זידאן סואעד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5462/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5462/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. זידאן סועאד 2. איאל סועאד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.5.07, ב-תפ"ח 2013/05, שניתן על ידי סגן הנשיא מ' נאמן והשופטים: מ' פינקלשטיין ו-כ' סעב תאריך הישיבה: כ"ח באלול התש"ע (6.9.10) בשם המערערים: עו"ד מיכאל כרמל בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בין משפחת אבו קמיר למשפחת סואעד, עליה נמנים המערערים, קיים סכסוך על שטחי מרעה באזור הצ'ק פוסט בחיפה. נטען, כי בתאריך 18.2.05 החליטו בני משפחת סואעד (להלן: סואעד) להכניס ביום המחרת את עדר פרותיהם לשטח המרעה של משפחת אבו קמיר (להלן: אבו קמיר), ולגרסת המשיבה הם נערכו לקראת עימות אלים. נטען, כי מערער 1 (להלן: זידאן) שידל את מערער 2 (להלן: איאל), שאותה עת החזיק ברובה מסוג M-16 מכוח היותו חייל בשרות חובה בצה"ל, להגיע למחרת לשטח המריבה עם נשקו כדי להשתתף במאבק עם אבו קמיר. העימות הבלתי נמנע פרץ ביום 19.2.05, בשעת צהריים, ואליו הגיע זידאן מזוין באקדח. בעודו ניצב על הדרך המובילה במעלה ההר לכיוון בית אבו קמיר, הוא ירה מנשקו ופגע בפאיז אבו קמיר (להלן: פאיז). לאחר מכן רץ זידאן והצטרף לאיאל שעמד מעברו השני של הכביש עם אחדים מבני משפחתו, ואז כיוון איאל את הרובה שבידו לעבר קבוצת נשים וילדים שעמדו ליד ביתם של אבו קמיר, וירה לעברם מספר כדורים. כתוצאה מירי זה נפצעו נוואל ורסמיה אבו-קמיר, ובבית חולים לשם הן הובהלו נקבע מותה של נוואל, כתוצאה מנזק חמור שגרם הירי ללבה ולריאתה השמאלית. בדיקתם של פאיז ורסמיה העלתה כי הראשון נפצע מקליע שחדר לאשכים, והאחרונה סבלה מקליע שחדר לאגן. 2. בכתב האישום שהגישה לבית המשפט המחוזי טענה המשיבה, כי המערערים פעלו בצוותא חדא מתוך כוונה לגרום למותם של הקורבנות, ועל כן יוחסו להם עבירות רצח וניסיון לרצח, ולזידאן יוחסה גם עבירה של החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים זוכו המערערים מעבירות של רצח וניסיון לרצח, אולם הורשעו בעבירות הריגה וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 298 ו-329 לחוק העונשין. בעקבות כך נדונו המערערים לתקופות מאסר שונות, חלקן בחופף וחלקן במצטבר, והתוצאה הסופית היתה שעל כל אחד מהם נגזרו 20 שנות מאסר. כמו כן, נגזר למערערים מאסר על-תנאי, והם חויבו לשלם פיצוי לרסמיה ולעיזבונה של נוואל. 3. זידאן סבור כי הרשעתו כמבצע בצוותא הנה שגויה. נטען, כי בית המשפט המחוזי השתית את ההרשעה על כך שזידאן שידל את איאל להגיע לשטח המריבה כאשר הוא נושא עמו נשק, ובשעת הירי עמד לצדו. אולם, על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, הוכח כי זידאן לא התכוון וממילא גם לא רצה לגרום למותו של אדם כלשהו, ועל כן לא התקיים בו היסוד הנפשי לא לעבירות המקוריות ולא לאלו החלופיות. באשר לפציעתו של פאיז, מלין זידאן על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הפציעה התרחשה בשטח המרעה, בניגוד לגרסתו של פאיז עצמו, היינו, שהוא נורה בעת שהיה על השביל המוליך לביתו. כך או כך, זידאן טען כי הוא כלל לא נשא עמו נשק, ובאשר לשרידי הירי שנמצאו על גופו, טען כי מקורם בכדור אותו מצא והרים בזירה. גם איאל סבור כי הרשעתו שגויה, הואיל והיא נשענת בעיקרה על אמרותיו של זידאן בפני מדובבים, אמרות מהן חזר זידאן תוך שהוא טוען כי התרברב בפני מאזיניו במטרה להעצים את דמותו של איאל, והוא עשה זאת לאחר שנאמר לו על ידי אחד החוקרים כי איאל הודה בחלקו בפרשה. עוד נטען, כי לא הובאו ראיות שהיה בהן להצביע על כך שנוואל ורסמיה נפגעו מיריותיו של איאל, ואפשר שהן נפגעו מכדור תועה. כן נטען, כי הירי שהתרחש בזירה היה דו-צדדי, ועל כן נאלץ איאל לעשות שימוש ברובה שבידו משיקולים של הגנה עצמית, והוא עשה זאת רק משעה שהבין כי נשקפת סכנה ממשית לו ולבני משפחת סואעד שהיו בסביבתו. לבסוף, משיגים המערערים על העונשים שהושתו עליהם. נטען, כי לא ניתן משקל לכך שהעבירות בוצעו על רקע של ירי דו-צדדי, שניהם נעדרי עבר פלילי, ותקופת המאסר שהושתה עליהם חורגת מרמת הענישה הנוהגת. להלן, נדון תחילה בעניינו של איאל, הואיל וזיכויו מהעבירות שיוחסו לו יחייב גם את זיכויו של זידאן מרוב העבירות. מאידך, החלטה להותיר את הרשעתו של איאל על כנה, לא תסתום את הגולל על ערעורו של זידאן, ועדיין יהיה צורך להכריע בשאלת חלקו בפרשה, אם בכלל. 4. אכן, הרשעתו של איאל התבססה, בין היתר, על דברים שהוקלטו מפיו של זידאן עם המדובבים, ובהם אישר כי יום קודם לאירוע הדמים הוא ביקר אצל בני משפחתו באעבלין, והזמין את איאל להגיע לזירה עם נשקו, ובלשונו בת/24, קלטת 14, עמ' 61: "אני הלכתי אל איאל ואמרתי לו ככה וככה. שעומדת להיות בעיה עם הדוד שלי וכי אני רוצה שהוא יבוא ... הוא אמר לי יש לי 90 כדורים, וב-90 כדורים אני מסוגל להרוג 90 בני אדם". על כך השיב זידאן "אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד", אולם איאל הגיב באומרו: "אם הם יפגעו במישהו אני לא ארחם על אף אחד... והם יצטערו על זה". ואכן, קרוב משפחתם, פייסל, נפצע קלות מהירי של בני משפחת קמיר, ואת תגובתו של איאל תיאר זידאן בלשון זו (ראו עמ' 62 לתמליל ההקלטה): "הוא התעצבן ואיבד את הראש שלו. ואז הוא התחיל מרחוק... הוא רוקן את המחסנית ועוד אחת... אחת הוא רוקן באויר, מעל הראשים שלהם... את השניה הוא רוקן חצי ממנה לעברם... הוא פגע באשה ופגע בעוד שלושה. איך שאנחנו ראינו את זה וכי הם התחילו לבכות ולצעוק... הוא ידע כי הוא פגע, אז הוא הלך מהמקום". 5. על חלק מהדברים אותם ציטטנו חזר זידאן במהלך עדותו בבית המשפט. וכך לדוגמא הוא סיפר כי בני משפחת אבו קמיר קראו לעברם להסתלק משטח המרעה, ומשלא צייתו לדרישה זו הם החלו לרדת לקראתם עם שני רכבים. זידאן טען כי הוא ידה אבן לעבר פאיז ופגע בו, אולם הכחיש שהחזיק בנשק. משהחלו בני אבו קמיר לירות לעברם נסוגו בני סואעד, אולם אז שמע זידאן את פייסל צועק: "פגעו בי, ירו לי בפנים" (עמ' 225 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הבחין זידאן כי יריביו נסוגים, ועל כן החלו בני סואעד לרדוף אחריהם אך נתקלו בירי ("ועוד פעם ירו עלינו מלמעלה" (עמ' 226)). לטענת זידאן: "אז ראיתי גם שיורים מהצד שלנו". זידאן מסר עוד כי בעקבות אותו ירי החלו שניים מבני משפחתו לאסוף את תרמילי הכדורים, ובשלב מסוים הוא אסף מהרצפה כדור, ובני משפחתו מיהרו לומר לו "תזרוק את זה, לא ככה תופסים את הכדור". בהמשך הצביע זידאן על אותו כדור כגורם למציאתם של שרידי ירי על גופו ובגדיו, אולם גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי. כאן המקום להדגיש, כי בחקירתו הכחיש זידאן שמי מבני משפחתו השתמש בנשק חם. כאמור, בעת שיחתו עם המדובבים הוא אישר כי איאל ירה מנשקו, ובעדותו הוא נימק זאת בכך שבאותו שלב כבר נודע לו שאיאל עצמו הודה בירי, ועל כן החליט להתרברב. אולם בעדותו בבית המשפט היתה בפיו גרסה נוספת, חדשה, היינו, שאיאל לא היה היחיד מבני משפחת סואעד שירה מנשק חם, אולם הוא סרב למסור את שמו של היורה האחר, וטען כי אינו מוכן להפליל איש מבני משפחתו. 6. איאל אישר בעדותו כי זומן להגיע לזירה נוכח החשש מפני עימות עם בני המשפחה היריבה. עם זאת, לטענתו נשיאת הנשק לא נבעה מכוונה להשתמש בו, אלא מאחר וכך הוא נוהג מאז שחויל. איאל הכחיש את הדברים שאמר זידאן למדובבים, לפיהם הוא צלף ומסוגל לפגוע באנשים כמספר הכדורים שברשותו. אולם בבואו לזירה חל מפנה, הואיל ולפתע נשמע ירי מכיוון ריכוזם של בני משפחת אבו קמיר, והוא הבחין בפייסל הפצוע בפניו. בשלב מסוים פסק הירי, ומשהתחדש, החליט איאל לעשות מעשה, ובלשונו (עמ' 268 לפרוטוקול): "ראיתי שהם רוצים לפגוע בי והרגשתי שאני בסכנה והתכופפתי ברצפה ואני רואה שהם רוצים לפגוע בי, ואז דרכתי את הנשק... ויריתי כמה כדורים באוויר, ואחר כך ברחתי". גם איאל טען (עמ' 268): "ראיתי בני משפחה שלי נוספים עם רובים", אולם אף הוא לא היה מוכן למסור את שמותיהם. איאל הכחיש את טענתו של זידאן לפיה מסר לו האחרון מחסנית (ככל הנראה כדי להסביר את שרידי הירי שדבקו בו), ואף נימק זאת: "אני הולך עם מחסנית צולבת שזה שתי מחסניות מחוברות" (עמ' 268). מערער זה הדגיש: "אני לא כיוונתי את הנשק ולא רציתי להרוג אף אחד, ובטח לא בחורה שלא עשתה לי שום דבר". לשאלה היכן עמד זידאן בשעה שהוא ירה, השיב איאל "רחוק ממני לא על ידי". אולם מפיו של איאל נרשמו גם דברים שונים במהלך חקירתו במשטרה, וכך לדוגמה השיב במהלך השחזור שנעשה עמו (ראו ת/20 עמ' 27 לתמליל), כי בעקבות הירי שכוון לעברו ולעבר בני משפחתו, הוא ירה מספר כדורים, ובלשונו: "אני כיוונתי לכיוון הבני אדם שירו עלי... אני לא כיוונתי בין כוונות". דברים דומים נרשמו מפיו בהודעה ת/21, שם הוסיף ומסר כי בתום האירוע נסע לביתו שם התקלח וניקה את הנשק. ואילו בעדותו (עמ' 272), ובצד הטענה כי ירה באוויר, הוא אמר גם את אלה: "דרכתי את הנשק ויריתי באוויר כדי שהוא יראה שאני יורה לכיוון שלו ויפסיק את הירי שלו. הוא למעלה ואני יריתי לכיוון שלו למעלה בלי לכוון את הנשק באופן מדוייק". 7. מטבע הדברים, נדרש היה בית המשפט המחוזי להתייחס בזהירות מופלגת לעדותם של המערערים, כמו גם לעדותם של מעורבים אחרים בפרשה. אולם לירי היה עד ראייה נוסף, יאיר דמבו, שממרפסת דירתו צפה על ההתרחשות באמצעות משקפת. הוא מסר (ראו עמ' 68 לפרוטוקול) כי בעקבות היריות ששמע הבחין בקבוצה של 12 איש צועדת לאיטה בזירה, ואחד מהם שלבש מכנסי חאקי וחולצת "טי" שחורה (תאור מדויק של בגדי איאל !), אחז ברובה. דמבו הוסיף והעיד, כי "הבחור עם הרובה הגיע עד לצד הכביש וכורע ברך להרים את נשקו, לא יודע אם הוא כיוון דרך הכוונות או ביישור מקורב, כך זה נקרא, וירה לכיוון ההר. הוא ירה מספר יריות". ובעמ' 68 נרשם מפיו של דמבו: "עקבתי במיוחד אחרי זה שראיתי אותו עם רובה, ראיתי אותו כורע, מכוון ויורה יריות... הערכתי בזמנו שבכריעה היו 7 יריות". לדברי העד, לירי אחרון זה קדמו שני אירועי ירי. כל אשר הובא עד כה מלמד, כי הירי של איאל לעבר יריביו לא התבצע בעת שנשקפה לו או למי מבני משפחתו סכנה, שהרי יריביהם כבר החלו בנסיגה. יתרה מכך, שוב אין ספק כי הירי שלו לא היה באוויר, וגם אם לא כיוון דרך כוונות הנשק, מבחן התוצאה מלמד כי הירי כוון לעבר המקום בו התקהלו בני משפחת אבו קמיר. באשר לטענת ההגנה לפיה נפגעה נוואל מכדור תועה, כל שנוכל לומר הוא כי מדובר בהשערה שאינה נתמכת ולו בבדל ראייה. לפיכך, ומשמומחה המשיבה העיד כי נוואל נפגעה מקליע שנורה מרובה, שוב אין ספק כי היא נפגעה מהירי של איאל, ממש כפי שיתאר זאת זידאן בפני המדובבים. 8. באשר לערעורו של זידאן – כאמור הוא היה זה שהזמין את קרוב משפחתו איאל להגיע לזירה כשהוא חמוש בנשקו הצבאי. לזידאן היה נהיר כי הכנסת עדר משפחתו לשטח המרעה של אבו-קמיר עלולה לגרור תגובה קשה, ועל כן הזמנתו של איאל להגיע לשם חמוש, כמוה כמודעות לאפשרות שייעשה שימוש בנשק, וכידוע כאשר הירי מכוון לאנשים בשר ודם, פגיעתו עלולה להיות גם קטלנית (לעניין יסודותיה של עבירת הריגה ראו ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' ג'מאל אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327,332 (2001); ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145 (1999); ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' יוסף שלום, לא פורסם (2006); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80 (2000)). יתרה מכך, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה זידאן עצמו היה חמוש באקדח ממנו ירה לעבר פאיז ופצע אותו. מסקנה אחרונה זו מתבססת על עדותו של פאיז בדבר זהותו של היורה לעברו, וכן על שרידי הירי שנמצאו על גופו של זידאן ובגדיו. לעניין זה העלה זידאן השערות חלופיות אחדות למקורם של שרידי הירי, אולם אף לא אחת מהן עומדת במבחן הביקורת. וכך לדוגמה מקור השרידים לא יכול היה להיות הירי של איאל, הואיל וזידאן טען כי עמד בריחוק ממנו. זאת ועוד, שרידי הירי התאימו לתחמושת של אקדח, בעוד שאין מחלוקת כי איאל ירה מרובה. ובאשר לטענה לפיה מקורם של השרידים בירי של חאדר אבו-קמיר, עובדה היא שבדיקה לא גילתה על גופו של האחרון שרידי ירי כלשהם. נוכח האמור אנו סבורים כי הרשעת המערערים בדין יסודה. 9. באשר לערעורים נגד העונש – המערערים לא נקלעו לזירת המריבה באקראי, וקדמו לכך מחשבה ותכנון. לשניהם, וכן ליתר בני משפחת סואעד, היה נהיר כי הכנסת עדרם לשטחם של אבו-קמיר כמוה כמעשה התגרות ביריביהם, ומאחר וצפו כי אלה האחרונים לא ישבו באפס מעשה, הגיעו המערערים לזירה כשהם חמושים בנשק שהשימוש בו עלול להתברר גם כקטלני, כפי שארע בפועל. התנהגות זו של המערערים קשה היא, וכתוצאה ממנה קיפחה אשה צעירה את חייה, ושני אחרים נושאים את צלקות הירי על גופם. בנסיבות אלו נראה לנו כי העונש שהושת על המערערים, על אף חומרתו, הנו הולם וראוי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ד' בתשרי התשע"א (12.09.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07054620_O04.docהג +אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il