פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5498/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5498/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 16.6.10 בתפ"ח 628/09 שניתן על-ידי סגן הנשיא צבן והשופטים מזרחי וכרמל תאריך הישיבה: כ"ח בשבט התשע"א (2.2.11) בשם המערער: עו"ד ראובן בר חיים בשם המשיבים: עו"ד בת עמי ברוט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צבן והשופטים מזרחי וכרמל) בתפ"ח 628/09 מיום 16.6.10, שבגדרו הורשע המערער באיומים ובניסיון לביצוע מעשה מגונה. רקע ב. המערער והמתלוננת נשואים מזה עשרות שנים ולהם שלושה בנים: א', ש' ות'. כפי שיתואר, היו יחסי הזוג בתקופה הרלבנטית רצופי משברים. כנטען באישום הראשון, ביום 26.4.07 ישנה המתלוננת בחדר השינה, וחסמה את דלת החדר באמצעות שידה. המערער ישן בחדר אחר. בבוקר למחרת ניסה המערער להתפרץ אל חדר השינה על ידי כך ששבר את חלון הדלת העשוי זכוכית, הכניס את ידיו דרך פתח החלון ששבר, נגע בשדיה של המתלוננת ואמר לה: "אני אכנס ואזיין אותך". בגין מעשים אלה יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה. כנטען באישום השני, ביום 29.4.07 התפרץ המערער לחדר השינה שהיה נעול, פנה אל המתלוננת בעודה במקלחת, נגע בה בגופה, צבט אותה בשדיה ודחף את ידיו לכיוון איבר מינה. המתלוננת ביקשה מהמערער שיחדל ממעשיו. המערער לקח מברשת שיניים, וניסה להחדירה לתוך איבר מינה של המתלוננת, כל זאת תוך שימוש בכוח. בגין מעשים אלה יוחסו למערער עבירות של מעשה מגונה וניסיון אינוס. כנטען באישום השלישי, בתאריך 13.5.07 נכנסה המתלוננת למקלחת, ואחריה נכנס המערער לחדר ואמר לה: "אני רוצה לזיין אותך". המתלוננת הפצירה בו שיצא מהחדר ויעזוב אותה לנפשה, אולם המערער נכנס למקלחת. המתלוננת יצאה מיד, המערער יצא אחריה, הפילה על הרצפה ובעל אותה. למערער יוחסה עבירת אינוס. כנטען באישום הרביעי, ביום 16.5.07 אחז המערער במתלוננת וצבט אותה באזור איבר מינה מעל לבגדיה. המערער אמר לה כי אינו סולח לה, וכי היא היתה זונה ושקרנית. על פי האישום החמישי, בתאריך 18.5.07 שהתה המתלוננת בחדר השינה שלה ושל המערער. המערער העירה וסילקה מן החדר. המתלוננת יצאה מן הבית ושבה לאחר זמן מה. בשובה שכבה על הספה בקומת הקרקע. המערער ניגש אליה ושאל היכן סיגריות אשר קנה לחברו. המתלוננת השיבה שאינה יודעת היכן הן. המערער שאל אותה בשנית, וזרק בחזקה לעבר פניה חבילה ובה שני סטייקים קפואים. המערער אף משך את הטלפון הנייד מידה בעודו מחובר למטען. המתלוננת החלה לצעוק לעזרה לשכנתה, אולם המערער בלם אותה ואחז בה, תוך שאיים לשבור את הטלפון הנייד שלה אם לא תחדל מצעקותיה. המתלוננת יצאה מהבית להזעיק עזרה. משהדבר לא צלח בידה, שבה אל הבית וגילתה כי הדלת נעולה. המתלוננת נאלצה לשבור את דלת הבית, עלתה אל חדר השינה וגילתה כי גם הוא נעול. המתלוננת הכניסה את ידה לחדר דרך צוהר בדלת, המערער אחז בידה, עיקם אותה וקילל את המתלוננת. למערער יוחסה עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען באישומים השישי והשביעי, הפר המערער צו הרחקה שהוצא נגדו. כנטען באישום השמיני, התקשר המערער אל המתלוננת בשעות לילה מאוחרות, לא הזדהה והתנשף בטלפון. ג. בשלב הסיכומים ציין בא כוח המשיבה 1(להלן המשיבה) כי אין ברמת הראיות ביחס לאישומים 8-6 די, וביקש להרשיע את המערער אך באישומים 5-1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ד. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו חיי זוגיות רוויי מתח ואלימות פיזית ומילולית. בית המשפט קבע כי המתלוננת "העידה לפנינו בכאב ואיפוק, באופן ענייני וישיר"; למול זאת המערער "הותיר בעדותו רושם שלילי כשהוא מרומם עצמו מחד ומביע זלזול באשת נעוריו ובשלושת ילדיו מאידך". צוין, כי המערער התקשה להסביר מדוע ילדיו אינם אוהדים אותו ומעידים את אשר העידו נגדו. כן צוין כי יחסו כלפי המתלוננת היה משפיל, והוא השמיצה בצורה מכוערת. הוסף כי "הנאשם הוא אדם תקיף, כוחני, הרואה את בני משפחתו ככפויי טובה שהיו צריכים לסור למרותו ולדרישותיו, אינו בוחל בהשמצות ואינו נמנע מזלזול בוטה בהם. ניסיונו להציג עצמו כאדם הסובל ומותקף הוא ניסיון פתטי שאינו מתיישב עם גישתו שלו כלפי בני משפחתו ועם הראיות שהוצגו לנו". הוטעם, כי תיאור חיי היום יום שלוו בהטרדות, מתיישב עם הגיון הדברים, שכן המערער המשיך להתגורר בבית המשפחה ואף על פי כן לקיים קשר עם אשה אחרת. עם זאת צוין, כי עדות המתלוננת גם היא אינה נקיה מסתירות ומאי התאמות שקשה ליישבן. ה. הודגש, כי המצב שבו היו שרויים המתלוננת והמערער, מצריך בחינה זהירה של הראיות, ועל כן הנחה בית המשפט עצמו לא להתבסס על מהימנות המתלוננת בלבד, אלא להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו אך בהינתן ראיות תומכות. ו. אשר לאישום הראשון, בית המשפט הגיע למסקנה, שהסיטואציה אשר בה עסקינן אינה סיטואציה מינית, אלא קשורה למאבק על כניסה לחדר. לא נמצא איפוא שיש מקום להרשיע את המערער בעבירת מין. עם זאת נקבע, כי מן הראיות עולה שהמערער השמיע באזני המתלוננת קללות ואיים עליה, וכי יש להרשיעו בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שעניינו הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום. אשר לאישום השני קבע בית המשפט, כי עדות המתלוננת מקובלת בבסיסה, ונמצא לה תימוכין בעדותו של הבן ש', אשר היתה "עניינית, ברורה, ללא הגזמה או הפרזה, וניכר שהוא תיאר את אשר ראו עיניו". נקבע איפוא כי כניסתו של המערער בלא הסכמה למקלחון ונסיונו לגעת בגופה של המתלוננת ללא הסכמתה מהוים ניסיון למעשה מגונה בהתאם לסעיף 348(ג1) ו- 25 לחוק העונשין. אשר למעשה המגונה הנטען באמצעות מברשת השיניים צוין, כי מאחר שש' לא ראה את אשר טוענת לו המתלוננת, ומחמת זהירות, יש לזכות את המערער מחלק זה של האישום. ז. המערער זוכה מן האישום השלישי. נקבע, כי הסברה של המתלוננת שהמצב האינטימי שבו היה מדובר, מנע ממנה לצעוק לעזרה, מתקבל על הדעת. עם זאת לא קיבל בית המשפט את הסברה שלא עשתה דבר כדי למנוע את המעשה נוכח מאבקים פיסיים קודמים בין השניים. אשר לאישום הרביעי נקבע, כי תיאור האירוע על ידי המתלוננת היה מפורט, הגיוני וברצף פנימי, ולמול זאת היתה עדות המערער סתמית ומתגרה. על אף האמור, ונוכח הזהירות המתבקשת בהיעדר תימוכין נוספים, זוכה המערער גם מאישום זה מחמת הספק. ח. אשר לאישום החמישי, לאחר בחינת העדויות בא בית המשפט למסקנה כי השתלשלות האירועים היתה כדלקמן: המערער הגיע לבית המגורים וביקש לנוח. המתלוננת התקלחה והפריעה למנוחתו. המתלוננת הסיעה את הבן ת', לאחר מכן שבה לבית, ונשכבה על הספה בחדר המגורים שבכניסה. המערער קיבל טלפון מחברו שבעבורו הביא סיגריות מיוחדות מנסיעתו האחרונה בחו"ל. המערער חיפש אחר הסיגריות, אך לא מצאן. המערער חשב כי המתלוננת היא שהחביאה את הסיגריות, ופנה אליה, אך המתלוננת התעלמה מפנייתו, כמו גם מפניות נוספות. בדרכו "לחלץ" תשובה מן המתלוננת נטל המערער חבילת סטייקים מן המקפיא. המערער ניגש למתלוננת, אחז בטלפון הנייד ושלף בכוח את המטען ממקומו; בתנועה זו פגעה חבילת הסטייקים שבידו בפניה של המתלוננת, וגרמה לה לחתך. נקבע, שגירסתו של המערער כי המתלוננת זינקה ממקומה, הושיטה ידה כדי להציל את הטלפון שלה, ותוך כדי כך העיפו ידיה את חבילת הסטייקים שפגעה בה, אינה הגיונית, שכן אילו היתה מניפה את ידיה, חבילת הסטייקים היתה עפה ממנה והלאה. כך גם נדחתה גירסתו של המערער, כי אילו היה זורק את חבילת הסטייקים, לא היה גורם לשריטה, אלא לשבר בפני המתלוננת. נקבע, כי הכעס הכתיב את צעדיו של המערער, וכי הוא פגע בפניה של המתלוננת כשחבילת הסטייקים בידו. שניות לאחר מכן, כשדם בפניה, וכשכעסו של המערער טרם שכך, אחז בידיה, נוצרה בין השניים קירבה, והמתלוננת שרטה את המערער בחזהו ונשכה אותו בלחיו. המתלוננת ברחה אל החצר וקראה לשכנתה לעזרה, משלא נענתה ביקשה לחזור אל הבית, אולם הדלת היתה נעולה. המתלוננת בעטה בדלת, צעקה והשתוללה, שעה שהמערער הסתגר בחדר השינה. המתלוננת רצתה להגיע לטלפון הנייד שלה שהיה בידו, ונוכח הדלת הנעולה הכניסה את ידה לחדר דרך חלון הדלת. המערער דחף את ידה על מנת להרחיקה מהמנעול, ותנועותיו החזקות גרמו לשטפי דם בזרועה. בשלב זה התמוטטה המתלוננת ליד הדלת. ט. בית המשפט דחה את הטענה, כי אילו גירסתה של המתלוננת היתה נכונה, לא היתה חוזרת הביתה, אלא בורחת מתוך פחד מתוקפה. הוטעם, כי המתלוננת היתה לבושה בבגדי בית, לא היתה מסודרת ומאורגנת, והיתה יחפה ומבולבלת. במצב זה לא יכלה לחשב את צעדיה בשיקול דעת, ופעלה מתוך אינסטינקט לחזור הביתה ולהזעיק עזרה. המערער הורשע איפוא בתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380(ג) ו-382 לחוק העונשין. י. כללם של דברים, המערער הורשע באישום הראשון, השני והחמישי. גזר הדין י"א. בית המשפט גזר על המערער מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים, מאסר על תנאי בן 8 חודשים למשך 3 שנים, קנס בסך 2,000 ₪ ופיצוי המתלוננת בגובה 20,000 ₪. בגזר הדין ציין בית המשפט כי העבירות שביצע המערער, הן עבירות נקלות ומשמעותיות, וכי אלימות בתוך המשפחה ראוי שתזכה לעונש מוחשי; כך ככלל, וכך במקרה זה. כן נתן בית המשפט דעתו לכך שאין מדובר באירוע מקרי, אלא בשורה של אירועים שהתקיימו במשך מספר שבועות, אך גם לכך שכתב האישום הוגש כשנתיים לאחר סיום חקירת המשטרה. י"ב. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע גזר הדין עד לתום הדיון בערעור (החלטה מיום 16.6.10). במעמד זה ובהסכמת הצדדים הועמד עונש המאסר על שלושה חודשים ויום אחד, הדעת נותנת – לשם הוראת סעיף 2 לחוק שחרור על תנאי ומאסר, תשס"א-2001, לעניין שחרור לאחר ריצוי שני שלישים על-ידי נציב בתי הסוהר לאסירים השפוטים לתקופה העולה על 3 חודשים ואינה עולה על שישה. עיקרי טענות המערער י"ג. לטענת המערער, לעניין האישום הראשון לא ניתנה לו אפשרות להתגונן מפני הרשעה בעבירת האיומים, ובחקרו את המתלוננת התמקד במעשה הנטען נגדו, ולא באמירות שכיון כלפיה. יתרה מכך, לטענת המערער אין מקום להרשיע בפלילים על שנאמר בעידנא דריתחא לאחר שתומרן למצב מסוים. ועוד, מדובר - כנאמר - בזוטי דברים: האינטרס הציבורי בהרשעה בנסיבות אלו מתגמד למול הנזק שנגרם למערער, אדם נורמטיבי, כתוצאה מן ההרשעה. י"ד. אשר לאישום השני נטען, כי מדובר בגירסה מול גירסה, וכי אין לגירסת המתלוננת תימוכין בראיות חיצוניות. לטענת המערער, ש' לא ראה אותו נוגע בגופה של המתלוננת, ועל כן גם לעניין העבירה של ניסיון למעשה מגונה עדות המתלוננת נותרת יחידה. במצב דברים זה, בהתאם להנחיות שבית המשפט המחוזי עצמו התוה, לא היה מקום להרשעת המערער. הוסף, כי אין היגיון בסיסי בסברה שאדם נכנס לתוך מקלחת בחליפה מהודרת כדי לבצע בזוגתו מעשה מגונה. יתרה מכך, עדותו של ש' כי רק בגדיו העליונים של המערער היו רטובים מתיישבת עם טענת המערער שהמים הותזו עליו מלמעלה כשהוא יושב באסלה. זאת ועוד הודגש, כי בחקירתה כבשה המתלוננת את גירסתה ביחס לאירוע זה, ואילו המערער הזכיר את האירוע כבר בהודעתו הראשונה. ט"ו. אשר לאישום החמישי נטען, כי חבילת הסטייקים נשמטה מידיו של המערער בעודו נתון בסערת רגשות, ופגעה בפניה של המתלוננת. כנטען, אילו היה המערער זורק את חבילת הסטייקים לפניה של המתלוננת, היה גורם לה לחבלה, וכיון שעבירת התקיפה מחייבת כוונה, לא היה מקום להרשיעו בה. הוסף, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בתקיפה, שכן אך אחז בידיה של המתלוננת כדי למנוע את כניסתה לחדר, ולתקוף אותו. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס משקל ראוי לעובדה שהמערער הוא זה שהזעיק את המשטרה. ט"ז. ביחס לגזר הדין נטען, כי ההפליה שבהעמדת המערער לדין מבלי להעמיד לדין גם את המתלוננת, מהוה בסיס לביטול ההרשעה. נטען, כי לא היה מקום לחייב את המערער בתשלום פיצויים, נוכח העובדה שהמתלוננת תקפה אותו ונשכה אותו בפניו. אשר לעונש המאסר נטען, כי נזקו עולה על תועלתו, שכן בהיותו קצר אין הוא משיג הרתעה כללית, אך עלול הוא להביא לקריסת עסקו של המערער. לבסוף מבקש המערער כי יתאפשר לו להמיר את תקופת המאסר בעבודות שירות. טענות המשיבה י"ז. אשר לטענת המערער כי לא היתה לו אפשרות להתגונן מפני הרשעה בעבירת איומים, טענה המשיבה כי נוכח גירסתו שמדובר בעלילה, קשה לראות כיצד היה מגבש קו הגנה אחר אילו הוזהר באופן מפורש מפני הרשעה בעבירת איומים. זאת ועוד, נטען כי בא כוחו של המערער היה מודע לאורך ניהול המשפט כולו לאפשרות להרשיע את המערער מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לטענתו של המערער, כי אף המתלוננת לא ייחסה חשיבות לאמירתו שפורשה כאיום, נטען, כי זעקותיה של המתלוננת לעזרת ילדיה, שלפיהן רוצה המערער לאנוס אותה, כמו גם תגובתה הנסערת לאירועים, מדברות בעד עצמן. לטענת המשיבה, יש גם לדחות את הטענה כי מדובר ב"זוטי דברים", שכן דובר בסיטואציה אלימה שלוותה באיום. הוסף, כי החלטת בית המשפט שלא להרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה באמצעות מברשת שיניים, לא נבעה מהיעדר אמון בדברי המתלוננת, ועל כן לא היתה מניעה להרשיע את המערער במעשה מגונה אשר לתוצאותיו היה הבן ש' עד, הגם שלא נכח באירוע עצמו. אשר לאישום החמישי, צוין שטענת המערער כי פגיעתה של חבילת הסטייקים בפניה של המתלוננת, היתה תוצאת לוואי לא מכוונת של פעולתו אגב שליפת המטען של הטלפון הנייד של המתלוננת, יש משום עידון גירסתו שנטענה בבית המשפט, שלפיה קפצה המתלוננת לכיוון הטלפון שלה, וידיה העיפו את חבילת הסטייקים לעבר פניה. יתרה מכך, טענתו של המערער, שלפיה לא ניתן להרשיעו בעבירת התקיפה הואיל ועבירה זו מחייבת כוונה, מוטעית: מדובר בעבירת מודעות, ודי בעובדה שהמערער צפה את אפשרות הפגיעה. י"ח. אשר לגזר הדין נטען, כי בית המשפט קמא איזן בין השיקולים השונים שיש לתת עליהם את הדעת במקרה זה, וכי הזהירות שבה נקט הובילה לתוצאה מצומצמת, עד כי אין מקום להתערבות בה. י"ט. לשם שלמות התמונה יצוין, כי בדיון שנערך בפנינו לא טענה באת כוח המשיבה עקב מחלה, והצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב (החלטות מיום 10.2.11; 2.2.11). המערער התמקד בטיעוניו בעל פה, בכך שלא היתה לו אפשרות להתגונן מפני הרשעה בעבירת האיומים באישום הראשון, שכן לא ראה את האמירה שפורשה כאיום כנפרד מהמעשה שנטען שביצע. יתרה כך, אמנם דובר בשימוש בלשון לא מנומסת, שכן הדברים נאמרו בשעת כעס לאחר שהוגדשה הסאה, אך מכאן ועד איומים המרחק - כך הטענה - רב. דיון והכרעה כ. הכרעת בית המשפט קמא מבוססת רובה ככולה על ממצאים שבעובדה ועל ממצאי מהימנות. הלכה מושרשת היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים מעין אלה למעט במקרים חריגים, בעיקר נוכח יתרונה הניכר של הערכאה הדיונית, אשר בידה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234; ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). לאמור משנה תוקף שעה שעסקינן בעבירות מין: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426-425 (השופטת חיות); ע"פ 3793/06 ג’ ו’ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואולם כאמור יתכנו מקרים חריגים. "לעתים נדירות שזורים ממצאי העובדה של הערכאה הראשונה לא רק בשיקולי התרשמות אלא גם בשיקולים שבהיגיון. במקרה זה שומה על שופט בית-המשפט שלערעור להציג לעצמו את השאלה, אם לפי שיקולים של היגיון ולמרות שיקולי ההתרשמות של הערכאה הראשונה יכולה מסקנת בית-המשפט של ערכאה ראשונה לעמוד; אם תשובתה של ערכאת הערעור לשאלה זו היא שלילית, חובתה - משיקולים של צדק - להתערב במסקנה. כמו במקרים אחרים גם כאן השאלה היא שאלה של איזון בין מימצאים של התרשמות לבין מימצאים של היגיון" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (המשנה לנשיא לוין)). לא מצאנו כי מקרה זה בא בקהלם של המקרים המחייבים התערבותנו. כ"א. בשנים האחרונות עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, בשנת 2002 ניהל המערער מערכת יחסים עם אשה אחרת, וכאשר נודע הדבר למתלוננת, נעשה ניסיון לשיקום חיי המשפחה. לדברי המערער, בינואר 2006 מצא את המתלוננת ואת סוכן הביטוח שלו זה בזרועות זו. באפריל 2006 פנתה המתלוננת למשטרה והתלוננה על אלימות של המערער כלפיה, והמערער הורחק מן הבית למשך שבועיים. ביום 24.4.06 הגיש המערער תביעה לגירושים מהמתלוננת לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בתום תקופת ההרחקה חזר המערער להתגורר בבית המשפחה, וביום 24.5.06 חתמו הצדדים על מסמך אשר עניינו חלוקת רכוש. במקביל להתנהלות ההליך בבית הדין הרבני התנהל בין הצדדים תיק בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. מאז קיץ 2006 חיו בני הזוג תחת אותה קורת גג. בסוף שנת 2006 ובאפריל 2007 התקיימו דיונים בבית הדין הרבני. המערער ביקש להתגרש, והמתלוננת ביקשה שלום בית. ביום 18.5.07, כנראה לאחר האירוע מן האישום החמישי - הגישה המתלוננת תלונה שבעקבותיה התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה, וביום 21.5.07 (סמוך לאחר אירועי כתב האישום) ניתן צו הגנה האוסר על המערער לשהות בבית המגורים או להימצא בתחום של 500 מטר מן המתלוננת. אנו ענייננו בתקופה שבין קיץ 2006 לשלהי שנת 2007. כ"ב. כאמור, נוכח מערכת היחסים המסועפת שעמדה בפני בית המשפט, לא הסתפק בית המשפט במתן אמון בגירסת המתלוננת, וכאשר לא נמצאו תימוכין חיצוניים לגירסתה, קבע כי נותר ספק סביר. אמנם, עסקינן במערכת יחסים מורכבת שידעה עליות ומורדות תלולים, אשר להם היו אמנם שותפים שני בני הזוג, אולם נמצא כי במערך יחסי הכוחות נהג המערער ביחס משפיל כלפי זוגתו וילדיו. הנה מן הראיות: "כל יום הוא היה גונב לה את התיק, גונב לה את הפלאפון, שובר לה את הטלפון, שובר לה את המטען" (עדות הבן ש' עמ' 232 לפרוטוקול הדיון). ועוד: "הגעתי לבית אחרי שקראו לי, אח שלי הגדול קרא לי ואמר לי שיש התפרעויות בבית. זה אחרי שהיתה תקופה מאוד גדולה שהיינו עושים משמרות על אמא שלי עקב התפרעויות של אבא. התפרצויות בסדר גודל שונה לפי הקימה בבוקר, פעם בהעלאת הרף לחוסר גבולות חסרות פרופורציה ולפעמים ממש הבזק של שניה" (עדות ש' - עמ' 227 לפרוטוקול הדיון). היום אני מבינה את זה אחרת. אבל כאילו הבנתי שמותר לו הכל בעצם לעשות לי" (עדות המתלוננת- עמ' 62 לפרוטוקול הדיון). דומה, כי שני בני הזוג נטלו חלק בהסלמת היחסים, ואף אחד מהם אינו טלית שכולה תכלת: "שלוש שנים אחרונות היו שלוש שנים מאוד מאוד מאוד קשות שהיו לי בחיים, הכי קשות שהיו. כל מכשול שיכל לעמוד בדרכי, עמד, והערימו עלי קשיים שלא יכולתי הרבה להתגבר עליהם. פשוט זה היה מצב בלתי נסבל שנגרם בגלל הגירושין של ההורים שלי (עדות הבן ת' - עמ' 203 לפרוטוקול הדיון). בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת כאשר לכל אחד מהם אינטרס שונה באשר להמשך היחסים, מה שהוביל להתנגשויות כמעט בלתי נמנעות: "ואז הם התנהלו ביניהם במצב כזה שהם בבית ביחד, הם גרים ביחד אבל לכל אחד יש את העורך דין שלו, כל אחד לא זז מילימטר בלי עצה ובלי חישוב מתמטי של מה עתיד לקרות" ( עדות הבן א' - עמ' 262 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה בדין קבע בית המשפט כי יש צורך בבחינה זהירה ומדוקדקת של העדויות, והנחה עצמו שלא להרשיע את המערער במיוחס לו על בסיס מתן אמון בלבד, אלא בהינתן תימוכין נוספים. כ"ג. אשר לאישום הראשון, כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני, כי המצב שנוצר, היה חלק ממאבק המערער לכניסה לחדר. המתלוננת חסמה את דלת חדר השינה בעזרת שידה, ומשלא הצליח המערער להיכנס דרך הדלת, ניסה לפתחה כשהוא מכניס ידו דרך החלון: "בחדר השינה יש לנו חלון שהזכוכית שלו הוצאה והושמה, והוצאה הושמה כל הזמן יש לייסטים ולא היה שם אני שמתי ציפית של כרית כדי שלא יראו אותי אבל אפשר להוזיז. והוא הוזיז את זה. והוא ניסה לדחוף ואני עמדתי ודחפתי חזרה. הוא עוד פעם ניסה לדחוף ואני דחפתי חזרה ותוך כדי הוא הכניס את הידיים הוא פשוט צבט לי את הפטמות ואני הזהרתי אותו ואני אמרתי לו שאני אצעק. ואני אצעק. הוא אמר לי אני רוצה לזיין אותך, ועוד פעם הדפתי ואני זוכרת שצעקתי... (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). המתלוננת קראה לעזרה. הבן ת' הגיע למקום, אולם הוא לא נכח בחלק האירוע שבו כנטען צבט המערער את המתלוננת בחלקי גוף אינטימיים, ובית המשפט - נאמן לגישתו האמורה - זיכה מעבירת המעשה המגונה, בהיעדר תימוכין לגירסת המתלוננת. לפנינו השאלה אם היתה בלשון "אני רוצה לזיין אותך", לשון בוטה ומשתלחת לכל הדעות, משום איום - או שמא אמירתו היא חלק ממכלול התנכלויות מילוליות שיש בהן גועל ודחיה, תוך הצקות והתבטאויות משולחות רסן שבמסגרת מערכת היחסים הסוערת בין השניים, ולשון בזויה זו עשויה להתפרש בגדרים אלה, ולא כאיום. לשם הכרעה בכך עלינו לזכור את יסודות עבירת האיום לפי סעיף 192 לחוק העונשין. היא נותחה בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373 מפי השופט א' גולדברג. הנה מדבריו (עמ' 378): שני יסודות לה לעבירת האיומים. האחד יסוד המעשה: 'המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר', והיסוד השני הוא היסוד הנפשי: 'בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו'... מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין". כ"ד. ואולם, הבחינה נעשית לא "לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום..." אלא כדברי השופט ברנזון בע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח 295 ,299 "איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה הקונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל"; וכדברי השופט גולדברג בעניין ליכטמן (עמ' 379-378) "מכאן שלא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה". ראו גם דברי השופטת (כתארה אז) ביניש בע"פ 3779/99 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408, 415 "... כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אובייקטיבית, היינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום". לניתוח מקיף ראו גם רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל פ"ד ס(4) 95, בחוות דעתה של השופטת - כתארה אז - ביניש. באשר ליסוד הנפשי נאמר שם (עמ' 128), כי חלה הלכת הצפיות; "בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש..." ועוד, בע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר מפי השופט הנדל: "אמת המידה אינה האדם הסביר בתור אידיאל אפלטוני. הוא ממילא לעולם אינו מתרשל וייתכן גם שאינו מאוים בקלות. האדם מן הישוב הינו יצור מסוג אחר. הוא חי בחברה ונושא על גבו מטענים שונים. בכל מקרה, לא ייתכן שעבירת איום תתקיים רק אם חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסייה יחושו מאוימים כתוצאה מאמירה מסוימת. ראייה כזו כללית מדי בשני מובנים. הלכת ליכטמן למדתנו שיש לבחון את נסיבות המעשה ושאין לקבוע כלל גורף רק על סמך סוג האמרה. הלכת חמדני למדתנו שיש לבחון את נסיבות המאוים על פי מבחן כולל יותר של האדם מן הישוב. יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות. אמת היא שהמבחן לאיום אינו רק סובייקטיבי. נדמה כי תוצאה אחרת עלולה להרחיב את עבירת האיום מעבר לגבולות סבירים ולפגוע בערך המוגן שלה ואף בשיקולים מתחרים כגון חופש הביטוי. מהצד האחר, בל נשכח כי החומרה הגלומה בעבירת האיום על פי תכליתה היא רצונו של האחד לשלול את הבחירה החופשית של הזולת על ידי איום בפגיעה בו שלא כדין (וראה רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96, 105). לדעתי, יש לאמץ את הגישה לפיה כוונה לפגוע באופן כזה בחירותו של הזולת מהווה גם פגיעה באוטונומיה שלו. זהו רובד מרכזי בחומרת המעשה". ראו גם ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). כ"ה. ניתן ליבנו כי סעיף 192 כולל, במקביל לרכיב ההפחדה את רכיב ההקנטה - "בכוונה להפחידו את האדם או להקניטו...". מלון אבן שושן (לשנות האלפיים - 2007) מגדיר הקנטה "הכעסה, הרגזה, עשיית מעשה שיש בו כדי לעורר רוגז". אך בנידון דידן, נוכח נוסח החוק, יש להניח כי הקנטה פירושה הרגזה מתגרה ברמה מקבילה להפחדה; לא ברמת "עִצְבּוּן" גרידא. "מניעת ההפחדה וההקנטה, חופש הבחירה של הפרט, הם האינטרסים החברתיים המוגנים בעבירת האיומים" (רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3) 266, 270 מפי הנשיא ברק המביא את דברי השופט גולדברג בפרשת ליכטמן, עמ' 378); ברע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי להידרש להקנטה בגדרי המשפט העברי, וכך נכתב שם: "אזכיר, כי הקנטת הזולת נכללת בדין העברי בקטגוריה הקרויה אונאת דברים. על הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, י"ז) מסביר רש"י כי "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו (הדגשה הוספה – א"ר), ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע...". יצוין כי הלשונות אונאה, הונאה, הוניה משמשות במקביל. המשנה (בבא מציעא ד', י') אומרת "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים... אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו, זכור מעשיך הראשונים..." . הגמרא (בבלי בבא מציעא נ"ח, ב') מרחיבה בעניין ומחברת אותו למלבין פני חבירו ברבים, ובין היתר נאמר "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי, גדולה אונאת דברים מאונאת ממון...". המושג "אונאת דברים" מוגדר במילון אבן שושן (מה' 9) כדברי "עלבון, גרימת צער בדברים קשים". ואכן הרמב"ם (היד החזקה, קנין, הלכות מכירה, י"ד, י"ב קובע: "כשם שהוניה במקח וממכר, כך יש הוניה בדברים, שנאמר, "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה'", זה הונאת דברים, ועליה נאמר להלן (י"ד, י"ח) "גדולה הונאת דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון, וזה בממונו וזה בגופו, והרי הוא אומר בהוניית דברים, ויראת מאלהיך" (ויקרא כ"ה, י"ז), לפי שהדבר מסור ללב - .. וכל הצועק מהוניית דברים נענה מייד, שנאמר, כי אני ה'" (שם). כך גם ספר מסילת ישרים לר' משה חיים לוצאטו, בפרק י"א ("פרטי הנקיות"), הרואה הונאת דברים, בצד הלבנת פנים, הכשלת עיוור בעצה, רכילות, שנאה ונקימה ועוד, כאחד "החטאים המדיניים, הנולדים מחברת בני האדם וקיבוצם" – כלומר, חטא חברתי. הונאת הדברים מוגדרת כ"לדבר בפני חברו לבד, שיבוש ממנו" (כלומר, אמירת דברים הגורמים לזולת בושה ומציקים לו, ודומים הם להלבנת פנים); "ואמר רב חסדא, "כל השערים ננעלו, חוץ משערי אונאה" (בבא מציעא נ"ט, ע"א)". כ"ו. פרופ' ש"ז פלר (יסודות בדיני עונשין, א' 570 (1984) אומר, אמנם בהקשר שונה): "אשר למהות מעשה ההקנטה צריך הוא מטבעו להתבטא, מבחינה אובייקטיבית, כהתנהגות בלתי צודקת, פוגעת מבחינה פיזית או מורלית, ואולי אף בהתנהגות בניגוד לדין. כלומר, מעשה בלתי מקובל, שאין אדם עושה כלפי רעהו, כשם שאין הוא מוכן לקבלו מרעהו. המושג 'התגרות', בו נוקטת הוראת סעיף 301(א) לחוק העונשין, מקפל בתוכו את חוסר לגיטימיות של התנהגות המקנטרת, כמאפיין חיוני שלה מכוח החוק. לעומת זאת, התנהגות לגיטימית, ולא כל שכן התנהגות מכוח הדין או בהסכמתו, כלומר התנהגות שניתן להצדיקה מבחינת סדרי החיים התקינים בחברה, אינה יכולה להיחשב כהתגרות, אפילו כשהיא למורת רוחו של אדם; היא יכולה לגרום להתרגשות, אפילו לכעס ולרוגז או אף לריתחה או לפגיעה, אבל אין היא יכולה ועשויה להיחשב כהתגרות". עינינו הרואות כי הקנטה היא אמירה פוגענית בדרגה של ממש, שאדם מן היישוב ייפגע הימנה ועלול הוא להתיירא. כ"ז. מה מלמדות אותנו נסיבות המקרה דנא? בית המשפט קמא קבע עובדתית, כי המלים שנאמרו, נאמרו: "יותר כקללה ואיום מאשר מכוונה מינית. המתלוננת המבוהלת, תוך מאבק על הכניסה לחדר, זעקה לעזרת ילדיה ואמרה כי הנאשם מנסה לאנוס אותה. ת' שמע הצעקות, שמע הביטוי כשהגיע ראה את אביו כשידו מושחלת דרך החלון אל תוך החדר, צעקותיה היו חזקות ולפיכך ת' ניסה להרגיעה על מנת שלא תעיר את אחיו א'... סיטואציה זו מלמדת כי המתלוננת היתה נסערת ופחדה מהנאשם. המחלוקת העובדתית היתה, האם הנאשם נגע בחזה של המתלוננת. הבן ת' אינו יכול להעיד על מצב זה, שכן הגיע לחלקו השני של האירוע. המתלוננת עצמה לא היתה עקבית בנושא זה וספק אם ניתן לפרש את הדיבור של הנאשם כי 'יזיין אותה' בקונוטציה מינית, הדבר נראה יותר כקללה ואיום". נוכח הקביעה העובדתית מפי בית המשפט המחוזי, כי המדובר בסיטואציה שבה היתה המתלוננת "מבוהלת... נסערת ופחדה מהנאשם", סבורני כי אין דופי בהרשעה בעבירת האיום, בדברים שהיה בהם אם מן ההפחדה בעשיית מעשה כלפי גופה של המתלוננת, אם מן ההקנטה; ואין לראות בכך, בנסיבות שהיו, זוטי דברים כטענת המערער. כ"ח. כאן המקום לומר, כי אין לקבל את הטענה הכרוכה בסעיף 184, שלפיה לא ניתנה למערער הזדמנות הוגנת להתגונן: "אין דומה מקרה בו מורשע הנאשם על-פי מערכת של עובדות חדשות, שזיקתה לגירסה העובדתית, עליה נתבססה האשמתו מלכתחילה, הינה רפה וקלושה, למקרה בו ניכר קיומו של קשר ענייני ממשי והדוק בין העובדות שעל-פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות, שנתגלו במהלך הדיון ושעליהן נסמכת הרשעתו... במקרה מן הסוג השני עשוי בית המשפט להיווכח, כי אף שהנאשם לא הועמד, מבעוד מועד, על האפשרות שיורשע על-פי תשתית עובדתית שונה מזו שעל-פיה הואשם, נמצא הוא מתגונן למעשה - ככל שהיה בידו להתגונן - לא רק מפני האישום במתכונתו המקורית, אלא גם מפני האישום במתכונת שהיוותה נושא להרשעתו בדין. כך, למשל, 'אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן' (דברי חברי הנכבד, השופט א. ברק, בעקבות אסמכתאות קודמות, בע"פ 63 ,76/79 הנ"ל, בעמ' 615)". (ע"פ 545/88 שלמה בן עזרא נ' מדינת ישראל פ"ד מג(2), 316 ,עמ' 323 (השופט - כתארו אז - מצא)). בנדון דידן, דומה כי לא תיתכן מחלוקת שקיימת זיקה עובדתית הדוקה בין עובדות האירוע שבכתב האישום לבין העבירה שבגינה הורשע המערער, שהרי כפי שטוען המערער, מדובר במעשה שבו שלובה גם אמירה הנחזית להיות איום. יתרה מכך, המערער הכחיש את המעשים; אתמה איפוא כיצד היה שונה קו הגנתו אילו היה מוזהר כי הוא עלול להיות מורשע בעבירת איומים. כ"ט. אשר לאישום השני, לעיקרי הדברים נמצא תימוכין בדבריו של הבן ש': "עליתי וראיתי את אבא שלי עם חולצה ממש כולו לבוש היטב, רטוב, ואת אימא שלי עירומה והיא יוצאת כולה נסערת ואומרת די, די, מה אתה חושב? מה זה? והוא מקלל אותה ומתייחס אליה, מדבר אליה כזה בצורה אפלה כזאת ומלוכלכת" (עדות הבן ש' - עמ' 232 לפרוטוקול הדיון). גירסתו של המערער כי התארגן לתומו ליציאה מהבית, וכי בעודו יושב על האסלה, נכנסה המתלוננת ושפכה מים על ראשו, אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים, כפי שעולה מעדות הבן ומעדותה של המתלוננת. אם השתלשלות האירועים היתה כטענת המערער, מדוע תימצא המתלוננת עירומה כביום היולדה, ואילו המערער בחליפה רטובה? למול זאת אין זה מופרך לסבור כי בלהט הרגע ייכנס המערער למקלחת, אף שהוא לבוש בחליפה, כדי להטריד את המתלוננת נוכח מערכת היחסים ששררה ביניהם. אוסיף בהקשר זה, כי צר היה לראות כיצד התהפכו היוצרות; בעוד שבמהלך החיים הרגיל מגוננים הורים על ילדיהם, בנדון דידן ילדיהם של המתלוננת והמערער הפכו ל"מבוגרים האחראיים", ערכו משמרות כדי שאמם לא תיותר ללא השגחה, ונאלצו לחיות באוירה רווֹית מתח וקושי. ל. לבסוף, אשר לאישום החמישי, התמונה המצטיירת מהשתלשלות הדברים היא של התפרצות זעם של המערער, ובלשון פשוטה המערער התלקח, ובחמת זעם השליך לעברה של המתלוננת את חבילת הסטייקים. הבן ש' העיד כי נקרא לבית על ידי אחיו. בהגיעו ראה דלת כניסה שבורה, "ראיתי את אמא שלי מבוהלת שחבל על הזמן ונסערת ואת אבא שלי במצב שלא ראיתי אותו מעולם" (עמ' 246 לפרוטוקול הדיון) בפח האשפה נמצאה גופיה של המתלוננת "מפוצצת בדם", והמערער נראה מתפרע, מפחיד וצועק. כאשר הגיע ש' חיבק את אביו, אולם המערער הגיב ב"תיאור מיני מגעיל, מה היה קורה אם הוא, אם בא לו לעשות עם חברה שלי" (עמ' 229 לפרוטוקול הדיון). א' העיד כי כאשר הגיע הביתה, האב כבר לא היה בבית, והוא ראה שטפי דם על זרועה של המתלוננת וחתך מוזר מתחת לנחירה. נוכח האמור לא מצאנו להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא. קשה לראות כיצד גירסת המערער מתיישבת עם השכל הישר. שהרי אין דרכה של חבילת סטייקים להתעופף באויר. כך גם אין בעובדה שהמתלוננת חזרה אל בית המגורים, כדי ללמד שלא חששה מהמערער, וכי לא היתה נתונה בסכנה. כפי שציין בית המשפט קמא, המתלוננת היתה נתונה בסערת רוחות, היא יצאה מן הבית יחפה ובבגדי בית. נוכח השתלשלות האירועים שתוארה לא ניתן היה לצפות כי תנהג באופן מחושב ורציונלי עד תום. ל"א. כללם של דברים, אין בידינו להיעתר לערעור על הכרעת הדין. גזר הדין ל"ב. האלימות בתוך המשפחה היא לצערנו חזון נפרץ. הקושי בחשיפת מעשי האלימות והרתעת הרבים מחייבים ענישה משמעותית: "תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על-ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה של מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית ... וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו" (ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (1) 81, 84 (המשנה לנשיא אלון)). בהקשרים אלה נחשפים אנו לא אחת ל"תסמונת האשה המוכה" העלולה להוביל גם לחזרה מתלונה, כדי לשמור על מסגרת הבית ועל הפרנסה הדחוקה (ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). ואולם, מערכת הנסיבות המסועפת והמתח שבו חיו בני הזוג במשך תקופה ארוכה, הביאו את בית המשפט לפסוק עונש הנוטה לקולה. לא ראינו להתערב בו. ל"ג. איננו נעתרים איפוא לערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 27.4.11 עד שעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בירושלים. תנאי שחרור קיימים יעמדו בעינם עד להתיצבות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ב' בניסן התשע"א (6.4.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט