פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5479/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מאירה אזרד בשם המשיב 1: עו"ד ד"ר רפי רכס בשם המשיב 2: עו"ד בן ציון ראם פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. בעתירה שלפני מבקשת העותרת לבטל את החלטתו של משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול), לפיה "לא נראה לאשר רשות ערעור" על החלטת הערכאה הדיונית – בית הדין הרבני האזורי בנתניה – כי הדיון בתביעתו הכרוכה של משיב 2 (להלן: המשיב) מצוי בסמכותה. בד בבד, היא מבקשת לקבוע כי "הסמכות לדון בתיק נתונה לביה"מ לענייני משפחה". 2. על פי השקפת העותרת, מאחר שהחלטת בית הדין הרבני האזורי חתמה את הדיון בעניין הסמכות, עמדה לה זכות לערער עליה – ומכאן שבית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כאשר הכריע בהשגתה בדן יחיד, בניגוד לתקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון). עוד טוענת העותרת, כי תביעת המשיב הוגשה בניגוד לדין – במהלך תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה-2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות). אמנם, המשיב הגיש את הבקשה ליישוב סכסוך כבר ביום 14.1.2020, אך העותרת גורסת שמרוץ הימים מתחיל רק "מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע, קרי 03.03.2020 [...] שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?". היא מוסיפה וטוענת כי התביעה הוגשה בניגוד "לתקנות חירום שתוקנו בצל התפשטות נגיף הקורונה"; כי הכריכה אינה עומדת ב"מבחן המשולש" שנקבע בפסיקה, ולוקה בחוסר תום לב – בין השאר, נוכח העדר המצאה של תביעת הגירושין; וכי ההחלטה התקבלה לאחר שהצדדים כבר התגרשו, ומכאן שאין לערכאות הדתיות סמכות להמשיך ולדון "בתיק הרכושי". לבסוף, העותרת מלינה על כך שבית הדין הרבני האזורי הכריע בסוגיית הסמכות בעוד בקשתה "לקביעת סמכויות" תלויה ועומדת לפני הערכאה האזרחית – אשר הורתה למשיב להשיב לה. מנגד, המשיבים – שהמועד להגשת תגובותיהם מוארך בזאת עד עת הגשתן בפועל – סבורים כי דין העתירה להידחות. הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: הייעוץ המשפטי) מציין כי תביעת הגירושין של המשיב הוגשה ביום 16.3.2020, קרי, בחלוף למעלה מ-60 יום ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך – וממילא, בהתאם ללוח הזמנים הקבוע בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות, ואינו תלוי "בקיומן של פגישות, בתוצאותיהן [...] או במילוי טופס כזה או אחר". מן הצד האחר, התביעה הוגשה לפני כניסתן לתוקף של תקנות שעת חירום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד), התש"ף-2020, בהן נקבע כי תקופת החירום לא תבוא במניין ימי תקופת עיכוב ההליכים לפי החוק להסדר התדיינויות. הייעוץ המשפטי מדגיש כי בית הדין הרבני האזורי הכריע בסוגיית הסמכות בטרם ניתנה החלטת הערכאה האזרחית בעניין, בהתאם לסמכותו לפי הלכת פייג-פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118 (2003)). אמנם, בית המשפט לענייני משפחה כבר הורה למשיב להתייחס לסוגיה במסגרת תביעתה הרכושית של העותרת (תלה"ם 38418-04-20). אולם, במסגרת תביעת המשמורת המקבילה (תלה"ם 38377-04-20), העיר בית המשפט כי "נדמה שהסמכות להורות כי הליך מסויים הוגש שלא בתום לב נתונה לערכאה אליה הוגש ההליך [...]". בנסיבות אלה, נמנע בית הדין הרבני מעיכוב הדיון בבקשה שלפניו, ובשיקול דעת זה לא נפל כל פגם. בהקשר זה, טען המשיב כי בית הדין הרבני החל לדון בתביעתו הכרוכה עוד בטרם הוגשו תביעות העותרת לערכאה האזרחית – כך שעל פי הלכת פייג-פלמן ראוי היה שהוא זה שיכריע בסוגיית הסמכות. בעניין אחר, הייעוץ המשפטי מבהיר כי החלטת בית הדין האזורי בעניין הסמכות היא "החלטה אחרת", שניתן לערער עליה רק ברשות – לפי תקנה קלב(2) לתקנות הדיון – ומכאן שלא נפל פגם בבירורה בדן יחיד, כפי שנקבע בשורת הוראות נורמטיביות, לרבות תקנה קלג(3) לתקנות הדיון. הוא מוסיף כי הטענות הערעוריות לגבי כנות הכריכה אינן מגלות עילת התערבות; טוען כי ההסבר שסיפק המשיב להעדר ההמצאה מלמד שלא מדובר בחוסר תום לב העשוי להשליך על מרוץ הסמכויות; ומסכם כי דין העתירה להידחות על הסף. המשיב, מצדו, עומד על כך שהכריכה בוצעה כדין; גורס כי העותרת ידעה על ההליכים בבית הדין הרבני האזורי "לכל המאוחר, ביום 20.02.2020", וכי כתב התביעה הומצא לה על ידי מזכירות בית הדין; ומייחס לה השתהות בהעלאת הטענות במישור הסמכות. לבסוף, הוא עומד על כך שאין במתן הגט כדי להפקיע את הסמכות שרכש בית הדין הרבני בעקבות הכריכה. 3. לאחר העיון בחומר, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילת התערבות בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. "כלל נקוט הוא מלפנינו כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים" – ולא הוכח כי ההחלטה מושא העתירה דנן חורגת מסמכות, פוגעת בכללי הצדק הטבעי, או סוטה מהוראות דין המכוונות לבית הדין הדתי (בג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים, פסקה 4 (24.4.2013)). אכן, בניגוד להחלטה על סילוק הליך בהעדר סמכות עניינית, "כל אותן החלטות הדוחות בקשות למחיקה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית [...] הן החלטות ביניים "קלאסיות" שאינן מסיימות את ההליך" (בר"ם 9313/06 עיד נ' שר הפנים (7.1.2007)). בית הדין הרבני האזורי קבע כי התביעה הכרוכה באה בגדרי סמכותו העניינית, ומכאן שמדובר בהחלטה אחרת. המשמעות היא כי "אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית הדין הגדול" (תקנה קלב(2) לתקנות הדיון) – וכי ניתן היה לדחות את בקשת רשות הערעור של העותרת בדן יחיד (תקנה קלג(3)). 4. אשר לחוק להסדר התדיינויות, אעיר כי המקרה שלפנינו מבליט את חשיבות קיום פגישות המהו"ת במהלך חלון הזמנים הקבוע לשם כך בחוק – למרות הקשיים עליהם הצביעו דברי ההסבר לתיקון שהוצע, אך לא התקבל, לסעיף 3(ב)(3) לחוק (ראו דברי ההסבר להצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ף-2020, ה"ח הממשלה 1313, בעמ' 190 (להלן: דברי ההסבר), אל מול נוסחו הנוכחי של החוק). חשוב מכך, במסגרת התיקון שפורסם ברשומות ביום 8.9.2020 – לאחר הגשת העתירה הנוכחית – תוקן ההסדר הקבוע בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות לגבי התקופה שבמהלכה לא ניתן להגיש תובענות "בעניין של סכסוך משפחתי". תחת החלוקה לשלושה רכיבי זמן שונים (תקופת עיכוב הליכים של 45 או 60 יום ממועד הגשת הבקשה ליישוב הליכים; "עשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה" מאז פגישת המהו"ת האחרונה; ו-15 הימים "שלאחר תום התקופה כאמור"), החוק מסתפק כעת בתקופת עיכוב הליכים בת 60 (או 75) יום ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. זאת, מתוך הבנה לפיה ההסדר הקודם, אשר עמד בתוקף במועד קבלת ההחלטות מושא העתירה דנן, "הביא לאי בהירות רבה לעניין משך התקופה שבמהלכה לא ניתן להגיש תובענות" (דברי ההסבר, בעמ' 191). מכל מקום, העותרת לא הרחיבה לגבי רכיבי הזמן השונים, והסתפקה בטענה כללית ביותר "שהספירה של 60 הימים וכן 15 הימים שלאחר תום תקופה זו, החלה נספרת רק מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע". ברם, מקובלת עלי עמדת המשיבים, לפיה עמדה זו מנוגדת ללשונו המפורשת של החוק, בנוסחו בתקופה הרלוונטית, לפיה "בתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים [...] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי". 5. בשולי הדברים, אזכיר כי "נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו" (בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (19.8.2004)). דברים אלה יפים גם לגבי התביעה הכרוכה מושא ההליך דנן, ואין, אפוא, ממש בטענת העותרת לפיה בית הדין הרבני האזורי איבד את סמכותו בעקבות מתן הגט. מטעמים אלה – ומאחר שמקובלות עלי תשובות הייעוץ המשפטי ליתר טענות העותרת, כפי שפורטו לעיל – דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילת התערבות. 6. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, ולנוכח הנימוקים שפורטו, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז בטבת התשפ"א (‏31.12.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20054790_Z02.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1