מאיר בן דוד אלימלך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5486/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5486/02 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער: מאיר בן דוד אלימלך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום ,13.5.2002 בת"פ 1011/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' לינדנשטראוס, א' רזי, י' דר תאריך הישיבה: ב' באב תשס"ג (31.7.2003) בשם המערער: עו"ד ששי גז בשם המשיב: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בין המערער לאליהו מתתיהו ז"ל (להלן- המנוח), פרץ סכסוך על רקע חשדו של המערער כי המנוח גנב מכשיר רדיו-טייפ מביתו. בתאריך 23.5.97 הגיע המערער לביתו של המנוח כשהוא מזוין בסכין ובמברג, וקרא ליריבו לרדת אליו. אביו של המנוח ירד ראשון מהדירה, וחיבק את המערער בניסיון להרגיעו ולפייסו, אולם בשלב זה ירד גם המנוח, ואז הלך אליו המערער ודקר אותו פעמיים בצד שמאל של בית החזה. כתוצאה מאותן דקירות נגרם מותו של המנוח, והמערער הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצועה של עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין. בחודש מאי 1998 החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, ובהמשך נקבע, ברוב דעות, כי אין המערער יכול להיכנס לגדרו של סעיף 300א' לחוק העונשין, ועל כן הוחלט לגזור לו את עונש החובה שבחוק- מאסר עולם. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה (ע.פ. 5446/99), שבסופו הוחלט לבטל את ההרשעה בעבירת רצח, ולהמירה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בעקבות כך הוחזר הדיון לערכאה הראשונה כדי לאפשר לצדדים לטעון לעונש, ומשהדבר נעשה, החליט בית המשפט לגזור למערער 14 שנות מאסר שמניינן מיום מעצרו. בערעור שבפנינו מלין המערער על חומרת העונש, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה להתערב בגזר הדין. 3. בטיעון שבפנינו הרבה בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ששי גז, להדגיש את מה שהגדיר כ"התגרות" המנוח, כאשר זה נופף באולרו מול פניו של שולחו. אולם מעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה זו אתה למד, כי תיאורו של עו"ד גז חוטא במידה רבה לאמת, הואיל והממצאים עליהם הושתת פסק הדין בערעור היו שונים. וכך מצא הדבר את ביטויו בחוות דעתו של כב' השופט א' מצא: "בערב האירוע הגיע המערער ברכבו לסביבת הבית בו מצויה הדירה. הוא ניגש ברגל עד למדרכה שלפני חזית הבית, קרא בשמו של המנוח ובצעקות שהיו מלוות בגידופים דרש ממנו לרדת מדירתו ולהחזיר לו מכשיר רדיו-טייפ שהמנוח, לטענתו, גנב ממנו. לשמע הצעקות, ירד אביו של המנוח אל המערער וניסה להרגיעו. המערער שלף לפתע סכין שהייתה ברשותו, נופף בה ובקולי קולות איים "לחתוך" את המנוח, אם הלה לא יחזיר לו את הרדיו-טייפ. לשמע הצעקות, ומתוך חרדה לאביו, הצטייד המנוח באולר וירד לרחוב. כשהוא מניף את אולרו התקרב המנוח למערער ובטון מתגרה קרא לעברו: "מה, מה". בתגובה לכך, ובעוד אביו של המנוח מנסה בשארית כוחו לעכב בעדו, הסתער המערער לעבר המנוח ונעץ את סכינו בגופו פעמיים; פעם בחלק התחתון של בית החזה משמאל ופעם באזור בית השחי השמאלי". התמונה המצטיירת מתיאור זה היא שהמערער יזם והסלים את המפגש האלים, ונראה כי המנוח לא היה יורד כלל מדירת הוריו, לולא סבר כי נשקפת סכנה לאביו. ובמלים אחרות, אירוע אלים זה לא היה בא לעולם לולא היה המערער נחרץ בדעתו לפגוע ביריבו, ואין כמו שיחת הטלפון שהוא יזם לאחר דקירת המנוח כדי לתמוך במסקנה זו. באותה שיחה הסביר המערער כי דקר את המנוח הואיל וחשד בו בגניבת הרדיו-טייפ, והוסיף, כי הפעם הוא נמנע מלהרוג את המנוח מפני "שנתן כבוד לאבא", אך "בפעם הבאה הוא יעשה יותר גרוע וירצח אותו". כאשר אלה הם פני הדברים, אנו סבורים שהעונש שהושת על המערער לו זו בלבד שאינו חמור אלא אף נכון להגדירו כמתון. המערער חטא במעשה אלימות שאין חמור ממנו, על רקע סכסוך שהבריות נוהגים לפתור בשיחה או על ידי פניה לרשויות החוק. אך לא זו היתה דרכו של המערער, שבמעשיו גילה עד כמה חיי אדם הם חסרי ערך בעיניו. באבחת סכין הוא קיפד את פתיל חייו של אדם צעיר, ומעשה זה ראוי היה לתגובה עונשית קשה וכואבת, באשר הוא ניצב בשלבים הגבוהים ביותר של מדרג החומרה בעבירת הריגה, אם לא הגבוה מביניהם. מדעתנו זו לא שינינו גם לנוכח נסיבותיו האישיות ומצבו הנפשי של המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. הערעור נדחה. ניתן ביום ה' באב תשס"ג (31.7.2003). ש ו פ ט ת ש ו פט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02054860_O02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il