אחמד אבראהים ואני נ. טלאל ארמלי

פסק-דין בתיק ע"א 5472/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5472/04 ע"א 968/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"א 5472/04 והמשיב בע"א 968/08: אחמד אבראהים ואני נ ג ד המשיבים בע"א 5472/04 והמערערים בע"א 968/08: 1. טלאל ארמלי 2. סוהיל ארמלי ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1195/01 מיום 23.10.03 ומיום 13.12.07 שניתנו ע"י כב' השופט מ' נאמן תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ט (30.3.09) בשם המערער בע"א 5472/04 והמשיב בע"א 968/08: עו"ד עלי עארף בשם המשיבים בע"א 5472/04 והמערערים בע"א 968/08: עו"ד רונן כהן עו"ד עמית דביר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו ערעורים על פסק דין ועל פסק דין משלים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא מ' נאמן). במוקד המחלוקת עומדת שאלת קיומו של הסכם מכר להעברת הבעלות במחציתה של חלקת מקרקעין מסוימת. 2. הסכסוך נוגע לחלקה 29 בגוש 10294 בשפרעם (להלן - החלקה). המדובר בחלקה בגודל 14 דונמים, כאשר בחלק ממנה נטועים עצי זית. המשיבים בע"א 5472/04, הם המערערים בע"א 968/08, טלאל וסוהיל ארמלי (להלן - ארמלי), רשומים כבעליה של החלקה. במהלך השנים התגלעו בין ארמלי לבין המערער בע"א 5472/04, הוא המשיב בע"א 968/08, אחמד ואני (להלן - ואני), סכסוכים שונים באשר למצב הזכויות בחלקה. הסכסוך הראשון, אשר נדון בבית משפט השלום בעכו, נגע לשאלת זכותו של ואני בשני דונמים משטח החלקה. זאת, לאחר שנטען כי בשנים 1979-1978 נכרתה בין הצדדים עסקה לרכישה שני דונמים מהחלקה על-ידי ואני. בסופו של ההליך שהתנהל, הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו ואני יהיה זכאי להירשם כבעלים של שני דונמים אלו ולארמלי לא תהיה תביעה כספית כלשהי ביחס לחלקה זו. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.3.02 (ת"א 1684/97). יצוין, כי במהלך השנים הקים ואני ארבעה בתי מגורים בשני הדונמים האמורים. 3. הסכסוך השני בין הצדדים, אשר עומד במוקד ההליך דנא, נוגע לשאלת הזכויות ביתרת החלקה. ביום 3.12.01 הגיש ואני לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של מחצית יתרת החלקה. לטענת ואני, במהלך השנים 1981-1980 נחתם הסכם בינו לבין ארמלי במסגרתו נקבע, כי הוא יכשיר את יתרת החלקה, ייטע בה עצי זית, ימסוק את הזיתים ואף יפיק מהם שמן, אשר יחולק בין הצדדים. עוד נטען, כי לפי ההסכם, לאחר שעצי הזית יגיעו לפריחה מלאה, תחולק החלקה בין הצדדים כך שהבעלות במחציתה תוקנה לואני. יצוין, כי בשלב זה של ההליך לא המציא ואני את ההסכם האמור לבית המשפט, בטענה כי המסמך אבד. גרסת ארמלי שונה. לטענת ארמלי, בין הצדדים לא נחתם כל הסכם בכתב ולא הוסכם על העברת הבעלות במחצית יתרת החלקה. לגרסת ארמלי, עצי הזית בחלקה ניטעו על ידו, ואילו ואני קיבל רשות למסוק אותם בתמורה לקבלת מחצית השמן שיופק. ארמלי הוסיפו, כי הרשות למסיקת הזיתים בוטלה עוד ביום 9.11.96. 4. ביום 23.10.03 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן - פסק הדין), אשר דחה את התביעה. בית המשפט קיבל אמנם את הטענה כי בין הצדדים נכרת הסכם בכתב ביחס לנטיעת עצי הזית ומסיק הזיתים. ואולם, מצא כי הסכם זה התייחס אך ורק לחלוקת השמן שיופק מהזיתים ולא להעברת הבעלות בקרקע. זאת, לאחר שקבע כי מכלול הנסיבות אינו מעיד על הסכמת הצדדים להעברת הבעלות בקרקע. על פסק דין זה הגיש ואני את הערעור בע"א 5472/04 שלפנינו. במסגרת הערעור טען ואני, כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו שההסכם בין הצדדים לא כלל את העברת הבעלות במחצית החלקה. ואני תמך טענה זו במסמך הנחזה להיות הסכם בין הצדדים משנת 1981, אשר נמצא על ידו בסמוך למועד הגשת הערעור (להלן - ההסכם). על-פי המפורט בהסכם, הצדדים הסכימו כי ואני ייטע בחלקה עצי זית ויטפל בהם לתקופה של 30-20 שנים, שלאחריהן יקבל כל צד מחצית מעצי הזית ומחצית מהחלקה. על ההסכם מופיעות שתי חתימות הנחזות להיות חתימותיהם של ארמלי וכן חתימה הנחזית להיות חתימתו של ואני. נסיבות מציאת ההסכם מתוארות בבקשה להוספת ראיות שהוגשה במקביל לערעור, והתייחסה למספר מסמכים נוספים. לפי הנטען בבקשה, ההסכם נמצא על-ידי אשתו של ואני בכיס של מעיל ישן בזמן שסידרה את ארון הבגדים. לפי המתואר, האישה העבירה את ההסכם לבנו של ואני, אשר הדגיש את חתימתו של טלאל ארמלי וכן חלקים נוספים במסמך. כמו כן נטען, כי מכיוון שההסכם שנמצא לא היה חתום על ידי ואני חתם עליו בנו של ואני בשמו. ארמלי, מצידם, סמכו ידיהם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין והתנגדו לבקשה להוספת ראיות. לטענתם, נסיבות מציאת ההסכם וכן הדגשת החתימות מצביעות על כך שמדובר במסמך מזויף. ביום 29.6.06 נערך דיון בערעור בבית משפט זה. הוחלט לקבל את הבקשה להוספת ראיות ככל שהיא מתייחסת להסכם שנמצא. כמו כן הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא להכרעה בשאלה האם מדובר בהסכם אותנטי והאם יש מקום לשנות את פסק הדין בעקבות הוספת הראיה. 5. ביום 13.12.07 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין משלים (להלן - פסק הדין המשלים). בפני בית המשפט המחוזי עמדו שלוש חוות דעת מטעמם של מומחים לכתב יד: חוות דעת מטעם כל אחד מהצדדים וכן חוות דעת מטעם מומחה שמונה על-ידי בית המשפט. לפי חוות הדעת שהוגשה מטעם ארמלי, אשר התבססה על העתק מצולם של ההסכם, קיימת סבירות גבוהה לכך שטלאל ארמלי לא כתב את ההסכם וכי החתימה המופיעה עליו אינה חתימתו. לעומת זאת, בחוות הדעת שהוגשה מטעם ואני נטען, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שחתימתו של טלאל היא אותנטית ולכך שהוא כתב את ההסכם. יצוין, כי חוות דעת זו גובשה על סמך ההסכם המקורי. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט תמכה אף היא במסקנות אלה. עוד נקבע בחוות דעת זו, כי הנייר עליו נכתב ההסכם הוא נייר ישן, אשר נשמר בצורה רשלנית, כך שמתקבל על הדעת שתאריך כתיבת ההסכם הוא 1981. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, תוך שציין כי ארמלי לא הצליחו לערער את הממצאים שעלו בחוות הדעת בחקירה שערכו למומחה. לאחר שמצא כי המסמך הוא אותנטי, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי יש בהסכם כדי לחייב את המשיבים. לאור האמור, קבע בית המשפט כי ואני רשאי להירשם כבעלים במחצית יתרת החלקה. 6. על פסק הדין המשלים הגישו ארמלי את הערעור בהליך ע"א 968/08. קבוצת טענות ראשונה שמעלים ארמלי במסגרת הערעור נוגעת לאותנטיות של המסמך שהוצג על-ידי ואני. בהקשר זה מתמקדים ארמלי בטענות נגד חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וכן בנסיבות מציאת ההסכם. קבוצה שנייה של טענות נוגעת לשאלת תוקפו המשפטי של ההסכם. לטענת ארמלי, בהיעדר חתימה של ואני לא היה מקום ליתן תוקף להסכם, וכי מכל מקום מדובר בהסכם שכירות ולא בהסכם מכר. עוד מוסיפים ארמלי לעניין זה, כי על ואני להוכיח שההסכם הנטען הוא מסוג ההסכמים שהיה נהוג בחברה הערבית. לבסוף, טוענים ארמלי כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו עת הפך את פסק הדין הראשון שנתן. לטענתם, היה על בית המשפט להכריע בשאלת האותנטיות של המסמך ולהשיב את ההכרעה הסופית לבית משפט זה. 7. לצורך הכרעה בערעורים שלפנינו, עלינו לדון בשתי סוגיות: האחת נוגעת לשאלה האם ההסכם שהוצג על-ידי ואני הינו אכן אותנטי; השנייה, נוגעת לשאלת תוקפו המשפטי של הסכם זה. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלה הראשונה בפסק הדין המשלים ומצא כי ההסכם הוא אכן אותנטי. כאמור, התבססה קביעה זו על בחינתן של שלוש חוות דעת של מומחים לכתב יד. בית המשפט המחוזי בחר לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, לאחר שזה אף נחקר על הנתונים שהוצגו בחוות הדעת. קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין האותנטיות של ההסכם מושתתת, רובה ככולה, על ממצאי מהימנות. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהממצאים מבוססים במקרה דנא על חוות דעת מומחה, לא כל שכן על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט (ראו, ע"א 4445/90 "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט (לא פורסם, 17.4.1994); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004)). לא מצאתי שיש בטענות ארמלי כדי להצדיק התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. זאת, גם בהתחשב בעובדה כי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט נתמכה בחוות הדעת שהוגשה מטעם ואני. מעבר לכך, הקביעה בדבר האותנטיות של ההסכם נתמכת אף בתצהיר עדות ראשית שנתן ואני במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמו. בתצהיר, אשר ניתן מספר שנים טרם מציאת המסמך, טען ואני כי נעשה הסכם בכתב וכי אינו זוכר אם חתם על ההסכם אם לאו (סעיף 13 לתצהיר). ואכן, משנמצא ההסכם לא הופיעה חתימתו של ואני עליו, אלא חתימה שהוסיף בנו של ואני כשמצא את המסמך. לאור האמור, נדחות טענותיהם של ארמלי ביחס לאותנטיות של ההסכם. 8. השאלה השנייה אליה יש להידרש נוגעת, כאמור, לשאלת תוקפו המשפטי של ההסכם שנמצא. בית המשפט המחוזי קבע לעניין זה, כי אין בעובדה שואני לא חתם על ההסכם כדי לפגוע בתוקפו. זאת, נוכח העובדה שהצדדים פעלו לפי ההסכם במשך שנים ובהתחשב בכך שארמלי חתמו עליו. לטענת ארמלי, שגה בית המשפט כאשר קבע שיש בהסכם כפי שהוצג משום חוזה מחייב להעברת בעלות בחלקה. ראשית, טוענים ארמלי כי ההסכם אינו מקיים את דרישות גמירות הדעת והמסוימות. זאת, בשל העובדה כי ואני אינו חתום על ההסכם ובשל היעדרם של פרטים ביחס להעברת הבעלות במחצית יתרת החלקה. דין טענות אלה להידחות. משביצע ואני את החוזה במשך למעלה מ-20 שנה ברור כי גמר בדעתו לעמוד בהתחייבויותיו וזאת גם מבלי שחתם על ההסכם. אכן, במקרים רבים מהווה חתימתו של צד על הסכם ראייה מכרעת לגמירות דעתו להתקשר בהסכם. ואולם, בנסיבות העניין, לאור העובדה כי ואני ביצע משך שנים את ההסכם בין הצדדים, אין בהיעדר החתימה כדי ללמד על היעדרה של גמירות דעת להתקשר בהסכם (ראו, ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 70-67 (1989)). פני הדברים דומים גם ביחס לדרישת המסוימות. במקרה דנא כלל ההסכם התייחסות לפרטי החלקה, למשך ביצוע החוזה ואף לתמורה שיקבלו ארמלי בעבור העברת הבעלות במחצית החלקה. קרי, עיבוד החלקה והפקת שמן זית במשך תקופה של 30-20 שנים על-ידי ואני. ככל שחסרים פרטים מסוימים בהסכם, הרי שאלו ניתנים להשלמה מתוך בחינת התנהגות הצדדים או מתוך הוראות חוק. משכך, אינני מוצא לנכון לקבל את טענותיהם של ארמלי בהקשר זה. ארמלי מוסיפים, כי לא היה מקום לקבוע שההסכם מחייב את הצדדים מכיוון שאין בו כל התייחסות לחלוקת השמן שיופק מעצי הזית. לטענתם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי כלל קביעה עובדתית לפיה הוסכם על חלוקת השמן באופן שווה בין הצדדים. אי התייחסות לסוגיה בהסכם שנמצא, מלמדת לטענת ארמלי על כך שהסכם זה אינו משקף את הסכמות הצדדים. ואולם, בין הצדדים אין מחלוקת, כי במהלך השנים התחלקו הם באופן שווה בשמן שהופק מעצי הזית בחלקה. מכאן, כי אף אם תנאי זה לא נכלל בהסכם המקורי, ברי כי הצדדים ראו בו חלק מההסכם. מכל מקום, אין בהיעדר התנאי כדי להשליך על תוקפו של ההסכם. 9. טענה נוספת שמעלים ארמלי הינה, כי ההסכם שהוצג אינו מלמד על כוונת הצדדים להעביר את הבעלות במחצית שטח החלקה, אלא רק את מחצית עצי זית. כזכור, ההסכם (בהתאם לתרגום לעברית אשר הוגש לנו) קובע, כי ואני יעבד את העצים הנטועים בחלקה למשך תקופה של 30-20 שנה, אשר לאחריה יקבל כל אחד מהצדדים "חצי עצי הזית וחצי (1/2) שטח החלקה הנ"ל". ארמלי מציעים להחליף את המילים "וחצי שטח החלקה" במילים "בחצי שטח החלקה" וללמוד מכך שהכוונה הייתה לחלק רק את עצי הזית. אין לקבל פרשנות זו, אשר אינה נתמכת בלשונו של ההסכם ועומדת בסתירה לגישתם של ארמלי עצמם. לפי הפרשנות המוצעת, ואני יקבל למעשה רבע מעצי הזית בלבד (מחצית מהעצים בחצי מהחלקה). אף לגישת ארמלי עצמם, היה זכאי ואני לקבל את מחצית העצים הנטועים בחלקה בכללותה וכן את מחצית השמן שיופק מהם. מעבר לכך, בניגוד לטענותיהם של ארמלי וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, נראה שתוכן ההסכם ומבנהו הגיוניים. תחילה, קובע ההסכם כי ואני יטפל בעצי הזית במשך תקופה של כ-20-30 שנים. לאחר מכן, בתום התקופה, יהיה זכאי הוא למחצית מעצי הזית ומחצית החלקה. תקופת ההסכם נגזרת ככל הנראה ממשך התקופה בה מניבים עצי הזית פרי. בדיון שנערך בפנינו הסכימו הצדדים כי כיום, בחלוף כ-28 שנים מהמועד בו נכרת ההסכם, לא ניתן כמעט להפיק שמן מהעצים בחלקה. עוד יצוין, כי משנמצא ההסכם בין הצדדים אין עוד צורך להוכיח שהחוזה מהסוג שנכרת בין הצדדים היה נהוג בחברה הערבית. לפיכך, אף דין טענותיהם של ארמלי בהקשר זה להידחות. 10. לאור כל האמור, הרי שצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בחלוף 25 שנים ממועד כריתת ההסכם, קרי בתום תקופת ההסכם כפי שנקבעה, זכאי ואני להירשם כבעלים במחצית החלקה. בהקשר זה יוער, כי בפסק הדין המשלים לא חרג בית המשפט המחוזי מהסמכות שניתנה לו. עיון בהחלטת בית משפט זה, אשר הורתה על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, מלמד כי בית המשפט המחוזי הוסמך באופן מפורש אף לקבוע אם יש מקום לשנות את פסק הדין שניתן על ידו. ברי, כי לאחר שמצא בית המשפט המחוזי שההסכם הוא אותנטי, היה רשאי לשנות את הכרעתו הראשונית ולא היה מקום להחזיר את הדיון פעם נוספת לבית משפט זה על מנת שיעשה כן. 11. אשר על כן, הערעור על פסק הדין המשלים (ע"א 968/08) נדחה. מכאן כי הערעור שהגיש ואני (ע"א 5472/04) מתקבל וואני זכאי להירשם כבעלים של מחצית יתרת החלקה. למען הסר ספק נבהיר, כי מדובר במחצית של היתרה לאחר שמנכים את שני הדונמים שכבר נמצאים בבעלותו של ואני. בהחלטתנו מיום 29.6.06 נקבע כי הוצאות הדיון בסכום של 60,000 ש"ח יחולו על פי התוצאות. משקבענו כי ערעורו של ואני מתקבל, על ארמלי לשאת בסכום האמור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט ניתן היום, כ"ו בכסלו התש"ע (13.12.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04054720_S33.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il