יובל דוב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5494/98 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער: יובל דוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.6.98 בת.פ. 200/96 שניתן על ידי כבוד השופט א' רזי תאריך הישיבה: ה' בטבת תשנ"ט (24.12.98) בשם המערער: עו"ד מיכאל כרמל בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' זהבה מור פסק-דין השופט י' אנגלרד: ערעור זה מופנה נגד חומרת העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה, בגין הריגת הולכת רגל בתאונת דרכים ובגין עבירות נוספות שביצע המערער במהלך תאונת הדרכים. המערער הורשע, על פי הודאתו, בהריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-; בנהיגה ללא רשיון רכב - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, תשכ"א1961-, נהיגה ללא פוליסת ביטוח - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל1970-; נהיגה ברכב לא תקין, הזזת רכב ואי מסירת פרטים - עבירות על תקנות התעבורה. ואלה בקצרה עובדות המקרה: ביום 14.8.96 נהג המערער ברכב מסחרי ברחוב חד-סיטרי בחיפה, המערער נסע אחורנית, בניגוד לכיוון התנועה, מרחק של כ- 30 מטר, והגיע למעבר חציה. אותה עת חצתה את מעבר החצייה הולכת רגל. המערער פגע בהולכת הרגל (להלן: "המנוחה") בחלק האחורי של הרכב, הפילה ארצה ודרס אותה עם גלגלי הרכב. מיד נסע המערער קדימה ועלה שנית על המנוחה, נסע שוב אחורנית, כשהוא עולה על המנוחה פעם נוספת והמשיך בנסיעה עד שהחנה את הרכב. כתוצאה מהתאונה נהרגה המנוחה. המערער יצא מהרכב והתערב באנשים שהתאספו להגיש עזרה למנוחה, מבלי שמסר לשוטרים, שהגיעו למקום, על מעורבותו בתאונה. המערער נהג ברכב כעיוור, מבלי שראה את הנעשה בכיוון נסיעתו, לא היתה ברכב מראת צד ימנית או מראה פנימית ואיש לא כיוון את המערער בנהיגתו. יצויין כי המערער הכיר את המקום וידע על קיומו של מעבר החצייה, אך הוא התעלם מן האפשרות שהולכי הרגל יחצו אותו ולא דאג שמישהו יזהיר הולכי רגל מפני נסיעתו אחורנית. בפני בית משפט קמא עמדו תסקירים של שירות המבחן וכן חוות דעת של מומחית בפסיכיאטריה - ד"ר ל' מץ - שהוגשה מטעם ההגנה. שירות המבחן סבר שהמערער נמצא מאז התאונה ובעקבותיה במצב נפשי קשה, הוא מתקשה לתפקד, והוא סובל מחרדות מפני העתיד. שרות המבחן סבר כי המערער זקוק לטיפול שיקומי כדי להתגבר על הטראומה שחווה. לפיכך המלצתו היתה להעמיד את המערער לתקופת מבחן או להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. הפסיכיאטרית ד"ר ל' מץ איבחנה את המערער כסובל מדיכאון חרדתי קשה עם קוים אובדניים לאחר טראומה וגם היא היתה בדעה שהוא זקוק לטיפול. בית משפט קמא - מפי השופט א' רזי - דחה את המלצות שירות המבחן וגזר על המערער 24 חודשים מאסר, וזאת בהתחשב בחומרה היתרה שבקיפוח חיי אדם ובהתחשב בנסיבות הקשות שאפפו את תאונת הדרכים. כן פסל בית המשפט קמא את המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 15 שנים. המערער החל בריצוי עונשו בכלא מעשיהו לפני כחצי שנה. בערעור שלפנינו טוען המערער כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לתסקירי קצין המבחן, להמלצותיה של ד"ר ל' מץ ולחוות דעתה של המטפלת א' נחמיאס אודות מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה. המערער מוסיף כי היה מקום לתת משקל הולם גם למצבו הגופני הקשה, בגינו הוא יאלץ לעבור ניתוח גב. בתסקיר משלים של שירות המבחן, שהוגש לבית משפט זה, מתואר הסבל הרב שנגרם למערער במאסרו והקושי הרב שבהסתגלות לתנאי המאסר. שירות המבחן סבור כי תנאי המאסר אינם מאפשרים למערער את הטיפול לו הוא נזקק כדי להתמודד עם האחריות למעשיו והשלכותיהם. לאור זאת המליץ שירות המבחן על קיצור-מה באורך המאסר. נחה דעתנו כי אין עילה להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא. בית המשפט גזר את עונשו של המערער לאחר ששקל בכובד ראש את מכלול נסיבותיו האישיות, את חומרת העבירה ואת מדיניות הענישה הראויה בתאונות דרכים. התנהגותו של המערער בתאונה ובסמוך לאחריה מצביעה על זלזול חמור בחיי אדם. התנהגות זו מצדיקה הטלת עונש של ממש, שיהיה בו משום הרתעה כלפי נהגים המסכנים את חייהם של הולכי רגל וכן משום הלימה לקיפוח חיי אדם. אין בגזר הדין סטייה מהותית ובלתי מוצדקת ממידת הענישה הדרושה, המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. אי לכך הערעור נדחה. ניתן היום, ח' בטבת תשנ"ט (27.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98054940.Q01 /שב