עו"ד יורם זריפי נ. שר המשפטים,יוסף(טומי)לפיד

פסק-דין בתיק בג"ץ 5464/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5464/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי העותר: עו"ד יורם זריפי נ ג ד המשיבים: 1. שר המשפטים,יוסף (טומי) לפיד 2. שר התשתיות הלאומיות ,יוסף פריצקי עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר בשם המשיבים: עו"ד אבי ליכט פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: העובדות 1. העותר, עורך דין במקצועו, משמש מאז 1997 יושב ראש ועדת הערר לפי חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989 (להלן – "החוק" "וועדת הערר"). המשיב 1, שר המשפטים (להלן – "המשיב") מוסמך בין יתר תפקידיו למנות את חברי ועדת הערר על פי סעיף 20(א) לחוק. המשיב 2, השר האחראי על תחום התשתיות הלאומיות, מופקד, בין היתר, על פעילות משק הגז בישראל (להלן – "שר התשתיות"). ועדת הערר, שהעותר יושב בראשה, דנה בעררים על החלטות המנהל לענייני בטיחות הגז במשרד התשתיות הלאומיות, שעניינן רישוי העוסקים בענף הגז, ומתן הוראות בענין התקנת מתקני גז שלא לצריכה עצמית והפסקת השימוש בהם. להכרעות ועדת הערר נילווית משמעות כבדת משקל בכל הקשור בהיבטי הבטיחות בשימוש בגז. 2. ביום 8.6.03 שיגר שר המשפטים, מר יוסף (טומי) לפיד, מכתב לעותר ובו נאמר כי בחלוף 6 שנים מיום מינויו לתפקיד יו"ר ועדת הערר, "ובשל הצורך לרענן את השורות", בכוונתו להודיע לו על סיום תפקידו בתקופה הקרובה. עוד נאמר במכתב, כי אם ברצון העותר להתייחס להחלטה זו, הוא יוכל להעביר את עמדתו בכתב בתוך 7 ימים (נספח א' לעתירה). בתגובה לפנייה זו, ביקש העותר כי השר יזמנו לפגישה, ובתשובה נענה כי בשל לוח זמנים עמוס, הוא מתבקש להעלות את דבריו על הכתב לא יאוחר מ-5.8.03. ביום 5.8.03 השיב העותר למכתבו של השר. הוא קבל בו, בראש וראשונה, על כך שלא ניתנה לו הזדמנות להיפגש עם השר פנים אל פנים, ועל הצבת סד בהול של לוח זמנים לצורך מתן מענה בכתב. לעצם הענין טען כי הובא לידיעתו מידע על פיו גורם הנמנה על משרד התשתיות, והמשמש בעל דין נוגע בדבר בהליכים בפני ועדת הערר, פועל להחלפתו בתפקיד, מתוך מגמה להביא למינוי יושב ראש אחר שיהא נוח יותר למשרד. העותר קבל במכתבו על הטעם האמיתי, לטענתו, להחלפתו, ועל הדרך שננקטה כדי להגשים תכלית זו. בעקבות זאת, שר התשתיות דאז (השר פריצקי) הזמין את העותר לפגישה עמו, אולם העותר לא נענה לכך. ביום 21.9.03 שיגר השר פריצקי מכתב לעותר ובו האשמות קשות על אופן תיפקודו כיו"ר ועדת הערר, וסיים את מכתבו באמירה כי הוא מפנה העתק מן המכתב אל שר המשפטים, כדי שיפעל במהירות לסיום כהונת העותר כיו"ר ועדת הערר (נספח ע/ו). העותר העביר את מכתבי שר המשפטים ושר התשתיות לעיונו של מבקר המדינה. ביום 12.1.04, בעקבות פניית העותר למבקר המדינה, הודיע מנהל נציבות תלונות הציבור לשר המשפטים כי אם החלטתו בדבר סיום כהונת העותר נובעת, בין היתר, מגורמים הנוגעים בתיפקודו בועדת הערר, כי אז מן הראוי לאפשר לו להשמיע את תגובתו בענין זה בטרם יוחלט בדבר סיום כהונתו (מש/15). ביום 19.1.04 התקיימה שאילתא בכנסת בפרשה זו. בתשובה לה אמר שר המשפטים כי הסיבה להפסקת כהונתו של העותר בועדה נעוצה בתיפקוד לקוי של הועדה בראשותו (פרוטוקול ע/ח'). כן אישר שר המשפטים כי שר התשתיות פנה אליו בענין זה והשיג על דרכי תיפקודה של הועדה בראשות העותר להבדיל מתוכן החלטותיה. לאחר זאת, הגיש העותר ביום 4.2.04 תלונה לועדת האתיקה של הכנסת כנגד שר המשפטים (נספח ע/ט'). ביום 14.3.04 העביר שר המשפטים את תגובתו לתלונה לועדת האתיקה של הכנסת (מש/17). ביום 16.3.04 פנה שר המשפטים פעם נוספת אל העותר וביקש כי יעביר אליו את התייחסותו בכתב בתוך 14 ימים "לענין אי מתן החלטות הועדה שבנדון בתוך 30 ימים מהגשת הערר" (נספח ע/י'). העותר השיב לפנייה זו ביום 13.4.04 והתייחס באורח ענייני לטענה שהועלתה כלפיו בענין חריגה מהמועדים במתן החלטות ועדת הערר (נספח ע/יא ) . ביום 10.5.04 שלח עוזר שר המשפטים מכתב לעותר בזה הנוסח: "הריני להודיעך כי שר המשפטים החליט, לאחר עיון בחומר בענין הנדון, לרבות מכתביך, ולאחר ששקל את הדברים, לבטל את מינוייך ליושב ראש ועדת הערר שבנדון, וזאת בהתחשב בצורך ברענון שורות, ולמעלה מן הצורך, בשל העובדה שהחלטות הועדה אינן ניתנות על פי המועדים הקבועים בחוק". (נספח ע/י"ב). ביום 1.6.04 חתם שר המשפטים על מסמך ביטול מינוי יושב ראש ועדת הערר בתוקף סמכותו על פי סעיף 20(א)(1) לחוק (נספח ע/י"ג). טענות העותר 3. העותר טוען כי החלטת שר המשפטים על ביטול מינויו נובעת משיקולים פסולים שמקורם במניעים פוליטיים ולא מתוך שיקולים ענייניים. מאחורי יוזמת החלפתו עמד שר התשתיות, אשר ביקש למנות תחתיו אדם פוליטי, אשר החלטותיו בועדה תהיינה נוחות יותר למשרד התשתיות, והוא ביקש להגשים תכלית זו בעזרת שר המשפטים, חברו לסיעה בכנסת. עיתוי קבלת החלטת שר המשפטים על החלפתו בא בסמיכות זמן לתלונה שהגיש לועדת האתיקה של הכנסת, ולטענתו, המניע להחלטה הוא, בין היתר, תגובת נקם לתלונה זו. החלטת השר פסולה לגופה במובן זה שעילתה המוצהרת – ריענון השירות – אינה אלא כסות לרצון השר להחליף את העותר ממניעים פסולים, והראיה לכך כי בתשובתו לשאילתא בכנסת העלה נימוק אחר להחלפה הקשור בתיפקודו של העותר. עוד ראייה לכך היא כי לגבי חברי ועדה אחרים המכהנים גם הם פרק זמן ארוך, לא נתקבלה החלטה דומה על הפסקת כהונה לצורך ריענון השורות. לטענת העותר, הנימוק הנוסף שניתן לביטול המינוי הקשור באי עמידתה של הועדה במועדים במתן החלטותיה גם הוא נובע ממניע פסול, לא ענייני. הועדה פעלה ופועלת לענין לוחות זמנים על פי המסגרת שנקבעה לכך בחוק. בעקבות הגשת העתירה, ניתן צו ביניים אשר היתלה את פועלו של ביטול מינויו של העותר, על מנת לאפשר המשך פעילותה השוטפת של ועדת הערר. טיעוני המשיבים 4. טוענת המדינה בתשובתה כי העותר מונה לתפקידו לפני למעלה משבע שנים. לועדת הערר תפקיד בעל חשיבות מיוחדת במערך התנהלות המשק בנושא הגז על פי חוק הגז. עמדת השר המשפטים היא כי, נוכח אופיה של הועדה ומקומה במערך המישקי, יש צורך בתחלופה על מנת למנוע היווצרות מוקדי כח העלולים להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות, וכן כדי לרענן את השורות ולתת לאנשים נוספים הזדמנות לתרום למערכת הציבורית מכוחם ומיכולתם. הרקע למדיניות האמורה מוסבר בתשובת המדינה, ברוח הדברים הבאים: חוק הגז מבוסס על משטר פיקוח ורישוי. מול הזכות לרשיון עומדת סמכות הגורם המוסמך לבטל רשיון או להתנות בו תנאים. בשל גורם הבטיחות המאפיין את שוק הגז, יש הכרח לבצע אכיפה קפדנית של קיום תנאי הרשיון כדי למנוע פגיעה בנפש וברכוש. האכיפה אינה קלה בשל גורמים בעלי ענין הפועלים בשוק זה. ועדת הערר היא הערכאה אליה פונים בהשגות על פעולות הרשויות המינהליות המוסמכות לפעול מכח חוק הגז. בשל אלמנט הבטיחות, על דיוני הועדה והחלטותיה להיות מהירים וענייניים. החוק אינו קובע משך כהונה לחברי ועדת הערר או ליושב ראשה, אולם נוכח רגישותו הגדולה של תחום הגז והאינטרסים הכלכליים המעורבים בו, אין זה רצוי שמשרות החברים בועדה תאויישנה לתקופה ארוכה בידי אותם ממלאי תפקידים. כהונה ממושכת עלולה להעלות חשש ליצירת מערכות קשרים בין חברי הועדה למתדיינים בפניה, ולהפריע לתיפקוד הענייני והבלתי תלוי של חברי הועדה. על שום כך, קיים צורך בקציבת כהונתם של חברי הועדה ויושב ראשה במיוחד בתחום הגז, בהינתן אופיו הרגיש במיוחד של ענף מישקי זה. על פי מדיניות שר המשפטים, ראוי לקצוב לכהונת חבר ויו"ר ועדה לכל היותר שתי קדנציות של שלוש שנים כל אחת. אשר לעובדות המקרה שלפנינו, נטען, ראשית, כי בדיקה שנערכה במשרד המשפטים לא חשפה כי נתקיים הליך מינוי סדור לעותר כיושב ראש הועדה. לא ברור אם מועמדותו נבחנה במסגרת הליך איתור לצורך השוואת כשירויותיו לכשירויות של אחרים. כן נטען כי העותר מכהן בתפקידו כבר כ-7 שנים. במהלך תקופה זו מאז הוקמה הועדה בראשות העותר, התקיימו בפניה 19 הליכים, ורק בשלושה מהם ניתנה החלטה סופית. רוב ההליכים נסתיימו בפשרה, ולעיתים פשרה הנובעת מהתמשכות ההליכים. לנציגי משרד התשתיות היו טענות כלפי תפקוד הועדה, וטענות אלה הביא שר התשתיות בפני שר המשפטים. לאחר שהתברר לשר המשפטים כי העותר מכהן כיו"ר הועדה כבר למעלה מ- 6 שנים, סבר כי יש מקום לסיים את כהונתו "מטעם זה בלבד, בהתאם למדיניותו הכוללת בענין, ומבלי שיהיה צורך לבחון את תיפקודה של הועדה", כלשון דברי המדינה בתשובתה. לעצם הודעת הביטול, טוענים המשיבים כי אין בידי העותר זכות מוקנית להמשיך ולכהן בתפקיד ללא מגבלת זמן. מדיניות הגבלת הכהונה בסוג זה של תפקידים היא סבירה וראוייה; היא נשענת על עקרונות מקובלים, וביניהם על תפיסה מקובלת שאומצה בחוק בתי דין מינהליים, באזנה בין הצורך ברענון השירות ומניעת יצירת מוקדי כח בעייתיים מצד אחד, לבין הצורך להבטיח תקופת כהונה ארוכה מספיק אשר תאפשר ביצועו היעיל של התפקיד. הכרעה 5. סעיף 20(א) לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989 קובע: "(א) שר המשפטים ימנה ועדת ערר בהרכב זה: (1) אדם הכשיר להיות שופט של בית משפט שלום, והוא יהיה היושב ראש; (2) שני נציגי ציבור בעלי ידע מקצועי מתאים שהמליץ עליהם השר". לענין חוק זה, "שר" משמעו שר האנרגיה והתשתית (בענייננו – "שר התשתיות"). מהוראת חוק זו עולה כי סמכות מינויים של חברי הועדה נתונה לשר המשפטים, ולענין מינוי שני נציגי הציבור בעלי ידע מקצועי מתאים, שר התשתיות הוא הממליץ על מועמדותם. לעומת זאת, ראש הועדה הוא משפטן הכשיר להתמנות שופט בית משפט השלום, ובהליך מינויו אין לשר התשתיות מעמד. החוק סתם ולא פירש מהו אורך תקופת מינויים של חברי ועדת הערר. כן לא נקבע בו הסדר מפורש באשר לביטול מינויים של החברים. לפיכך, על ביטול המינוי חלה ההוראה הכללית שבסעיף 14 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובעת לאמור: "הסמכה לעשות מינוי – משמעה גם הסמכה להתלות את תוקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו". מכח הוראה כללית זו, נתונה בידי שר המשפטים בתור הגורם הממנה את חברי ועדת הערר, גם הסמכות לבטל את מינויים. אלא, שכשם שתהליך המינוי צריך לעמוד במבחן עקרונות המשפט הציבורי, כך גם הליך ביטול המינוי צריך להיות הוגן, ומושתת על שיקולים ענייניים וסבירים, תוך שמירה על זכותו של בעל התפקיד להישמע ולהעלות את טענותיו בטרם מתן החלטה בדבר סיום תפקידו. מדברים אלה עולה, כי כשם שבידי שר המשפטים הסמכות למנות את יו"ר ועדת ערר, כך בסמכותו לבטל את מינויו. השאלה במוקד עתירה זו היא האם ביטול מינויו של העותר בנסיבות המפורטות בעתירה נעשה בהליך תקין והוגן, המתיישב עם כללי המשפט הציבורי באשר להליכי מינויים וביטולם. 6. ישנם בעלי תפקידים סטטוטוריים בשירות הציבורי אשר הדין גופו קובע מפורשות את משך תקופת כהונתם. בצידם, ישנן משרות ציבוריות אשר החוק אינו קובע את משך זמן הכהונה בהן, ומשאיר את הדבר בלא הסדר חקיקתי. העדר קציבה סטטוטורי של משך הכהונה באותם תפקידים, מותיר בידי הרשות המוסמכת את הסמכות לקצוב, על דרך קביעת מדיניות מינהלית, מסגרת זמן סבירה לכהונה, מקום שקביעה כזו משתלבת בתכליות ובמטרות שהכהונה באותן משרות נועדו להשיג. אכן, אחריותו של הגורם הממנה אינה מתחילה ומסתיימת באקט המינוי. היא מתפרשת גם למישור הזמן שלאחר אקט המינוי, ומחייבת בחינה והערכה באשר לאופן בו מבצע נושא התפקיד את משימתו. על רקע זה, ישנה חשיבות רבה למניעת מצב שבו הנושאים בכהונה בתפקידים מסוימים – ובמקרה זה חברים בועדה סטטוטורית – יכהנו בתפקידם תקופת זמן ארוכה בלא הגדרת משך הכהונה מראש. קציבת זמן לכהונה, ובכללה החלת שיטה של קדנציות, המאפשרת מינוי חוזר מוגדר בזמן, מבטיחה התחדשות בהליכי המינויים והערכה מחודשת מעת לעת של הרמה התיפקודית וההתאמה של ממלאי התפקידים לכהונותיהם. היא מונעת הנצחת תקופות כהונה לשנים רבות, העלולה להביא לשחיקתו של ממלא התפקיד, ועלולה בנסיבות מסוימות גם להקשות על שמירת מידת הניתוק מגורמי לחץ והשפעה על נושא המשרה. היא מגדילה סיכוייהם של כוחות חדשים לאייש משרות שונות, ומקדמת בכך את ערך שוויון ההזדמנויות במערכת המינויים. מצד שני, ראוי להבטיח כי תקופת המינוי המוגדרת מראש תהיה ארוכה מספיק על מנת לאפשר לנושא התפקיד להשיא בו תרומה מקצועית ראויה על פני טווח סביר של זמן (השווה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בענין תקופת כהונתם של חברי ועדות העוסקות במינויים מיום 26.8.02; ראה גם בג"צ 7193/97 מוסטפא עבד נ' השר לעניני דתות, פד"י נב(5) 365). בענייננו, חוק הגז לא קבע מסגרת זמן מוגדרת לכהונת חברי ועדת הערר. שר המשפטים, כגורם המוסמך לענין מינויים, רשאי, במסגרת סמכותו למנות ולבטל מינוי חבר ועדה, לקבוע מדיניות התוחמת את משך הזמן הסביר לכהונה בתפקיד זה. מדיניות זו חשובה לצורך השגת מספר יעדים: מן הצד האחד, לאפשר מסגרת זמן ארוכה מספיק לכהונה בתפקיד, שבתחומה יכול חבר ועדה לרכוש נסיון, ידע ומומחיות בתחום משק הגז ולתרום תרומה מקצועית חשובה לפעולתה של הועדה. מן הצד השני, לתחום מגבלת זמן למינוי באופן שימנע שחיקת תיפקודם של חברי הועדה, העלולה להתרחש לאחר חלוף זמן ארוך מדי במילוי התפקיד. כמו כן, בתחום הרגיש של פיקוח על מערכות רישוי בתחום הגז, חשוב במיוחד להקפיד על תחלופה בממלאי הכהונה, בין היתר, בשל היקפו הקטן, יחסית, של ציבור המתדיינים בפני ועדת הערר ומערכת היחסים המקצועית הקרובה הנוצרת, באורח טבעי, בין הגורם המפקח לגורם המפוקח. אין גם להתעלם מחשיבות גורם "רענון השורות", אשר נועד לתת הזדמנות, מדי כמה שנים, לכח מקצועי חדש להשתלב בעשייה הציבורית, ולקחת חלק בהכרעות המקצועיות המתחייבות מכך. לאור הדברים האמורים, מדיניות קציבת כהונת חבר ויו"ר ועדת הערר בתחום הגז מצויה במסגרת סמכותו של שר המשפטים, והיא, כשלעצמה, מדיניות סבירה וראויה. קביעת תקופת המינוי לקדנציה של שלוש שנים, עם אפשרות הארכה לתקופה אחת נוספת של שלוש שנים אף היא עומדת במיתחם הסבירות. מדיניות זו נעשתה בהשראת חוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 אשר על פי סעיף 8 לו תקופת כהונתו של חבר בית הדין הינה שלוש שנים, ומותר לחזור ולמנות חבר בית דין לתקופות כהונה נוספות בדרך שבה נתמנה. בדברי ההסבר להוראה זו בהצעת החוק נאמר: "התקופה של שלוש שנים נקבעה כתקופת כהונה ארוכה דיה כדי ליהנות מנסיון שרכש חבר בית הדין מחד, ובתקופה אשר מאפשרת ביקורת תקופתית על פעילותו, מאידך. לחבר בית דין שמתאים לתפקיד רצוי לאפשר תקופות כהונה נוספות, כדי לזכות בידע ובנסיון שרכש". (הצעות חוק 2073, התשנ"א, עמ' 334). 7. בקיום סמכות שר המשפטים לקבוע מדיניות קציבת תקופת כהונתם של חברי ועדת הערר, וראש הועדה בכללם, אין כדי לייתר את הצורך לבחון האם בנסיבות מקרה זה הוחלה מדיניות זו באורח הוגן וראוי. השתלשלות הדברים, כפי שעולה מסקירת עובדות הענין, מעלה, לטעמי, קשיים שונים בדרך ביטול מינויו של העותר. נפרטם להלן: (א) ראשית, מבחינת מעורבותו של שר התשתיות במהלך לביטול כהונתו של העותר, המשיבים אינם כופרים בכך שהיוזמה הראשונית להפסקת הכהונה כאמור מקורה בשר פריצקי, אשר פנה בענין זה לשר המשפטים. פנייתו אינה עוסקת בהיבט הקשור במדיניות קציבה כללית של תקופת כהונתם של חברי ועדת הערר, אלא עניינה מתמקד בהיבט הפרסונלי הקשור בעותר ובכהונתו כיו"ר הועדה. מטבע הדברים, היא אינה כורכת את ענין כהונתם של חברי ועדה אחרים. בתשובתה, מודה המדינה כי לנציגי משרד התשתיות היו טענות כלפי אופן התנהלות הועדה, להבדיל מתוכן החלטותיה, וכי שר התשתיות הביא בפני שר המשפטים את טענותיו בדבר תיפקוד הועדה (סעיפים 42 ו-44 לכתב התשובה). לאחר שהתברר לשר המשפטים כי העותר מכהן כיו"ר הועדה במשך למעלה מ-6 שנים, הוא סבר כי יש מקום לסיים את כהונתו ו"מטעם זה בלבד", בלא צורך לבחון את היבט תיפקודה של הועדה. בפניית שר התשתיות אל שר המשפטים בנושא הנדון אני רואה קושי. ראשית, משרד התשתיות משמש בעל דין בפני ועדת הערר ובכך הוא נוגע בדבר; שנית, הסדר המינוי של חברי הועדה בחוק מבחין בין מעורבות שר התשתיות ביחס למינויי נציגי הציבור בועדה לבין מינוי יושב ראש הועדה. אשר לראשונים, קובע סעיף 20 לחוק כי מינויים ייעשה בהמלצת שר התשתיות. לעומת זאת, בהליך מינויו של ראש הועדה אין לשר התשתיות מעורבות כלשהי. ראש הועדה הוא משפטן מקצועי בעל כשירות מוגדרת, ומינויו נעשה בידי שר המשפטים באורח בלעדי. לפיכך, גם ביטול המינוי אינו אמור להיות פרי יוזמה או המלצה של שר התשתיות, במיוחד נוכח העובדה כי משרדו מופיע כבעל דין בפני הועדה, וככזה הוא נוגע ישירות בענין. יוזמת שר התשתיות בפנייה לשר המשפטים במטרה להעביר את ראש ועדת הערר מכהונתו הינה מוקשה, איפוא. האבחנה שניסתה המדינה למתוח בענין זה בין יוזמה מותרת, לדעתה, של משרד התשתיות להשיג ולהשפיע על דרכי התנהלותה של הועדה מהבחינה הדיונית, לבין הנסיון להשפיע על איוש יושב ראשה שהוא מינוי מקצועי לכל דבר, העשוי להשפיע על מדיניותה ותוכן החלטותיה, היא אבחנה קשה. בנסיבות הענין, הרושם המתקבל הוא כי פעולת שר המשפטים להפסיק את כהונתו של העותר באה ביוזמת שר התשתיות, ובעקבות פנייתו. (ב) שנית, אשר לבסיס החלטתו של שר המשפטים - מתשובת המדינה עולה כי עד לפניית שר התשתיות כאמור, לא הפעיל השר, מכח שיקולו העצמאי, מדיניות של קציבת כהונתם של ראש הועדה וחבריה. רק משפנה אליו שר התשתיות בתלונה על תיפקודו של ראש הועדה, נאחז שר המשפטים במדיניות קציבת תקופת הכהונה, אשר עד לאותה עת לא פורסמה ולא יושמה על ידו. עולה חשש, כי הפסקת כהונתו של ראש הועדה היא פרי יוזמתו הראשונית של שר התשתיות, ואיננה נובעת אך ממדיניות שר המשפטים לרענן את השורות – מדיניות ראויה וסבירה כשלעצמה (השווה בג"צ 6673/01 התנועה למען איכות השלטון נ' שר התחבורה, פד"י נו(1)799). השתלשלות הנסיבות מעלה חשש להשפעת גורם בעל ענין ישיר בהליכי הדיון בועדה ובהחלטותיה על הליך ביטול המינוי בידי שר המשפטים. כשם שבהליך המינוי פועל השר כנאמן הציבור, כך על הליך ביטולו של המינוי להיעשות מתוך נאמנות לציבור ומטעמים ענייניים בלבד הקשורים בטובתה וביעילותה של המערכת הציבורית. מחובת הנאמנות בהליך המינוי וביטולו נגזרת חובתו של הגורם המוסמך להפעיל את שיקול דעתו בהגינות, ביושר, ובסבירות (בג"צ 932/99 התנועה למען איכות השלטון נ' יו"ר הועדה לבדיקת מינויים פד"י נג(3) 769, 787; בג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פד"י נב(3) 630, 651; בג"צ 6458/90 אבו קרינאת נ' שר הפנים, פד"י נב(2) 132, 139, 145). התערבות גורם בעל ענין בהליך ביטולו של המינוי עלולה לעמוד בסתירה לחובת הנאמנות של הגורם הממנה, ולפגוע בתקפות המעשה המינהלי מקום שנראה כי הפעולה המינהלית הונעה מכח אותה התערבות. זאת ועוד, יישומה של מדיניות קציבת הכהונה בענייננו הוחלה בהודעת שר המשפטים, הלכה למעשה, על העותר בלבד, ואילו חברים אחרים בועדה, המכהנים גם הם בתפקיד תקופה ארוכה, נותרו בכהונתם. בנסיבות אלה, בביסוס עילת הפסקת כהונת העותר על מדיניות של קציבת תקופת הכהונה יש משום יסוד של מלאכותיות. כן יצוין כי, בעוד מכתבו הראשון של שר המשפטים אל העותר מיום 8.6.03 מדבר בעילת הפסקת כהונה מטעמים של צורך לרענן את השורות, הרי עמדתו של השר הן בתשובה לשאילתא בכנסת, והן בתשובתו לתלונה שהוגשה נגדו לועדת האתיקה של הכנסת עוסקת כל כולה בבעיות תיפקוד של הועדה בראשותו של העותר בתורת הגורם להפסקת כהונתו. מאותו שלב, יש עירוב בטעמיו של השר להפסקת כהונת העותר, הנע בין צורך לרענן את השורות לבין טענות בדבר ליקויי תיפקוד של הועדה ויושב ראשה (ראה פניות השר אל העותר בתאריכים 16.3.04 ו-10.5.04). העדר בסיס טעמים רציף ועקבי להפסקת כהונתו של העותר חושף ליקוי בדרך הפעלת שיקול דעתו של שר המשפטים בביטול מינויו כראש הועדה. (ג) שלישית, בנסיבות הענין, ונוכח עילות הביטול שהתבססו על מדיניות קציבת תקופת כהונה שלא הוצהר עליה מבעוד מועד, ועל טענות בדבר ליקויים בתיפקוד הועדה, נראה כי זכות הטיעון של העותר לא באה לידי מיצוייה המלא, בהתאם למתבקש על פי כללי המשפט הציבורי למקרה כגון זה. אמנם, ניתנה לעותר הזדמנות להגיש את טיעוניו בכתב – בראשונה, לענין מדיניות קציבת תקופת הכהונה, ובשניה – גם לענין הטענות בדבר הליקוי התיפקודי. עם זאת, לא נענתה בקשתו להיפגש עם שר המשפטים כדי לשטוח בפניו את טענותיו והסבריו ביחס לטעמים שביסוד הכונה להפסיק את כהונתו, ובמיוחד ביחס להשגות שהועלו כלפי תיפקוד הועדה בראשותו. בנסיבות הענין, ובמיוחד לאור עירוב הטעמים להפסקת הכהונה אשר בכללם גם טענות בדבר ליקויים תיפקודיים של הועדה ויושב ראשה, ראוי היה לאפשר לעותר להשמיע בעל פה את טענותיו בפני השר, בטרם יוחלט בדבר ביטול מינויו לאחר שנים של כהונה בועדה. ברוח זו נכתבה גם המלצת מנהל נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה במכתבו לשר מיום 12.1.04 (מש/15). חרף כל אלה, לא נעתר שר המשפטים להיפגש עם העותר, וניתנה לו אך הזדמנות להעלות את טיעוניו על הכתב. ברקע המיוחד של הענין, לא היה די בכך כדי למצות במלואה את זכות הטיעון העומדת לעותר (השווה בג"צ 7805/00 אלוני, חברת מועצת עירית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים, פד"י נז(4) 577, 598). מאחר שאחד הטעמים להפסקת הכהונה נגע לליקויי תיפקוד של הועדה ויושב ראשה, היה מקום להרחיב את זכות הטיעון גם לטיעון על פה, כדי לאפשר לעותר להשמיע את תשובותיו לביקורת כנגדו באורח מלא וממצה בהתאם לעיקרון המבוסס היטב כי, ככל שהפגיעה הצפויה באזרח גדולה יותר, כך מתרחבת במקביל לה זכות הטיעון הנתונה לו (זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 813; פרשת אלוני, שם, עמ' 599). 8. במהלך הדיון ובעקבות הצעות בית המשפט, הסכימה המדינה בשם שר המשפטים לבטל את מכתב נציג השר מיום 10.5.04 בדבר החלטת השר לבטל את מינוי העותר מטעמים של רענון השירות, ומחמת שהחלטות הועדה אינן ניתנות במועדים הקבועים בחוק. כן הסכימה המדינה לבטל את הודעת שר המשפטים שניתנה ביום 1.6.04 בדבר ביטול מינויו של העותר כיו"ר ועדת הערר, אשר באה בעקבותיה. בכך, מסכימה המדינה לחזור בה מביטול מינויו של העותר. עם זאת, אין לראות בכך משום מניעות מבחינת השר מלהפעיל את סמכותו בעתיד להורות על הפסקת כהונה של חבר ועדה או מי שעומד בראשה, בין כחלק ממדיניות קציבת תקופת הכהונה בועדה ובין מטעמים אחרים, ולהחילה גם על העותר, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה כי הוא מכהן בתפקידו כבר כ-7 שנים. 9. בנסיבות אלה,ועל יסוד הודעת המדינה, לא ראינו צורך בהוצאת צו על תנאי ובמתן צו מוחלט. הנחתנו היא כי עם קבלת פסק דין זה, תודיע המדינה לעותר כי מכתב השר (ע/י"ב) וההודעה על ביטול מינויו כיושב ראש ועדת הערר (ע/י"ג) מבוטלים בזה. אין בביטול, כאמור, כדי למנוע החלת מדיניות קציבת תקופת כהונתם של חברי ועדת הערר, וראש הועדה בכללם, או כדי למנוע הפסקת כהונה מסיבות אחרות, ובלבד שהחלטת הגורם המוסמך תינתן תוך עמידה באמות מידה מקובלות של המשפט הציבורי, מתוך הגינות, סבירות, יושר ותום לב. בנתון לאמור לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות הענין, לא ראינו ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, לפיו נוכח הודעת המדינה במהלך הדיון שבפנינו, בו חזרה בה המדינה למעשה מן ההחלטה לבטל את מינויו של העותר, הרי שאין עוד צורך בהוצאת צו על תנאי או צו מוחלט ודין העתירה להדחות. בשולי הדברים אוסיף, כי אין חולק אודות חשיבותה של זכות השימוע וההתנהלות התקינה של הרשות לרבות בהליכי העברה מתפקיד. זאת ועוד, מקובלת עלי עמדתה של חברתי, באשר לאיזון החשוב בין השיקולים השונים שבמסגרת הפעלת שיקול דעת של רשות שעה שהיא באה לקצוב מיוזמתה את משך הכהונה של נושאי משרה שנבחרו על ידה. יחד עם זאת, נסיבות המקרה שבפנינו מעוררות שאלות לא פשוטות, שאת התשובה להן אבקש להשאיר בצריך עיון. כך, למשל, ספק בעיני אם אכן לא עמדה הרשות בחובת השימוע שעה שהסתפקה בשימוע בכתב ולא ערכה שימוע בעל פה. אכן, סוג השימוע והיקפו צריך שיקבעו על פי מטרתה של זכות השימוע ונסיבותיו של כל מקרה ומקרה. אולם בנסיבות המקרה לעותר ניתנה הזדמנות להגיב על הטענות שהועלו כנגדו וספק בעיני אם נמצא יסוד מספק לחיוב הרשות בעריכת שימוע בעל פה דווקא. זאת ועוד: חברתי מביאה, במסגרת נימוקיה לקיום קשיים בהליך שנערך לעותר, את העובדה כי שר התשתיות פנה לשר המשפטים בעניין כהונתו של העותר. גם נתון זה ומשמעותו אינם פשוטים בעיני. אמת, שר המשפטים הוא בעל הסמכות בעניין זה ומעבר לכך, כפי שמציינת חברתי, שר התשתיות הנו בעל דין בפני העותר. אולם, ספק בעיני אם יש בנתונים אלו כדי לשלול מדעיקרא את יכולתו של שר התשתיות לפנות לשר המשפטים בנדון. יש להבחין בעניין זה בין היכולת לפנות ובין משקלה של הפניה. אשר ליכולת לפנות, הרי שיש מקום לדעה לפיה שר התשתיות – ככל אדם אחר - יכולים לפנות לבעל הסמכות בטענה לגבי הפעלת הסמכות על ידו או על ידי מי שמינה ובידיו הסמכות להעבירו מתפקידו. הדגש צריך שיהיה על המשקל שיש ליתן לפניה מעין זו. בהקשר זה, ברור כי המשקל אינו יכול להיות מוחלט, שעה ששר המשפטים אמור להחליט בעצמו, וכן ברור כי נוכח היות שר התשתיות בעל דין בפני העותר, יש לבחון את הפניה באשר לתפקוד העותר בפרספקטיבה המתאימה. בעצם הפניה לשר המשפטים, כאמור, ספק בעיני אם יש פסול וממילא ספק אם ניתן להסיק ממנה כי שר המשפטים פעל להעברת העותר מתפקידו בשל שיקולים זרים. כאמור, נוכח מסקנתי בעניין דחיית העתירה בשל עמדת המשיבה, אוכל להשאיר הערות אלו והאמור בהן בצריך עיון לעת מצוא. ה נ ש י א לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"א בשבט תשס"ה (31.1.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04054640_R05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il