עודה ואח' נ' צהל באיו"ש ואח'

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 54851-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. נגלאא עודה 1. בדראן עודה 2. תמאם עודה 3. ברכאת עודה נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צהל באיו"ש 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך ישיבה: ז' בשבט התשפ"ה (5.2.2025) בשם העותרים: עו"ד איהאב עיראקי בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 (להלן: המשיב) ביחס לארבע קומות במבנה הממוקם בסלפית (להלן: המבנה) בו התגורר עמאר רזק כאמל עודה (להלן: המחבל) אשר ביצע ביום 4.8.2024 פיגוע טרור בו נרצחו שני בני אדם ונפצעו שניים נוספים (להלן: הפיגוע). הרקע לעתירה ביום 4.8.2024 הגיע המחבל לעיר חולון והחל לדקור עוברי אורח באמצעות סכין. כתוצאה מכך נרצחו רינה דניב ז"ל ואברהם סומיכי ז"ל ונפצעו שני בני אדם נוספים. המחבל נוטרל בידי שוטר שנכח סמוך למקום. ביום 24.11.2024 חתם המשיב על הודעה בדבר כוונה להחרים ולהרוס ארבע מתוך חמש הקומות שבמבנה, לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: ההודעה ו-תקנה 119, בהתאמה). בהודעה צוין, בין היתר, כי צעד זה ננקט נוכח מעורבות המחבל בפיגוע. להודעה צורפו חוות דעת הנדסית מיום 16.9.2024 ותצלום אוויר. בחוות הדעת ההנדסית צוין כי ההריסה מתוכננת להתבצע באמצעות חבלה חמה מבוקרת משולבת אמצעים מכאניים. כמו כן צוין כי מעצם אופי הפעילות קיימת היתכנות לנזק אשר חורג מהקומות שיועדו להריסה, אולם ננקטים צעדים קפדניים על מנת לוודא שההריסה תהיה ממוקדת. כעולה מטענות הצדדים, ההודעה נמסרה לעותרים, בני משפחת המחבל המתגוררים במבנה, ביום 8.12.2024. ביום 10.12.2024 הוגשה על ידי העותרים השגה על ההודעה. נטען כי קיימות טעויות עובדתיות בתיאור המבנה על ידי המשיב. המבנה הוא בן ארבע קומות בלבד ולא חמש כאמור בהודעה. כמו כן כל אחת מקומות המבנה מהווה דירת מגורים נפרדת ועצמאית, כאשר המחבל התגורר בקומה השנייה מעל קומת הקרקע בלבד ("ק+2"), ומשכך יש לכל היותר להרוס קומה זו. בעניין זה צורפה להשגה גם חוות דעת פסיכולוגית לפיה, כתוצאה ממצבו הנפשי של המחבל, נהג להתבודד בדירתו רוב הזמן. עוד טענו העותרים כי הם חפים מפשע וכי לא ידעו על כוונות המחבל טרם הפיגוע. נטען כי הפעלת הסמכות על ידי המשיב לוקה גם בשיהוי, שכן ההודעה ניתנה כארבעה חודשים לאחר שהגיעו כוחות צה"ל למבנה, זמן קצר לאחר הפיגוע ביום 4.8.2024, באופן שמעקר את התכלית ההרתעתית בהריסה. מעבר לאמור הועלו טענות נגד חוקיות השימוש בתקנה 119, וכן התבקש למסור לידי העותרים צילומים של המבנה שנערכו על ידי כוחות צה"ל בביקורם במבנה. ביום 17.12.2024 דחה המשיב את ההשגה. תחילה נקבע כי ההחלטה על מתן הצו ניתנה לאור הפיגוע ובמטרה להרתיע מפגעים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים דומים. זאת במיוחד בשים לב לאירועי מלחמת "חרבות ברזל" המתרחשת עלינו גם בימים אלה ועודנה משפיעה על רמת הטרור באזור יהודה ושומרון. כן נדחו טענותיהם העקרוניות של העותרים נגד השימוש בצו, תוך שצוין כי אלה נדחו זה מכבר על ידי בית משפט זה. עוד התייחס המשיב לטענות העותרים בדבר מיפוי הקומות במבנה, כמו גם לעניין ההחלטה להרוס ארבע מתוך חמש הקומות בבניין, תוך שציין כי ההחלטה על היקף ההריסה התקבלה לאחר בחינת המידע על ידי גורמי הביטחון, אימותו והצלבתו למול התחקור שנעשה לבני המשפחה. ממידע זה עלה שלמעט קומה אחת במבנה – אשר הוחרגה מצו ההריסה בשל כך ששימשה באופן נפרד את בני משפחתו הגרעינית של אחד מאֶחָיו של המחבל – מדובר בבית מגורים אחד המהווה יחידת דיור אחת בה מתגוררת משפחה גרעינית אחת. בתוך המבנה אין כל הפרדה בין חלקיו, קיים גרם מדרגות פנימי וישנה גישה לכל מתקני הבית לכל שוכניו. כמו כן, כלל בני המשפחה (למעט משפחת אחד מאחיו של המחבל כאמור) משתמשים במתקנים המשותפים בקומת הקרקע, בגג ובחצר וכך גם המחבל בשעתו. על בסיס האמור נקבע כי למחבל הייתה זיקת מגורים לארבעת הקומות האמורות ומשכך אלו יועדו להריסה. כמו כן, בנוגע לחוות הדעת הפסיכולוגית שצורפה להשגה, צוין כי זו נכתבה ביום הפיגוע, ובשים לב לכך שהפיגוע התרחש בשעה 7:30 בבוקר, קיים חשד שחוות הדעת הוכנה בעקבותיו. בכל מקרה האמור נשקל על ידי המשיב ונמצא שלא קיימת תשתית עובדתית שמבססת טענה בדבר רקע נפשי למעשה. בעניין טענת השיהוי, בין מועד הפיגוע למועד ההחלטה חלפו כחמישה חודשים, שהם פרק זמן סביר בנסיבות העניין בשים לב, בין היתר, לריבוי הפיגועים בעת האחרונה ולמלחמה. בנוסף, הפיגוע הוא חלק ממסכת טרור שלא פסקה עד למועד זה ומשכך הצורך בהרתעה נותר על כנו ואף גבר. ובכל הנוגע להמצאת המסמכים שבידי המשיב, צוין כי אין בידיו חומרי חקירה גלויים שניתן להעביר לידי העותרים, מלבד חוות הדעת ההנדסית וצילום האוויר שכבר נמסרו להם. נוכח כל האמור דחה המשיב את ההשגה וצירף להחלטתו צו החרמה והריסה בנוגע למבנה (להלן: הצו). מכאן העתירה שלפנינו.  עיקרי טענות הצדדים בעתירתם חזרו העותרים על עיקר טענותיהם, ובין היתר כי המשיב נקלע לטעות עובדתית בתיאור המבנה בהודעה, ויש לכך חשיבות מכרעת לצורך קיום ומימוש זכות שימוע אפקטיבית. מסירת מידע שגוי ומטעה פוגעת ביכולתם לעמוד על הפגיעה הצפויה בזכויותיהם ולמקד את טיעוניהם, והדבר מצדיק את ביטול ההודעה ותיקונה. לכך מצטרפת גם העובדה שלא נמסר להם התיעוד שנלקח מהמבנה סמוך למועד הפיגוע. גם לעניין חלוקת המבנה חזרו העותרים על טענתם בהשגה לפיה בכל אחת מקומות המבנה קיימת דירת מגורים נפרדת ועצמאית, כאשר המחבל התגורר בקומה "ק+2" בלבד ולא הייתה לו כל זיקת מגורים ליתר הקומות במבנה. לעמדתם, גם מאפייני המבנה תומכים בכך שמדובר במספר דירות נפרדות, שכן קיימות מספר כניסות לדירות מהרחוב. בנוסף חזרו העותרים על הטענה כי בשים לב לכך שההודעה נמסרה לאחר כארבעה חודשים ממועד הגעת כוחות הביטחון למבנה, זו נגועה בשיהוי כבד; כמו גם על הטענה בדבר אי-חוקיות השימוש בתקנה 119. העותרים הדגישו כי הריסת המבנה משמעותה הותרת כל בני המשפחה שלא היו מעורבים בפיגוע ללא קורת גג. משכך, ונוכח מכלול הנסיבות ובהן סיכויי העתירה, מצבו הנפשי של המחבל, היעדר כל מעורבות או ידיעה מצד בני המשפחה והחשש מפני נזקים שייגרמו לאזורים שאינם מיועדים להריסה, יש להורות על ביטול הצו או לחלופין על צמצומו. לעמדת המשיבים, דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות במתן הצו. הצו ניתן הואיל והמחבל ביצע פיגוע טרור בו נרצחו שני בני אדם ונפצעו שניים נוספים, ויש במתן הצו כדי להרתיע מחבלים פוטנציאליים מביצוע מעשי טרור ולסייע בשמירה על ביטחון האזור. בחינת כלל הנסיבות ובהן חומרת הפיגוע, אכזריותו, תוצאתו הקטלנית, והתובנה שהמחבל ביצע את הפיגוע ממניעים לאומניים; כמו גם זיקת המגורים של המחבל לחלקי המבנה שמיועדים להחרמה והריסה – כל אלו מבססים את החלטת המשיב להפעיל את סמכותו במסגרת הצו. לעניין המבנה, מיפוי קומות המבנה בהתאם למידע של גורמי הביטחון ותחקורם של בני משפחת המחבל, מלמד על קיומה של זיקת מגורים של המחבל לכל קומות המבנה מלבד הקומה הראשונה מעל קומת הקרקע ("ק+1") בה מתגורר אחיו עם אשתו וילדיו. בנוגע לקומה בה לכאורה התגורר המחבל ("ק+2"), מהמיפוי עולה שעל אף קיומו של מטבח בקומה זו לא נעשה בו שימוש, וכל בני הבית, כולל המחבל, עשו ועושים שימוש במטבח בקומת הקרקע. באשר לאי-הדיוק הנטען במיפוי המבנה ובמספר הקומות בו, גם דינה של טענה זו להידחות. הטענה נוגעת לקומה האחרונה במבנה שנספרה על ידי המשיב כקומה נפרדת (חמישית). אלא שגם מההודעה וגם מהמענה להשגה עלה בבירור שהכוונה היא לקומת הגג, כך שכלל המידע הרלוונטי לעניין המבנה וחלוקתו נמסר לעותרים. בכל מקרה, העותרים פרשו בהשגתם את טענותיהם בנוגע לזיקת המגורים לכל אחת מהקומות במלואן, תוך שנמנעו מהעלאת טענות בנוגע לגג, כך שלא נגרעה מהם זכות כלשהי. לפיכך, לא היה מקום לטענתם לפיה אי-הדיוק במסירת המידע מצדיק את ביטול ההודעה ומכל מקום דינה להידחות. בנוסף על כך, הריסת המבנה באמצעות חבלה חמה, על אף שקיימת היתכנות לנזק היקפי, נעשית תוך לקיחת צעדים קפדניים כך שההריסה תהיה ככל הניתן בעלת מאפיינים ממוקדים ונשלטים באופן שמביא לסבירות נמוכה לנזק במגבלות והתניות הסביבה המבצעית. לעניין הטענות בדבר מצבו הנפשי של המחבל, אלה נבחנו על ידי המשיב ולא נמצא כי קיימת תשתית עובדתית לביסוסן. ולעניין השיהוי במתן הצו, נטען כי חלף פרק זמן של כארבעה חודשים ממועד הפיגוע עד למועד ההודעה, וזה אינו עולה כדי שיהוי בשים לב לנסיבות המקרה, כמו גם לטעמים מבצעיים שהביאו לדחייה של כשבועיים במתן ההודעה. ולבסוף, לעניין הטענות שהעלו העותרים בדבר השימוש בתקנה 119, אלו אינן חדשות ונדחו בעבר על ידי בית משפט זה. כמו כן, בשים לב להסלמה בהיקף, בעוצמה וברמת הטרור הרצחני, יש צורך בנקיטת אמצעים להרתעת מפגעים פוטנציאליים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים על נספחיהן ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב ומשכך דין העתירה להידחות. כבר בפתח הדברים ייאמר כי אין מקום להידרש בכל עתירה בה מופעלת תקנה 119, לשאלות העקרוניות לגבי חוקיותה (ראו מיני רבים: בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (21.1.2025) (להלן: עניין רגאח); בג"ץ 788/24 מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 9 (11.2.2024) (להלן: עניין מצרי); בג"ץ 1618/22 ג'ראדאת נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 6 (6.4.2022); בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, פסקה 19 (14.12.2022) (להלן: עניין עאבד); בג"ץ 1376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 15 (13.3.2023)). הוא הדין גם בנוגע לטענות ביחס לתכלית ההרתעה שביסודה (ראו: ענין רגאח, פסקה 11; עניין מצרי, פסקה 10; עניין עאבד, פסקה 22). כמו כן, נקבע זה מכבר כי מידת יעילותה של מדיניות הריסת בתי מחבלים, היא עניין מקצועי הנתון להערכת גורמי הביטחון (ענין רגאח, פסקה 11; עניין מצרי, פסקה 22; 6826/20 דויקאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, פסקה 24 (25.10.2020); בג"ץ 7040/15 בג"ץ חמאד נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 1 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (12.11.2015)), כאשר עמדת גורמי המקצוע היא כי השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה והצורך בהרתעה גובר נוכח איומים ביטחוניים ואירועי המלחמה (עניין רגאח, פסקה 11; עניין מצרי, פסקה 10; בג"ץ 7721/23 פדל נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 4 (6.12.2023)). בעניין זה כל המוסיף גורע. ומהכלל אל הפרט. טענותיהם הפרטניות של העותרים התמקדו בהיעדר מעורבות בני משפחת המחבל במעשיו; בשיהוי מצד המשיב במתן הצו; ובאופן ביצוע ההריסה והיקפה. לעניין מעורבות ומודעות בני משפחה במעשי המחבל, אף אם נקבל את מלוא טענות העותרים, אין באי-מעורבות או באי-ידיעת משפחת המחבל על מעשיו כשלעצמם כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של המשיב, שכן ידיעה או מעורבות אינן מהוות תנאי להפעלת הסמכות (ענין רגאח, פסקה 13; עניין מצרי, פסקה 13; בג"ץ 5141/16 מחאמרה נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פסקה 30 (24.7.2016); בג"ץ 1633/16 פלונים נ' המפקד הצבאי באזור גדה המערבית, פסקה 31 (31.5.2016)). כך גם דינה של הטענה לשיהוי בהפעלת הסמכות להידחות. בין מועד הפיגוע (4.8.2024) למועד ההודעה (8.12.2024) חלפו כארבעה חודשים, פרק זמן אשר אין בו כשלעצמו כדי ללמד על שיהוי העולה כדי פגיעה בתכלית ההרתעתית של הצו (בג"ץ 7289/23 קטנאני נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 5 (8.10.2023); עניין מצרי, פסקה 14). ולעניין היקף ההריסה. מלשון תקנה 119 עולה כי לשם הפעלתה יש להראות כי המחבל הוא "תושב" של הבית, כאשר בחינת זיקת המגורים של המחבל למבנה היא "תלוית הקשר ומבוססת על הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה" (בג"ץ 2770/22 חמארשה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 18 (19.5.2022); בג"ץ 745/22 ג'רדאת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 17 (20.2.2022)). בענייננו, לא מצאנו כי יש בטענות העותרים כדי להצדיק התערבות בקביעתו של המשיב כי הוכחה זיקת מגורים ביחס לקומות המבנה מושא הצו. בעניין זה, נחה דעתנו לאחר בחינת תצלומי המבנה שצורפו על ידי שני הצדדים, כי לפנינו תמונה עובדתית ברורה לעניין צורת המבנה וקומותיו. למען הסדר הטוב, נפרט את הטענות לעניין כל קומה ונדון בהן כסדרן. בקומה "ק1-" נטען כי זו דירתו של אחד מאחיו של המחבל ולה כניסה נפרדת. אלא שבעניין זה מקובלת עלינו טענת המשיב, כי בתחקור בני המשפחה נאמר כי על אף שלכאורה המחבל התגורר רק בקומה "ק+2" הוא "ישן לפרקים גם בדירתו (קומה 1-) במיטה נפרדת המיועדת עבורו". בשים לב לאמור, הרי שלמחבל הייתה זיקת מגורים גם לקומה זו. בקומה "ק" נטען כי מתגוררים האם, אחות המחבל ובִתה, ואח נוסף של המחבל, כאשר גם לקומה זו כניסה נפרדת. בתחקור בני המשפחה נאמר כי המחבל "היה נוהג לאכול בחוץ אך כאשר היה אוכל בבית היה אוכל בקומת הקרקע שכן אין לו מטבח בקומה בה מתגורר". האמור מתחזק גם נוכח הממצאים שהמחבל לא עשה שימוש במטבח שבקומה "ק+2" בה לכאורה התגורר. בשים לב לאמור, הרי שלמחבל הייתה זיקת מגורים גם לקומה זו. בקומה "ק+1" מתגורר אח אחר של המחבל ומשפחתו, ואין מחלוקת כי למחבל לא הייתה זיקת מגורים לקומה זו. בקומה "ק+2" אין מחלוקת כי הייתה למחבל זיקת מגורים. בעניין זה העותרים כללו את קומת הגג כחלק מקומה זו והמשיבים ציינו את הגג כקומה "ק+3" (ומכאן כאמור המחלוקת בדבר צורת המבנה ומספר הקומות). בשים לב לכך שגם לעמדת העותרים אין בגג בנייה למעט יציאה מחדר המדרגות, הרי שדינו כדין קומה "ק+2". ולעניין אופן ביצוע ההריסה. מצאנו כי על אף שקיים, מטבע הדברים, חשש מסוים לפגיעה באזורים שאינם מיועדים להריסה במבנה, נחה דעתנו כי אין בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של המשיב בעניין זה. זאת בשים לב לאמור בחוות הדעת ההנדסית, כי "ננקטים צעדים קפדניים בשלב התכנון ההנדסי, בחירת אמצעים, מתווה הביצוע (כולל ליווי ובקרה בשטח)... כך שההריסה תהיה ככל הניתן בעלת מאפיינים ממוקדים ונשלטים"; כמו גם לטיעונים ששמענו במסגרת הדיון במעמד הצדדים ובמעמד צד אחד. נזכיר, כי אופן ההריסה הוא "מסוג הנושאים המקצועיים שבהם מסור למשיב שיקול דעת רחב במיוחד, ובית המשפט לא ישים עצמו בנעלי המשיב אשר חזקה עליו כי יפעל בזהירות הנדרשת" (ענין רגאח, פסקה 15; ראו גם: עניין מצרי, פסקה 15; בג"ץ 2036/23 פרוך נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' עמית (10.4.2023)). ולבסוף כדי שלא יימצא חסר, נתייחס בקצרה גם לטענות שהועלו בשולי הדברים על ידי העותרים בעניין מצבו הנפשי של המחבל (שנדון על ידי הצדדים בשני הקשרים, בהקשר זיקתו למבנה ובהקשר מצבו הנפשי הרעוע המקהה את אחריותו לפיגוע). על בעל דין אשר מעלה טענות מסוג זה לתמוך אותן בראיות (בג"ץ 2322/19 רפאעיה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 10 (11.4.2019); בג"ץ 3872/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 18 (23.6.2021)). במקרה דנא העותרים צירפו מסמך אשר נחזה להיות חוות דעת פסיכולוגית, אך יש קושי ממשי בקריאתו. על כל פנים, עולה מהמסמך כי המחבל נבדק ביום 10.2.2021, כאשר המסמך נושא את התאריך 4.8.2024 (מועד הפיגוע). במצב דברים זה היכולת להסתמך על המסמך מוגבלת עד מאוד. בנוסף, החלטת המשיב התבססה על מכלול נסיבות המקרה ובכך גם תשאול בני המשפחה שם לא עלה כל אזכור למחלה הנפשית הנטענת של המחבל. בהתאם לזאת לא מצאנו שיש באמור כדי להטות את הכף לטובת העותרים. לסיכום, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של המשיב וצו ההריסה יהא ניתן לביצוע החל מיום 18.2.2025. ניתן היום, י"ב שבט תשפ"ה (10 פברואר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט