ומחזקת את אמרת המתלוננת. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי המחלוקת בין ההגנה לתביעה אינה בשאלה האם המתלוננת בתולה, אלא בשאלה מי היה הגבר שביתק את בתוליה, המערער או גבר אחר. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין רלבנטיות לטענות העולות בחוות הדעת של ד"ר קוגל, אשר נוגעות לשאלה האם ניתן היה לזהות את הקרע בקרום הבתולין באמצעות הבדיקה שנערכה למתלוננת. בית המשפט המחוזי ציין כחיזוק לקיומם של יחסים אינטימיים בין המערער למתלוננת גם את אמירתה של המתלוננת לד"ר זייצב לפיה היא לא מוכנה להצטלם כדי שלא לפגוע במערער; בית המשפט מצא חיזוק לאמרתה של המתלוננת גם בעובדה כי המתלוננת לא חשפה בפני חברתה ק', שהעידה שהייתה חברה קרובה לה סיפרה המתלוננת על יחסיה עם גברים, את פרטיו של החבר שלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי למרות טענת המתלוננת, החברה לא העידה שהמתלוננת אמרה לה שמסרה דברים לא נכונים במשטרה; בית המשפט המחוזי אף ציין כי אותו אלמוני שהמתלוננת טענה כי קיימה עמו יחסי מין, אשר נרמז בעדויותיהם של דודה של המתלוננת ושל המערער כי הוא א', החבר של דודה, לא הובא לעדות. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן להיבנות מעדויות מפי השמועה כדי לבסס את הטענה כי א' הוא אותו אלמוני שתיארה המתלוננת, וכי ההימנעות מהבאתו אף היא פועלת לחובתו של המערער. לסיכום, ציין בית המשפט המחוזי, כי כל אחד מהחיזוקים הנ"ל די בו כדי לחזק את החלקים המפלילים באמרתה של המתלוננת, וודאי שכולם ביחד מובילים למסקנה המרשיעה. 19. ממצאים באשר לעדות המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המערער הותירה רושם שלילי על בית המשפט וכי המערער הסתבך בשקריו כאשר ניסה לתת הסברים לכך שהתראה עם המתלוננת בסתר. בית המשפט ציין כי הגרסה לגבי אותו א', החבר של דודה של המתלוננת, הינה גרסה כבושה שנולדה רק לאחר שהמערער שמע כי המתלוננת סיפרה כי היה לה חבר. בית המשפט המחוזי ציין, כי מכל מקום, אף אם היו יחסים בין אותו א' לבין המתלוננת, הרי שיחסים אלו אינם סותרים קיומם של יחסים בין המערער למתלוננת. 20. דחיית טענות נוספות שהעלה המערער. בית המשפט המחוזי דן במספר טענות נוספות שהעלה המערער ודחה אותן אחת לאחת, כלהלן: בית המשפט המחוזי דחה את טענת בא כוחו של המערער לפיה החקירה במשטרה עוכבה ביום אחד כדי שניתן יהיה לחקור את המתלוננת ללא חוקרת ילדים, שכן ביום 13.8.2008 מלאו לה 14 שנים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ראיה התומכת בטענה זו, וספק אם חוקרת הילדים יכולה הייתה להתייצב בו ביום בתחנת המשטרה; בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי יש לתת לעובדה שהמתלוננת שינתה את גרסתה במהלך פרק הזמן בן כארבע השעות שחלף בין חקירתה הראשונה לחקירתה השנייה משקל מכריע כנגד קבלת האמרה המפלילה ולחלופין יש לדרוש בגין כך תוספת ראייתית מסוג "סיוע". זאת מהטעם כי מתקיימות הדרישות לפי חוק לקבלת אמרת החוץ של המתלוננת ואף אם היה צורך ב"סיוע" הרי שבנסיבות המקרה דנן אף דרישת תוספת ראייתית מסוג זה מתקיימת. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי בהקשר זה, כי לטענה לפיה המתלוננת שינתה את גרסתה במהלך ההפסקה שבין חקירותיה אין רגליים, שכן בחקירתה השנייה המתלוננת לא הפלילה מיד את המערער, אלא לאחר דקות ארוכות. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המערער לגבי אי-זימונו של קצין הנוער, ראובן וויזמן, שלטענת המתלוננת איים עליה בתחנת המשטרה, כעד הזמה, זאת מהטעם כי התביעה אינה חייבת לזמן כל עד שמוזכר על ידי ההגנה בחצי פה ומהטעם שהאמירה המיוחסת לאותו אדם "אם את זזה מפה הלך עלייך" לא הייתה איום של ממש הנוגע לעדותה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי גם דחה את השערות המערער באשר לסיבה בגינה לא רצתה המתלוננת לחשוף את פרטיו של אותו חבר שאיתו לטענתה קיימה יחסים, שכן הן אינן מבוססות וממילא המערער ידע את פרטיו של א', לטענתו, ובכל זאת נמנע מלזמנו לעדות. עוד טען סנגורו של המערער כי המערער לא ידע כי המתלוננת עוד לא הייתה בת 14 בעת האירוע בים. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו הן מן הטעם שלא באה מפיו של המערער והן מן הטעם כי היא אינה נכונה מבחינה עובדתית, שכן המערער הכיר את המתלוננת היטב, ידע את גילה והם אף ניהלו שיחות על כך. בית המשפט המחוזי אף ציין כי בהודעתה הראשונה ציינה המתלוננת כי אמרה למערער שמחר חל יום הולדתה. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי לא ניתן היה לראות באירוע בים חיזוק ליחסי המין שאירעו כחצי שנה קודם לכן, וכי על בית המשפט היה לדרוש ראיית חיזוק במועד קרוב יותר. בית המשפט המחוזי קבע כי הזיקה בין האירועים בולטת לעין, וממילא לאור טענת המערער כי לא היו בינו לבין המתלוננת יחסים בעלי אופי מיני, האירוע בים מצוי בלבה של המחלוקת בין הצדדים ומסבך באופן ממשי את המערער במיוחס לו, ועל כן האירוע בים אף מסייע לראיות המתייחסות לאירוע הבעילה. 21. נוכח האמור, משנדחו טענות ההגנה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער בעל את המתלוננת וביצע בה מעשים מגונים, בהסכמתה, כאשר הייתה קטינה מתחת לגיל 14. המעשים החלו חודשים רבים בטרם הגיעה לגיל 14 ובשל גילה אין חשיבות להסכמתה למעשים. אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בצירוף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. גזר הדין 22. בטיעוניה לעונש ביקשה המשיבה כי יושת על המערער עונש מאסר ממושך בפועל בהדגישה את הפסול במעשיו, את מידת הפגיעה של המעשים במתלוננת לטווח הארוך וכן את העובדה שהמערער לא לקח אחריות למעשיו. 23. בהערכת המסוכנות שהוגשה בעניינו של המערער נקבע כי אין אינדיקציה מספקת לקיומה של סטייה מינית אצל המערער וכי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא נמוכה-בינונית לרצידיביזם מיני. על פי הערכת המסוכנות, המערער לא לקח אחריות למעשיו ולא הבין את הפסול שבהם. 24. המערער ביקש להקל עליו ולהסתפק בימי המעצר שריצה בנוסף למאסר שירוצה בעבודות שירות. המערער טען כי המעשים המיוחסים לו מינוריים ברובם וכוללים בעיקר נשיקות. באשר לעבירת האינוס, טען המערער, כי היא בוצעה פעם אחת למרות שלמערער היו הזדמנויות נוספות אם חפץ בכך וכי הוא פעל בעדינות, בהתאם לרצונה של המתלוננת והשתמש באמצעי מניעה. כמו-כן טען המערער כי יש להביא בכלל חשבון את העובדה שהאירוע בחוף הים התרחש 12 שעות לפני יום הולדתה ה-14 של המתלוננת, שלאחריו מעשי המערער לא היו נחשבים לעבירה. עוד ביקש המערער כי בית המשפט המחוזי יביא בכלל חשבון את שעבר עליו מאז נעצר, ובתוך כך את הפגיעה במשפחתו ובפרנסתו. כמו-כן, טען המערער כי יש לשקול את הערכת המסוכנות הנמוכה ואת העובדה שאין אינדיקציה לסטייה מינית. 25. בית המשפט המחוזי ציין כי הנסיבות המחמירות טמונות בעבירה עצמה שהיא בעילת קטינה שלא מלאו לה 14 שנים, וזאת על אף הסכמתה. בית המשפט המחוזי קבע כי למעשיו של המערער נלווית חומרה יתרה נוכח העובדה שהמערער קנה את אמונה של המתלוננת כשהיה חבר של אימה וניצל אמון זה מתחת לאפה של האם. עוד נשקלה לחומרה העובדה שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי המערער החליט לנהל את ההליך עד תומו ובכך אף אילץ את המתלוננת להעיד. 26. במסגרת השיקולים לקולא שקל בית המשפט המחוזי את השיקולים הבאים: המערער נעדר הרשעות קודמות; המעשים המגונים שבוצעו אינם מהחמורים ביותר וגם עבירת האינוס בוצעה בהסכמה ללא צל של אלימות; למחרת האירוע בים המתלוננת חגגה את יום הולדתה ה-14; הערכת המסוכנות היא נמוכה עד בינונית ללא אינדיקציה לקיומה של סטייה מינית או העדפת קטינות; המערער משוחרר מזה שנתיים בתנאים מגבילים בנפרד ממשפחתו, ללא פרנסה וחייו נפגעו בצורה קשה. 27. אשר על כן, השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר של ארבע שנים בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-12 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. 28. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 25.7.2010 דחה השופט א' לוי בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהגיש המערער נוכח העובדה שהרשעת המערער מבוססת בעיקרה על ממצאים שבעובדה ובמהימנות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם, ונוכח העובדה כי גרסת המתלוננת נתמכה בראיות שלכאורה לא היה מקום לפקפק במהימנותן. טענות המערער 29. המערער טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד אורי דייגי – כי בית המשפט המחוזי שגה כשהעדיף את אמרת המתלוננת במשטרה על פני עדותה בפניו מבלי שהיו בידיו די הצדקות כדי לקבוע כי עדותה בשקר יסודה והאמרה אמת היא, וזאת בייחוד נוכח הלחץ הכבד שהופעל עליה במשטרה וההבטחות שניתנו לה לפיהן לא יגרם כל רע למערער אם רק תמסור גרסה המפלילה אותו. 30. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אי-חשיפת שמו של החבר שלטענתה איתו היא קיימה את יחסי המין מובילה למסקנה כי לא היה חבר כזה, שכן קיימות אינדיקציות ממשיות בעדויותיהם של המערער ושל דודה של המתלוננת לקיומו של אותו א', חבר של דודה של המתלוננת, שקיים יחסי מין עם המתלוננת. המערער טוען כי סירובה של המתלוננת למסור את שמו של אותו אלמוני הינו מובן נוכח הניסיון הרע שהיה לה לאחר שמסרה כי המערער קיים עמה יחסים. עוד נטען בהקשר זה כי לא ניתן לזקוף לחובתו של המערער את אי-זימונו של אותו א' מכיוון שהיה על המשיבה לחקרו במשטרה על העבירות שבביצוען הוא חשוד ולזמנו לעדות בבית המשפט. 31. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי אף במסקנותיו שהתבססו על התנהגותה של המתלוננת במהלך עדותה, ובפרט בכל הנוגע לבכייה של המתלוננת במהלך עדותה ובנוגע ל"סליחה" שביקשה מהמערער. בהקשר זה טוען המערער כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן היחידות האפשריות מההתנהגות המתוארת וכי ניתן להסביר את ההתנהגות על רקע הצער שחשה על כך שסיבכה את המערער בהאשמות שווא, וזאת במיוחד כאשר היא הסבירה במפורש כי הסיבה להתנצלות ולבכי הייתה העובדה כי סיבכה בשקריה את המערער. גם בנוגע לבכייה כאשר נשאלה האם ראתה את המערער ואת אימה מקיימים יחסי מין שגה בית המשפט המחוזי במסקנותיו, שכן ניתן להסביר בכי זה גם על רקע מבוכתה. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי "גרסתה של המתלוננת נולדה רק לאחר ששמעה במשטרה את גרסת המערער בעניין והתאימה עצמה אליו", שכן המתלוננת העידה בבית המשפט כי לא ידעה מהי גרסתו של המערער ולא הוצגה ולו ראשית ראיה לסתור זאת. 32. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי תוכן השיחה שניהל דודה של המתלוננת עם חברו א', שלטענת המערער קיים יחסים עם המתלוננת, בלתי קביל וכי מדובר בעדות מפי השמועה. לטענת המערער אין מדובר בעדות מפי השמועה, שכן המערער והדוד העידו אודות שיחה שנכחו בה ועל דברים שנאמרו להם מפיו של א'. 33. טענה מרכזית נוספת של המערער היא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן פירוש נכון לדבריה של חברתה של המתלוננת, מהם ניתן היה ללמוד כי בין המתלוננת למערער היה קשר של אב ובתו, כי למתלוננת קשר רומנטי עם בחור בן 16 ל-20 וכי הופעל עליה לחץ כבד במשטרה. 34. המערער שב וטוען לעניין הלחץ שהופעל על המתלוננת בחקירותיה. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את ההכחשות הגורפות של חוקרות המשטרה שטענו שלא הפעילו כל לחץ על המתלוננת ולא הבטיחו לה כי המערער ישוחרר ממעצר אחרי שהיא תמסור את הפרטים שמצפים ממנה למסור, וכי ניתן למצוא להבטחות אלה עדות בהודעתה הראשונה, בה אמרה המתלוננת "לי אמרו שסמי עצור רק בגלל שאני עוד לא מסרתי עדות. נראה לי שעכשיו ישחררו אותו" (ת/1א – עמוד 3, שורה 89) ובחקירתה השנייה בה ביררה עם החוקרים את האפשרות כי המערער ישוחרר אם היא "תתוודה". המערער חוזר אף על טענתו כי העובדה שלאחר ההפסקה בת ארבע השעות בין חקירותיה הפכה המתלוננת את גרסתה במאה ושמונים מעלות, מחזקת את עדותה של המתלוננת לפיה היא הייתה נתונה ללחצים ולאיומים מצד השוטרים וכי ניתנו לה הבטחות כי למערער לא יאונה כל רע אם תמסור גרסה כי היו יחסים מיניים בינה לבין המערער. בהקשר זה טוען המערער כי בהעדר תיעוד של אותן ארבע שעות לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי לא הופעלו לחצים על המתלוננת כי תמסור את הגרסה המפלילה. 35. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי אף בחיזוקים שמצא לאמרת המתלוננת בהודעתה השנייה. באשר לחיזוק שנמצא בקיומו של האירוע בים, טוען המערער כי כלל לא היה מדובר באירוע בעל גוון מיני וכי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן אמון מלא בעדויות המצילים והשוטרים שצפו במתרחש. לטענת המערער, העדויות שלו ושל המתלוננת בנוגע לאירוע בים הן מהימנות ועקביות וכי ייתכן כי בין השוטרים והמצילים שהגיעו למקום וראו את השניים הייתה השפעה האחד על רעהו. עוד נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו כי המערער טען רק בסיכומיו כי לא ידע את גילה של המתלוננת, שכן על התביעה היה מוטל הנטל להוכיח ידיעה זו נוכח העובדה כי מדובר ביסוד מיסודות העבירה. מכל מקום, טוען המערער, כי אף אם תתקבל הגישה כי הוא והמתלוננת התגפפו בים אין בעובדה זו כדי להוות חיזוק לקיומו של אירוע הבעילה. 36. המערער שב וטוען, כי שגה בית המשפט משקבע כי חוות הדעת של ד"ר זייצב מחזקת את ראיות התביעה, שכן אף אם נמצא קרע בקרום הבתולין הוא לאו דווקא נגרם בעת קיום יחסי מין עם המערער. זאת ועוד, טוען המערער, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין חשיבות לחוות הדעת של ד"ר קוגל נוכח היעדר מחלוקת לעניין העובדה כי המתלוננת קיימה יחסי מין אינה נכונה. לטענת המערער, ההגנה רק העלתה את האפשרות שהמתלוננת קיימה יחסי מין עם אחר, אך לא שללה את האפשרות כי היא בדתה את כל עניין קיומם של יחסי מין מהיסוד. לגופה של חוות הדעת שב המערער והעלה את השגותיו לעניין הממצאים של ד"ר זייצב בהתבססו על חוות הדעת של ד"ר קוגל שהוגשה מטעמו. 37. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שמצא חיזוק לאמרת המתלוננת בהודעותיה של אימה. לטענת המערער, האם לא חשדה בדבר בזמן אמת וראתה ביחסיה של בתה עם בן-זוגה כקשר אבהי רגיל כפי שעולה מהודעותיה ורק בדיעבד ניסתה לפרש נשיקות אבהיות כקשר קרוב יותר. משכך, יש לראות את הודעותיה דווקא כמחזקות את טענות המערער בדבר קיומו של קשר אבהי חם עם המתלוננת ותו לא. עוד בהקשר זה, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשמצא חיזוק במכתבים שכן מדובר במכתבי דאגה ולא מכתבי אהבה, כגרסתה של האם. 38. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעה כי הודעותיו של המערער כמו גם עדותו לא היו מהימנות וכי הוא הסתבך בשקרים. לטענתו, הוא לא נקט בגישה של הרחקה, לא התייעץ עם עורך דין בטרם מסר את גרסתו והיה המום מהאשמות שהוטחו בו, עובדות המלמדות לדידו על האותנטיות ועל המהימנות של גרסתו. 39. במסגרת הודעת הערעור, טען המערער כי לאור השיקולים לקולא בעניינו אשר פורטו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נוכח העובדה כי לפנינו "אונס סטטוטורי" שבוצע הלכה למעשה בהסכמה מלאה ומרצונה של המתלוננת ובהתחשב ברף הענישה הנהוג בפסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה אף בנסיבות חמורות מנסיבות המקרה דנן, עונש המאסר בפועל בן ארבע השנים שהושת עליו מחמיר באופן המצדיק את התערבותנו. תגובת המשיבה 40. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד – המערער לא הניח כל טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור. המשיבה מפרטת את קביעות בית המשפט המחוזי באשר למהימנותן של העדויות, ובהן בין היתר הקביעות באשר למהימנות החיובית של הודעת המתלוננת במשטרה וחוסר המהימנות של עדותה בבית המשפט אשר נבעו מהתרשמות ישירה של בית המשפט המחוזי. 41. המשיבה מדגישה בטיעוניה את החיזוקים הרבים שנמצאו לאמרת המתלוננת בהודעתה השנייה וכן מפרטת את עדויות המצילים ואת הקביעות שקבע בית המשפט המחוזי לגביהן, בהן אין מקום להתערב נוכח העובדה כי מדובר בקביעות מהימנות. לגופם של דברים, טוענת המשיבה, כי עדויות המצילים היו חד-משמעיות, כי המצילים התבוננו באירוע זמן מה ולא נחפזו להסיק מסקנות, כי הן מתיישבות אחת עם השנייה וכי לאף לא אחד מהמצילים היה אינטרס כלשהו לטפול על המערער האשמות שווא. 42. לעניין התנהלות המשטרה בחקירות, סומכת המשיבה ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר דחה לגופן את הטענות ללחץ, איומים והבטחות, וטוענת כי נסיבות גביית ההודעה אינן פוגעות במהימנותה. עוד טוענת המשיבה כי אף אם נעשה שימוש בתחבולות בחקירת המתלוננת, הרי שהוא לא הגיע לכדי לחץ הפוסל את ההודעה ולכל היותר מדובר בשימוש בתרגילי חקירה לגיטימיים. זאת ועוד, טוענת המשיבה, דוקטרינת הפסלות הפסיקתית כלל אינה חלה ביחס להודעת עד להבדיל מהודאת חשוד. 43. המשיבה סומכת ידיה על ממצאי בית המשפט המחוזי לעניין חוסר מהימנות עדותו של המערער וכן על קביעת בית המשפט המחוזי כי הגרסה שמסר באשר לאותו א' הינה עדות כבושה ובלתי מהימנה. לעניין עדותו של דודה של המתלוננת באשר למפגש עם אותו א', סבורה המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה דינה להידחות נוכח העובדה כי המתלוננת סירבה למסור את שמו של א' ובשל כך שהוא לא זומן לעדות. המשיבה סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי עדותו של ד"ר קוגל שהתמקדה בשאלה האם יכול היה ד"ר זייצב להבחין בשאלה האם המתלוננת בתולה, אינה רלבנטית, שכן אף המתלוננת עצמה ציינה כי היא לא בתולה. 44. המשיבה בחרה שלא להגיב בעיקרי הטיעון מטעמה לעניין גזר הדין, שכן המערער לא טען לעניין חומרת העונש בעיקרי הטיעון מטעמו. בקשה להוספת ראיה 45. ביום 23.5.2011 הגיש המערער "בקשה לצירוף ראיות חדשות" במסגרתה ביקש לצרף לתיק בית המשפט מכתב ששלחה המתלוננת לילדיו לאחר שהמערער התחיל לרצות את עונש המאסר שלו, ובו היא כותבת כי היא מרגישה רע בשל כניסתו של המערער לכלא וחוזרת על טענתה כי לא היו דברים מעולם. לטענת המערער, מבחן הצדק הקבוע בסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), מורה כי בנסיבות המקרה דנן, כאשר הראיה התקבלה רק לאחר הגשת הערעור ויש לה משקל של ממש לצורך ההכרעה בעניינו, יש לקבל את הבקשה ולהתיר את הוספת הראיה. 46. המשיבה, טענה בדיון לפנינו כי במכתב חוזרת המתלוננת על עיקרי עדותה ומשכך אין הוא מהווה "ראיה חדשה" ועל כן הראיה המדוברת אף אינה עומדת בתנאים של סעיף 211 לחסד"פ. דיון והכרעה 47. הבקשה להוספת ראיה. בטרם אדון בערעור לגופו אדרש לבקשה להוספת ראיה. כידוע, הלכה היא כי הגשת ראיה חדשה בגדר הליך הערעור היא החריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית. עם זאת, בית המשפט של הערעור רשאי לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות אם הוא סבור כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק" [סעיף 211 לחסד"פ]. בפסק הדין בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997) נמנו שלושת השיקולים המנחים אותם יבחן בית המשפט בבואו להכריע האם להתיר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור: "ראשית, אם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת" [שם, בעמ' 296]. בנסיבות המקרה דנן, אמנם הראיה הנדונה נוצרה רק לאחר שכבר ניתנה הכרעת הדין, אולם השיקול השלישי, לפיו יש לבחון האם הראיה החדשה, אם תתקבל, מעלה אפשרות לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית, מורה כי בנסיבות העניין דינה של הבקשה להידחות. המכתב שכתבה המתלוננת אין בו כל חדש באשר לגרסתה ולמעשה הוא מהווה תמצית עדותה בשתי פסקאות. בדיון לפנינו טען בא כוחו של המערער כי למתלוננת לא היה אינטרס לפנות לילדיו לאחר שאביהם נכנס לבית הסוהר ולומר להם שהיא שיקרה ועל-כן למכתב זה יש משמעות בחיזוק טענות המערער. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי המתלוננת התגייסה בעדותה לטובת המערער נוכח אהבתה אליו, אשר הביאה אותה אף לתכנן עמו את המשך חייהם המשותפים ונוכח רגשות האשם על כך שגילתה את פרטי אהבתם הסודית, דבר שהוביל בסופו של יום להרשעתו של המערער בחלק ניכר מהמיוחס לו. במכתב אין כל חדש וב"אינטרסים" של המתלוננת כפי שהגדיר אותם בית המשפט המחוזי לא חל כל שינוי בעקבות כניסתו של המערער לכלא. משכך, אין במכתב זה כשלעצמו כל פוטנציאל לשינוי התוצאה ודינה של הבקשה להידחות. 48. לגופו של הערעור, לאחר שעיינתי בטיעונים בכתב, שמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינתי באסמכתאות אליהן הפנו, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתיק בית המשפט המחוזי, אציע לחברי כי נדחה את הערעור על כל מרכיביו. 49. התערבות בממצאי עובדה ומהימנות. עיקר הערעור נסוב על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת ככלל בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהראיות [ראו למשל: ע"פ 10423/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2009), סעיף כ; יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1631 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)]. במהלך השנים נקבעו לכלל אי-ההתערבות שלושה חריגים עיקריים, אשר בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור אף בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. במקרה דנן, הקביעות העובדתיות כמו גם קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הושתתו בעיקרן על התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מעדויות העדים השונים. כך לדוגמא, קביעת בית המשפט המחוזי כי החוקרות במשטרה לא איימו או הפעילו לחץ על המתלוננת ולא הבטיחו לה הבטחות התבססה בעיקרה על חוסר האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה של המתלוננת, אשר ממנה התרשם כי היא מנסה לחפות על המערער, ועל התרשמותו החיובית מעדויותיהן של החוקרות. כך גם באשר לעדותה של המתלוננת עצמה. דומה כי הבסיס למסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלוננת בעדותה בחרה לשקר כדי לחפות על המערער נעוץ בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהמתלוננת בעת מתן העדות. כך גם ממצאי בית המשפט המחוזי לעניין אי-מהימנות עדותו של המערער נובעים מהתרשמות בלתי אמצעית. בהקשר זה אציין כי איני יכול לקבל את טענות המערער לפיהן מעצם העובדה כי הוא לא נקט ב"גישה של הרחקה" ומהעובדה שהיה המום מהאשמות שהוטחו בו בחקירתו יש ללמוד על מהימנות גרסתו, זאת מכיוון שיכולתו של המערער להרחיק עצמו מהמתלוננת במקרה דנן הייתה מוגבלת ביותר נוכח העובדה שנתפס בשעת מעשה יחד עם המתלוננת, ונוכח העובדה כי בחינת המהימנות נדרשת בדיוק כדי לבחון את הפרמטר השני עליו הצביע המערער, שהוא האם אכן היה המום מהאשמות שהוטחו בו או שמא רק העמיד פני המום. יתרה מכך, ממצאי מהימנות אינם נקבעים בהתייחס לשני פרמטרים בלבד ולא ניתן לבודדם באופן כירורגי מיתר הממצאים, הראיות והעדויות ומהתרשמותו של בית המשפט מכל אלו. נוכח העובדה כי הקביעות הנ"ל הינן קביעות מהימנות מובהקות אשר לא מתקיים לגביהן אחד החריגים לכלל אי-ההתערבות, איני רואה צורך להידרש לבחינתן המפורטת ואיני מוצא הצדקה להתערבות בהן. 50. העדפת אמרת החוץ של המתלוננת. בנוסף, המערער מעלה טענות הנוגעות למסקנות השגויות לטעמו אותן הסיק בית המשפט המחוזי מהתנהגותה של המתלוננת. טענות אלה של המערער מתמקדות במסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מבכייה המתגבר של המתלוננת עת נשאלה האם ראתה את המערער ואת אימה מקיימים יחסי מין ומבקשת ה"סליחה" אותה הפנתה המתלוננת למערער במהלך עדותה. דין טענותיו אלה של המערער להידחות, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, אף בעניין זה דומני כי מסקנות בית המשפט המחוזי הושתתו על התרשמותו הישירה יותר מאשר על שיקולים שבהגיון. כשם שאין בכי של כאב כתוצאה מקבלת מכה דומה לבכי כתוצאה מצער עמוק כך גם הערכאה הדיונית עשויה להבחין בניואנסים בבכייה של המתלוננת ובהתנהגותה אשר יובילו אותה למסקנה אחת ולא לאחרת. דברים דומים ניתן לומר גם בנוגע לבקשת הסליחה שיכולה להיאמר בצורות שונות שכל אחת מהן מתיישבת עם גרסה אחרת. בית המשפט ביסס את מסקנותיו בעניינים אלו על אותה התנהגות ועל אותם ניואנסים בעדותה של המתלוננת ומסקנותיו בהקשר זה הינן מסקנות המתבססת על התרשמות ישירה, שכאמור לעיל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן; שנית, אף אם עסקינן במסקנות שבהגיון, הרי שההגיון מחייב שלא לנתק את הדברים מהקשרם הכולל. בקשת הסליחה שהפנתה המתלוננת למערער ובכייה אשר התגבר דווקא כאשר הוזכר לה המקרה בו הייתה עדה לקיום יחסי מין בין אימה לבין המערער, מתיישבים באופן מובהק עם הודעתה השנייה, בה ציינה את קנאתה למערער (ת/1ב, עמוד 5, שורה 151 – "אני קנאית. כל מי שהוא מסתכל אני מתעצבנת עליו שהוא מסתכל עליה") ואת אהבתה הגדולה אליו. משכך, אף אם מסקנות בית המשפט המחוזי היו מסקנות שבהגיון לא נפל בהן כל פגם המצדיק את התערבותנו. 51. הטענות לפיהן המתלוננת מסרה גרסה מפלילה נוכח לחץ שהופעל עליה במשטרה. אף טענות אלה הוכרעו על סמך ממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, אשר מצא את עדות המתלוננת כבלתי מהימנה ואת עדויות השוטרים כמהימנות. עם זאת, למעלה מן הדרוש וכדי להסיר ספקות בנדון, ראיתי לנכון להתייחס לטענותיו הקונקרטיות של המערער בהקשר זה. באשר לטענת המערער כי הובטח למתלוננת שהמערער ישוחרר אם תמסור גרסה מפלילה, הרי שהיא מסתמכת אך על גרסתה של המתלוננת, שמצאה ביטוי בעדותה של המתלוננת ובעדות חברתה אודות מה שסיפרה לה המתלוננת, אותה מצא בית המשפט המחוזי בלתי אמינה. טענת המערער כי יש לראות באמירתה של המתלוננת בהודעתה הראשונה כי אמרו לה שהמערער עצור רק בגלל שהיא טרם מסרה עדות (ת/1א – עמוד 3 שורה 89) אינדיקציה להבטחות שניתנו לה בתמורה למסירת גרסה מפלילה, אינה מתיישבת עם התפתחות החקירה של המתלוננת עד למתן ההודעה המפלילה. לאחר שנוכחה המתלוננת לדעת כי לא שיחררו את המערער וכי ממשיכים לחקור אותה, על אף שכבר מסרה גרסה בהודעה הראשונה, היא לא יכולה הייתה להמשיך ולאחוז באותה הנחה כי ישחררו את המערער אם תמסור את גרסתה. משכך, אמירתה של המתלוננת בחקירתה הראשונה כי נאמר לה שהמערער עצור בגלל שטרם מסרה גרסתה אינה מהווה בסיס מספיק למסקנה שמבקש לבסס המערער, לפיה המתלוננת סמכה על הבטחה כלשהי בחקירתה השנייה עת מסרה את הגרסה המפלילה. זאת ועוד, באמירתה זו לא מזכירה המתלוננת כי התנאי שכביכול הושם לשחרורו של המערער הוא שתמסור גרסה שקרית, אלא כי תמסור גרסה. ואם הדברים לא היו מספיק ברורים לה, כאשר הטיחה בחוקרת כי "את רוצה שאני אשקר לך" (ת/1א – עמוד 4, שורה 104) קיבלה תשובה ברורה וחד-משמעית: "אני לא ביקשתי שתשקרי, אני ביקשתי שתאמרי את האמת ... אני מצפה שתאמרי לי את האמת" (ת/1א – עמוד 4, שורות 106-105), וכל זאת לפני החקירה השנייה בה מסרה את ההודעה השנייה. אף את טענתו של המערער לפיה עדותה של חברתה של המתלוננת מחזקת את הטענה כי הופעל על המתלוננת לחץ כבד בחקירותיה שהובילה למסור את ההודעה המפלילה איני יכול לקבל, שכן בניגוד לטענת המערער, אין בעדותה של חברתה של המתלוננת תמיכה לכך שהמתלוננת שיקרה בעקבות לחצים נטענים אלו. בנוסף לכך, דומני כי אותם איומים ולחצים עליהם הלינה המתלוננת, כגון האיום בדבריו של אחד השוטרים שאמר לה "אם את זזה מפה הלך עלייך", אינם מסוג האיומים אשר מביאים אדם להעליל על אדם אחר, וודאי לא להמציא סיפור כל-כך שלם, מפורט ומשתלב עם המציאות כפי שמסרה המתלוננת בהודעתה השנייה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי המתלוננת לא מסרה מיד עם תחילת חקירתה את הגרסה המפלילה והוסיף וקבע כי במהלך חקירתה לא ניתן היה למצוא איומים או הבטחות. נהפוך הוא, מקטע החקירה שציטט המערער בעיקרי הטיעון מטעמו (בסעיף 39) עולה כי החוקרת הבהירה למתלוננת כי לא היא מחליטה אם ניתן יהיה לשחרר את המערער, אלא בית המשפט לאחר שיובאו בפניו הדברים. אף עובדה זו יש בה כדי לתמוך במסקנה כי המתלוננת מסרה את גרסתה מרצון, מבלי שאוימה ושלא מתוך ציפייה לקבל טובת הנאה כלשהי, בין אם עבור עצמה ובין אם עבור המערער. מהאמור לעיל עולה כי לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שיקרה המתלוננת בעדותה בפניו ובהחלטתו להעדיף את אמרת החוץ של המתלוננת בהודעתה השנייה באשר לכלל האירועים, מלבד האירוע בים, הודעה אשר לא נפל פגם בגבייתה. מכאן שיש לפנות לבחינת טענותיו של המערער לעניין העדרו של החיזוק הראייתי הנדרש לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות לצורך הרשעה על סמך אמרת החוץ של המתלוננת. 52. החיזוקים לאמרת המתלוננת בהודעתה השנייה. כזכור, מצא בית המשפט המחוזי מספר חיזוקים לאמרה המפלילה שמסרה המתלוננת בהודעתה השנייה, ובהם: עדויות המצילים והשוטרים בדבר התנהגות המערער והמתלוננת באירוע בים; אמרת אימה של המתלוננת שחשדה שיחסיו של המערער עם המתלוננת חרגו מגדר המקובל; מסקנתו של ד"ר זייצב, לפיה המתלוננת קיימה יחסי מין לפחות שלושה שבועות לפני מועד הבדיקה ואמירתה של המתלוננת כי היא אינה מעוניינת שיצלם את הבדיקה כדי שהמערער לא יפגע; העובדה כי המתלוננת לא חשפה בפני חברתה ק' את פרטיו של מי שהיה החבר שלה; בית המשפט אף קבע כי העובדה שא' לא זומן לעדות על ידי המערער, אף היא מחזקת את הגרסה שהציגה המשיבה. כידוע, דרישת ה"דבר לחיזוק", אינה אלא תוספת משקל לאמינותו ולמהימנותו של מוסר האימרה ואינה צריכה להתייחס לנקודה העומדת ביסוד גדר המחלוקת. זאת להבדיל מתוספת ראייתית של "סיוע", שצריכה להיות עצמאית ומסבכת את הנאשם בנקודה השנויה במחלוקת [ראו: ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 636, 646-645 (2001)]. באשר לאירוע בים, ראשית, משיג המערער על הסתמכות בית המשפט המחוזי על עדויות המצילים והשוטרים וטוען כי האירוע לא נשא אופי מיני, כפי שמסרה המתלוננת בהודעותיה ובעדותה; שנית, טוען המערער כי לא הוכח שידע כי המתלוננת צעירה מגיל 14 וכי הוא סבר שהיא מבוגרת יותר; ושלישית, טוען המערער כי אף אם יוכח כי האירוע בים נשא אופי מיני אין בו כדי לשמש חיזוק לאירוע הבעילה. באשר לטענה הראשונה, כפי שכבר הובהר, הקביעה כי האירוע בים נשא אופי מיני מבוסס על המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לעדויותיהם של המצילים והשוטרים שצפו במתלוננת ובמערער בעת מעשה. איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי אשר התבססה על שמיעת עדויותיהם של חמישה עדים, כאשר לארבעה מהם לא היה כל ספק כי האירוע נשא אופי מיני. יוזכר כי אף העד החמישי, השוטר זוהר, שאמנם לא היה משוכנע כי הנשיקות היו בעלות אופי מיני, מצא לנכון לעצור את המערער כי סבר שהוא מבצע עבירה. באשר לטענתו השנייה של המערער כי לא הוכח כי הוא היה מודע לגילה של המתלוננת, סבורני כי בצדק דחה אותה בית המשפט המחוזי. ראשית לכל, המערער הכיר את המתלוננת היטב והמתלוננת מסרה בהודעתה הראשונה כי באותו היום של האירוע בים היא דיברה עם המערער על יום הולדתה שחל ביום המחרת (ת/1א – עמוד 2, שורות 43-42). ואולם, אף אם הייתה מתקבלת טענת המערער כי לא ידע באופן וודאי את גילה של המתלוננת, הרי שבנסיבות המקרה גילה הצעיר של המתלוננת אמור היה לעורר אצלו חשד באשר לאפשרות שקיום יחסים מיניים עמה מהווה עבירה פלילית. ברי כי חשד זה חייב בירור מצדו של המערער. משלא טרח המערער לברר את גילה של המתלוננת, אף אם יש אמת בדבריו כי טעה באשר לגילה, ואיני סבור שכך היה, התנהלות המערער מהווה עצימת עיניים ברורה ומשכך הוא אינו יכול להסתמך על טעותו הלכאורית כהגנה. בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302 (1993): "שאין 'עצימת עיניים' (או: 'עוורון מכוון') יכולה לדור בכפיפה אחת עם טעות כנה. שהרי 'עצימת עיניים' פירושה כי 'הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו'לא רצה לדעת', פן תתאשר העובדה ואז לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה' ... ולא זו בלבד, אלא שיש ש'עצימת עיניים' מתבטאת ב'התממות' ...". [שם, בעמ' 385; בהקשר זה ראו גם: ש"ז פלר "טעות במצב הדברים – בעקבות פסק-הדין בע"פ 5612/92 (פרשת האינוס 'שמרת') ולנוכח תיקון מס' 39 של חוק העונשין" מחקרי משפט יב 5 (1995)]. כך בענייננו. בהתחשב בהיכרותו הקרובה והממושכת של המערער את המתלוננת ניסיונו לטעון כי טעה בגילה של המתלוננת מהווה היתממות ברורה. משכך, אף אם לא ידע במדויק את גילה של המתלוננת, אין הוא יכול להסתמך על הגנת הטעות. אף טענת המערער כי האירוע בים אינו יכול להוות "דבר לחיזוק" בכל הנוגע לאירוע הבעילה דינה להידחות. כאמור לעיל, דרישת ה"דבר לחיזוק" כלל אינה חייבת להתייחס לנקודה הנמצאת במחלוקת ודי שיהיה בה יסוד מאמת לאמרת החוץ. במקרה דנן, האופי המיני שנשא האירוע בים, לפי עדויות המצילים והשוטרת מנשה, לא רק שמחזק את אמרת המתלוננת בכל הנוגע לקשר המיני המתמשך בינה לבין המערער, אלא שהוא אף מסבך את המערער שכן הוא נוגע לנקודה משמעותית הנתונה במחלוקת, שהיא עצם קיומם של יחסים מיניים בין המערער למתלוננת. משכך, אין מנוס מהקביעה כי מתקיימת במקרה דנן דרישת ה"דבר לחיזוק", ולמעלה מן הדרוש אף דרישת ה"סיוע", לאמרת החוץ שמסרה המתלוננת בהודעתה השנייה. אף טענתו של המערער כי חוות הדעת של ד"ר זייצב ועדותו אינן יכולות לשמש חיזוק לאמרת המתלוננת, נוכח הכשלים לכאורה שמצא ד"ר קוגל, דינה להידחות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, הערכאה הדיונית ביכרה במקרה דנן את חוות דעתו של ד"ר זייצב על פני חוות דעתו של ד"ר קוגל לאחר שאלו נחקרו על חוות הדעת שערכו, וכידוע, הערכת עדויות מומחים היא עניין שבעובדה ובמהימנות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן [ראו, למשל: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, 4.9.2007), סעיף 33; ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2008), סעיף 9]. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נימק את העדפת עדותו של ד"ר זייצב בין היתר על סמך העובדה שהוא בדק את המתלוננת, בעוד שד"ר קוגל אך הסתמך על ממצאיו של ד"ר זייצב ולא בדק באופן בלתי אמצעי את המתלוננת, ונימוק זה מקובל עליי בנסיבות העניין; שנית, דומה כי יש ממש בקביעת בית המשפט המחוזי כי המחלוקת נסובה על השאלה האם היה זה המערער שביתק את בתוליה ולא על השאלה האם המתלוננת בתולה. משכך, חוות דעתו של ד"ר קוגל, אשר מתרכזת בעיקרה ביכולתו של ד"ר זייצב להבחין בקרע בקרום הבתולין בבדיקה שביצע ועל כן רלבנטית אך לשאלה אם המתלוננת בתולה אם לאו, אינה מעלה או מורידה באשר לשאלה שבמחלוקת; ולבסוף, חיזוק ממשי לאמרתה של המתלוננת בנוגע לאירוע הבעילה ניתן למצוא באמירתה של המתלוננת לד"ר זייצב כי היא לא רוצה שהבדיקה תצולם כדי שלא לפגוע במערער (ת/12 – עמוד 3; עמוד 62, שורה 1 לפרוטוקול). דומני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא היה מקום לאמירה זו אלמלא היה קשר מיני בין המערער למתלוננת. נוכח האמור, דומני כי אף חוות דעתו ועדותו של ד"ר זייצב מחזקים את אמרת המתלוננת וממלאות כשלעצמן את דרישת ה"דבר לחיזוק". סבורני כי אין ממש אף בטענותיו של המערער כי הודעתה של אם המתלוננת (ת/2א) מחזקת דווקא את גרסתו. בהודעתה מציינת האם כי המערער היה "מנשק את הילדה יותר מדי יושב לידה היא מאכילה אותו ונראה התנהגות חריגה וכל מי שהיה מסתכל היה רואה שהתנהגות זה [כך במקור – י.ד.] מעבר להתנהגות רגילה בין בת לאב או לחבר של אמא..." (ת/2א – עמודים 2-1, שורות 19-17). עוד ציינה האם בהודעתה ובעדותה כי המערער היה לוקח את בתה ללא רשותה וכי התעמתה איתו על רקע זה (ת/2א – עמוד 2, שורה 21; עמוד 26, שורות 8-7 לפרוטוקול), והמערער אישר בעדותו כי ידע על התנגדותה של האם לקשר בין ילדיה למערער (עמוד 76, שורות 26-24 לפרוטוקול). דברים אלו מאמתים אף הם את אמרת המתלוננת, וטענתו כי האם לא חשדה בזמן אמת כי קיים קשר רומנטי נסתרת בהודעתה הנ"ל. 53. העדויות אודות יחסיה של המתלוננת עם א'. סבורני כי אף בעניין זה צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי לא ניתן לסמוך על העדויות מפי השמועה בנוגע ליחסים בין א' למתלוננת. ואולם, לא ראיתי מקום להעמיק בסוגיה מכיוון שאף אם קיימה המתלוננת יחסים עם א' הרי אין בכך כדי לסתור את הודעתה לפיה היא קיימה יחסי מין עם המערער ואת החיזוקים הרבים שנמצאו לה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 54. באשר לערעור על חומרת העונש. איני רואה מקום להתערבותנו אף בעונש שהושת על המערער. כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בעונש מתוחמת לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009), סעיף 11]. באופן כללי, ביחס לעבירת ה"אונס הסטטוטורי" דומני כי מוצדקת ענישה מחמירה אף באותם מקרים בהן נגלית לפני בית המשפט תמונה של הסכמה לכאורית של נפגע העבירה למעשה העבירה. לא לחינם קבע המחוקק את עבירת ה"אונס הסטטוטורי", בה אין חשיבות לקיומה של הסכמה מצדו של הקטין, לצדן של עבירות האינוס האחרות הקבועות בחוק העונשין ולא ייחד לה סעיף נפרד. עבירת האינוס כלפי קטין טומנת בחובה חומרה יתרה, אף כאשר היא מבוצעת בהסכמה לכאורית של הקטין. ראשית לכל, יכולת ההסכמה החופשית של קטין לקיומם של יחסים מיניים הינה מוגבלת ביחס לאדם בוגר [ראו, למשל: Britton Guerrina “Mitigating Punishment for Statutory Rape” 65 U. Chi. L. Rev. 1251, 1260 (1998) (להלן: Guerrina), ואת ההפניות שם, בה"ש 40], ובייחוד נכונים דברים אלו באותם המקרים בהם האדם הבוגר בקשר משמש גם כדמות חינוכית או רוחנית בחייו של הקטין. בנוסף, הנזק הנלווה לעבירה זו הינו בעל פוטנציאל גדול, אף אם לא מתממש בזמן אמת אלא בחלוף זמן מביצוע העבירה כאשר הקטין הופך לבוגר [ראו: Guerrina, בעמ' 1261, ובה"ש 42]. אף מנקודת המבט של ההרתעה יש טעם בענישה מחמירה בעבירות האינוס המבוצעות בהסכמה מצד הקורבן, וזאת נוכח הסיכוי הנמוך לתפיסת העבריין, שהוא פועל יוצא של העובדה כי עבירות מהסוג של עבירת ה"אונס הסטטוטורי" מבוצעות מטבען בדל"ת אמותיה של מערכת היחסים בין העבריין לקורבן ושל הסכמתו הלכאורית של קורבן העבירה לביצועה [לניתוח של שיקול ההרתעה בענישה, ראו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג 674-655 (2010)]. שיקולים אלה, ויש נוספים, מצדיקים ענישה מחמירה גם כאשר העבירות בוצעו על דעת הקורבן ובהתאם להסכמתו הלכאורית. במקרה דנן, מדובר במעשים שנמשכו על פני תקופה ארוכה, כאשר למערער ברור הפסול שבמעשיו ולמרות זאת הוא לא ניסה כלל להביא להפסקת הקשר והמשיך להיפגש עם המתלוננת על אף שידע כי אימה מתנגדת לכך. יש לראות בחומרה אף את העובדה כי הקשר בין המערער למתלוננת החל ביוזמת המערער, בזמן שהיה בן זוגה של האם והיה כדמות אב בעיניה של המתלוננת. אף פער הגילאים בינו לבין המתלוננת מצביע על כך שראוי היה להחמיר בעונשו של המערער. למרות השיקולים המפורטים לעיל המצדיקים החמרה בעונשו של המערער, איני סבור כי בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש חמור ביחס לרמת הענישה הנהוגה במקרים מסוג זה [השוו, בשינויים המחוייבים לע"פ 10496/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.1.2008), בו הופחת עונשו של המערער משבע שנות מאסר בפועל לשש שנים; ולע"פ 9187/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2005), בו הופחת העונש משמונה שנות מאסר בפועל לשש וחצי שנים]. נוכח האמור, דומני כי לא ניתן לטעון כי עונשו של המערער בענייננו חורג מרף הענישה הנהוג, ומכל מקום לא ניתן לטעון כי הוא חורג באופן קיצוני המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך, הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏ג' באב התשע"א (3.8.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10055000_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il