הרשות הממשלתית למים וביוב נ. חברת חלקת חן בע"מ ( בפירוק)

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5481/16 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ע' ברון המערערת: הרשות הממשלתית למים וביוב נ ג ד המשיבים: 1. חברת חלקת חן בע"מ (בפירוק מרצון) 2. חברת בן עזריה בע"מ 3. חברת אדני אופיר בע"מ 4. עו"ד תדהר צור 5. עו"ד אופיר כהן 6. חברת תדהר (3000) יזמות והשקעות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא סגן נשיא (כתוארו אז) ונציגי הציבור: מר ש' שטרייט ומר י' מנטל) ב-עח"ק 59864-09-14 מתאריך 25.05.2016 תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשע"ז (15.06.2017) בשם המערערת: עו"ד יעל מימון בשם המשיבים: עו"ד סיני אליאס; עו"ד כרמית ברנשטיין פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא סגן נשיא (כתוארו אז) ונציגי הציבור: מר ש' שטרייט ומר י' מנטל) ב-עח"ק 59864-09-14, אשר בגדרו התקבל ערר המשיבים נגד צו לתיקון המעוות שהוציאה נגדם המערערת מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים), כך שהצו הנ"ל בוטל על כל חלקיו. אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה. רקע המשיבה 1 הינה חברה פרטית הרשומה כבעלת חלק ממקרקעין, אשר נמצא ברחוב בן עזריה 10 ביפו (גוש 7071, חלקה 50), נשוא הערעור (להלן: המקרקעין). המשיבות 3-2 ו-6 הינן שלוש חברות פרטיות, אשר רכשו מניות של המשיבה 1, לצורך הקמת פרויקט בניה במקרקעין (שבינתיים הושלם והוצא לו צו איכלוס בתאריך 13.02.2014). המשיבים 5-4 הינם דירקטורים של המשיבה 1 ושל חברות המחזיקות מניות בחברה זו, והם היזמים שעמדו מאחורי רכישת המקרקעין ופרויקט הבניה בו. המשיבים ביקשו להקים בית מגורים במקרקעין. לשם קבלת היתר בניה, המשיבים נדרשו בשנת 2010 על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה להכין סקר קרקע. לאחר שהסקר הנ"ל הוכן, נמצא כי יש חשש להימצאות מוקד זיהום במתחם, אשר החל, לטענת המערערת, בשל פעילות שתי מכבסות שפעלו במקום בין השנים: 1996-1951. עוד נמצא בסקר כי באזור קיים אקוויפר שעון (מקווה מים חופשי מקומי, הממוקם מעל מפלס מי התהום), ובדגימת מים שנלקחה מהאזור נמצאו ריכוזים גבוהים של חומרים מזהמים. בעקבות ממצאי דו"ח חקירת המים וסקר הקרקע – המשרד להגנת הסביבה שלח מכתב למשיבים שבו צוין כי הממצאים מעידים על הימצאות מוקד זיהום, אשר עלול להוות סיכון למקורות מים ולציבור בסביבתו. במכתב הנ"ל הועלו שתי דרישות: לטפל בזיהום בקרקע לפי הנחיות המשרד להגנת הסביבה, ולסלק את זיהום המים שבאקוויפר השעון לפי הנחיות המערערת. החשש היה כי הקידוח, הנדרש במסגרת פרויקט הבניה, יגרום לזיהום מי התהום, או להאצת התפשטות הזיהום. לפי הנטען בסיכומים מטעם המערערת, בתאריך 29.10.2010 – המערערת הודיעה למשיבים כי היא מתנגדת לבניה במקרקעין עד לטיפול במוקד הזיהום. לאחר מכן, בתאריך 06.01.2011 התקיימה פגישה בין המערערת לבין המשיבים, ובה הושגה, לטענת המערערת, הבנה כי תיערך חקירה לקביעה האם יש מוקד זיהום באזור, ואם התשובה לכך תהיה חיובית – המשיבים יימנעו מקידוח של כלונסאות (הנדרשות לביסוס המבנה המתוכנן) לפני הטיפול בזיהום. בכפוף להבנה הנ"ל, המערערת הסכימה להסיר את התנגדותה להוצאת היתר הבניה, ואכן באפריל 2011 ניתן למשיבים היתר בניה. כנטען בסיכומי המערערת, בתאריך 15.05.2011 נמסרו למערערת תוצאות דיגום מי התהום במקום, ואלה העידו על זיהום מי התהום באופק השעון, בסדר גודל העולה על הזיהום שנמצא בקידוח הראשון באזור. בעקבות זאת, המערערת שלחה מכתב ליזמים בתאריך 19.06.2011 ובו הנחתה אותם להכין תכנית לטיפול בזיהום המים. על אף האמור, ובטרם טיפול בזיהום המים, היזמים קדחו מעל 150 כלונסאות, קידוח אשר עליו נודע למערערת בספטמבר 2011 בעת סיור במקום. בתאריך 19.06.2014 המערערת הוציאה צו לתיקון המעוות לפי סעיף 20ז(א) לחוק המים, הקובע כי המשיבים אחראים לזיהום מי התהום ועליהם לתקן את המעוות. על פי הצו, זיהום מי התהום, או החמרתו, נגרמו עקב קידוח הכלונסאות על-ידי המשיבים, אשר חורר את שכבת החרסית, עליה נשען אופק שעון של מי התהום, באופן שגרם, או החמיר את הזיהום לאקוויפר האזורי. עוד קבע הצו כי על המשיבים לבצע פעולות מידיות להערכת הנזק שגרמו לו, ולטפל בזיהום בהתאם. בתאריך 28.09.2014 המשיבים הגישו ערר לבית הדין לענייני מים על הצו שהוצא נגדם, וזאת מכוח סעיף 20יח לחוק המים. פסק דינו של בית הדין לענייני מים בתאריך 25.05.2016 בית הדין לענייני מים הנכבד קיבל את תביעת המשיבים (שהיו העוררים בהליך שהתנהל בפניו) והורה על ביטול הצו לתיקון המעוות שהוצא נגדם. בגדר כך, בית הדין הנכבד קבע כי אחד התנאים להוצאת צו לתיקון המעוות לפי סעיף 20ז(א) לחוק המים הוא כי "נגרם זיהום מים", ואילו בענייננו לא הובאה תשתית ראייתית לקיום "זיהום מים", כמשמעו בסעיף 20א לחוק המים, שכן המערערת (שהייתה המשיבה בהליך הנ"ל) לא הראתה ממצאים המצביעים על שינוי בתכונות מי התהום המדוברים. מעבר לכך בית הדין הנכבד פסק כי לא מתקיים תנאי נוסף הקבוע בסעיף 20ז(א) לחוק המים, ולפיו הצו צריך להיות מוצא כנגד מי שגרם לזיהום המים. במסגרת זו נקבע כי בנסיבות העניין לא הוכח כי המשיבים הם שגרמו לזיהום, שכן לא הובאו ראיות התומכות בקשר שבין הזיהום הנטען לבין פעולות המשיבים. נוסף לכך, צוין כי באזור פעלו מפעלים ועסקים מזהמים בעבר, וכי בסמוך למקרקעין פעלו ופועלים עסקים מזהמים נוספים, אשר ייתכן שהם אלה שגרמו לזיהום. כמו כן, נקבע כי גורמים מקצועיים שונים התריעו שנים לפני פעילות המשיבים על סכנות זיהום באזור. משכך, לא הוכח שקידוח הכלונסאות על-ידי המשיבים הוא שגרם לזיהום מי התהום, או להחמרתו. בית הדין הנכבד התייחס עם זאת לכך שהמשיבים ביצעו, על פי הנטען, מחטף ופעלו, ככל הנראה, בניגוד להסכמות שהושגו ביניהם לבין המערערת, בכך שקדחו את הכלונסאות טרם ביצוע הפעולות המוסכמות בין הצדדים. בהקשר זה בית הדין הנכבד ציין כי, כפי שעולה מחומרי הראיות, ההסכמה הנ"ל כן כנראה הושגה, אבל לא הועלתה על הכתב ולא היה קיים לה ביטוי בהיתרי הבנייה המחייבים, אשר ניתנו למשיבים. לאור כל האמור לעיל – בית הדין הנכבד קבע כי החלטת המערערת על הוצאת הצו לא עמדה בתנאי חוק המים, ועל כן יש לבטלו. ביחס לפסיקת הוצאות, בית הדין הנכבד ציין כי גם התנהגות המשיבים לא הייתה נקיה מפגמים, ולכן קבע שכל צד יישא בהוצאותיו. טענות הצדדים בערעור טענתה העיקרית של המערערת היא, בתמצית, כי נגרם זיהום מים, וכי המשיבים הם שגרמו לזיהום, ובכך מתקיימות הדרישות המנויות בסעיף 20ז(א) לחוק המים. לעניין זהות הגורם המזהם: ראשית, המערערת טוענת כי המשיבים באו בנעליהם של גורמי הזיהום הראשוני – הבעלים הקודמים של המקרקעין, אשר הפעילו במקום מכבסות שגרמו לזיהום, ומשכך האחריות לטיפול בזיהום הייתה מוטלת על כתפיהם. שנית, המערערת טוענת כי קדיחת הכלונסאות, אשר בוצעה על-ידי המשיבים, גרמה להתפשטות החומרים המזהמים מהאתר אל האקוויפר האזורי, וזאת לפי חוות דעת של מומחים מטעמה. מעבר לכך, המערערת יוצאת כנגד טענת המשיבים כי הם לא התחייבו להימנע מחפירת הכלונסאות בטרם טיפול בזיהום. המערערת גורסת בהקשר זה כי בישיבה שהתקיימה בין המערערת למשיבים בתאריך 06.01.2011 הוסכם כי המערערת תסיר את התנגדותה למתן היתר בניה, וזאת בתנאי שהמשיבים יתחייבו לפעול בהתאם להנחיותיה. משכך, לטענת המערערת, המשיבים הפרו את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. המערערת טוענת בנוסף לתחולת דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו – לטענתה, הנטל צריך להיות מועבר לכתפי המשיבים להוכיח שאין קשר סיבתי בין קדיחת הכלונסאות לבין זיהום המים שנגרם, וזאת נוכח העובדה שהמשיבים לא איפשרו למערערת לדגום את המים טרם קידוח הכלונסאות. המשיבים טוענים, בתמצית, כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין לענייני מים הנכבד, אשר דן בטענות הצדדים ובחן את הראיות והעדויות (בדגש על עדויות המומחים מטעם הצדדים), ולפיכך מסקנותיו מעוגנות ומבוססות היטב. בגדר כך, המשיבים מטעימים כי המערערת לא הציגה תשתית ראייתית לכך שנגרם, או הוחמר זיהום באקוויפר האזורי, ולכך שקידוחי הכלונסאות הם אשר יצרו את הזיהום, או החמירו אותו. במסגרת זו, המשיבים טוענים כי כדי להוכיח שנגרם זיהום מים, המערערת הייתה צריכה להראות שהרכב מי התהום בטרם הקידוח היה מסוים, ולאחר הקידוח – השתנה לרעה. אולם, המערערת לא הציגה נתונים, אשר מראים מה היה הרכב המים בטרם הקידוח, ועל כן לא ניתן לטעון כי נגרם שינוי לרעה בעקבות הקידוח. יצוין כי טענות המשיבים הנ"ל נתמכות בחוות דעת מומחה מטעמם. ביחס לטענת המערערת הנוגעת להפרת ההסכמות שהגיעה אליהן עם המשיבים, המשיבים טוענים כי הם מילאו אחר כל התנאים שהיו קיימים בהיתר הבניה, לרבות אלו הנוגעים לזיהום המים. יתר על כן, המשיבים גורסים כי במשך שנה וחצי מביקור המערערת במקרקעין, היא לא הפנתה כל טענות אליהם מצד המערערת ולא הוציאה צו לעצירת העבודות. לטענת המשיבים, ניתן ללמוד מן האמור כי המערערת לא סברה "בזמן אמת" שהקידוח מפר התחייבות כלשהי מצד המשיבים, וכי טענות המערערת ביחס לכך גובשו רק בדיעבד במטרה ליצור תשתית עובדתית לצו שהוצא ללא סמכות. נוכח כל האמור לעיל, המשיבים גורסים כי ביטולו של הצו שהמערערת הוציאה מכוח חוק המים היה מוצדק. בדיון שהתקיים בפנינו – הצדדים חזרו על טענותיהם המרכזיות, ועתה – לאחר הצגת הרקע וטענות הצדדים – נעבור לליבון הדברים. דיון והכרעה לאחר עיון בכל החומר שבתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הנכבד, וכי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברותיי שנעשה. אביא להלן את הנימוקים שהובילו אותי למסקנה זו. חוק המים והסמכות להוציא צו לתיקון המעוות חוק המים קובע עקרונות יסוד לניהול משק המים בישראל, שהינו משאב מוגבל, ועל כן השמירה עליו היא בגדר אינטרס ציבורי. על יסוד זה, חוק המים מורה כי משאב המים בישראל הינו קניינו של הציבור, אשר נועד לשימוש צרכי התושבים ופיתוח הארץ (ראו: סעיף 1 לחוק המים; ע"א 8234/08 מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב נ' תדיר-גן (מתכת) (02.12.2010) (להלן: עניין תדיר); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803 (2007)). חוק המים מעגן הוראות שונות הנוגעות למשאב המים, וביניהן, בין היתר: זכות הפרט למים, אופן השמירה על המים והחיסכון בהם והספקת מים (ראו: עניין תדיר). בהתאם לכך, סימן א1 לחוק המים מעגן סמכויות אכיפה הנוגעות למניעת זיהום מים. אחת מסמכויות האכיפה הנ"ל, אשר רלבנטית לענייננו, היא סמכות אשר נתונה לרשות הממשלתית להוציא צו לתיקון המעוות מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, הקובע כדלקמן: "נוכח מנהל הרשות הממשלתית כי נגרם זיהום מים, רשאי הוא לצוות על מי שגרם לאותו זיהום, לעשות את כל הדרוש להפסקת זיהום המים, להחזרת המצב לקדמותו לפני שנגרם הזיהום ולמניעת הישנותו של זיהום המים, הכל כפי שיפורט בצו" (ההדגשות שלי – ח"מ). הנה כי כן, עינינו הרואות כי קיימים שני תנאים להפעלת הסעיף הנ"ל: הראשון – כי "נגרם זיהום מים", והשני – כי הצו מופנה כלפי "מי שגרם לאותו זיהום" מים. בהתקיים שני התנאים הללו, בכוחה של הרשות הממשלתית להורות לגורם המזהם לשאת בתוצאות מעשיו – ולתקן את "המעוות". התפיסה המונחת בבסיס הוראה זו הינה כי האחריות להפסיק את הזיהום ולהשיב את המצב לקדמותו מונחת על כתפי הגורם המזהם (ראו: עניין תדיר). בית הדין לענייני מים הינו בית דין מינהלי, אשר הוקם מכוח צו המים (הקמת בית דין לענייני מים), התש"ך-1959, שהוצא על-ידי שר המשפטים בהתאם להוראות סעיף 140 לחוק המים. בית דין זה מהווה ערכאה מקצועית מומחית, שתפקידה לדון בעררים מכוח חוק המים. הדיונים בבית הדין הנ"ל מתנהלים בפני הרכב של שופט ושני נציגי ציבור, וזאת לפי סעיף 141 לחוק הנ"ל. נוכח העובדה שבית הדין לענייני מים הינו ערכאה מומחית כאמור – מתחם שיקול הדעת הנתון לו הינו רחב, והוא כולל, בין השאר, הפעלת ביקורת בעלת אופי מינהלי על החלטות הרשות הממשלתית הנדונות בפניו, ודיון בעררים לגופם. בהקשר זה נפסק כי אופן בחינת החלטות הרשות, המובאות בפני בית הדין לענייני מים, הוא רחב מזה הנוהג בבג"ץ, או בבתי משפט לעניינים מינהליים (ראו: עניין תדיר). בהתאם לכך גם מידת ההתערבות בקביעות בית הדין לענייני מים היא מצומצמת יחסית (ראו: בג"ץ 221/64 המועצה המקומית פרדס-חנה נ' שר החקלאות ואח', פ"ד יח(4) 533, 546 (1964); ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים, פיסקה 16 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (05.06.2011) (להלן: עניין אבו מסאעד)). עתה לאחר שהצגתי את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לענייננו – אעבור לדון בטענות הצדדים לגופן. הוצאת הצו לתיקון המעוות בענייננו בנסיבות העניין שבפנינו, המערערת הוציאה כאמור, צו לתיקון המעוות מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, הקובע כי המשיבים הם שאחראים לזיהום, ולפיכך עליהם לתקן את המעוות. משכך – כדי לבחון האם הצו הנ"ל הוצא בסמכות, יש לבדוק האם התקיימו בענייננו תנאי הסעיף הנ"ל. כפי שצוין לעיל, שני התנאים הנדרשים להוצאת צו לתיקון המעוות הם: ראשית – קיום זיהום מים ושנית – הצו מוצא כנגד מי שגרם לאותו זיהום המים. אבחן כעת האם התנאים הנ"ל מתקיימים במקרה דנן. באשר לתנאי הראשון, הבוחן את שאלת קיום זיהום המים – סבורני כי המערערת לא הצליחה להוכיח תנאי זה, ואפרט את מסקנתי זו מיד בסמוך. סעיף 20א לחוק המים מגדיר "זיהום מים" כך: "'זיהום מים' – שינוי בתכונותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או אחרת, או שינוי הגורם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור, או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש". בית הדין לענייני מים הנכבד קבע, כממצא עובדתי, כי לא הוכח שינוי בתכונות מי התהום, וכי לא חלה החמרה בזיהום שכבר היה קיים לאחר קידוח הכלונסאות על-ידי המשיבים, ומשכך לא ניתן לקבוע שנגרם בנסיבות העניין "זיהום מים", כהגדרתו בסעיף הנ"ל. לא מצאתי כי נפלו בקביעות אלו טעויות המצדיקות סטייה מהכלל בפסיקתנו לפיו ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, בהם מתגלה שגיאה עקרונית ביחס להערכת הראיות וקביעת העובדות, או כשקיימת בפסק הדין "טעות משפטית שורשית" (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (15.01.2004); ע"א 8456/06 צעדי נ' בן צבי (24.08.2010); ע"א 916/05 כדר נ' פרופסור הרישנו (28.11.2007) (להלן: עניין כדר)). לכך אוסיף כי המערערת לא הציגה נתונים בנוגע למצב המים ששרר טרם קידוחי הכלונסאות על-ידי המשיבים, ועל כן אין אפשרות לדעת האם קידוחים אלה גרמו לשינוי בתכונות המים במקרקעין. זאת ועוד – אחרת. אף אם אניח כי נגרם זיהום מים, לטעמי לא מתקיים בענייננו התנאי השני, שלפיו על הצו שמוצא להיות מופנה כלפי הגורם המזהם. בנסיבות העניין, סבורני כי לא הוכח שהמשיבים הם אלה שגרמו לזיהום, נוכח היעדרו של קשר סיבתי מוכח ומובהק בין פעולותיהם לבין הזיהום. מספר טעמים, אשר נמנו גם בפסק דינו של בית הדין לענייני מים הנכבד, מורים כי לא הוכחה זיקה ממשית בין פעולות המשיבים לבין הזיהום הנטען, ועתה אציג אותם כסדרם: ראשית, בית הדין לענייני מים הנכבד העדיף את חוות הדעת של ד"ר סלהוטרה (שמומחיותו היא בניהול אזורים מזוהמים), אשר תמכה במסקנה כי לא ניתן לקבוע שקידוח הכלונסאות גרם לזיהום המים, או החמיר אותו. זה המקום להזכיר את האמור בפיסקאות 20 ו-24 שלעיל, כי מידת ההתערבות בהחלטות בית הדין לענייני מים תהיה מצומצמת, נוכח הסוגיות המקצועיות המובאות בפניו ובשים לב להרכבו. יתר על כן, כלל אי ההתערבות של ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים הנקבעים על-ידי הערכאה המבררת תקף ביתר שאת כאשר מדובר בשאלות מקצועיות, הנוגעות להעדפת חוות דעת מומחה אחת, על פני אחרת (ראו: עניין כדר). שנית, כדי לתמוך בטענותיה – על המערערת היה להראות שהרכב מי התהום, טרם קידוח הכלונסאות היה מסוים, וכי לאחר הקידוח – הוא השתנה לרעה. אולם המערערת לא הציגה כל ראיה בדבר מצב המים לפני קידוחי הכלונסאות. משכך, ונוכח העובדה שלא ניתן להסתפק רק בראיות בדבר מצב המים לאחר קדיחת הכלונסאות (מה גם שהתשתית הראייתית שהוצגה על-ידי המערערת – לא היית מספקת, שהרי היא התבססה על דגימה שנלקחה כשנתיים וחצי לאחר קידוח הכלונסאות) – אין לקבל את טענת המערערת כי המשיבים הם שגרמו לזיהום הנטען. שלישית, באזור הנדון פעלו מפעלים ועסקים מזהמים עוד שנים רבות טרם קידוחי הכלונסאות על-ידי המשיבים, ויש אף עסקים מזהמים נוספים שעודם פועלים באזור. יתר על כן, בית הדין הנכבד ציין כי מי התהום באזור נמצאים בתנועה וגורמי הזיהום עלולים להתנייד ממקום למקום. משמעות הדברים היא כי לא ניתן לקבוע שדווקא המשיבים הם אלה שגרמו לזיהום, שכן ייתכן שהוא נגרם על-ידי גורמים אחרים. רביעית, רשות המים והמשרד לאיכות הסביבה דרשו מהמשיבים לטפל בזיהום המים עוד לפני קידוח הכלונסאות על-ידי המשיבים, וגם עובדה זו תומכת בכך שהזיהום לא נגרם בהכרח עקב הקידוח. חמישית, טענת המערערת כי המשיבים באו בנעליו של הגורם המזהם הראשוני – הינה טענה חדשה, אשר לא נטענה בהליך שנערך בפני בית הדין קמא הנכבד, ומשכך יש לדחותה. הטעם לכך נעוץ באיסור על "הרחבת חזית", שהרציונל העומד בבסיסו הוא ייעול ההליך וסופיות הדיון. לפי כלל זה, בעל דין איננו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שבוססה בכתבי הטענות, אלא אם בית המשפט נענה לבקשתו לתיקון כתב טענות, או שהצד שכנגד נתן הסכמתו לכך (ראו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (20.08.2009); תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סיכומם של דברים, הממצא העובדתי של בית הדין קמא הנכבד כי לא הוכח כדבעי קיומו של זיהום מים – לא עורער, והמערערת גם לא הציגה תשתית ראייתית לכך שנגרם, או הוחמר זיהום המים עקב פעילות המשיבים. נוכח האמור – לא התקיימו התנאים הנדרשים להוצאת צו לתיקון מעוות מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, ולפיכך מוצדקת התוצאה אליה הגיע בית הדין לענייני מים הנכבד. דוקטרינת הנזק הראייתי כפי שצוין לעיל, המערערת העלתה טענה נוספת, שמצדיקה, לשיטתה, קבלה של הערעור. זו מתמקדת בתחולת דוקטרינת הנזק הראייתי בנסיבות העניין: לשיטתה, הנטל צריך להיות על המשיבים להראות שאין קשר סיבתי בין קידוח הכלונסאות לבין הזיהום הנטען, שכן המשיבים מנעו מהמערערת מלאסוף דגימה של המים לפני קידוח הכלונסאות. דוקטרינת הנזק הראייתי עוסקת בדרך כלל במקרים בהם התנהגות הנתבע שללה מן התובע את האפשרות להוכיח את מרכיבי עילת תביעתו כנגד מי שהזיק לו (ראו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 328-327 (2005) (להלן: עניין ד'אהר); עניין כדר; אריאל פורת נזיקין א 297 (2013) (להלן: פורת)). לדוקטרינה הנ"ל יש שני פנים – הפן הראשון הוא הפן הראייתי, אשר נקלט בפסיקה – ועוסק בהעברת נטל השכנוע מהתובע אל הנתבע, במקרים בהם הוכח כי נגרם נזק ראייתי. הפן השני הוא הפן הנזיקי, אשר לא נקלט בפסיקה (אם כי גם לא נדחה על-ידה), ולפיו קיום נזק ראייתי מקים עילת תביעה נזיקית עצמאית לניזוק (עניין ד'אהר; עניין כדר; פורת, בעמ' 300-299; גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315 (תשע"א)). יודגש כי דוקטרינת הנזק הראייתי מעבירה את נטל השכנוע לכתפי הנתבע רק בנוגע ליסודות שלגביהם נגרם הנזק הראייתי (ראו: עניין כדר; פורת, בעמ' 304). בענייננו, למשל, המערערת טוענת כי נגרם לה נזק ראייתי בנוגע להוכחת הקשר הסיבתי, ולכן, אם הייתה מתקבלת טענתה – הנטל היה מועבר לכתפי המשיבים רק ביחס לרכיב הקשר הסיבתי. עוד יש לציין כי דוקטרינת הנזק הראייתי יושמה אצלנו בפסיקה לרוב בסיטואציות נזיקיות, אך עשויה להיות לה תחולה גם בסיטואציות אחרות, בהן נשללת מאדם האפשרות להוכיח את תביעתו עקב נזק ראייתי (ראו: פורת, בעמ' 298). מבלי לקבוע מסמרות ביחס לתחולת דוקטרינת הנזק הראייתי על הוכחת קשר סיבתי הנדרש להוצאת צו לתיקון המעוות מכוח סעיף 20ז(א) לחוק המים, אציין כי גם אם הייתה מתקבלת טענת המערערת לתחולת הדוקטרינה הנ"ל, והנטל היה מועבר אל המשיבים להוכיח כי לא הם אלה שגרמו לזיהום – סבורני כי המשיבים עמדו בנטל זה, שכן הם הוכיחו באופן פוזיטיבי שלא היה קשר סיבתי בין הפעולות שנקטו – לבין זיהום המים, בהנחה ואכן היה קיים זיהום, וזאת נוכח חוות הדעת של המומחה מטעמם, ד"ר סלהוטרה, אותה ראה בית הדין לענייני מים הנכבד להעדיף כאמור, על פני חוות הדעת הנוגדת. נוכח האמור לעיל – גם טענות המערערת בסוגיה זו נדחות. האם הופרו ההסכמות בין הצדדים בענייננו הטענות המועלות על-ידי המערערת בסוגיה זו מתמקדות בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית הדין הנכבד, בפסק דינו. גם ביחס לסוגיה זו, אין מקום, לשיטתי, להתערב בקביעות הרלבנטיות, נוכח ההלכה לפיה ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים, אלא במקרים חריגים (ראו ההפניות בפיסקאות 20 ו-24 שלעיל). הדברים נכונים ביתר שאת בענייננו, בשים לב לעובדה שבית הדין לענייני מים הינו ערכאה מקצועית, ועל כן נתון לבית הדין האמור מתחם שיקול דעת רחב בתחום המומחיות שלו, ומידת ההתערבות בהחלטותיו תהא מצומצמת באופן מיוחד (ראו: עניין אבו מסאעד). יתרה מכך, אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערת לקיום הסכמות בין הצדדים ולהפרתן מצד המשיבים – אין בכך כדי להכשיר את הצו שהוצא מטעמה, שכן לשאלת הפרת ההסכמות אין נפקות לעניין הסמכות להוציא את הצו הנ"ל, נוכח העובדה שהיסודות הנדרשים להוצאתו, לפי סעיף 20ז(א)לחוק המים, לא מתקיימים בענייננו. נוכח האמור לעיל – גם השגות המערערת הנוגעות לממצאים עובדתיים, אשר נקבעו בבית הדין הנכבד, באשר להפרת ההסכמות הנטענות ביחס להתחייבות להימנע מביצוע קידוחים – נדחות. סוף דבר בהתחשב בכל המקובץ – הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחברותיי שנעשה. בנסיבות העניין ובשל התנהלות המשיבים, שאף היא לא הייתה נקייה מפגמים – אציע עוד כי לא נעשה צו להוצאות. המשנה לנשיאה הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ט באב התשע"ט (‏20.8.2019). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ 16054810_K14.docx עד מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1