מאיר עטר נ. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 5490/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5490/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: מאיר עטר נ ג ד המשיבות: 1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. אגד תשתית בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ה"פ 189/06 מיום 14.5.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: י"א בסיון התשס"ז (28.5.2007) בשם המערער: עו"ד ארנון שוטלנד בשם המשיבה 1: עו"ד ארנה קדר, עו"ד קרן כוכבי בשם המשיבה 2: עו"ד ניר אמודאי פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת רות רונן). עניינו של הערעור הוא החלטת אגד תשתית בע"מ (המשיבה 2) להפסיק את שאילתו של המערער מאגד (המשיבה 1). אציע לחברי לדחות את הערעור. 1. המערער הוא חבר באגד - היא המשיבה 1 - שהינה אגודה שיתופית, והוא מועסק בה כנהג. החל מאמצע שנת 2005 הושאל המערער למשיבה 2 ותפקד כנהג בשורותיה במסגרת הסכם אספקת שירותים וכוח אדם בין המשיבות. באותה עת הוחזקו כל מניותיה של המשיבה 2 בידי חברת אגד תעבורה בע"מ. אגד החזיקה ב- 50% ממניות אגד תעבורה. כלומר, המשיבה 2 היתה בתקופה הרלוונטית "חברה-נכדה" של אגד. מתגובת המשיבות עולה כי במועד מאוחר יותר השתנה מבנה האחזקות באופן שהמשיבה 2 מוזגה לתוך חברת אגד תעבורה והחברה הממוזגת היא זו המפעילה כיום את הקווים שהופעלו על ידי המשיבה 2. בתקופה הרלוונטית לערעור, הפעילה המשיבה 2 קווי תחבורה ציבורית באיזור הנגב המערבי. קווים אלה הופעלו בעבר על ידי אגד והועברו להפעלתה של המשיבה 2 לאחר שזו זכתה במכרז. המערער שימש בעבר שנים ארוכות כנהג אגד באיזור זה, הסמוך למקום מגוריו, ולאחר השאלתו החל משמש כנהג מטעם המשיבה 2 באותו איזור. מוקד הסכסוך בינו לבין המשיבה 2 הוא עצירה של עשר דקות בכל כיוון שנהג המערער לבצע בעת נסיעתו בקו 379 הנוסע מהמועצה האיזורית אשכול לתל אביב ובחזרה. המשיבה 2 התרתה במערער שיפסיק ממנהגו ויבצע את הנסיעה ברציפות כמתחייב מסידור העבודה שניתן לו, ואילו המערער מיאן. לאור זאת הודיעו המשיבות למערער ביום 12.1.2006 על הפסקת השאלתו למשיבה 2 וחזרתו לעבודה בשורות המשיבה 1. כנגד החלטה זו של המשיבות הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי וביקש כי בית המשפט יבטל את החלטת המשיבות לעניין הפסקת ההשאלה, יצווה על המשך העסקת המערער בשירות המשיבה 2 ויורה לה לאפשר לו לקיים את ההפסקה האמורה במהלך נסיעתו. המערער טען כי המשיבה 2 כפופה לחיובים המופיעים בתקנון אגד בכל הנוגע לתנאי הנהגים המועסקים בה, וביסס טענה זו על כך שהמשיבה 2 נמצאת בשליטתה של אגד ולמעשה פועלת כזרועה הארוכה. לשיטתו, משכך הם פני הדברים הרי שהמשיבה 2 היתה מודעת להוראות בתקנונה של החברה האם הנוגעות לתנאי העסקת העובדים והיה עליה לפעול על פיהן. עוד טען המערער כי האיסור שהוטל עליו לבצע את ההפסקה בנסיעה גורם לו להפר את הוראת תקנה 168 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 המורה על זמני מנוחה בהם חייב נהג הנוהג ברכב ציבורי בעת שהוא נוהג זמן ארוך ברציפות. לטענת המערער לשון התקנה מורה על כך שהוא חייב לבצע הפסקה של חצי שעה בתוך מהלך נהיגה של ארבע שעות, ואם לא יבצע את ההפסקה אותה ביקשה המשיבה 2 למנוע ממנו הוא יפעל בניגוד להוראות התקנה. עוד טען המערער כי בהפסקת השאלתו היה משום חוסר תום לב מצד המשיבות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי (השופטת רות רונן) דחה את כל טענותיו של המערער. לעניין תחולתו של תקנון אגד על המשיבה 2 קבע בית המשפט כי המשיבה 2 לא אימצה את תקנון אגד מעולם, ולמערער לא היתה כל סיבה להניח שזהו מצב הדברים. בית המשפט אף קבע שהמערער לא הוכיח שהמשיבה 2 היתה מודעת לזכויותיו על פי תקנון אגד וכי אין לייחס לה ידיעה כזו רק מפני שאגד מחזיקה בעקיפין במניותיה. בכל מקרה קבע בית המשפט כי גם לו היתה מוכחת ידיעה של המשיבה 2 עדיין לא היה בכך כדי לחייבה לנהוג על פי תקנון אגד כיוון שהחובה לקיים את התקנון מוטלת רק על אגד ולא על המשיבה 2. עוד ציין בית המשפט כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים על כך שהסדר ההשאלה לא נכפה על המערער, אלא הוא בחר בו על מנת להמשיך ולעבוד בסמוך למקום מגוריו, והוא יכול היה בכל עת לשוב ולעבוד באגד, שם שמורות לו מלוא זכויותיו על-פי התקנון. לעניין תקנה 168 קבע בית המשפט המחוזי כי מן הסעדים שביקש המערער בהמרצת הפתיחה נלמד שהוא סבור שהוא זכאי להפסקת התרעננות של חצי שעה בתום נהיגה של ארבע שעות. עם זאת בסיכומיו הציג המערער גישה אחרת והיא שהוא זכאי להפסקה במהלך ארבע שעות הנהיגה. בית המשפט קבע כי שינוי זה מהווה הרחבת חזית, שכן במהלך כל הדיון התייחסו המשיבות לשאלה האם המערער נדרש לנהוג פרק זמן הארוך מארבע שעות ולא ניתנה להן הזדמנות לטעון לעניין פרשנות התקנה כפי שהיא מופיעה בסיכומי המערער. בית המשפט אף הביע דעתו כי ניסוח התקנה אינו בהיר דיו. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח שהוא נוהג יותר מארבע שעות ברציפות ובנוסף קבע שהמערער חרג במודע מן הסדר שנקבע לו בסידור העבודה, כפי שעוד יפורט, ובכך הוסיף לזמן הנהיגה שלו. בית המשפט הוסיף וקבע שאפילו נניח שהמערער זכאי להפסקה של חצי שעה בתום שלוש וחצי שעות, עדיין הדבר ניתן ואפשרי כיוון שיש באפשרותו לערוך הפסקה מיד עם הגעתו לתחנתו האחרונה בתל אביב ולבצע לאחר ההפסקה את הפעולות הנלוות לנהיגת האוטובוס אשר נכללות בהגדרת נהיגה בתקנה 168– בדיקה טכנית ובטחונית של האוטובוס לאחר גמר הנסיעה. זאת למד בית המשפט מסידור העבודה ומלוח הנסיעות של המערער. בית המשפט קבע גם שמן הראיות הוכח שהמערער אינו עורך את העצירה רק כדי לקיים את מצוות תקנות התעבורה אלא מפני שזהו הרגל נוח. לראיה הביא בית המשפט את העובדה שהמערער מקיים עצירה דומה גם בדרכו חזרה מתל אביב, וזאת לאחר נסיעה של פחות משעה. לאור ממצאים אלה קבע בית המשפט גם כי אין לומר שהפסקת שאילתו של המערער על ידי המשיבה 2 נעשתה בחוסר תום לב, שכן המערער הפר את הוראות המשיבה 2 ופעל בניגוד לסידור העבודה שניתן לו. בית המשפט קבע שזכויותיו של המערער לא נפגעו מכך שבעקבות הפסקת ההשאלה הוא נאלץ לעבוד בסניף באר שבע של אגד, שהוא הסניף הקרוב למקום מגוריו. עם זאת המליץ בית המשפט כי המשיבה 2 תיאות לקבל את המערער חזרה לשורותיה אם יסכים לקבל עליו את הוראותיה. טענות הצדדים 3. בערעורו תוקף המערער את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו קביעת בית המשפט לפיה הפרשנות של תקנה 168 כפי שהופיעה בסיכומיו היא הרחבת חזית הינה קביעה מוטעית, שכן בית המשפט שגה בהבנתו את הסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה. המערער מרחיב טיעוניו בדבר פרשנות התקנה וטוען כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זמני הנסיעה והאפשרות שלו לקיים הפסקה בטרם הוא מבצע את הבדיקות שלאחר הנסיעה הינן קביעות מוטעות. לעניין תחולת תקנון אגד על המשיבה 2 שב המערער וטוען כי מבנה האחזקות של אגד במשיבה 2 מלמד על ידיעה של המשיבה 2 בדבר תקנון אגד וכפיפותה לו בכל הנוגע לזכויותיו כעובד. עוד טוען המערער כי דווקא העובדה שלא התקשר עם המשיבה 2 בחוזה עבודה מלמדת שהמשיבה 2 קיבלה על עצמה את כל החובות של אגד כמעסיקתו, כפי שחובות אלו מופיעות בתקנון אגד. הוא שב גם על טענותיו בדבר חוסר תום לב של המשיבות בהתנהלותן כלפיו, בין היתר כיוון שלטענתו סירבו המשיבות לחשוף מסמכים שונים וביניהם רישיון הקו הרלוונטי וההסכם ביניהן. המשיבה 1 - אגד – טענה בתשובתה שהמשיבה 2 הינה חברה עצמאית שאיש ממנהליה הפעילים אינו חבר אגד. עם זאת ציינה אגד כי דירקטוריון המשיבה 2 מורכב בחלקו מנציגי אגד. לגישתה של אגד תחולתו של תקנונה היא כלפיה בלבד, ומרגע שהושאל המערער למשיבה 2 היה עליו לפעול על פי הוראות מנהליו שם. אגד אינה יכולה, לשיטתה, להתערב בניהול המשיבה 2 ולכפות עליה העסקת נהג או את תנאי העסקתו מכוח חובות המוטלים על אגד בתקנונה. חובות אלה מתמצים באספקת עבודה לחברי אגד בבית פנימה ולא במסגרת יחסי השאלה בין חברות אחרות. במסגרת יחסים אלה מתפקדת אגד, כהגדרתה, כמעין קבלן כוח אדם. לעניין תקנה 168 סומכת אגד ידיה על הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי ואף מוסיפה שבדיונים שנערכו לאחרונה בכנסת בעניין שינוי נוסח התקנה הועדפה הפרשנות לפיה המנוחה צריכה להינתן בתום ארבע השעות ולא במהלכן. אגד טוענת כי סניף באר-שבע, בו הועסק המערער משהופסקה השאלתו, הינו הסניף הקרוב למקום מגוריו ולפיכך אין בהעסקתו שם משום חוסר תום לב מצידה. המשיבה 2 טוענת כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לזמן הנסיעה של המערער. לעניין תחולת התקנון טוענת המשיבה 2 כי לא קמה עילה להרמת מסך בינה לבין אגד כחברה אם. לעניין פרשנות תקנה 168 מצטרפת המשיבה 2 לטענותיה של אגד ומוסיפה כי המערער עצמו גרם לה להפר את תקנות התעבורה בכך שבבצעו את ההפסקה פעל בניגוד לתנאי הרישיון של המשיבה 2. בכל מקרה טוענת המשיבה 2 כי המערער אינו זכאי לכל סעד ממנה כיוון שהיא אינה מחויבת להמשיך ולשאול עובדים וזכותה להפסיק את הסדר השאילה על פי שיקול דעתה. דיון 4. בענייננו אין צורך להכריע בשאלת הפרשנות הנכונה של תקנה 168 לתקנות התעבורה. זו לשון התקנה: שעות נהיגה 168. (א) הנוהג רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו עולה על 6000 ק"ג... (1) ... (2) ... (3) יפסיק נהיגתו לחצי שעה לפחות במשך כל תקופת נהיגה של 4 שעות רצופות כאמור בתקנת משנה (ג), למעט הפסקות לפי תקנת משנה זו; (4) ... (5) ... (ב) ... (ג) בתקנה זו, "נהיגה" – נהיגה בפועל, עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי או בטיפול במטען המובל עליו ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור או טיפול בנוסעים המוסעים ברכב, לרבות ההפסקות לפי פסקאות (3) ו- (4) לתקנת משנה (א), והמתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין. אכן, לשון התקנה אינה בהירה, ועניין זה כבר הועלה בפסיקה (ראו: רע"פ 4561/99 מישל אילת הסעות בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.11.1999)). המחלוקת היא בשאלה אם הפסקת ההתרעננות צריכה להיערך בתום נסיעה של ארבע שעות או תוך כדי ארבע השעות, כלומר לאחר שלוש וחצי שעות לכל היותר. ואולם בית המשפט המחוזי קבע קביעות עובדתיות לפיהן הן לפי הפרשנות האחת והן לפי הפרשנות האחרת סידור העבודה של המערער מאפשר לו לעמוד בהוראות התקנה. בקביעות אלו לא מצאתי עילה להתערב חרף טענות המערער. אבאר: על פי סידור העבודה שקבעה המשיבה 2 היתה קבועה למערער הפסקה בין 6:25 עד לשעה 07:00, אז היה אמור המערער להתחיל את נסיעתו שכללה נסיעה בין ישובי המועצה האיזורית אשכול ולאחר מכן נסיעה ישירה מהמועצה לכיוון תל אביב. המערער לא פעל על פי סידור העבודה האמור והחל את הנסיעה בשעה 6:35 כיוון שנסע קודם לכן לביתו ושם ביצע הפסקה. הפסקה זו אינה רלוונטית לצורך חישוב זמן הנסיעה. המערער צריך היה לפעול על פי הנחיות סידור העבודה, ולפיכך יש להתחשב רק בזמן היציאה הקבוע בסידור העבודה לצורך חישוב זמן הנסיעה. אם-כן, הנחת היסוד היא שהמערער יוצא בשעה 07:00 מנקודת המוצא. השאלה המרכזית היא כמה זמן לוקח לו להשלים את משימת הנהיגה עד הגיעו לתחנה בתל אביב. בעניין זה הובאו ראיות והמערער עצמו נחקר בנושא. בחקירתו הנגדית אמר המערער כי ללא ההפסקה הוא מגיע לתל אביב בשעה 10:30, כלומר שלוש וחצי שעות לאחר תחילת הנסיעה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון). על פי סידור העבודה, הנסיעה הבאה של המערער מתחילה בשעה 12:15. עמדת המשיבה 2 היא שאין מניעה שבהגיעו לתל אביב, אם נהג במשך שלוש וחצי שעות, יקיים המערער הפסקה מייד עם הגיעו לתחנה ורק לאחר מכן יבצע את הפעולות הכרוכות בסיום הנסיעה. בית המשפט המחוזי קיבל עמדה זו של המשיבה 2 חרף טענותיו של המערער לפיהן הדבר אינו הגיוני ומנוגד לכללי הבטיחות והאבטחה הנהוגים. איני מוצאת שיש מקום להפוך קביעה זו של בית המשפט המחוזי. אם המשיבה 2, האמונה על בטיחות ובטחון הנוסעים בקוויה גורסת כי ניתן לקיים הפסקה בין גמר הנהיגה לבין הפעולות הנדרשות לסיום הנסיעה, חזקה עליה כי כך הוא הדבר. מכל מקום, לו רצה המערער לסתור טענה זו, לא היה די בטענות כלליות הפונות ל"שכל הישר" אלא נדרש לבסס את הטיעון כדבעי, וכך לא נעשה. מכאן עולה שגם לגרסת המערער, אם הוא היה יוצא במועד הקבוע לו בסידור העבודה, היתה הנסיעה אורכת שלוש וחצי שעות לכל היותר. נמצא כי לפי שתי הפרשנויות הנזכרות לתקנה 168 אין המערער עובר על הוראות התקנה בנוהגו לפי סידור העבודה. לפי הפרשנות האחת הוא יכול לנסוע שלוש וחצי שעות, לקיים הפסקה של חצי שעה ואז לחזור לסיים את פעולות הנהיגה. לפי הפרשנות השניה, ודאי וודאי שאינו מפר את הוראות התקנה שכן הוא נוסע כשלוש וחצי שעות וגם אם הוא מבצע מיד לאחר מכן את פעולות סיום הנסיעה האורכות, לשיטתו, עד חצי שעה, עדיין הוא מסיים את פעולת הנהיגה תוך ארבע שעות ויכול לקיים הפסקה על פי הנדרש בתקנה. יצוין כי מן הראיות ניתן להתרשם שלא רק הקפדה על תקנות התעבורה עמדה בראש מעייניו של המערער בעת שערך את הפסקותיו המסורתיות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהפסקות אלו נערכו גם בדרך חזרה מתל אביב לאחר כחמישים דקות נסיעה בלבד, וכי אורכן של ההפסקות היה עשר דקות ולא חצי שעה כפי שמתחייב מן התקנה לשיטתו של המערער. ממצאים אלה מורים על כך שהתנהגותו של המערער נבעה גם מרצונו לשמור על הרגליו מימים ימימה וחוסר נכונותו לכוף רצונו זה בפני הנחיות המשיבה 2. 5. גם בטענותיו של המערער בדבר תחולת תקנון אגד על המשיבה 2 אין ממש. אין מחלוקת כי המשיבה 2 לא קיבלה על עצמה במפורש את החובות שבתקנון אגד לעניין תנאי העובדים, אולם המערער טוען כי היא כפופה לחיובי התקנון מכוח העובדה שאגד היא בעלת השליטה בעקיפין במשיבה 2. למעשה טוען המערער כי המשיבה 2 קיבלה על עצמה מכללא למלא את חיוביה של אגד כלפי עובדיה, וזאת לאור שליטתה של אגד במשיבה 2. המערער אף ניסה לבסס את טענתו ולהוכיח כי אגד היתה מעורבת בצורה אקטיבית בניהול ובהכוונת פעילותה של המשיבה 2 וכי המשיבה 2 היתה מודעת לחיובים המוטלים על אגד כלפי עובדיה מכוח התקנון. בית המשפט המחוזי קבע שהמערער לא ביסס את טענותיו, ודעתי היא כי אין להתערב בקביעה זו. עצם העובדה שאגד הינה בעלת מניות במשיבה 2 אינה מספיקה כדי לקבוע שהמשיבה 2 קיבלה על עצמה את חיוביה של אגד כלפי עובדיה. יתרה מכך, אני סבורה שאפילו היה המערער מוכיח שאגד היתה שותפה פעילה בניהול המשיבה 2, דבר שכאמור לא הוכח, לא היה בכך בהכרח כדי להביא לתוצאה אותה ביקש המערער (ראו והשוו: ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 14.12.2006)). יצוין כי המערער לא טען בערעורו טענה של "הרמת מסך" בין אגד לבין המשיבה 2 אולם המשיבות התייחסו בסיכומיהן לטענה זו. אין צורך להרחיב את הדיון בעניין זה. גם לצורך הקמת עילה להרמת מסך בין בעל מניות שהוא תאגיד לבין החברה שבשליטתו נדרשת תשתית עובדתית מוצקה ומפורטת בדבר הזיקה בין החברות (ראו: רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61, 64-65 (1997); ע"א 8308/00 כור מתכת בע"מ נ' מי גולן אנרגיות רוח בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728-729 (2003))). תשתית שכזו, כאמור, לא בוססה על ידי המערער. לכל אורך ההליך טען המערער שהמשיבות מסתירות מפניו ומפני בית המשפט את הסכם ההתקשרות ביניהן וגרס כי בהסכם עשויים להימצא חיזוקים לטענותיו בדבר תחולת תקנון אגד על המשיבה 2 והזיקה בין המשיבות. המשיבות סירבו להציג את ההסכם בטענה שמדובר בהסכם הכולל סודות מסחריים. במסגרת הדיון בפנינו הוצג ההסכם בפני בית המשפט. עיינתי בו ולא מצאתי כל פרט שיכול להיות רלוונטי ליריעת הסכסוך בין הצדדים. כפי שציינו המשיבות, עניינו של ההסכם, בן שני עמודים, הינו אך ורק תמחור שירותים שניתנו למשיבה 2 על-ידי אגד. ככל שנמצא בהסכם דבר-מה הרלוונטי לסוגיה, הרי שיש בו דווקא להחליש את טענת המערער כיוון שהוא מהווה אינדיקציה לכך שהמשיבות לא פעלו כישות כלכלית אחת אלא כגופים מסחריים נפרדים (השוו: רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712 (2000)). 6. המשיבה 2 היתה רשאית להפסיק את הסדר השאילה לגבי המערער לאחר שהוא הפר באופן עקבי את הנחיות מנהליה ואף גרם לה להפר את תנאי רישיונה. האחריות לכך שההשאלה הופסקה מוטלת במלואה על כתפי המערער. אכן, המערער היה מורגל מזה שנים, כנהג בשירות אגד, לבצע עצירה קבועה באותו מקום. אולם מנהגו זה לא הקנה לו כל זכות להמשיך ולפעול כך כאשר סידור העבודה שקבעה המשיבה 2 הורה לו מפורשות לנהוג אחרת. משסירב לנהוג על פי סידור העבודה, הוזהר בעניין והמשיך בדרכיו, אין בהפסקת השאילה על ידי המשיבה 2 משום חוסר תום לב. ומשהופסקה השאלתו – שב המערער לכור מחצבתו אגד. אכן, עתה אינו יכול כבר לעבוד בסמוך מאוד למקום מגוריו אלא רק בסניף אגד בבאר שבע המרוחק כשעה נסיעה מביתו. מצב דברים זה מעורר חוסר נוחות אצל המערער, לטענתו, אולם גם בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו שכן הוא זה שהביא למציאות זו. בנסיבות אלו אין לומר שאגד פעלה בחוסר תום לב כאשר השיבה את המערער לעבודה בסניף הקרוב ביותר שלה. המערער אף לא טען שקיימת חלופה טובה יותר עבורו במסגרת סניפי אגד. כל שטען הוא שיש להשיבו לעבודה בשורות המשיבה 2 כעובד מושאל. לסעד זה, כאמור, אינו זכאי. 7. בשולי הדברים יצוין כי המערער טען בערעורו גם כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבל ראיות חדשות שביקש להגיש לאחר שלב ההוכחות. המדובר בדף שיבוץ לנהג בו מצוינים זמני הנסיעה בקו אשכול-תל-אביב ובפלט מאתר אינטרנט המציג את זמני הנסיעה של קו זה לציבור. המערער טען בבקשתו כי שכח את דבר קיומה של הראיה הראשונה ולכן לא הציגה בפתיחת המשפט ולעניין הפלט מאתר האינטרנט טען כי בדק את האתר רק במועד מאוחר. בית המשפט קבע כי לאור העובדה שראיה אחת היתה בחזקת המערער כל העת ולראיה השניה יכול היה להגיע בשקידה סבירה עוד לפני הדיון, נדרש מהמערער להרים נטל שכנוע גבוה ביותר בדבר נחיצות הראיות לצורך בירור האמת ועשיית צדק. בית המשפט המחוזי קבע כי הראיות שביקש המערער להוסיף אינן משמעותיות דיין כדי להצדיק חריגה מסדרי הדין, וזאת כיוון שהן מציגות את זמן הנסיעה המתוכנן ולא את זמן הנסיעה בפועל. לעניין הזמן בפועל הוגשו ראיות והמערער אף נחקר בעניין והציג גרסה השונה מן המוצג בראיות אותן ביקש להגיש. לפיכך דחה בית המשפט את בקשת המערער. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו. אכן, עיקר המחלוקת הינו זמן הנסיעה בפועל שנוסע המערער. לעניין זה הובאו ראיות ונחקרו עדים מטעם הצדדים. הראיות שהמערער מבקש להוסיף אינן מועילות לבירור סוגיה זו ולפיכך לא היתה כל עילה להתיר לו לצרפן בשלב כה מאוחר של הדיון. לאור כל האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור. המערער ישא בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח לכל אחת מן המשיבות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. נושא ההליך דנן טוב לו שלא נברא משנברא. הנה נדרשו שתי ערכאות, תוך השקעת משאבי זמן וממון של הצדדים, ומשאבי זמנו של בית המשפט (אם יש הנותן ליבו אליהם) לסכסוך, שברצון טוב מועט של הצדדים כולם יכול היה להיפתר ברוח סבירה ובא לציון גואל. לא כך אירע. ב. קראתי בעיון את חוות דעתה של חברתי השופטת נאור, את פסק הדין קמא ואת כתבי בי-דין של הצדדים. לעניות דעתי, יש מקום בנידון דידן להציע פירוש ראוי לתקנה 168 לתקנות התעבורה, וגם לשוב לקרוא להבהרתה על-ידי מחוקק המשנה - כפי שנעשה ברע"פ 456/99 מישל אילת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), אך ללא הועיל עד כה, חרף דיונים במשרד התחבורה המצויים בתיק. ג. דברי מכוונים כולם לצורך בהסדרת נושא הנהיגה ברכבים ציבוריים מתוך תשומת לב מירבית ואחראית לבטיחות הנוסעים, במדינה שבה מלאך המוות – לדאבון הלב - אינו מסיר חרבו מן הדרכים. ד. לעניות דעתי, הפירוש הראוי של תקנה 168 הוא כי נהיגה בת ארבע שעות רצופות חייבת לכלול במהלכה מחצית שעה של הפסקה, היכולה להתחלק בתוכה ואינה חייבת להיות מחצית שעה ברצף. הדבר צריך להיות לאחר לא יאוחר משעתיים של נהיגה בתוך אותן ארבע שעות, כך שארבע השעות יכולות להתחלק למשל, לשעה ושלושת רבעי שלאחריה רבע שעת הפסקה ואחר כך שוב בדומה; אך כמובן החלוקה יכולה להיות גמישה ובתנאי ש"במשך כל תקופת נהיגה של ארבע שעות" משמעו בכמחצית התקופה, אם גם לא להפסקה ארוכה כדי לא ליטול יתר על המידה מזמן הנוסעים. "במשך" משמעו "במהלך", אך לדידי פירוש המצמצם אותו לסיפה בלבד, קרי שלוש וחצי ועוד חצי (ופשיטא כך לגבי ארבע ועוד חצי) הוא פירוש מוקשה. דומני שיש סמך לא מועט במקורות העבריים לשימוש במלה "במשך" במשמע "במהלך", "על ציר הזמן". למשל, הפירוש מצודת דוד לנביאים ולכתובים לר' דוד ור' הלל אלטשולר (מזרח אירופה, המאות הי"ז-הי"ח), לפסוק ביהושע ו', כ"ו "בבכורו ייסדנה..." (על מי שיבנה את יריחו וימותו ל"ע בניו) כותב: "כאשר יניח היסוד ימות בכור בניו ויתרם ימותו במשך זמן הבנין" (קרי, במהלכו; הדגשה הוספה – א"ר); ראו גם משנה ברורה לר' ישראל מאיר הכהן (פירוש לשולחן ערוך אורח חיים, קפ"ד י"ח) "במשך סעודה אחת" – במהלכה. ד. כך לדעתי באשר לרצוי ולראוי, ועל כן יתכן שבנוהג שנהג המערער להתרעננות היה ממש, ולגירסתו נהגו כך גם אחרים; ואולם, המצוי – עמום הוא, כפי שכבר ציין בית משפט זה בפרשת מישל אילת וציינה חברתי, ולכאורה סובל גם את הפירוש כי מחצית השעה תהא בסוף זמן הנסיעה, ולוא גם לאחר שלוש וחצי שעות; ועל כן, משקבע בית המשפט קמא כי גם לפרשנות המערער מחצית השעה של ההפסקה יכול שתהא בסוף זמן הנסיעה, אין מנוס מהצטרפות לעמדת חברתי. ה. ולבסוף, אשוב לקריאה ולהפצרה כי משרד התחבורה ישלים את המלאכה הנחוצה ויתקן את התקנה כראוי, להסיר מכשול ולהועיל לבטיחות הרבים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת נאור ומסכימה גם עם חברי השופט רובינשטיין כי הפירוש הראוי של תקנה 168 לתקנות התעבורה מחייב שנהיגה בת ארבע שעות רצופות תכלול במהלכה מחצית שעה של הפסקה, שלטעמי ראוי שתהיה רצופה להבדיל ממפוצלת. נראה שהדברים מתיישבים גם עם לשון התקנה. מכל מקום, אני מסכימה עם חבריי שאכן חשוב שהגורמים האחראים לבטיחות נוסעים במשרד הבריאות יתקנו את התקנה באופן שתהא ברורה לכל משתמשי הדרך ותתרום לבטיחות בדרכים. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏‏ב' בכסלו תשמ"ח (12.11.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06054900_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il