שלמה אטדגי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5496/92 ע"פ 1087/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט א' ריבלין המערער: שלמה אטדגי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.10.92 בת.פ. 45/92 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, א' טומשוף וע' דננברג וערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31.12.98 בת.פ. 67/93 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, צ' סגל ונ' הנדל תאריך הישיבות: כ"ד באדר תשס"א (19.3.01) כ"ה באדר תשס"א (20.3.01) בשם המערער: עו"ד א' בר-ציון בשם המשיבה: עו"ד ת' בורנשטיין פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: שני ערעורים, מטעם אותו נאשם, על פסקי-דין שניתנו בשני משפטים שונים שנוהלו נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בע"פ 5496/92 משיג המערער על חומרת עונש של חמש-עשרה שנות מאסר שנגזר עליו (ברוב דעות), ביום 22.10.1992, בשל עבירת הריגה בה הורשע על יסוד הודאתו. ובע"פ 1087/99 משיג המערער על הכרעת-דין שלפיה הורשע (ברוב דעות) בעבירת רצח בכוונה תחילה, שבעטייה נידון, ביום 31.12.1998, לעונש של מאסר-עולם. לבקשת מי שהיה סניגורו של המערער, החליטה רשמת בית המשפט העליון, כי ערעורו הראשון של המערער לא ייקבע לשמיעה, כל עוד לא סיים בית המשפט המחוזי, בפסק-דין, את משפטו השני. משהוגש הערעור השני, על הרשעת המערער בעבירת רצח, נדונו שני הערעורים לפנינו יחדיו. כפי שניווכח, אף שהערעורים עוסקים במעשים פליליים שונים שיוחסו למערער, יש חוט מקשר בין שתי הפרשיות העובדתיות. רקע בסיסי 2. בבוקר יום 6.9.1991, בשעה 04:30 לערך, ברחוב יוספטל בבאר-שבע, נורה למוות המנוח סמי מויאל (להלן: מויאל). חקירתה הראשונית של המשטרה העלתה, כי בליל האירוע נראה מויאל בחברת ידידו, המנוח מאיר בן-חמו (להלן: בן-חמו). כן הוברר, כי למויאל היה סכסוך עם המערער וכי לאירוע הקטלני קדם מיפגש בין מויאל לבין המערער, שאליו הובא המערער על-ידי ידידו ושותפו משה צמח (להלן: צמח). בן-חמו, שנעצר לחקירה סמוך לאחר המקרה, מסר הודעה בה סיפר כי היה עד-ראייה להתרחשות בה ירה המערער במויאל. אך מאמצי המשטרה לאתר את המערער ואת צמח העלו חרס. בבוקר האירוע הסתלקו השניים מבתיהם ובמשך חודשים אחדים הסתתרו במקומות שונים, תחילה מחוץ לבאר-שבע ולבסוף בדירת מסתור בעירם; ועד ליום 29.12.1991 - בו הסגירו את עצמם למשטרה - נחשבו לעבריינים נמלטים. בחקירתו, בה הוחשד ברציחתו של מויאל, שמר המערער על זכות השתיקה. צמח סיפר, כי הביא את המערער לזירת האירוע ועזב את המקום, ולנוכח גירסתו זכה למעמד של עד-מדינה. ביום 6.2.1992 הוגש נגד המערער כתב-אישום, בו הואשם כי רצח את מויאל בכוונה תחילה. לעת הזאת כבר היה ידוע לתביעה, כי מאז יום 7.12.1991 נעלמו עקבותיו של בן-חמו. הודעתו בחקירה של בן-חמו הייתה הראיה היחידה שבידי התביעה להוכחת טענתה, כי היה זה המערער שירה במויאל בנסיבות המצדיקות את האשמתו בעבירת רצח. מאז שוחרר בן-חמו ממעצרו, בתום חקירתו, ובעוד המערער וצמח מסתתרים מפני המשטרה, הגיעו למשטרה ידיעות אודות כוונה לפגוע בבן-חמו, בשל מסירת ההודעה בה הפליל את המערער. המשטרה אף הזהירה את בן-חמו מפני הסכנה המרחפת מעליו. למחרת יום 7.12.1991, בו יצא בן-חמו מביתו לאחרונה, דיווחו בני-משפחתו המודאגים למשטרה על היעדרותו. המשטרה ניסתה לברר, מה עלה בגורלו; אך מאמציה, שהתפרסו על-פני חודשים אחדים, לא נשאו פרי. בנסיבות אלו, ומשנוכחה התביעה כי ללא עדותו של בן-חמו לא יעלה בידה להוכיח נגד המערער אשמת רצח, הגיעה לכלל הסדר טיעון עם סניגורו של המערער. על-פי המוסכם בגדר ההסדר, עבירת הרצח, שיוחסה למערער בכתב האישום, הומרה בעבירת הריגה. ביום 7.4.1992 הורשע המערער, על יסוד הודאתו, בהריגת מויאל. לאחר שבית המשפט המחוזי שמע ראיות אודות הנסיבות בהן גרם המערער למותו של מויאל, וביחס ליתר השאלות הרלוונטיות למידת העונש, החליט (ביום 22.10.1992) לגזור על המערער, בשל הריגתו של מויאל, חמש-עשרה שנות מאסר. עונש זה, שכנגד חומרתו מופנה הערעור בע"פ 5496/92, הוטל על המערער על-פי דעתם של שניים משופטי ההרכב (השופטים ג' גלעדי וא' טומשוף). השופט השלישי (השופט ע' דננברג) - שהסכים לכל נימוקי גזר הדין - סבר, כי העונש הראוי למערער הוא שתים-עשרה שנות מאסר. 3. ביום 9.9.1992, כתשעה חודשים לאחר מועד היעלמותו של בן-חמו אך עוד בטרם נגזר דינו של המערער על הריגתו של מויאל, נחשפה גופתו של בן-חמו. הגופה נחשפה באקראי, על-ידי טרקטוריסט שביצע עבודת חפירה באזור חולי בפאתי באר-שבע, לא הרחק מתחנת-דלק הסמוכה ליציאה הצפונית מן העיר. מספר אנשים, שנחשדו במעורבות ברציחתו של בן-חמו, נעצרו לחקירה. ביחס לגבי מזוז (להלן: מזוז), אחד מהחשודים שנעצרו, היו למשטרה ראיות שהעידו על מעורבותו במעשה: ראיה לכך שבליל היעלמותו של בן-חמו נראה מזוז בסביבת המקום שבו נתגלה מקום קבורתו, וציתות לשיחה, בין מזוז לבין אחת ניקול אזורה, שבמהלכה הפליל מזוז את עצמו ברצח בן-חמו. מלכתחילה הכחיש מזוז כל קשר לעניין, אך במהלך חקירתו - משהוברר לו כי בידי המשטרה ראיות למעורבותו במעשה הרצח, וכי החוקרים יהיו נכונים להעניק לו חסינות מפני העמדה לדין אם יוברר כי אינו "המבצע העיקרי" - הסכים להפוך לעד-מדינה נגד המערער. משנחתם עמו (ביום 10.3.1993) הסכם, שהיקנה לו חסינות מפני העמדה לדין וטובות הנאה נוספות, מסר מזוז הודעה מפורטת בה תיאר את קשריו עם המערער ופעולות שעשה למענו, במהלך התקופה שבה הסתתר מפני המשטרה, וכן את קורות האירוע בו, כדבריו, רצח המערער את בן-חמו. הוא עצמו, טען מזוז, היה שותף "פסיווי" למעשה הפשע. חלקו התבטא בהבאתו של בן-חמו למקום המיפגש עם המערער. במקום זה צפה באירוע, בו חנק המערער את בן-חמו למוות, בחגורה שהוציא ממכנסיו, ואחר-כך קבר אותו בבור סמוך, שהוכן לצורך זה מראש, תוך שנעזר לשם כך בכלי-עבודה, שאף הם הוכנו מבעוד מועד. על יסוד גירסה זו הואשם המערער (ביוני 1993) ברציחתו של בן-חמו. במשפט הובא מזוז על-ידי התביעה כעד עיקרי מטעמה. בהסתמך על עדותו, והסיוע לגירסתו שנמצא להם בראיות אחרות, פסקו שניים משופטי ההרכב (השופט צ' סגל, שחיבר את הכרעת הדין, והשופט ג' גלעדי שהסכים להכרעה) להרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. השופט השלישי בהרכב (השופט נ' הנדל) קבע, כי הראיות שהובאו במשפט אינן מבססות את אשמת המערער מעבר לספק סביר, ולפיכך הציע, בדעת מיעוט, לזכות את המערער מחמת הספק. משהורשע המערער, כמצוות שופטי הרוב, בעבירת רצח בכוונה תחילה, גזר עליו בית המשפט עונש של מאסר-עולם. בגזר הדין נכללה הוראה, כי עונש זה ירצה המערער בחופף לעונש המאסר שנגזר בשל עבירת ההריגה. 4. את רוב ועיקר טיעוניהם בערעורים שלפנינו מיקדו הפרקליטים, מטבע הדברים, בערעור על הרשעת המערער בעבירת הרצח, בעוד שלערעור על חומרת עונשו של המערער, בשל עבירת ההריגה, הקדישו אך מלים מעטות. באת-כוח המערער אף הודיעה, כי אם יחליט בית המשפט לדחות את הערעור על ההרשעה ברצח, כי אז ניתן לראותה כמי שחזרה בה מן הערעור על חומרת העונש בשל ההרשעה בהריגה. כשלעצמי הריני סבור, כי התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי לא ביססה את אשמת המערער בעבירת הרצח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי; ולטעמי, יש לקבל את הערעור על ההרשעה ברצח ולזכות את המערער מביצוע עבירה זו מחמת ספק באשמתו. מאידך, בערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער בשל עבירת ההריגה, אין, לדעתי, מאומה. לשם שמירה על בהירות סדר האירועים, יהיה זה מועיל להתייחס תחילה לערעור על חומרת העונש שנגזר למערער בשל עבירת ההריגה. הערעור על חומרת העונש בגין הריגתו של מויאל 5. היריבות בין מויאל לבין המערער, ששניהם נמנו עם קהילת העבריינים בבאר-שבע, החלה בעבר היותר רחוק, כשבעקבות כינוי גנאי שהשמיע המערער כלפיו, ירה מויאל לעבר המערער באקדח ופצע אותו בבטנו. לימים, בעקבות מאמציו לחדול מצריכת סמים, התרחק המערער קמעא מן העבריינות. הוא נשא אישה, הוליד בת, ובשותפות עם חברו, צמח, יסד עסק של מועדון לילה. ערב אחד, כשבוע לפני היום בו נורה מויאל למוות, בילו מויאל ובן-חמו במועדונו של המערער. נראה שמויאל נטפל לנערה, שבילתה במקום עם בן-זוגה, ועל רקע זה פרצה תיגרה בין בן-חמו לבין בן-זוגה של הנערה. המערער התערב בתקרית, נגח בראשו ובפניו של בן-חמו, וגם בפניו של מויאל, ובבושת פנים סילק את השניים ממועדונו. בהכירו את הליכותיו של מויאל, חשש המערער מפני תגובתו. משהגיעו אליו ידיעות, כי מויאל מתכוון לגמול לו בהשלכת רימון-יד על מועדונו, ביקש את עזרתו של אחד, צבי חדד, בהשגת "סולחה" עם מויאל. חדד פנה למויאל, אך הלה השיב כי איננו מוכן למחול על עלבונו. לבקשת אשתו של המערער (אריאלה) שב חדד ופנה אל מויאל, ואף אמר לו כי המערער מוכן להתנצל לפניו. הפעם השיב מויאל לחדד, "שהעניין בינתיים סגור והתרופה הכי טובה זה הזמן". כן אמר לו: "תגיד לאריאלה שאין לה מה לדאוג". אך גם תשובה זו, שהיה בה רמז לנכונות להבליג, לא הרגיעה את חששותיו של המערער. בליל האירוע ישבו מויאל ובן-חמו בקפה "ששון" בבאר-שבע. גם חדד ישב בבית הקפה. משהגיעו המערער וצמח לבית הקפה, עזבו מויאל ובן-חמו את המקום ונסעו במונית. המערער וצמח יצאו ונסעו בעקבותיהם. מקץ דקות אחדות, משהבחין המערער במויאל ובבן-חמו, שבינתיים ירדו מן המונית, ירד מרכבו של צמח והלך לעברם, בעוד שצמח המשיך בדרכו ונסע לביתו. מויאל ניסה להתחמק מן המערער ולהימלט מפניו, אך המערער רדף אחריו, ביקש לשוחח עמו והבטיח שלא לפגוע בו. המערער החזיק אקדח. בתוך חילופי הדברים, שהתפתחו בין השניים, נורתה ירייה אחת מאקדחו של המערער. הכדור פגע בחזהו של מויאל וגרם למותו. בעדותו אודות נסיבות האירוע, שנמסרה במסגרת הדיון לקראת מתן גזר הדין, טען המערער, כי התכוון להניח את דעתו של מויאל כי פניו לשלום. לכן הציג לעיניו לראווה את אקדחו ואמר: "גם לי יש אקדח ואני יכול להשתמש בו". אלא שמויאל השיב: "תירה בי", ובתוך כך אף ניסה להוציא מידו את האקדח. המערער התנגד לכך, ובמהלך המאבק ביניהם נורה הכדור שפגע במויאל. המערער קיווה לשכנע את בית המשפט, כי לא התכוון לירות במויאל וכי מותו נגרם עקב פליטת כדור. 6. בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע, כי לגירסת המערער לא ניתן לייחס משקל ממשי. בית המשפט הזכיר, כי לאחר האירוע נמלט המערער והסתתר מפני המשטרה במשך חודשים אחדים; וכי גם משהסגיר את עצמו ונעצר לחקירה, בחר בזכות השתיקה ונמנע ממסירת גירסה. כן ציין בית המשפט, כי מהודעת בן-חמו, שהוגשה על-ידי התביעה בשלב הטיעון לעונש, עלה תיאור שונה לחלוטין מתיאורו של המערער: בן-חמו סיפר, כי משקרא המערער בעקבות מויאל, כי אין בכוונתו לפגוע בו, נענה מויאל לקריאתו, פנה לעברו והשניים התקרבו זה לזה. היו ביניהם חילופי דברים; עד שלפתע נשמעה הירייה שפגעה במויאל. בית המשפט הטעים, כי מהודעת בן-חמו לא נובע, שמויאל ניסה להוציא את האקדח מידו של המערער. מסקנת בית המשפט הייתה, כי המערער, שחשש מפני תגובתו האלימה של מויאל, ניסה תחילה לסלק את האיום בהשגת "סולחה" עמו. אך משדחה מויאל את הפניות, שהמערער שיגר אליו באמצעות חדד, החליט המערער ליטול יוזמה. הוא רדף אחרי מויאל ושידל אותו בדברים, לא במטרה לשוחח עמו, אלא במטרה לפגוע בו אם לא יתרצה ויסכים בלשון מפורשת לעשיית "סולחה". לא בכדי הגיע המערער למקום כשהוא חמוש באקדח טעון ודרוך; ומשלא מילא מויאל את ציפייתו לעריכת "סולחה", שלף את אקדחו וירה בו. 7. טענות הסניגורית המלומדת לא שכנעוני, כי בית המשפט החמיר בעונשו של המערער יתר על המידה, או שבנסיבות העניין מן הראוי להעדיף את גישת שופט המיעוט, שהציע להסתפק בהענשת המערער בשתים-עשרה שנות מאסר. בין היתר טענה הסניגורית, כי העובדה שבשלב הטיעון לעונש נחשפה גופתו של בן-חמו, השפיעה על שופטי הרוב להחמיר בעונשו של המערער יותר משהיו עושים אלמלא עובדה זו. לא מצאתי יסוד לטענה זו. בנימוקי גזר-דינם עמדו שופטי הרוב על חומרת התופעה של חיסול חשבונות בין עבריינים, המחייבת הטלת עונשים חמורים על אלה מבין העבריינים, שבמריבותיהם עם עבריינים אחרים ממהרים ללחוץ על ההדק. אך שיקול זה הובא בחשבון לחובת המערער רק בגין הריגתו של מויאל, ולנוכח חומרת הנסיבות בהן ביצע המערער מעשה זה. כן יצוין, כי אף שהשופטים הזכירו את עברו הפלילי המכביד של המערער, נתנו הם את דעתם, ואף ייחסו משקל לא מבוטל, גם לשיקולים לקולת עונשו: ניסיונותיו של המערער להשתקם והעובדה כי מויאל נודע כ"נוקם ונוטר", המגיב באלימות על כל פגיעה בו. מן המכלול עולה, כי העונש שנגזר למערער הוא עונש מאוזן, שאין כל מקום להתערב בו. פרשת רצח בן-חמו - גירסת עד המדינה 8. הרשעת המערער ברצח בן-חמו התבססה, בעיקרה, על גירסתו של עד המדינה מזוז. משנעצר לחקירה, כחשוד ברצח בן-חמו, הכחיש מזוז את החשדות שיוחסו לו. אך משנוכח כי בידי החוקרים מצויות ראיות המצביעות על מעורבותו ברצח, וכי ניתנת לו האפשרות להפוך לעד-מדינה ולזכות בחסינות מפני העמדה לדין, קיבל מזוז את הצעת החוקרים, מסר הודעה בה הפליל את המערער והעיד נגדו במשפט. המערער הודה בקיום קשרים עם מזוז, וכן בעובדות שונות שמזוז העיד עליהן; אך הכחיש מכול וכול כי הייתה לו יד ברצח בן-חמו. אביא תחילה, כסדרם, את עיקרי גירסתו של עד המדינה, עליה ביססו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי את מימצאיהם העובדתיים. 9. מזוז הכיר את בן-חמו מילדותו. את המערער הכיר, תקופה קצרה יחסית, מביקוריו במועדון הלילה שלו. מזוז העיד, כי ביום שבו נורה מויאל, נתבקש על-ידי המערער לבקש מבן-דודו (אבי אסעדון), שהיה מקורב לבן-חמו, לומר לבן-חמו לעזוב את העיר. כיון שלא מצא את אסעדון, ניגש מיוזמתו לביתו של בן-חמו כדי למסור לו את בקשת המערער; אלא שגם בן-חמו לא היה בביתו, ונראה שכבר היה בחקירה. המערער וצמח עזבו את בתיהם והסתתרו במקומות שונים. מזוז שמר על קשר עם המערער. הוא ביקר אותו, לעתים ביחד עם אריאלה (אשת המערער), במקומות בהם הסתתר, ומפעם לפעם מילא בשליחותו משימות שונות. פעם גבה עבורו חוב בסך 10,000 דולר, והעביר למערער את הכסף, ובמקרים אחרים סיפק לו צרכים שונים, בכלל זה סמים מסוכנים. יום אחד נתבקש מזוז, על-ידי אחד רפי קראדי, למסור למערער בשמו של בן-חמו, כי הלה (בן-חמו) מצטער על שמסר למשטרה עדות בפרשת מויאל ומוכן לעשות הכול כדי לחזור בו ממנה. משהעביר מזוז למערער את פניית בן-חמו, שוחח המערער עם בן-חמו בטלפון, ובעקבות זאת (ביום 27.11.1991) גם נפגש עמו לשיחה, בהשתתפות צמח, בבית-קפה ביבנה. מזוז העיד, כי המערער סיפר לו, כי בשיחות שקיים עם בן-חמו ביקש ממנו ליזום ריאיונות עם עיתונאים, בהם יטען שאת הודעתו בפרשת מויאל מסר למשטרה תחת לחצם של החוקרים. במקומונים של באר-שבע אכן הופיעו כתבות, בהן צוטטה טענת בן-חמו כי בלחצם של החוקרים מסר בפרשת מויאל עדות שאינה אמת; ומזוז הביא אל המערער את העיתונים בהם הופיעו כתבות אלו. באותו הזמן לערך ביקש המערער ממזוז, כי יסדר בעבורו ובעבור צמח מקום מגורים בבאר-שבע. הבחירה נפלה על דירתו של ארמונד חזן, והמערער וצמח העתיקו את מקום מסתורם לדירה זו. מזוז סיפר, כי סמוך לאחר שובו לבאר-שבע הודיעו המערער, כי החליט "להעלים" את בן-חמו. המערער הסביר, כי אינו בוטח בבן-חמו וכי ללא עדותו טובים סיכוייו שבית המשפט ישחררו. בקשת המערער הייתה, כי מזוז יקבע פגישה עם בן-חמו. מזוז הסכים לכך, נפגש עם בן-חמו ונדבר להיפגש עמו, ביום 7.12.1991 בשעה 22:00, בטרמפיאדה שביציאה הצפונית מבאר-שבע. מזוז סיפר, כי לפני הפגישה עם בן-חמו פגש את המערער בדירת חזן בבאר-שבע. המערער חבש לראשו פאה מסולסלת והרכיב משקפיים. הם יצאו מן הדירה ביחד, אך בהוראת המערער הלך לבדו לפגוש את בן-חמו על-מנת להביאו לנקודת מיפגש, ליד תחנת הדלק, עליה הוסכם בינו לבין המערער. משהביא את בן-חמו למקום המיפגש, האשים המערער את בן-חמו, כי בסיבוכו בפרשת מויאל גרם לו סבל רב. המערער הודיע לבן-חמו, כי החליט להרגו. בן-חמו התחנן על חייו, אך המערער דחה את תחנוניו וכיוון את אקדחו לעבר בן-חמו. הוא לחץ על ההדק, אך האקדח לא פעל. אז הוציא המערער את חגורתו ממכנסיו, צלב אותה על צווארו של בן-חמו וניסה לחנקו בעזרת החגורה. משהצליח בן-חמו להשתחרר מן החגורה, לפת המערער את צווארו בעזרת חגורתו בשנית. מזוז תיאר את האירוע בפרוטרוט: בן-חמו נפל ארצה, בעוד החגורה כרוכה על צווארו. המערער, שניצב מעליו ואקדחו בידו, אמר לבן-חמו כי הוא מעמידו בניסיון, ואם ינסה להתנגד יירה בו. אחר-כך הידק את החגורה על צווארו: קצה אחד שלה הצמיד לקרקע ברגלו, ואת הקצה השני משך בחוזקה. משנפח בן-חמו את נשמתו, גרר המערער את גופתו, בעזרת החגורה, לעבר בור שהוכן מבעוד מועד במקום המיפגש. במרחק מטרים ספורים המתינו לו מעדר וטוריה, שאף הם הוכנו מראש, ובעזרת כלים אלה כיסה המערער את הבור בעפר. אחר-כך עזבו המערער ומזוז את המקום. במהלך כל האירוע, טען מזוז, עמד בצד וצפה במתרחש. רק פעם אחת, לדבריו, התערב: כאשר בן-חמו הוציא מכיסו סכין חיתוך וניסה לפגוע בעצמו, חילץ מידו את הסכין. לטענתו, אף כי ידע, בעת שהביא את בן-חמו למקום המיפגש, כי בכוונת המערער להרגו, לא השתתף בעצמו בביצוע מעשה ההמתה ואף לא לקח חלק בעשיית איזו מן הפעולות האחרות: הכנת מעדר וטוריה, חפירת הבור וקבורת הגופה. לטענתו, אף לא ידע כי מראש נחפר במקום בור, בו תוטמן גופת בן-חמו. גם לאחר הרצח המשיך מזוז לבקר אצל המערער, בבית חזן. בביקורו שם, יום-יומיים לאחר הרצח, הבחין בשריטות במקומות שונים על גופו של המערער. לשאלתו השיב המערער, כי יסגיר את עצמו למשטרה רק לאחר שיחלפו סימני השריטות. מקץ כשלושה שבועות התייצבו המערער וצמח במשטרה ונעצרו לחקירה. גם לאחר מעצרו של המערער, המשיך מזוז לבקר אצלו ולדאוג לצרכיו. באחד מביקוריו אמר לו המערער, כי הוא חושש שעומדים לבנות במקום בו הטמין את גופת בן-חמו. המערער הורה לו לפנות לאחד לוי אלון ולבקש את עזרתו בהעברת הגופה למקום אחר. מזוז פנה לאלון, טען לפניו כי הוא אשר רצח את בן-חמו וביקש את עזרתו בהעברת הגופה. אלון, שהלך עמו למקום בו הוטמנה גופת בן-חמו, אמר כי לדעתו המקום נראה די בטוח. אף שהותירו את גופת בן-חמו במקום בו הוטמנה, סיפר מזוז למערער כי העבירו את הגופה למקום אחר. כעבור זמן-מה, העיד מזוז, שמע מאחיו של המערער, שגופת בן-חמו נחשפה. הוא נסע למקום במונית, צפה לעבר בור הקבר ונוכח שהוא אכן ריק. משקל גירסתו של עד המדינה ושאלת הסיוע לעדותו 10. הבאתי - בתמצית שבתמצית - את עיקרי גירסתו של עד המדינה, עליה השתיתו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי את מימצאיהם העובדתיים. תיאורם הסדור של עיקרי הגירסה רחוק מלשקף את הפגמים בהם לקתה גירסתו לגופה, את המניעים שהיו לו להפליל את המערער, ומקל וחומר - את אורחותיו הנלוזות של העד, בשלב החקירה ובשלב מסירת העדות. ממילא אין להסיק מתיאור זה דבר וחצי-דבר ביחס לאמינות גירסתו של עד המדינה. לאמיתו של דבר נתברר במשפט, כי מזוז איננו רק עבריין מועד, אלא גם אופורטוניסט חסר כל מעצורים, המוכן לשקר ולכזב כל אימת שהדבר נראה לו מועיל לקידום אינטרס מיידי שלו ולהצלת עורו. בכך הודה מזוז עצמו: כאשר נשאל, אם ומה יהיה מוכן לומר כדי לשמור על חירותו, השיב "הכול", ואף לשאלה, אם בנסיבות כאלו יהיה מוכן גם לשקר בעדות, לא היסס להשיב בחיוב מוחלט. התובע, שייצג את המאשימה בערכאה הראשונה, תיאר את מזוז כ"טיפוס מגעיל". בסיכומיו אמר, כי לו היה מזוז מופיע במשפט כעד-הגנה, אף אז היה משקר, והוא (התובע) היה מציע לבית המשפט שלא להאמין לעדותו. גם משהופיע כעד-תביעה, אמר התובע, על בית המשפט להיזהר בהסתמכות על עדותו, ובטרם יבסס מימצאים על עדותו צריך בית המשפט להשתכנע בקיום "סיוע למכביר" לגירסתו. את טענתו, כי על בית המשפט המחוזי לקבל, בכל זאת, את עדותו של מזוז, ולייסד עליה את מימצאי הכרעת-דינו, ביסס התובע על ההנחה שבחומר הראיות אכן מצוי סיוע למכביר לגירסתו. עמדה זו נתקבלה על-ידי שניים משופטי ההרכב (השופטים גלעדי וסגל), אשר גם דחו את גירסת המערער כבלתי-מהימנה, וכן את טענות הסניגורית, ביחס למניעיו של מזוז להפליל את המערער בביצוע רצח שאפשר שלא בוצע על-ידיו, כבלתי-משכנעות. השופט השלישי בהרכב (השופט הנדל) סבר, בדעת מיעוט, כי הראיות התומכות עליהן הסתמכה התביעה אינן ראויות להיחשב כסיוע ממשי. השופט הנדל אמנם מצא יסוד להחשדת המערער בביצוע הרצח. עם זאת לא ראה מקום להתעלם מראיות, מהן עלתה האפשרות שלמזוז היה אינטרס אישי להפליל את המערער; ולנוכח אישיותו הפגומה של העד, לא הוציא מכלל אפשרות כי מזוז היה מוכן להפליל את המערער אף בידיעה שמעשה הרצח בוצע בידי אדם אחר. בחילוקין אלה, שבין השופטים, דעתי היא כדעת השופט הנדל. 11. הסיוע לעדות מזוז נמצא, אליבא דקביעת שופטי הרוב, בארבע ראיות עיקריות: המניע שהיה למערער להיפטר מבן-חמו; התבטאויות המערער, באוזני צמח ומזוז, אודות הצורך "להעלים" את בן-חמו; העובדה שבערב בו החלה היעדרותו של בן-חמו, המערער אכן יצא מדירת המסתור שלו, בבית חזן בבאר-שבע, כשהוא חובש פאה ומרכיב משקפיים; והעובדה שבשובו, באותו הלילה, אכן היו למערער שריטות בחלקים שונים של גופו. למערער אמנם היה מניע לפגוע בבן-חמו, שהיה עד ראייה להריגתו של מויאל ואשר הודעתו בחקירת המשטרה, אודות נסיבות האירוע, היוותה את הנדבך הראייתי המרכזי, עליו השתיתה התביעה את החלטתה המקורית, להאשים את המערער, בשל המתתו של מויאל, בעבירת רצח בכוונה תחילה. בהיותו של המערער בעל מניע לפגוע בבן-חמו - הנחה שהייתה ידועה למשטרה והובאה על-ידה בחשבון עוד לפני חשיפת גופתו של בן-חמו ופתיחת החקירה בפרשת רציחתו - היה אמנם כדי להצדיק את החשדתו של המערער בביצוע הרצח. אך בצדק ציין השופט הנדל, כי עצם קיומו של מניע, כאמור, דווקא מעצים את החשש, שמזוז (בהנחה שהיה בעל עניין להפליל את המערער) יעז לעשות כן. הראיות האחרות, בהן מצאו שופטי הרוב סיוע לגירסת מזוז, אף יותר פרובלמטיות; בעיקר מפני שכולן מתייחסות לעובדות שהמערער עצמו לא חלק עליהן, אך בעדותו הציע להן הסברים, שלכאורה יכלו להתיישב גם עם חפותו. המערער לא חלק, כי חשש מפני האפשרות שבן-חמו יעיד נגדו בפרשת מויאל ופעל להניאו מכך. כן הודה המערער, כי בהזדמנויות אחדות, בנוכחות צמח ומזוז, אף הרהר בקול רם באפשרות "להעלים" את בן-חמו. ואולם במקביל העלה גם את האפשרות לסייע לבן-חמו לעזוב את הארץ ובדרך זו להיפטר מן הסיכון שהעדתו על-ידי התביעה בפרשת מויאל תוביל להרשעתו ברצח. לבסוף, טען המערער, בחר להרחיק בן-חמו מן הארץ; ובערב אשר בו, על-פי גירסת מזוז, נרצח בן-חמו, מסר למזוז סכום של 4,000 דולר במזומנים, על-מנת שישתמש בכסף זה להשגת דרכון מזויף ולרכישת כרטיס טיסה עבור בן-חמו. מזוז, שלא הכחיש שקיבל מידי המערער כ3,000- או כ4,000- דולר, מסר בליל של גירסאות שונות ומשונות ביחס למועד שבו ולמטרה שלשמה נמסר לו הכסף. אך משנשאל על כך בחקירתו הנגדית, למצער לא הכחיש כי הכסף נמסר לו בערב מעשה הרצח (מדבריו עלה, כי לפתע "נזכר" שבמעמד ביצוע הרצח היה הכסף בכיסו). כן לא הכחיש - הגם שלא אישר במפורש - את טענת הסניגוריה כי הכסף נמסר לו כדי שישתמש בו להשגת דרכון מזויף וכרטיס טיסה עבור בן-חמו. המערער, מצדו, הודה, כי באותו הערב יצא מבית חזן כשהוא מחופש בעזרת פאה ומשקפיים, אלא שלטענתו, יצא כדי לרכוש סמים ולא למטרה אחרת. כן סיפר, כי בזמן הליכתו ברחוב הבחין ברכב של המשטרה; ומחשש שיזהו אותו התחיל לרוץ, נפל ונשרט. בעקבות זאת, ומתוך שביקש לחסוך מעצמו את הצורך להסביר בחקירתו את פשר השריטות שעל גופו, דחה את ההתייצבות במשטרה, שלו ושל צמח, עד שהסימנים יחלפו. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי דחו כבלתי-מהימנים את הסבריו של המערער, הן ביחס לסיבת יציאתו מן הבית כשהוא מחופש והן ביחס לנסיבות בהן נשרט. בתקופת הסתתרותו מפני המשטרה סופקו צורכי המערער על-ידי מזוז. ככל שנזקק לסמים מסוכנים, סיפק לו מזוז גם צורך זה. על שום מה, אפוא, יסתכן ויצא מן הבית כדי לרכוש סמים? יתר על כן: המערער סיפר כי קנה סמים, אך סירב לספר ממי קנה אותם, חרף הבטחת החוקרים כי האיש שבשמו ינקוב לא ייעצר ולא יועמד לדין. בנסיבות אלו, בהן כבש המערער את פרטי גירסתו, גם לא ראו השופטים ליתן אמון בעדותו של אחד חיים זריהן, שנקרא כעד הגנה במטרה לאשר את גירסת המערער בנקודה זו. ואולם גם טענת המערער כי נתן כסף למזוז - עובדה שלא הוכחשה על-ידי מזוז עצמו - לא שיכנעה את שופטי הרוב. השופט בעל דעת המיעוט סבר, כי משהודה המערער בעובדות, בהן נתבקש בית המשפט למצוא סיוע לעדות מזוז, מתחייבת המסקנה כי הראיות שהובאו להוכחתן אינן נוגעות לגיזרת המחלוקת שבין גירסת התביעה לבין גירסת המערער. 12. לא למותר להזכיר, כי עדותו של מזוז הותירה מספר תהיות, שגם באת-כוחה המלומדת של המדינה, בתשובתה לערעור, הודתה לפנינו כי אין בידה ליישבן. מזוז, כזכור, העיד, כי המערער השתמש בחגורת מכנסיו לחניקתו של בן-חמו. משנחשפה הגופה, נתגלתה לידה חגורה. דא עקא שחגורה זו זוהתה על-ידי אחותו של בן-חמו כחגורתו של אחיה המנוח. גם משהוצגה עובדה זו לפני מזוז, עמד העד על גירסתו שבן-חמו נחנק בעזרת חגורתו של המערער, ולא היה מסוגל לומר מתי, על-ידי מי ובאלו נסיבות הוצאה חגורתו של בן-חמו ממכנסיו. כן הוברר, כי בן-חמו נקבר כשפלג גופו העליון עירום, כששתי החולצות שלבש אף הן הוטמנו בתוך קברו. אף לעובדה זו, שניצבה בסתירה לגירסת מזוז כי בן-חמו נקבר כשהוא לבוש בכל בגדיו, לא היה למזוז כל הסבר. הבדלים אלה אינם חסרי משמעות. ניתן לכאורה להקשות, אם אין הם מעוררים חשש שמזוז העיד אודות אירוע ששמע אודותיו מכלי-שני, או צפה עליו ממרחק. מאידך, אם מניחים שמזוז אכן נכח בזירת העבירה, קשה עד למאוד לקבל את גירסתו, כי תרומתו הפעילה לביצועה הסתכמה בהבאתו של בן-חמו למיפגש עם המערער. כלום ייתכן שניצב שם וצפה ברצח, כמו עובר-אורח זר שנקלע למקום באקראי, מבלי להשתתף בביצועו או לעזור למערער בקבורת הגופה? מזוז טען בעדותו, שכלל לא ידע שבמקום המיפגש הוכן מראש בור לקבורתו של בן-חמו. מעדויות שהובאו במשפט עלה, כי במועד שקדם למועד היעדרותו של בן-חמו, נסע מזוז במכונית עם אחרים, כשהוא נושא בידו מעדר. ליד תחנת הדלק, שבקרבתה נחשפה גופתו של בן-חמו, ירדו הוא ואדם נוסף מן הרכב. עדויות אלו, שלקו בפגמים, לא נאמנו. אף-על-פי-כן עולה השאלה, אם מזוז שיקר כשטען כי אף בפעולות הנלוות לרצח, לא כל שכן ברצח עצמו, לא נטל חלק פעיל? ואם אכן שיקר, כלום עשה כן לשם מיזעור חלקו, כדי לזכות במעמד של עד-מדינה, או שמא כדי לחפות על מעורבותו של אדם אחר, או נוסף, בביצוע הפשע? 13. משתי עובדות בסיסיות שהוכחו במשפט עולה המסקנה, כי בכל הנוגע למערער, מזוז לא היה עד חסר פניות: העובדה המוכחת שביום היעלמותו של בן-חמו, או בסמוך מאוד לכך, קיבל מזוז מידי המערער סכום כסף נכבד; והקשרים שפיתח מזוז עם אריאלה, אשתו של המערער. כאמור, הודה מזוז, שקיבל מן המערער סכום של כ3,000- או 4,000 דולר במזומנים. הוא לא הכחיש את האפשרות שהכסף נמסר לו ביום היעלמותו של בן-חמו, ואף "נזכר" כי במעמד ביצוע הרצח היה הכסף בכיסו. ביחס למטרה שלשמה ניתן לו הכסף היו בפיו גירסאות שונות, בכללן הגירסה שלפיה אמור היה להשתמש בכסף להשגת דרכון מזויף ולרכישת כרטיס טיסה שיאפשרו למערער עצמו להימלט מן הארץ; אך בחקירתו הנגדית לא הכחיש, כי המערער הטיל עליו להשתמש בכסף להשגת דרכון מזויף וכרטיס טיסה עבור בן-חמו, שבמגעיו עם המערער הביע נכונות לצאת לדרום-אפריקה כדי להתחמק ממתן עדות נגד המערער. בסופו-של-דבר, העיד מזוז, הרעיון לרכוש דרכון מזויף (ככל הנראה עבור המערער) נתגלה כבלתי-מעשי והוסר מעל הפרק. אף-על-פי-כן, את הכסף שקיבל מן המערער הוא לא החזיר למערער אלא "ביזבז". נראה לי כי במשפט לא הוקדשה תשומת-לב לאפשרות, שהרצון להחזיק בכסף שקיבל מן המערער אפשר והניע את מזוז לגרום ל"היעלמותו" של בן-חמו, בדרך שונה מאשר הספקת אמצעים שיאפשרו לו להסתלק מן הארץ, ומשנחשפה העובדה שבן-חמו נרצח, להפליל את המערער בביצוע המעשה. ודוק: אינני אומר כי כך אמנם התרחשו הדברים, אלא רק כי האפשרות שלמזוז היה מניע, אם ביחס לרציחתו של בן-חמו, ולמצער ביחס להפללת המערער במעשה הרצח, לא נבדקה במידה מספקת. 14. חששות לא מבוטלים, ביחס למניעיו של מזוז להפליל את המערער בביצוע הרצח, מעלות העובדות שהוכחו ביחס לקשריו של מזוז עם אשת המערער. מן הראיות עלה, כי לאחר הימלטותם של המערער וצמח מבאר-שבע, בעקבות הריגת מויאל, השתלט מזוז על מועדון הלילה שלהם וניהל אותו, מעשה בעלים, עד שלבסוף מכר את כל תכולת המועדון והסתלק מן המבנה אותו שכרו המערער וצמח ויסדו בו את מועדונם. כן הוברר, כי מזוז פיתח קשר רומנטי עם אשת המערער, אריאלה. כל עוד השיבה לו זאת אהבה, הסתירו השניים את קשריהם מן המערער. כאשר בשלב מסוים ביקשה אריאלה לנתק קשר זה, ובכוונה לאלצה לטפל בו, ירה מזוז ברגלו ומיהר להגיש למשטרה תלונת-שווא כי מישהו ירה בו. עובדות אלו מקימות בסיס לחשש שלמזוז היה מניע להפליל את המערער: אם מחמת אהבתו לאריאלה וציפייתו שהרשעת המערער ברצח, והרחקתו לתקופה ארוכה, תשיב אותה אליו; ואם מחמת חששו מפני תגובותיו האפשריות של המערער לאחר שייוודעו לו מעללי מזוז, כלפי אשתו וכלפי רכושו, בתקופה בה נעדר מבאר-שבע והסתתר מפני המשטרה במקומות שונים. 15. מניע נוסף שהיה למזוז להפליל את המערער נעוץ בנסיבות בגדרן הסכים להפוך לעד-מדינה. כבר הזכרתי לעיל, כי במועד מעצרו של מזוז כבר היו בידי המשטרה ראיות למעורבותו ברצח. אך נראה שחוקרי המשטרה העריכו כי מזוז אינו "המבצע העיקרי". על רקע זה, ובמטרה להניעו לחשוף את הידוע לו, הסבירו לו כי אם יפליל את המבצע העיקרי, התיק נגדו ייסגר. שמו של המערער הוזכר בשיחה; ובצדק, כמדומה, ציינה הסניגורית כי היה זה אחד החוקרים שהזכיר את שמו, באוזני מזוז, לראשונה. נמצא שמזוז הועמד די במפורש על המצופה ממנו, וביודעו את מהות הברירה שלפניה ניצב - להסתכן באישום ברצח או להפליל את המערער ולהציל בכך את עורו - לא התקשה להחליט. אין ספק, כי הידיעה שלמערער יש מניע לרצוח את בן-חמו היא שהובילה את מהלכי חקירתו של מזוז, ואף את החלטת מזוז ליטול את האתגר שהחוקרים הציבו לפניו. בצדק ציין השופט הנדל, כי "במובן זה המניע של הנאשם (המערער - א' מ') להרוג את המנוח הפך למניע של מזוז להפליל את הנאשם ולהשתחרר מאשמת הרצח". ובצדק הוסיף, כי "מצב דברים זה מחליש מאוד את המשקל אשר ניתן לתת לעדותו של מזוז" ו"כי ביסוס מימצאים עובדתיים על סמך דבריו הינו תהליך פרובלמטי ביותר, וזאת בלי להיזקק לדרישה המיוחדת לפלילים של הוכחת אשמה מעל לכל ספק סביר". 16. כבר נזכר, כי בשיחותיו עם אנשים שונים סיפר מזוז כי הוא אשר רצח את בן-חמו. שתיים מאלו ראויות להתייחסות מיוחדת. בפנייתו ללוי אלון, בבקשה שהלה יסייע בידו להעביר את גופת בן-חמו, ממקומה למקום אחר, סיפר מזוז כי הוא אשר רצח את בן-חמו. בעדותו הסביר, כי בשיחה זו נטל את האחריות למעשה על עצמו כדי שלא לערב בכך את המערער, וכן כדי "להתרברב" ולזכות ל"כבוד בעיר". שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קיבלו הסבר זה, ואני תוהה אם ההסבר היה ראוי להתקבל, לפחות על רקע טענת מזוז, כי פנייתו לאלון נעשתה בהוראת המערער עצמו. מכלל התבטאויותיו הנוספות של מזוז, שיכלו להתפרש כנטילת אחריות לביצוע הרצח, אך לא נזקפו לחובתו, מן הראוי להזכיר את אמירתו, בשיחה שקיים לאחר סיום עדותו עם אחד אלגרבלי, כי המערער הוא "חף מפשע"; משמע, כי בעדותו הפליל אותו לשווא. הקלטה של שיחה זו, שהוגשה כראיה לבית המשפט, הובילה להחזרתו של מזוז לדוכן העדים. ואולם, אף כאן קיבלו שופטי הרוב את הסברו של מזוז, כי מה שאמר לאלגרבלי, כי המערער חף מפשע, נאמר על-ידו בתקווה, שהדבר יסייע לו לחזור ולזכות במעמד בקרב העבריינים בבאר-שבע, שהוקיעו אותו על הסכמתו להיות עד-מדינה ולהפליל את המערער. ואני שב ותוהה אם הסבר זה ראוי היה להתקבל. סיוע לעד-מדינה בלתי-מהימן 17. אף שופטי הרוב היו ערים לאישיותו המפוקפקת של עד המדינה ולפגמים הרבים בהם לקתה עדותו. עם זאת החליטו כי יש לייחס לו את "מלוא האמון בכל הקשור לתיאוריו את ביצוע הרצח". מהכרעת-דינם עולה בבירור, כי החליטו לקבל את גירסת מזוז ולבסס עליה את מימצאיהם, לאור הסיוע הממשי לגירסתו שנמצא להם בראיות אחרות, ולאור שלילתה, כבלתי-הגיונית, של האפשרות שרצח בן-חמו בוצע בידי מזוז, אם לבדו ואם בשיתוף עם אחרים. ברי שאלמלא שוכנעו כי הראיות האחרות מסייעות לגירסת מזוז, היו נזהרים מהסתמכות על עדותו. אני, בכל הכבוד, סבור, כי גם בהנחה שהראיות האחרות אכן היוו סיוע לעדותו של מזוז, הרי משהוברר כי עדות מזוז, כשלעצמה, אינה ראויה לאמונם, לא היה מקום לסמוך על גירסתו ולבסס עליה מימצאים. כדברי השופט שמגר בפרשת שניר: מובן ומקובל הוא, כי אין הטפל יכול לרפא את העיקר, וכי אין הסיוע יכול להכשיר את הראיה, בה דבקה המסקנה, כי יסודה ותוכנה באי-אמת. בית המשפט מגבש את מסקנתו הסופית בדבר אמינותם של העדים השונים - ועדי מדינה בכלל זה - כאשר הוא מסכם דעתו בהכרעת-דינו. אם בשלב האמור עדותו של עד-מדינה בלתי אמינה בעיני בית המשפט, אין בסיוע כדי להועיל, ואין ממילא טעם לפנות אליו (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, בעמ' 226). בגיבוש הערכתו ביחס לשורת אמינותו של עד כלשהו, רשאי אמנם בית המשפט לבחון את עדותו לאור מכלול הראיות האחרות, ולא מן הנמנע כי הערכתו ביחס לאמינות גירסתו של עד-מדינה, שעדותו טעונה סיוע, תושפע מקיומה של ראיה אחרת, שבכוחה גם לסייע לגירסת העד (ראו את דברי השופט שמגר בפרשת שניר, בעמ' 228-227). במה דברים אמורים? במקרה בו הראיה הנוספת אך תורמת לביסוס ההערכה כי העדות, כשלעצמה, מהימנה. לא כן הדבר כשהעדות עצמה אינה ראויה לאמון. במקרה כזה אין בית המשפט רשאי לקבלה רק בשל התמיכה שמצא לה בראיה אחרת. דין זה יפה לפרשתנו, אף בבחינת קל וחומר; שכן, במקרה שלפנינו, גם דבר קיומו של סיוע ממשי לגירסת מזוז מוטל, לטעמי, בספק. כידוע, מהותו והיקפו הכמותי של הסיוע הנדרש עשוי להשתנות, כמתחייב מהיקף המחלוקת; וגם משקלה של ראיית הסיוע הנדרשת נגזר לא פעם ממשקלה של העדות המסתייעת (השוו האמור בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, בעמ' 298). כאמירתו הקולעת של השופט גולדברג, "המשקל הנדרש לראיית הסיוע עומד ביחס הפוך למשקלה של הראיה המסתייעת" (בפרשת פלוני, בעמ' 302). הווה אומר: גם ההנחה, שקיומו של סיוע עשוי לחפות על הפגמים בהם לקתה עדות מזוז, ולהצדיק הסתמכות על גירסתו, חייבה התנייה כפולה: ראשית, שראיות הסיוע מתייחסות לנושאים שנשנו במחלוקת בין גירסת מזוז לבין גירסת המערער; ושנית, כי משקלו הראייתי של הסיוע המצוי הוא רב ונכבד. ובפרשתנו, כפי שהשתדלתי להראות, אף אחד מתנאים אלה אינו מתקיים. 18. העולה מן המכלול הוא, שהראיות שהובאו על-ידי התביעה, בפרשת רצח בן-חמו, הטילו על המערער חשד כבד כי נטל חלק פעיל בביצוע הרצח. אך מן הטעמים שפורטו אין בידי לקבל, כי הראיות שהובאו ביססו את אשמת המערער מעל לכל ספק סביר. לפיכך הריני סבור, כי יש לקבל את הערעור בע"א 1087/99, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער מביצוע עבירת הרצח בה הואשם, מחמת ספק באשמתו. את הערעור שהגיש המערער בע"פ 5496/92, על חומרת העונש שנגזר עליו עקב הרשעתו בעבירת הריגה, יש לדחות. ש ו פ ט השופט י' זמיר: תשתית הראיות (בע"פ 1087/99) מעלה חשד כבד מאד שאכן המערער הוא שרצח את בן-חמו. אולם, אין להכחיש, יש סדקים בתשתית זאת. הם הביאו את אחד השופטים בבית המשפט המחוזי (השופט נ' הנדל) להחליט, בדעת מיעוט, כי יש לזכות את המערער מן האישום מחמת הספק. עכשיו הם הביאו גם את חברי, השופט א' מצא, אל אותה החלטה. אכן, לאור הפירכות שבראיות התביעה, כפי שהוצגו בפסק הדין של השופט מצא, ועל אף החשד הכבד באשמתו של המערער, איני יכול לומר בלב שלם כי הראיות מוכיחות את אשמתו מעל כל ספק סביר. לפיכך אני מצטרף אל המסקנה של השופט מצא כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מן האישום ברצח. אני מסכים עם השופט מצא כי יש לדחות את הערעור של המערער (בע"פ 5496/92) על חומרת העונש שהוטל עליו בגין ההריגה של מויאל. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: הרשעתו של המערער בעבירת הרצח נתבססה על עדותו של עד המדינה ועל ראיות שבאו לסייע לגרסתו. הראיות מעלות חשד חמור ביותר בדבר אשמתו של המערער, דא עקא, שעיקרן עדות של מי שהתביעה עצמה יחסה לו אמינות מוגבלת עד שביקשה לשכנע את בית המשפט בקיום סיוע ממשי לגרסתו. עד המדינה, שגם על פי עדותו בבית המשפט הביא את הקורבן למקום שנועד לביצוע הרצח, נטל על עצמו, בשתי הזדמנויות, מחוץ לכתלי בית המשפט, את האחריות לביצוע הרצח עצמו. אכן, אין להתעלם מן האפשרות כי העד מזוז ביקש לאחוז את החבל בשני קצותיו: למלט נפשו שלו מהרשעה על ידי מסירת עדות מפלילה כנגד המערער - על מנת שיזכה במעמד של עד מדינה, ובה בעת, לגרוע ממשקלה של עדות זו על ידי שיטיל בה מומים, ובכך להימנע מן התוצאה המפלילה לגבי המערער. כך, למשל, הקלטת השיחה שנתקיימה בינו לבין אחד אלגרבלי, בה נשמע העד אומר כי המערער הוא חף מפשע, יכול ובאה בידיעת עד המדינה. אלא שאפילו האפשרות הזו מחזקת את מסקנתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, כי אין לסמוך על עדותו של עד המדינה וכי שום סיוע לא יציל את העדות המסתייעת. ראוי לציין בעניין זה כי פרכות חשובות נתגלו בגרסת העד דוקא בכל הקשור לתאור הרצח עצמו. חברי הנכבד השופט א' מצא הצביע על מניעים אפשריים נוספים לבחירתו של עד המדינה להעליל על המערער, ובא לכלל מסקנה כי אין מנוס מאשר לזכות את המערער בשל הספק. אני מצטרף לפסק דינו. אני מצטרף גם להערות שנכתבו בפסק דינו של חברי הנכבד השופט י' זמיר. אני מסכים עם חברי הנכבדים כי יש לדחות את הערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער בע"פ 5496/92. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כא' בתמוז תשס"א (12.7.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________ העתק מתאים למקור 92054960.F10 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 /עכ.