מורד אלרחמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5492/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5492/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערער: מורד אלרחמן נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 12.06.2011 בת"פ 27311-08-10 שניתן על ידי כבוד השופט מ' יועד הכהן תאריך הישיבה: י"ג בניסן תשע"ב (5.4.12) בשם המערער: עו"ד א' לייסט, עו"ד ו' בכוור בשם המשיבה: עו"ד נ' חנאווי פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן) אשר הרשיע את המערער בעבירות של גניבת רכב, חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בפזיזות וברשלנות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, והטיל עליו 24 חודשי מאסר בפועל. האישום 1. על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגדו, גנב המערער רכב בתל-אביב. למחרת נהג המערער ברכב הגנוב, ומשהתקרב למחסום של שוטרי מג"ב התבקש לעצור. חרף זאת המשיך המערער בנסיעה מהירה ואף הסיט את הרכב לכיוון השוטר יחיעם שושן, אשר קיבל מכה בידו ונאלץ לקפוץ לשולי הכביש על מנת שלא להידרס. שוטר אחר, איתי מלכה, ניסה למשוך מחסום נייד של דוקרנים, אך מאחר שהמערער המשיך בנסיעה פרועה התלפף חבל המחסום על ידו של השוטר ופצע את ידו ואת שפתו התחתונה. בהמשך התנהל מרדף הן ברכב והן ברגל אחרי המערער, במהלכו אף ירה אחד השוטרים באוויר לאות אזהרה, עד שהצליחו השוטרים לעצרו. גם בעת המעצר המשיך המערער להתפרע ולנסות להימלט. ההליך והכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 2. בבית המשפט טען המערער כי לא גנב את הרכב, אלא קיבלו מבחור שביקש ממנו להעביר את הרכב את המחסום תמורת 200 ₪. בית המשפט קבע כי ניתן להפעיל במקרה זה את הלכת החזקה התכופה, לפיה ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב בזמן לא רב לאחר הגניבה בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. בעניין דנן נמצא הרכב הגנוב בחזקת המערער, פחות מ-24 שעות לאחר שהוחנה על ידי בעליו בחניון רידינג בתל-אביב. בית המשפט לא קיבל את הסברו של המערער, לפיו אדם שאינו מכיר כלל ואותו פגש באקראי ביקש ממנו להסיע את הרכב לתחומי הרשות הפלסטינית. כן נקבע כי לא הגיוני שאותו אדם אף לא לקח מהמערער כל פרט מזהה כמו מספר טלפון או כתובת על מנת לוודא שהמערער לא יקח את הרכב לעצמו. כך גם לא הגיוני שהמערער לא ביקש כל תמורה מראש עבור העברת הרכב תוך סיכון רב לעצמו. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא מסר כל גרסה באשר למקום הימצאותו בשעות בהן נגנב הרכב ולא עשה כל ניסיון להוכיח אליבי. משכך מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בגניבת רכב. 3. באשר לאירוע במחסום הודה המערער כי אכן פרץ את המחסום, ויתכן כי פגע בשוטר שושן שעמד במחסום, אך לטענתו לא התכוון לכך ולא הסיט את הרכב לכיוון השוטר. בנוסף טען המערער כי השוטר אמנם סימן לו בידו לעצור, אך הוא הפר את הוראתו משום שחשש כי יש ברכב סמים או נשק, וכי הופתע ופחד. בית המשפט סקר וניתח את העדויות השונות בעניין ההתרחשות במחסום, אשר היו ביניהן סתירות והעדר אחידות. כן ניתח בית המשפט את יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה בה הואשם המערער. לעניין היסוד העובדתי קבע בית המשפט כי גם אם לא ניתן לקבוע כממצא מדויק היכן ניצב הרכב לפני הפגיעה בשוטר ומה היה נתיב נסיעתו, הרי שניתן לקבוע כממצא כי הרכב נסע לכיוונו של השוטר ועלול היה, לפחות לתפיסתו הסובייקטיבית, לפגוע בו. ממצא זה מסביר מדוע ניתר השוטר אחורה והצידה ונפל על הקרקע. מאחר שמדובר בעבירה של ניסיון די בכך כדי למלא אחר היסוד העובדתי של העבירה. 4. הסוגיה העיקרית בה התמקד בית המשפט היתה התקיימותו של היסוד הנפשי של העבירה. בית המשפט ציין את מחלוקת הפוסקים בסוגיה האם נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת רק בשלב הראשון של העבירה, שעניינו בהתנגדות או מניעת מעצר או עיכוב, או שמא נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת גם לגבי השלב השני של העבירה, שעניינו בפציעה או גרימת חבלה חמורה. בית המשפט אימץ את העמדה לפיה נדרשת הוכחת כוונה מיוחדת רק לגבי השלב הראשון. באשר לשלב השני נקבע כי די להוכיח מחשבה פלילית רגילה. 5. בבחינת היסוד הנפשי בנסיבות המקרה קבע בית המשפט כי הוא אינו מאמין לדבריו של המערער לפיהם לא התכוון לדרוס את השוטר, דברים שנאמרו לאחר שנודעו למערער תוצאות מעשיו. בית המשפט הסיק את אומד דעתו של המערער מנסיבות האירוע. המערער פרץ את המחסום, והיטה את רכבו לכיוון השוטר. האירוע הסתיים בפציעה בידו של השוטר, ולא מעבר לכך, רק בזכות קפיצתו של השוטר הצידה. המערער הודה כי ראה שהשוטר מסמן לו לעצור ולמרות זאת המשיך בנסיעה קדימה תוך התעלמות מהשוטר, שבין אם עמד בצמוד לרכב ובין אם עמד לפניו היה עלול להיפגע. משכך קבע בית המשפט כי ניסיונו של המערער לפגוע בשוטר באמצעות הרכב תוך כדי פריצת המחסום, גם אם לא היתה לו כוונה מיוחדת לכך, בצירוף הכוונה המיוחדת להתחמק מן העיכוב והמעצר הצפויים לו, שבה אינו כופר, די בהם כדי להביא להרשעתו בעבירת חבלה בכוונה מחמירה. יצוין כי התביעה ויתרה על הטענה כי פציעתו של השוטר מלכה מבססת אף היא עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 6. הסוגיה האחרונה בה דן בית המשפט המחוזי היתה האם השתכללה העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בעת שהתנגד המערער למעצרו. המערער טען כי ברח מהשוטרים אך משהגיע לגדר ולשער ראה שאינו יכול לטפס, נעמד ולא התנגד למעצר. לטענתו אף הוכה על ידי השוטרים. בית המשפט קבע כי עצם הבריחה מהשוטרים והניסיון לטפס על השער משכללים את העבירה. עוד נקבע כי הוכח שהמערער התנגד בכוח להורדתו מהשער, ולכל הפחות גילה התנגדות פסיבית בעת איזוקו, ואף בכך יש די כדי למלא אחר יסודות העבירה. בית המשפט לא נתן אמון בגרסתו של המערער לפיה הוכה על ידי השוטרים. גרסה זו עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט ולא ניתן הסבר מספק מדוע לא התלונן המערער על כך סמוך לאירוע, כאשר הוא נמצא במעצר בית ומיוצג על ידי סניגור כל אותה תקופה. 7. לאור כל האמור הורשע המערער בעבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; נהיגה בפזיזות וברשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 8. ביום 12.6.11 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע; פסילת רישיון נהיגה למשך 4 שנים מיום שחרורו ממאסר, וכן פסילה על תנאי של שנתיים; ופיצוי לשוטר הנפגע בסך 1,500 ₪. בית המשפט קבע כי מדובר בשרשרת מעשים חמורים המצביעים על זלזול ברכוש הפרט ועל היעדר מורא משלטון החוק ואוכפיו. בית המשפט עמד על המלצת תסקיר שירות המבחן שלא להטיל על המערער מאסר בפועל בשל החשש להטמעת דפוסים עברייניים בעת שהייה במאסר. עם זאת קבע בית המשפט כי בנסיבות של עבירות מהסוג שביצע המערער על האינטרס האישי לסגת מפני האינטרס הציבורי. זאת, הן מטעמי גמול, והן מטעמי הרתעת היחיד והרבים. מנגד שקל בית המשפט לזכות המערער את גילו הצעיר, את עברו שאיננו מכביד במיוחד, את חרטתו החלקית ואת שהייתו במעצר בית למשך תשעה חודשים. הערעור – טענות המערער 9. הערעור מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. הערעור על הכרעת הדין נסב על שתי נקודות מרכזיות: האחת היא הרשעתו של המערער בגניבת רכב, והשניה היא הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באשר להרשעה בעבירה של גניבת רכב טענו הסנגורים כי לא היה מקום להשתמש במקרה דנן בחזקה התכופה, שכן לא התמלאו התנאים לכניסה לתוך גבולות החזקה. כך סבורה הסנגוריה כי לא הוכח שהרכב הגנוב נתפס בידי המערער סמוך לביצוע הגניבה. לטענתה, חלוף זמן של כ-18 שעות, כפי שאירע במקרה דנן, בין אירוע הגניבה לבין הימצאותו של הרכב בידי המערער, יכול להתיישב אף עם תסריט הגיוני וסביר של גניבת הרכב בידי אחרים והחלפת ידיים רבות עד שהגיע לידי המערער. לטענת הסנגורים קיימת ידיעה שיפוטית באשר לגניבת רכבים לפיה הגנבים ממהרים להעביר את הסחורה הגנובה לידיים אחרות בהקדם האפשרי, ולפיכך יש לקבוע כי הפעלת החזקה התכופה תלויה בסמיכות של לא יותר משעתיים-שלוש ממועד גניבת הרכב. הסנגורים מסכמים כי יש להרשיע את המערער בעבירה של קבלת רכב גנוב תחת העבירה של גניבת רכב. 10. הנקודה השניה בה מתמקד הערעור על הכרעת הדין הינה הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באי כוח המערער מיקדו את טענותיהם בהשגה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין נדרש להוכיח קיומה של כוונה מיוחדת רק באשר להתחמקות ממעצר. עם זאת, בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המדינה הסכימה המדינה לטענה זו, וסברה אף היא כי העבירה בה הורשע המערער דורשת הוכחת כוונה מיוחדת המפורטת ברישא של סעיף 329(א) לחוק העונשין, וכן הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הניסיון הקבועה בס"ק (2) של אותו סעיף. עם זאת טענה המדינה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על היסוד הנפשי הכפול הנדרש בעבירה, וכי החלתה של הלכת הצפיות מבססת כדבעי את הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בעקבות עמדה זו, ולאחר שקיימנו דיון בנוכחות הצדדים, נעתרנו לבקשתם של באי כוח המערער להשלים טיעון בכתב בעניין החלת הלכת הצפיות, ואפשרנו למדינה להגיב אף היא. 11. באי כוח המערער מעלים תחילה טענות פרוצדוראליות. לטענתם, התביעה הצהירה בפני בית המשפט המחוזי כי היא אינה מייחסת למערער כוונה לפגוע בשוטר. לפיכך, לטענתם, התביעה אינה יכולה לטעון כעת אחרת. עוד טוענים הסנגורים כי החלת הלכת הצפיות הינה טענה חדשה בערעור המערבת קביעות עובדה ומשפט, כל זאת כאשר התשתית העובדתית המתחייבת להפעלת הכלל המשפטי לא התלבנה בערכאה הדיונית. 12. בהיבט המהותי טוענת הסנגוריה כי לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון בכלל, ועל עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין בפרט. לעמדתה, יש לעיין מחדש בהלכת ע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.09) (להלן: עניין לוינשטיין) שקבעה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות בעבירות ניסיון. לטענת הסנגורים יש להסיק משתיקת המחוקק בהגדרתו את עבירת הניסיון הסדר שלילי לעניין החלת הלכת הצפיות בדוקטרינה זו. לעמדת הסנגורים שני שיקולים מצדיקים קביעה לפיה לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון: ראשית, השיקול הלשוני, לפיו לא ניתן לומר כי אדם ניסה להשיג תוצאה מסויימת אם לא קינן בליבו רצון בהשגת התוצאה, אפילו אם ידע שזו תוצאה המסתברת בוודאות כתוצאה ממעשהו. שנית, השיקול של מקבילית הכוחות בין היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. בעבירת הניסיון ישנו חסר ביסוד העובדתי, ולפיכך נדרש יסוד נפשי מוגבר של רצון בהשגת התוצאה. כפי שבעבירת הרצח לא ניתן להחליף את הרצון במות הקורבן במודעות קרובה לודאי שכך יהיה, כך לא ניתן לוותר על יסוד הרצון בניסיון. הסנגוריה מוסיפה ומאבחנת בין עבירות מטרה לבין עבירות של ניסיון. לטענתה, בעבירות מטרה יכולה להתרחש התוצאה הרעה אותה ביקש המחוקק למנוע, או יכולה שלא להתרחש. לעומת זאת בעבירות של ניסיון לעולם לא תתרחש התוצאה הרעה. לפיכך בעבירות אלו יהיה היסוד הפיזי לעולם חסר. לבסוף סבורה הסנגוריה כי יש להפעיל במקרה זה את סעיף 34כא לחוק העונשין. 13. באשר לגזר הדין טוענים הסנגורים כי גם אם ידחה הערעור על הכרעת הדין יש מקום להקל בעונשו של המערער. לטענתם, ההחלטה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל מנוגדת להמלצת שירות המבחן. כן הם טוענים כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער ולמצבו הנפשי, וכן לשיקול השיקומי. הם סבורים כי היה על בית המשפט לתת משקל רב יותר לעובדה שהמערער שהה במעצר בית עם איזוק אלקטרוני במהלך המשפט כולו. טענות המדינה 14. מנגד טוענת המדינה באשר לגניבת הרכב כי לא נפל פגם בהחלת החזקה התכופה על ענייננו. הלכה היא כי קביעת התכיפות של החזקה תעשה בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו, וכי אורך הזמן אינו אלא חוליה אחת מכל הנסיבות שיש להביאן בחשבון. לטענת המדינה, פרק זמן של כ-18 שעות אינו פרק זמן ארוך שיש בו כדי לגרוע מתכיפות החזקה. לפרק זמן זה יש להוסיף נסיבות נוספות של האירוע: גרסתו המופרכת של המערער; טיב הרכוש הגנוב שאינו מן הסוג המחליף ידיים בנקל; הימצאותו של מפתח מברזל בסוויץ' של הרכב הגנוב; העובדה כי המערער לא העלה טענת אליבי; התנהגותו של המערער במחסום ועוד. הצטברותן של נסיבות אלו מלמדת כי החזקה היתה תכופה דיה, וכי ידו של המערער היתה בגניבה עצמה. 15. באשר להרשעתו של המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה. המדינה טוענת כי היא עקבית בעמדתה לפיה המערער לא התכוון לפגוע בשוטר ואף לא חפץ בתוצאה זו, אך לטענתה הוא היה מודע ברמה קרובה לוודאות לכך שבריחתו מהשוטרים ופריצת המחסום עלולה לפגוע באותו שוטר. בכך שקול היסוד הנפשי של המערער לכוונה פלילית, וזאת מכוח הלכת הצפיות. כמו כן, לטענת המדינה, בפני בית המשפט קמא הונחה התשתית העובדתית המאפשרת להחיל את הלכת הצפיות על המקרה דנן. מודעותו הסובייקטיבית של המערער לאפשרות פגיעתו בשוטר נלמדת מנסיבות העניין, בהן עומד שוטר במחסום והמערער דוהר לכיוונו ברכב. 16. המדינה אינה רואה הצדקה לסטות מהלכת לוינשטיין בהעדר נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה שכזו. המדינה מבהירה כי היא אינה סבורה שיש להחיל את הלכת הצפיות על כלל עבירות הניסיון, אך לטענתה מוצדק להחיל את הלכת הצפיות בנסיבות הספציפיות של עבירת החבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. זאת, לאור הערך המוגן העומד בבסיס העבירה; כוונת המחוקק; פסיקתו של בית משפט זה; ולאור המדיניות המשפטית הראויה בעבירות מעין אלו. 17. באשר לגזר הדין טוענת המדינה כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. לטענת המדינה, העונש שהוטל על המערער נותן ביטוי ראוי לחומרת העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען, כמו גם למכלול שיקולי הענישה הרלוונטיים ולנסיבותיו האישיות של המערער. כמו כן טוענת המדינה כי העונש שהוטל על המערער אינו עונש חמור כלל, וזאת אף אם יתקבל הערעור על הכרעת הדין, ובשים לב לחומרת העבירות הנוספות בהן הורשע המערער המצדיקות כשלעצמן את העונש אשר הושת על המערער. דיון והכרעה גניבת הרכב 18. המערער הורשע בגניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין. הרשעתו התבססה על החזקה התכופה, ועל כך מלינה הסנגוריה. החזקה התכופה הינה חזקה שבעובדה הנובעת מהשכל הישר וניסיון החיים, ומשמעותה היא כי עצם הימצאותה של סחורה בידיו של פלוני בסמיכות זמנים לגניבתה מאחר, יוצרת יסוד להנחה כי פלוני הוא זה שגנב את הסחורה, או שקיבל לידיו סחורה גנובה ביודעין, הכל בהתאם לנסיבות העובדתיות המקימות את החזקה. יש להדגיש כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה על ידי הנאשם, וכי משקלה של החזקה עולה ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול הנאשם להפריך את אמיתותה. "ההנחה, עולה או יורדת, מתעצמת או מידלדלת, ויכול שתהיה חזקה, קרובה לוודאי או רק קלת-ערך, הכל בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 79-80 (1978) (להלן: עניין ביבס); כן ראו ע"פ 6695/04 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.06); ע"פ 831/81 שרף נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 174 (1983) (להלן: עניין שרף)). מדברים אלו עולה כי לא ניתן להיענות לבקשת הסנגוריה לקבוע קו גבול מסוים של סמיכות זמנים שעד אליו תוכל לקום החזקה התכופה, וממנו ואילך לא ניתן יהיה להשתמש בחזקה זו. כאמור, החזקה אינה תלויה רק בסמיכות הזמנים אלא קמה ועולה בהתאם לכלל נסיבות המקרה. "הלכה פסוקה היא שאין לקבוע מסמרות לענין התקופה אשר בה עדיין נחשבת החזקה כתכופה לעניין זה" (ע"פ 391/70 בן הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 283, 286 (1971)). 19. אכן, במציאות החיים בישראל יתכנו מקרים בהם רכב שנגנב יעבור מידיו של הגנב תוך פרק זמן קצר (ראו ת"פ (שלום ת"א-יפו) 2725-07 מדינת ישראל נ' אלטויל (לא פורסם, 19.5.11); ת"פ (מחוזי חיפה) 340/01 מדינת ישראל נ' עאבד (לא פורסם, 25.3.02)). עם זאת, הגם שקיימת אפשרות כזו אין הדבר מפחית מההסתברות לפיה אדם שמחזיק רכב שנגנב גם סמוך ל-24 שעות לפני כן מעורב בגניבתו. אלא שאם סמיכות הזמנים הינה הנסיבה המרכזית המקימה את החזקה, הרי שפרק זמן של קרוב ל-24 שעות לאחר גניבת הרכב יקים חזקה בעלת משקל לא גבוה. לפיכך, ולמצער ככל האמור בגניבת רכב, ניתן יהיה להסתפק בראיה בעלת משקל נמוך יחסית להפרכת החזקה. 20. בנסיבות העניין דנן איני רואה מניעה להסתמך על החזקה התכופה לצורך הרשעתו של המערער בעבירה של גניבת רכב. הרכב נמצא בחזקת המערער כ-18 שעות לאחר שנגנב. מדובר בפרק זמן קצר יחסית. השתלבות סמיכות הזמנים עם יתר נסיבות המקרה מקימות את החזקה התכופה ללא כל קושי. התנהגותו של המערער במחסום המשטרתי יחד עם העובדה שנמצא מפתח ברזל בסוויץ' הרכב הגנוב מחזקים את התקיימותה של החזקה. נסיבות אלו מצדיקות להסיק באמצעות החזקה התכופה כי המערער היה מעורב בגניבת הרכב. עם זאת, מאחר שהנסיבה העיקרית להקמת החזקה לצורך הרשעה בעבירה של גניבת רכב, במובחן מעבירה של קבלת רכב גנוב, הינה סמיכות הזמנים, הרי שנדרשה מהמערער ראיה בעלת משקל נמוך יחסית, כגון הסבר מניח את הדעת, על מנת להפריך את החזקה ולהפחית את ההרשעה לקבלת רכב גנוב. 21. הפרכת החזקה התכופה אינה תלויה במהימנות שמייחס בית המשפט להסברו של הנאשם, אלא באפשרות היתכנותו של ההסבר שניתן (עניין שרף, בעמ' 178). אלא שבמקרה דנן מסר המערער גרסה מופרכת אשר אין בכוחה להפריך את החזקה התכופה שקמה נגדו. למעשה, הסנגוריה אינה חולקת על כך שלו קמה החזקה התכופה הרי שאין הסברו של המערער יכול להפריך אותה. המערער טען כי פגש באופן אקראי באדם שהציע לו להעביר את הרכב לרמאללה תמורת 200 ₪. המערער לא מסר במהלך המשפט את שמו של אותו אדם או כל פרט אחר מזהה לגביו. גרסה זו נשמעת מופרכת ותמוהה. היתכן כי אדם שפגש את המערער באופן אקראי נתן לו רכב שגנב וביקש ממנו להעביר את המחסום מבלי שיהיו להם פרטי ההתקשרות אחד של השני, ומבלי שיהיה להם דרך לערוב אחד להתחייבויותיו של השני? כפי שציין בית המשפט קמא, המערער אף לא מסר כל גרסת אליבי למקום הימצאותו במועד גניבת הרכב. רק בשלב הסיכומים העלה סנגורו של המערער טענה כי המערער מסר לו שם של אדם איתו נסע בטרמפ לירושלים, אך אותו אדם סירב לבוא להעיד. על כך כבר נאמר כי "אין לומר כי יש באזכור הסתמי האמור של שמות, ללא פרטים מזהים ברורים וללא שמץ ראיה נוספת, כדי לעורר אמון ועל-כן רב הנעלם מן הגלוי" (עניין ביבס, פסקה 7). המסקנה היא, אם כן, כי בדין הורשע המערער בגניבת רכב, ודינו של הערעור בעניין זה להידחות. סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין והלכת הצפיות 22. עבירה נוספת בה הורשע המערער הינה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, שזו לשונו: העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים: (1) ... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר; בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, הצדדים אינם חלוקים ביניהם עוד באשר ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירה זו. היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי כפול של כוונה. ראשית יש להוכיח, בהקשר העניין שבפנינו, כי הנאשם התכוון להתנגד למעצר או לעיכוב כדין או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. על התקיימותו של יסוד נפשי זה אצל המערער אין חולק. בשלב השני מעגן ס"ק (2) עבירת ניסיון התנהגותית. לפיכך יש להוכיח כי התקיים יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" לפגיעה באדם, ולא ניתן להסתפק במחשבה פלילית באשר לאפשרות פגיעה באדם כאמור (ראו ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 32 (לא פורסם, 5.5.08); ע"פ 4667/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 9.6.94)). לעניין זה אין הצדדים בענייננו חלוקים כי לא הוכחה כוונה של המערער לפגוע בשוטר. עם זאת טוענת המדינה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות ובאמצעותה למלא אחר היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה. הסנגוריה מתנגדת לכך הן מטעמים פרוצדוראליים, והן מטעמים מהותיים, ובכך נדון כעת. 23. תחילה באשר לטענותיה הפרוצדוראליות של ההגנה. לטעמי אין בטענות אלו ממש. כפי שהדגישה המדינה היא אינה שבה מהצהרתה בפני בית המשפט קמא לפיה לא הוכח שהמערער התכוון לפגוע בשוטר. עם זאת, היא טוענת כעת כי ניתן להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה באמצעות הוכחת התקיימותה של הלכת הצפיות, השקולה, לטעם המדינה, לכוונה. כמו כן, בניסיונה לבסס את התקיימותה של הלכת הצפיות על המקרה דנן עושה המדינה שימוש בעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. משכך, איני רואה מניעה פרוצדוראלית להעלאת הטענה גם בשלב זה. 24. נותר לדון בטענה המהותית של המערער כי אין מקום להחלתה של הלכת הצפיות על עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. סעיף 20(ב) לחוק העונשין מעגן את הלכת הצפיות וקובע כי "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". דהיינו, המחוקק רואה שקילות מוסרית בין כוונה לגרום לתוצאה לבין צפיית התרחשות התוצאה ברמת הסתברות הקרובה לוודאי (ראו רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 571-572 (31.3.05) (להלן: עניין ביטון); עניין לוינשטיין, פסקה 37). כלל הצפיות הוחל על ידי המחוקק על כל עבירות התוצאה הדורשות יסוד נפשי של כוונה. הפסיקה הרחיבה והחילה את כלל הצפיות גם על עבירות התנהגות הדורשות יסוד נפשי של מטרה, אך נקבע כי כל עבירת מטרה תיבדק לגופה ויוחלט האם יש מקום להחיל עליה את הלכת הצפיות, בהתאם לאופיה ותכליתה של העבירה המסוימת (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, פסק דינו של הנשיא ברק (1996); עניין ביטון; עניין לוינשטיין, פסקה 37). הכלל שנקבע הוא כי "בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות" (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 29.6.05) (להלן: עניין אלקורעאן)). 25. החלת הלכת הצפיות בעבירות מטרה נידונה מספר פעמים על ידי בית משפט זה. כך למשל נקבע כי בעבירת לשון הרע אין להחיל את כלל הצפיות ונדרשת כוונה ממש, זאת לאור חשיבותו של חופש הביטוי (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985) (להלן: עניין בורוכוב)). בעניין אלקורעאן נידונה עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 לחוק העונשין. נקבע כי כלל הצפיות יחול על עבירה זו וזאת לאור תכלית העבירה שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך (עניין אלקורעאן, פסקה 10). 26. בעניין דנן מבקשת ההגנה לדון מחדש בהלכת לוינשטיין, ולקבוע כי לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון. לכך אין בידי להסכים. בעניין לוינשטיין, אשר ניתן ביום 19.2.09 מפי השופט ח' מלצר, נקבע כי אין מניעה להחיל את הלכת הצפיות על עבירות ניסיון, אם נקבע שיש להחיל את הלכת הצפיות על העבירה המוגמרת: "אמנם, מבחינה ראייתית קשה יותר לרוב להוכיח את קיום היסוד הנפשי המיוחד של "כוונה" בעבירת המטרה כאשר העבירה לא יצאה מגדר שלב הניסיון, מאשר במצב בו ביצוע העבירה הושלם (ראו: רע"פ 7560/01 התובע הצבאי הראשי נ' שובין, פ"ד נט(3) 931 (2004)). ברם, אין משמעות הדבר שלא ניתן עקרונית לעשות שימוש בכלל הצפיות להוכחת היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש העבירה המוגמרת. משהוכיחה התביעה את קיום היסוד הנפשי המיוחד של המטרה להוצאתה לפועל של העבירה המוגמרת (כפי שעשתה במקרה דנן) - אין כל מניעה להמשיך ולעשות שימוש בכלל הצפיות כדי להוכיח את קיום היסוד הנפשי המיוחד של "כוונה לפגוע" בקשר עם העבירה המוגמרת. אם קיימת שקילות מוסרית בין רצון לגרום לתוצאה מזיקה לבין צפייה במידה קרובה לוודאות לקרות התוצאה (וכך נקבע לגבי העבירה בה עסקינן), שקילות מוסרית זו עומדת בעינה אף אם העושה נכשל בהשלמת ביצועה של העבירה, שהוכח כי הוא התכוון לבצעה" (עניין לוינשטיין, פסקה 41). הלכה זו עומדת על מכונה, ניתנה רק לאחרונה, בהסכמת כל שופטי ההרכב. הלכה זו אף הוזכרה ויושמה על ידי בית משפט זה בהרכב שונה (ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.10) (להלן: עניין קילאני)). איני רואה, אם כן, כל הצדקה לשוב ולבחון הלכה זו פעם נוספת. "יש לנהוג זהירות במגמה של סטייה מתקדימים שנקבעו בעבר בבית משפט זה" (בג"צ 1375/06 גדרה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (לא פורסם, 24.10.06)). 27. מעבר לדרוש אתייחס בקצרה לטענותיהם המרכזיות של באי כוח המערער. הסנגורים טוענים כי מבחינה לשונית לא ניתן לומר כי אדם ניסה להשיג תוצאה מסוימת אם לא רצה להשיג את אותה תוצאה, אלא רק ידע שזו תוצאה המסתברת בוודאות כתוצאה ממעשהו. אלא שלעניין זה איני רואה מדוע יש להבחין בין החלת הלכת הצפיות על עבירות מטרה לבין החלת הלכת הצפיות על עבירות ניסיון. גם באשר לעבירות מטרה המשמעות הראשונית היא כי הנאשם חפץ בתוצאה מסוימת. למרות זאת פירש בית המשפט את המונח ככולל גם צפיית התוצאה ברמה גבוהה מאוד. כך למשל הסביר זאת הנשיא ברק באשר למונח "כוונה לפגוע" המופיע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: "דומה, כי המשמעות הרגילה והטבעית של המונח "כוונה", לעניין השגתה של תוצאה פלונית, היא ראיית הנולד של התרחשות התוצאה ורצון להשיגה (ראה: ע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 141, בעמ' 152; ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 292, בעמ' 298. ניתן לכנות זאת כ"מזימה ישירה" (dolus directus) (ראה פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 593). עם זאת, אין זו המשמעות היחידה של הביטוי "כוונה" בהקשר זה. מבחינה לשונית ניתן לכלול במושג זה משמעות נוספת, שאף כי אינה טבעית ורגילה, היא קיימת ומוכרת. משמעות זו כוללת מצב דברים, שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו. ניתן לכנות זאת כ"מזימה עקיפה" (dolus indirectus) (ראה פלר, שם)" (עניין בורוכוב, בעמ' 214). כך גם באשר לעבירות הניסיון. אמת, המשמעות הראשונית של ניסיון להשיג תוצאה מסוימת כוללת רצון וחפץ בהשגת אותה תוצאה. אך המשמעות הרחבה יותר עשויה לכלול גם אפשרות של מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג ללא רצון בהשגת התוצאה עצמה (ראו גם גבריאל הלוי תורת דיני העונשין-כרך ב 531-532 (2009)). 28. מוסיפים הסנגורים וטוענים כי החלת הלכת הצפיות על עבירות ניסיון פוגעת בעיקרון מקבילית הכוחות בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי שבעבירה. מאחר שבעבירת ניסיון לא מתרחשת התוצאה, הרי שמדובר בחסר ביסוד העובדתי, שיש לחפות עליו, כך הטענה, במסגרת היסוד הנפשי על ידי הוכחת רצון בהשגת התוצאה, ללא שימוש בהלכת הצפיות. אף אם אניח כי אכן יש תוקף לעיקרון מקבילית הכוחות (וראו ביקורתו של יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 271 (1997)), אין בידי לקבל את טענת ההגנה. ראשית, איני מסכימה להבחנה שעורכים הסנגורים בין עבירות מטרה לבין עבירות ניסיון. גם בעבירות מטרה לא חייבת להתרחש התוצאה לצורך הרשעה, ועדיין נקבע כי ניתן להחיל בעבירות אלו את הלכת הצפיות. העובדה שבמקרים רבים בהם הוחלה הלכת הצפיות בעבירות מטרה התרחשה התוצאה בפועל אינה משנה לקביעה העקרונית לפיה ניתן יהיה להחיל את הלכת הצפיות גם מקום בו לא התרחשה התוצאה. שנית, מאחר שנקבע כי ישנה שקילות מוסרית בין כוונה לגרום לתוצאה לבין צפיה בהסתברות בדרגה גבוהה להתרחשות התוצאה, ואף בהנחה שהאשמה המוסרית של צפייה ודאית נמוכה במידה מסוימת מהאשמה המוסרית הנעוצה בכוונה, אני סבורה כי הלכת הצפיות עונה אחר דרישת "מקבילית הכוחות" בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי גם במסגרת עבירות הניסיון. יש לזכור כי המחוקק דרש לצורך הרשעה בעבירת ניסיון הוכחת יסוד נפשי של מטרה לבצע את העבירה המוגמרת, וזאת לצד היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה המוגמרת (ראו עניין לוינשטיין, פסקה 40). האפשרות להוכיח חלף המטרה צפיית אפשרות קרובה לוודאי עדיין מצריכה (בדרך כלל) הוכחת יסוד נפשי מוגבר בעבירת ניסיון יחסית לזה הנדרש לצורך הוכחת העבירה המוגמרת. 29. באשר להחלת הלכת הצפיות על עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, הרי שבעניין זה נקבעה כבר הלכה לפיה ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירה זו. בעניין קילאני נקבע מפורשות כי הלכת הצפיות תחול על עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. השופט הנדל נימק מסקנה זו באומרו: "התכלית היא להלחם נגד פגיעות בגוף (כותרתו של פרק י') בדמות סיכון חיים. מטרת החוק הינה להרשיע ולהעניש את העושה מעשה שיש בו לסכן חיים. על אף שאדם צפה באפשרות קרובה לוודאי את התוצאה של סיכון חיי אדם ובכל זאת פעל כפי שפעל – אין סיבה להכריז עליו כנעדר כוונה, כפי שזו מוגדרת בסעיף. הנכונות לבצע מעשה חרף הצפייה הקרובה לוודאי שתבוצע עבירה, שיש בה לסכן חיים, כמוה ככוונה פלילית. לא הוצג בפנינו נימוק, המושתת על פרשנות תכליתית, המבקש לבאר מדוע אין לצעוד בדרך זו" (עניין קילאני, פסקה 5). משנקבע כך כהלכה אין מקום לבחון שנית את הסוגיה, ויש לקבוע כי הלכת הצפיות תחול על העבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. משהגענו למסקנה זו נותר לבחון בנסיבותיו הפרטניות של העניין האם הוכח כי יש להחיל את הלכת הצפיות במקרה הנידון. מן הכלל אל הפרט 30. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער התכוון למנוע או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין. בנוסף, כאמור, יש להוכיח קיומה של כוונה מיוחדת לפגוע באדם, או לחלופין להוכיח כי המערער צפה אפשרות קרובה לוודאי לפגיעה באדם. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, ובכך לא מצאתי להתערב, כי המערער ראה את השוטר במחסום מאותת לו לעצור. למרות זאת התעלם מכך המערער והמשיך לנסוע לכיוונו של השוטר במחסום. רק בשל האינסטינקט הבריא של השוטר אשר קפץ מיד הצידה נמנעה פגיעה חמורה בשוטר. בנסיבות אלו ברי כי המערער צפה אפשרות קרובה לוודאי לפגיעה בשוטר באמצעות רכבו (ראו גם עניין קילאני, פסקה 6). משכך, הרשעתו של המערער בדין יסודה. הערעור על העונש 31. העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת העבירות בהן הורשע. מלבד הפגיעה ברכוש הנובעת מגניבת רכב הרי שהמערער נהג בזלזול חמור באנשי אכיפת החוק, לא שעה לאיתותי השוטרים לעצור במחסום, פרץ אותו, ואף המשיך לברוח מהשוטרים ולהתנגד למעצרו. והחמור מכל, בהתנהגותו גרם המערער לסיכון ממשי לגופו של השוטר אשר עמד במחסום ומילא את תפקידו. תושיית השוטר אשר קפץ הצידה היא שמנעה תוצאה חמורה בהרבה מזו שהתרחשה. בנסיבות אלו איני סבורה כי העונש שהוטל על המערער חמור במיוחד, ויש בו כדי להביא בחשבון את הנסיבות לקולא. אכן, המלצת שירות המבחן היתה להטיל על המערער עונש של מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות. עם זאת, כידוע, אין המלצת שירות המבחן מחייבת את בית המשפט, אשר שוקל מעבר לפן השיקומי שיקולים רלוונטיים נוספים, כפי שציין הנשיא שמגר: "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה. ... השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע. מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד" (ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 318 (1981)). לטעמי במקרה זה העונש שהוטל על המערער מאזן נכונה בין השיקולים ואין מקום להתערבותנו בעניין. מתסקיר שירות המבחן המעודכן נראה כי המערער הינו אסיר חיובי בעל מוטיבציה לשיקום. יש לעשות מאמץ לשלבו בהליך טיפולי על מנת שיחזור לדרך הישר לאחר שיסיים לרצות את עונשו. הייתי מציעה לחברי, אם כן, לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. התכלית החקיקתית בבסיס סעיף 329(א) - הכולל הן עבירות התנהגות והן עבירות תוצאה - היא למנוע ביצוע עבירה שונה או נוספת, אגב ביצוע העבירה המקורית של התנגדות או מניעת מעצר או עיכוב. במקרה דנן, המערער ביקש לחמוק ממעצר או עיכוב, ותוך כדי כך ניסה לפגוע בשוטר ברכב בו נהג, וכפי שנפסק בעבר, רכב יכול לשמש כ"נשק מסוכן" לצורך ס"ק(2) (ע"פ 1184/00 מחמד ג'מאל נ' מ"י, פ"ד נד (3),159 168 (2000). עצם נכונותו של המערער לפגוע בשוטר מתוך כוונה לחמוק ממעצר או עיכוב כדין - למרות הצפייה הקרובה לוודאי כי עלולה להיגרם לשוטר חבלה חמורה - שקולה אפוא לכוונה פלילית. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ז באב תשע"ב (5.8.12). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11054920_B07.doc עכ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il