פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5464/23
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ח' כבוב
העותרים:
1. שלי גודין
2. דנה וילונסקי
3. נדב ברקוביץ
4. שירי טבע
5. חן רענן
6. חן מקלר
7. יובל פדיה
8. מוחמד עאבד נור
9. ג'ואד אבו יונס
10. אליאס חדוב
11. חאמזה ראשיד
12. יותם ראזומוב
נ ג ד
המשיבות:
1. המועצה להשכלה גבוהה בישראל
2. אקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד נעמה עטייה
פסק-דין
השופט ח' כבוב:
עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי בית משפט זה יורה למשיבות "להכיר בלימודיהם של העותרים כמזכים בתואר ראשון כפול".
בכתב העתירה, שאורכו כשני עמודים בלבד, נטען, בתמצית, כי עד לשנת הלימודים התשפ"ב, "במשך כעשר שנים ואולי אף למעלה מכך", סטודנטים שלמדו אצל משיבה 2 (להלן: האקדמיה למוסיקה) במסגרת תכנית לימודים לתואר במוסיקה בשילוב עם לימודים לתואר בחינוך מוסיקלי (להלן: תכנית הלימודים), זכו לשני תארים ראשונים – במוסיקה ובחינוך מוסיקלי. ברם, בשנת תשפ"ב, הודיעה האקדמיה כי תכנית הלימודים אינה עומדת בתנאים שקבעה משיבה 1 (להלן: המל"ג), בהחלטתה מיום 10.06.2014; ולפיכך, בוגרי תכנית הלימודים אינם זכאים עוד לתואר ראשון כפול.
הטיעון המשפטי בעתירה נפרש על פני פחות מעמוד אחד, ובמסגרתו נטען, בתמציתיות, כי העותרים "הופלו" ביחס לסטודנטים שלמדו בתכנית הלימודים עובר לשנת תשפ"ב; כי "חובת ההגינות" מחייבת כי ההחלטה באשר לתכנית הלימודים לא תחול על מי שהחל ללמוד באקדמיה עובר לקבלתה; וכי "אינטרס ההסתמכות" של העותרים לקבלת תואר ראשון כפול – נפגע. בהקשר אחרון זה נטען, כי יש לראות בהתנהלות המל"ג "משום הבטחה שלטונית" שהופרה כלפי העותרים.
לאחר עיון, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף משורה של טעמים, שבראשם, היעדר תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרים את בירור העתירה; ואי קיום חובת מיצוי ההליכים.
היעדר תשתית עובדתית. העותרים לא הניחו כל תשתית עובדתית שתבסס את הטענה כי הם נרשמו לתכנית הלימודים בהסתמך על "הבטחה שלטונית" לקבלת תואר ראשון כפול, או לטענתם כי "במשך כעשר שנים ואולי אף למעלה מכך" מצב הדברים היה שונה. אדרבה, מכתב העתירה עולה כי החלטת המל"ג, שבגינה העותרים אינם זכאים לתואר שני כפול, ניתנה כבר ביום 10.06.2014.
היעדר תשתית משפטית. העותרים לא ביססו אף לא אחת מטענותיהם המשפטיות באופן המאפשר את בירורן כראוי. כך, למשל, העותרים מלינם על הפרה של "הבטחה שלטונית", אך הם אינם מפרטים את תנאי הסף הנחוצים על מנת שתקום להם עילה משפטית בשל כך (ראו למשל: בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקאות ק"י-קי"א לחוות דעת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (27.03.2016)).
אי קיום מיצוי הליכים. העותרים לא פנו אל המל"ג עובר להגשת העתירה, ולא עשו כל ניסיון ללבן את טענותיהם העובדתיות והמשפטיות בנדון. על חשיבות מיצוי ההליכים עמד בית משפט זה פעמים רבות (בג"ץ 2853/23 הצלחה - לקידום חברה הוגנת נ' מועצת הכבלים והלווין, פסקה 6 (16.07.2023); בג"ץ 8361/20 שקיר נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (07.10.2021)), ולא מצאתי לשוב על הדברים. לא מן הנמנע כי מיצוי הליכים נאות היה מייתר את הגשת העתירה, ולמצער, היה בו כדי לחדד את הפלוגתאות שבבסיסה.
העתירה נדחית אפוא בזאת. אך לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.
ניתן היום, ב' באב התשפ"ג (20.7.2023).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
23054640_C01.docx מנ
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il