יוסף נדב לוי נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון עפס"פ 54697-07-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית המערער: יוסף נדב לוי נגד המשיבה: מדינת ישראל – עיריית ירושלים ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפמ"ק 68464-05-25 מיום 17.7.2025 שניתנה על ידי כב' סג"נ רבקה פרידמן-פלדמן בשם המערער: בעצמו פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגנית הנשיא ר' פרידמן-פלדמן) מיום 17.7.2025 בעפמ"ק 68464-05-25 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער. 1. במאי 2025 הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בעקבות הרשעתו בעבירת חניה בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. משנוכח לגלות כי ערעורו הועבר לטיפולה של סגנית הנשיא פרידמן-פלדמן, הגיש המערער בקשה לפסילתה. בבקשתו הסביר המערער כי הוא משמש כמנכ"ל עמותה העוסקת במחקר הנוגע לליקויים ברשויות המדינה, וכי בחודשים האחרונים עורכת העמותה (באמצעות המערער עצמו) "בדיקה [...] בנוגע לפסיקותיה של המותב בתיק זה ביחס לפסיקותיה בתיקי ערעור על בתי המשפט לעניינים מקומיים" (פסקה 4 לבקשה). עוד צוין כי דו"ח הביניים של המחקר הועבר לעיונה של סגנית הנשיא פרידמן-פלדמן, וכי הנתונים העולים ממנו "מטרידים מאוד". בהמשך לכך נטען כי מצב שבו "נערכת בדיקה אשר מבוצעת על ידי המערער שדינו עומד להכרעת המותב", מקים קשר בין המותב למערער אשר מצדיק את פסילת המותב. במהלך דיון ביום 6.7.2025 הודיע בא-כוח המשיבה כי הוא מותיר את הסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט. לצד זאת הסתייג בא-כוח המשיבה מטענות המערער ומניסיונו "לבצע פורום שופינג", והדגיש כי "על אף שהשארנו את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט, קבלת הבקשה גם למראית עין תוביל למצב אבסו[רד]י [...] כל נאשם יוכל לבקש את פסלות השופט כי לאחר שבחן את היסטוריית החלטות השופט על סמך ניתוח מגמתי או על בסיס תחושות [...]" (עמ' 2 ש' 4 ו-13-9 לפרוטוקול הדיון מיום 6.7.2025). המערער, מצדו, הדגיש כי הבדיקה ביחס למותב מבוצעת במסגרת תפקידו בעמותה, "ולא מדובר בתחביב או משהו מניפולטיבי" (שם, בעמ' 3 ש' 19-18). ביום 17.7.2025 דחה המותב את הבקשה לפסילתו, בקבעו כי העובדה שהמערער בחר מסיבותיו לבחון פסיקה של מותב כזה או אחר – אינה מבססת חשש ממשי למשוא פנים. 2. בערעור שלפניי מודגש כי העמותה פתחה בבדיקה בעניינו של המותב זמן רב לפני הרשעת המערער בעבירת החנייה מושא ההליך; וכי בסמוך למועד ההרשעה העבירה העמותה את דו"ח הביניים למנהל בתי המשפט, לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ולמותב עצמו, וזאת באמצעות מכתב בחתימת המערער. עוד נטען בערעור כי עילת הפסלות רלוונטית רק עד לסיום הבדיקה בעניינו של המותב, וכי "עם סיום הבדיקה, וככל שלמערער יהיו תיקים נוספים בבית [ה]משפט המחוזי, אין כל מניעה שהמותב תשוב ותדון בהם" (שם, בפסקה 25). 3. עיינתי בטענות המערער והגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין מעוגן בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המורה כי שופט לא יישב בדין בהתקיים "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". לא שוכנעתי כי נסיבות מעין אלו מתקיימות בענייננו, אף לא בקירוב. 4. כעולה מן הפסיקה העקבית בהקשר זה, מצב שבו בעל דין בוחר להביע ביקורת על התנהלות המותב אינו מקים עילת פסלות אוטומטית. כך הדבר, למשל, באשר להגשת תלונה על המותב לנציב תלונות הציבור על שופטים או למשטרה (עפ"ס 19199-02-25 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (29.3.2025); ע"א 1624/22 עמר נ' לב, פסקה 7 (13.4.2022)); וכך גם באשר לדרכי ביקורת אחרות, לגיטימיות ולגיטימיות פחות (ראו למשל ע"א 7369/01 פלוני נ' פלוניות, פסקאות 2 ו-5 (21.11.2001); כן ראו והשוו: ע"א 7906/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (21.1.2013); ע"א 10379/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' גולדברג, פסקה 4 (15.4.2007) (להלן: עניין ידיעות אחרונות)). דומה כי ניתן לאתר שני רציונליים עיקריים לכלל זה: האחד, השאיפה שלא לאפשר לבעל דין לייצר בעצמו עילת פסלות יש מאין (ע"פ 8267/22 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (30.1.2023)). הרציונל השני, כפי שתואר בפסיקה העוסקת בהגשת תלונה על שופט, עניינו בהנחה כי "מקצועיות השופט והגינותו יאפשרו לו שלא להיות מושפע, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים, מן העובדה כי המופיעים לפניו הגישו נגדו תלונה למוסד זה או אחר" (ע"א 7329/06 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (9.11.2006)). 5. המערער סבור כי המקרה דנן שונה ממצב של הגשת תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, מכיוון שבעל דין המגיש תלונה "אינו זה שבוחן את עניינו של השופט", ואילו בענייננו המערער הוא "היוזם והמבצע" של הבדיקה (פסקה 22 לערעור). אולם, המערער לא ביסס או נימק את ההנחה שקיים הבדל רלוונטי בין מצב שבו בעל דין "בוחן את עניינו" של שופט באמצעות עריכת מחקר ביקורתי, ובין מצב שבו הביקורת מובעת באמצעים אחרים – כגון הגשת תלונה או פרסום כתבה ביקורתית (ראו למשל את נסיבות המקרה בעניין ידיעות אחרונות). הגשת תלונה עשויה אף היא להיות כרוכה בבדיקה ובאיסוף חומרים, בדומה למחקר שעורך המערער; ולא למותר לציין שהשלכות קבלתה של תלונה עשויות להיות משמעותיות יותר מאשר השלכותיו של מחקר כזה או אחר. ממילא, אין בידי לקבל את הניסיון לגזור גזירה שווה בין מחקר שנערך על ידי עמותה, ובין בדיקות שנערכות על ידי גורמים ציבוריים מתוקף תפקידם המוסדי – ולפיכך, טענת המערער כי הוא אינו עורך את הבדיקה כ"תחביב" אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. מכל מקום, דומה שאין צורך להרחיב על ההשלכות של קבלת טענת פסלות כל אימת שבעל דין יצהיר כי הוא מבצע בדיקה, בחינה, מחקר או תחקיר בנוגע למותב, בין אם באופן פרטי ובין אם כחלק מתפקידו בארגון כזה או אחר. 6. לא נעלמה מעיניי הבהרת המערער שלפיה החל לערוך את מחקרו לפני שההליך בעניינו הגיע לטיפולו של המותב (אם כי המערער ציין שהופיע בעבר בפני המותב "והופתע מתוצאות פסיקותיה" (פסקה 12 לערעור)). אולם, אף אם אין עסקינן בניסיון מכוון להביא לפסילת המותב מלדון בהליך הנוכחי, הרציונל השני שתואר לעיל עומד בעינו. הנחת המוצא היא כי מקצועיותם של שופטי ישראל מאפשרת להם "להכיל" ביקורת שמביע כלפיהם בעל דין – בין אם מדובר בביקורת לגיטימית ובין אם לאו – מבלי לתת לדבר להשפיע עליהם בעת ניהול ההליך. על מנת לסתור הנחה זו יש צורך באינדיקציות כבדות-משקל; "חשדות, תחושות והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש לטענת פסלות" (ע"א 10064/08 גיל נ' גל, פסקה 4 (18.12.2008)). בענייננו, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להראות שהמותב צפוי להיות מושפע מהדו"ח המתגבש, לא כל שכן כי יושפע במידה שמקימה חשש ממשי למשוא פנים מצדו. כפי שנפסק בהקשר דומה: "ההנחה היא כי השופטת פועלת באופן מקצועי, וחזקה עליה כי תדון בתיק נשוא הערעור על פי הראיות ובהתאם לדין, וכי לא תהיה לביקורת זו או אחרת שהושמעה כלפי פסק דין שנתנה השפעה כלשהי על החלטותיה לגופן" (עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 4). 7. מוסיף המערער וטוען שעל פי הדין, "יש צורך לברר אם נדרשת הוכחת 'חשש ממשי' או 'חשש סביר'" למשוא פנים. לטענתו, "הדעות בסוגיה זו נפלגו בבית המשפט העליון. נדמה כי ככלל, ובפרט, בטענה המועלית במהלך משפט פלילי [...] יש להסתפק בקיומו של חשש סביר לקיומו של משוא פנים. זוהי ההלכה בארה"ב [...]" (בפסקה 31 לערעור; ההדגשה במקור – י"ע). דא עקא, שטענה זו נוגדת חזיתית את לשון סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט – המעגן כאמור את מבחן החשש הממשי למשוא פנים – ולא למותר להדגיש כי טענות בנוסח זהה נדחו לא אחת (עפס"פ 12039-01-25‏ מאק נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.1.2025); ע"פ 4217/22 סטוקלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.7.2022)). 8. המבחן לפסילת שופט הוא אובייקטיבי במהותו, ומשכך תחושותיו הסובייקטיביות של המערער לגבי המותב אינן יכולות להקים כשלעצמן עילת פסלות (ע"א 7085/23 אוריון נ' גולדפינגר, פסקה 6 (31.12.2023)). בדומה, העובדה שהמשיבה הותירה את בקשת הפסלות לשיקול דעת בית המשפט (הגם שהתנגדה לטענות המערער לגופן), אינה מצדיקה כשלעצמה את קבלת הערעור (ראו והשוו: ע"פ 1301/23 גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שוהם, פסקאות 18 ו-22-20 (2.4.2023)). אף לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפגיעה במראית פני הצדק. בפסיקה אף הודגש כי אין מקום להשתמש בטענת מראית פני הצדק בתור תחליף לעילת פסלות, וכי "הרחבת השימוש בטענה זו תביא לתוצאה של ריקון מתוכן של הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה" (ע"א 9108/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (9.12.2008)). לבסוף אציין כי לא נעלמה מעיניי בקשת המערער לקיים דיון במעמד הצדדים בערעור, ואולם בפסיקה נקבע זה מכבר כי סוגיה זו נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ע"פ 5133/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (12.7.2023)) – ובענייננו לא שוכנעתי שמתקיימת הצדקה לעריכת דיון כאמור. 9. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏ז' בתשרי התשפ"ו (‏29.9.2025). יצחק עמית נשיא