מיאסה חמד נ. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 548/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: 1. מיאסה חמד 2. אנשראח קאסם חמזה 3. אניסה קאסם אבו שקרא 4. נימר מחמד חמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 48049-12-19 מיום 19.11.2022 שניתן על ידי כבוד השופט שמואל מנדלבאום בשם המערערים: עו"ד דיאן קשקוש בשם המשיבה: עו"ד עומרי מנור פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום) מיום 19.11.2022 בת"א 48049-12-19, במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המערערים לפיצויי הפקעה בהיעדר עילה ומחמת התיישנות התביעות. תמצית העובדות וההליך בבית משפט קמא 1. הערעור שלפנינו נוגע למספר חלקות מקרקעין בגוש 18461 (להלן: המקרקעין) אשר הוחזקו ועובדו על ידי קאסם סלימאן סאלח (להלן: המנוח). המערערות 3-1 הן יורשותיו של המנוח (להלן: המערערות), והמערער 4 הוא נכדו של המנוח ובנה של המערערת 1. ביום 19.3.1976 פורסמה הודעה על הפקעת המקרקעין מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943 (להלן: הפקודה), וביום 19.7.1979 פורסמה הודעה על כך שהחלקות נרשמו על שם מדינת ישראל בהתאם לסעיף 19 לפקודה. במהלך שנת 1982 הסתיים הליך ההסדר למקרקעין וניתנו פסקי דין לפיהם המנוח זכאי לפיצויי הפקעה באשר לחלקו היחסי בחלקות זמניות 6, 11ג', 21 ו-27. עוד נקבע ביחס לחלקה זמנית 6 כי זכאותו של המנוח הינה "בכפוף לתשלום שווי 55 לירות סטרלינג [...] תוך 30 ימים מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (להלן: התשלום). לטענת המערער 4, בהסכם מיום 5.8.1992 המנוח העביר לו את מלוא זכויותיו לפיצויי הפקעה בחלקה זמנית 6 ללא תמורה. ביום 31.5.1994 נשלח מכתב מטעם המשיבה שבו הובהר כי מכיוון שהתשלום לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא בוצע – זכויות המנוח בחלקה זמנית 6 אבדו לו. החל משנת 2014 פנה בא-כוח המערערים למשיבה בדרישה לקבלת פיצויי הפקעה עבור המערערים, אם כי יצוין כבר עתה שלא הוצגו ייפויי כוח מתאימים מטעם כלל המערערים. אין חולק כי ביום 6.5.2015 התקבלה אצל המשיבה פנייה מבא-כוח המערערים, ובמכתב מיום 29.2.2016 הוא נענה כי נדרש לצרף מסמכים נוספים לבקשה. ביום 15.11.2016 שלח בא-כוחם של המערערים מכתב למשיבה שבו כתב כי הדרישה הנרחבת להגשת מסמכים איננה נדרשת, ובמכתב מיום 16.1.2017 נענה כי ללא המצאת המסמכים הדרושים הבקשה לא תובא לדיון אצל המשיבה. מכתב תזכורת להמצאת המסמכים נשלח לבא-כוח המערערים ביום 11.5.2017. בא-כוח המערערים טען כי ביום 13.9.2017 מתמחה ממשרדו שלח למשיבה את המסמכים הדרושים, וכי ביום 4.12.2018 הוא שלח מכתב נוסף למשיבה, אך לטענת המשיבה, המסמכים מעולם לא הומצאו לה. 2. ביום 19.12.2019 הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי. ביום 23.2.2020 הגישה המשיבה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. ביום 19.8.2020 דחה בית משפט קמא את הבקשה וקבע שיש צורך בבירור עובדתי וראייתי של טענות הסף. לאחר שהתקיימה ישיבת הוכחות והוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ביום 19.11.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא אשר קבע כדלקמן: (-) באשר לחלקה זמנית 6 נקבע כי התשלום לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בתוך 30 ימים היווה תנאי הכרחי לזכאות המנוח לפיצויי הפקעה; כי נטל הראיה להוכחת ביצוע התשלום מוטל על כתפי המערער 4; וכי כבר בשנת 1994 שלחה המשיבה הודעה על אי ביצוע התשלום והמערער 4 לא הצליח להרים את הנטל ולהוכיח אחרת. אשר על כן, נקבע כי דין תביעתו של המערער 4 ביחס לחלקה זמנית 6 להידחות בהיעדר עילה. (-) באשר לשלוש החלקות האחרות נקבע כי נוכח ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו (2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור) באשר להתיישנות תביעות לפיצויי הפקעה בתוך שבע שנים מתפיסת המקרקעין לכל המאוחר; נוכח כך שההליך הוגש 40 שנים לאחר רישום המקרקעין על שם המדינה; נוכח העובדה שגם תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור אין בה כדי לסייע למערערים; ונוכח דחיית טענת המערערים כי פסקי הדין שניתנו בעניינם בשנת 1982 מזכים אותם בתקופת התיישנות של 25 שנים כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 – נוכח כל אלה, נקבע כי דין התביעות להידחות מחמת התיישנותן. טענות הצדדים 3. בערעור נטען, בין היתר, כי מדובר במקרה ייחודי שבו הליכי ההפקעה קדמו להליכי הסדרת הזכויות במקרקעין, ומשכך הפגיעה במערערים "כפולה ומכופלת"; כי מטעם זה גם אין לקבוע שהלכת ארידור חלה במצבים כאלו; כי בית משפט קמא שגה בקביעתו שאין למערער 4 זכות בחלקה זמנית 6 שכן פסק הדין בהליך ההסדר לא קבע שהתשלום מהווה תנאי הכרחי, ועל כל מקרה, הנטל היה על כתפי הרשות להוכיח שהתשלום לא בוצע; כי מרוץ ההתיישנות כלל לא החל בעניינם של המערערים מכיוון שמעולם לא ניתנה החלטה אקטיבית של המשיבה באשר לבקשת המערערים לפיצויים; וכי פסקי הדין של הסדר המקרקעין שניתנו בשנת 1982 מאריכים את תקופת ההתיישנות ל-25 שנים והיא נעצרה בכל אותה עת שהתקיים משא ומתן בין הצדדים. 4. המשיבה טענה, בעיקרם של דברים, כי המערערים מנסים לעקוף את מגבלת הזמן להגשת תביעה לפיצויי הפקעה שנקבעה בלכת ארידור; כי בניגוד לטענת המערערים, ניתן לתבוע פיצויי הפקעה עוד בטרם נערכו הליכי הסדר במקרקעין לא מוסדרים ובמסגרת תביעה זו יבחנו גם זכויות התובע בקרקע; כי פסקי הדין בהליכי ההסדר לא יצרו את עילת התביעה לפיצויים ומשכך לא האריכו את תקופת ההתיישנות בתביעת המערערים ל-25 שנים, ובכל מקרה, אף אם תתקבל טענת המערערים, התביעה התיישנה עוד בשנת 2007; כי בית משפט קמא פסק בצדק שהחל מינואר 2017 המערערים ידעו כי פנייתם לרשות לא מטופלת ועל כן במועד זה תקופת ההתיישנות נכנסה לתוקף; וכי צדק בית משפט קמא כשקבע כי לא הוכח שהתשלום בוצע ועל כן לא התקיים התנאי לקיומה של עילת התביעה ביחס לחלקה זמנית 6, ולמעלה מן הצורך, אף ניתן היה לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בערעור, בנספחיו ובתשובה לו, מצאנו לדון בערעור בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בו על יסוד החומר לפנינו. אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. 6. ככלל, בהתאם להלכת ארידור, תביעה לפסיקת פיצויי הפקעה מתיישנת לאחר שבע שנים ממועד תפיסת המקרקעין, לכל המאוחר. עוד נקבעה בפסק הדין תקופת מעבר בת שלוש שנים שהסתיימה ביום 21.3.2016 שבמהלכה הרשות מנועה מלטעון טענות התיישנות. משכך, תביעה שהתיישנה והוגשה לאחר תקופת המעבר שנקבעה בפסק הדין, דינה להידחות, "וזאת אף אם מדובר באיחור של יום אחד" (ע"א 8560/21 עיזבון המנוח מוטלק אסעד אבו ראס ז"ל נ' רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 8 (12.9.2022)). 7. בענייננו, התביעה הוגשה לבית משפט קמא בחודש דצמבר 2019 – בחלוף כ-40 שנים מרישום המקרקעין על שם מדינת ישראל; בחלוף 37 שנים ממתן פסקי הדין בהליכי ההסדר במקרקעין; ובחלוף שלוש שנים מתום תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור. באספקלריה זו, ברי כי התביעה התיישנה זה מכבר. אלא שבית משפט קמא היה מוכן ללכת כברת דרך לטובת המערערים ולהניח כל הנחה מקלה אפשרית, כלהלן: (-) נקבע כי יש לפרש את ההודעות שפרסמה המשיבה תחת הכותרת "הודעה בדבר תחולת פסק דין ארידור מיום 21.3.2016" בהרחבה, כך שתקופת ההתיישנות בעניינו של מי שפנה למשיבה טרם סיום תקופת המעבר תיעצר עד למתן מענה בבקשה, וכך הניח בית משפט קמא גם בעניינן של המערערות. (-) נקבע כי יש לראות את כל המערערות כאילו פנו למשיבה בטרם חלפה תקופת המעבר, למרות שבא-כוח המערערות הגיש ייפוי כוח עליו חתומה המערערת 2 בלבד. (-) נקבע כי למרות שכבר ביום 29.2.2016 נודע לבא-כוח המערערות כי נדרשת השלמת מסמכים, יש להניח לטובתן כי רק ביום 16.1.2017 הובהר להן ולבא-כוחן כי בקשתן כלל לא הובאה לדיון בשל המסמכים החסרים. [יוער כי לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה המסמכים לא הומצאו למשיבה מעולם, גם לא באמצעות המתמחה, כפי שנטען, שכן מדובר בקביעה עובדתית גרידא והלכה עמנו כי ערכאת הערעור לא מתערבת בקביעות שבעובדה]. (-) נקבע כי הגם שהמערערות ידעו או היו צריכות לדעת שבדיקת פנייתן הסתיימה משלא הומצאו המסמכים הנדרשים, עומד לרשותן "זמן סביר" שבמהלכו הן עדיין מוגנות מפני העלאת טענת התיישנות כנגדן. עוד נקבע כי יש לפרש את "הזמן הסביר" באופן הנרחב ביותר האפשרי – שנתיים שלמות. אין לקבל את טענת המערערים לפיה ללא דחייה אקטיבית של הבקשה לפיצויים על ידי הרשות תקופת ההתיישנות איננה מתחדשת, שכן קביעה כזו תוביל למצב אבסורדי לפיו בכוחו של בעל דין לא לעשות דבר ובכך להקפיא את תקופת ההתיישנות לנצח. (-) נקבע כי את "הזמן הסביר" יש למנות אך מיום 11.5.2017 שבו נשלח מכתב תזכורת נוסף למערערות. ועדיין, לא היה בכל ההנחות המקלות הנ"ל כדי לסייע למערערות, עד כדי כך ברורה ומובנת טענת ההתיישנות בעניינן. מכאן, שיש לדחות את תביעת המערערות באשר לחלקות 11ג', 21 ו-27 מחמת התיישנותה. 8. בכל הנוגע לטענה העקרונית באשר למקרים שבהם הליכי ההפקעה התבצעו עוד לפני שהזכויות בקרקע הוסדרו, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה לאדם נתונה הזכות לתבוע פיצויי הפקעה גם במקרקעין שאינם מוסדרים או טרם הושלמו הליכי ההסדר, וככל שישנה מחלוקת באשר לזכות במקרקעין, בית המשפט הדן בתביעת הפיצויים יכריע גם בשאלה זו. מכל מקום, דברים אלו נאמרו בבחינת למעלה מן הצורך, שכן בענייננו הקרקע הוסדרה בשנת 1982, עדיין בתוך תקופת ההתיישנות, כך שבאופן עקרוני המערערים יכולים היו לפעול לקבלת הפיצויים מיד לאחר שהליך ההסדר תם וטרם התיישנות תביעתם. 9. גם בקביעת בית משפט קמא כי אין בסעיף 21 לחוק ההתיישנות בכדי לסייע למערערים לא מצאתי להתערב. כאמור, המערערים יכולים היו להגיש את תביעת הפיצויים גם טרם התקבלו פסקי הדין בהליכי ההסדר. מכל מקום, אפילו לשיטתם של המערערים, הרי שגם אם נחיל הוראת סעיף זה, התביעה התיישנה כבר בשנת 2007, בחלוף 25 שנה מיום מתן פסקי הדין בהסדר. 10. באשר לחלקה זמנית 6, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי המערער 4 נעדר כל עילת תביעה. לשון פסק הדין בהליך ההסדר הנוגע לחלקה איננה משתמעת לשתי פנים: "לפיכך החלטתי לדחות את תביעת התובעים ולהכיר בתביעת צד ג' [המערער 4 – י"ע] לגבי 1/4 החלקה בכפוף לתשלום שווי של 55 לירות סטרלינג [...] תוך 30 יום מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (הדגשות הוספו – י"ע). ביצוע התשלום היה תנאי הכרחי לכניסתה לתוקף של זכות המערער 4 בקרקע. כאמור, המערער 4 לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי התשלום בוצע. אף בעניין זה איני רואה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות בתיק. לכך יש להוסיף כי כבר בשנת 1994 הבהירה המשיבה כי זכויות המערער 4 בחלקה זמנית 6 אבדו לו, וחרף זאת, האחרון לא עשה דבר בנידון. סוף דבר 11. סיכומו של דבר, כי דין הערעור להידחות. נוכח נסיבות העניין, המערערים יישאו בהוצאות מופחתות לטובת המשיבה בסך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט"ו בטבת התשפ"ד (‏27.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23005480_E08.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1