פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

בבית המשפט העליון עע"מ 54605-04-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נגד המשיבים: 1. משרד הביטחון – מתאם הפעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים 2. היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר), מיום 23.4.2025, בעת"מ 43797-04-25 בשם המערערים: עו"ד רועי שרמן בשם המשיבים: עו"ד מתן שטיינבוך פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 23.4.2025 בעת"מ 43797-04-25, במסגרתו נדחתה על הסף עתירת המערערים נגד שתי החלטות של מתאם הרווחה במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן בהתאמה: מתאם הרווחה או המשיב ו-האזור) מיום 24.3.2025, שלא להמליץ על מתן היתר שהייה בישראל למערערים מטעמי רווחה. 2. המערערים, תושבי האזור, הגישו (כל אחד בנפרד) בקשה להיתר שהייה זמני בישראל על רקע טענתם כי הם בני זוג הומוסקסואלים וכי בשל נטייתם המינית והקשר הקיים ביניהם, נשקפת להם סכנת חיים בשטחי הרשות הפלסטינית. לביסוס טענתם, טענו המערערים, בין היתר, כי ניתנה בעניינם החלטת בית דין שרעי שלפיה אם לא יחדלו ממעשיהם, ייסקלו למוות. ביום 23.3.2025 נערך למערערים ראיון בהתאם לנוהל "קבלת היתר חריג למטרת 'צרכי רווחה'". למחרת, על רקע מכלול הממצאים שלפניו, המליץ המשיב – בשתי החלטות נפרדות – לדחות את הבקשות, לאחר שהעריך כי הן אינן אותנטיות. 3. המערערים עתרו יחדיו לבית המשפט המחוזי. העתירה נדחתה על הסף, בהתאם להלכה שלפיה לא ניתן לכרוך את עניינם של מספר עותרים שונים במסגרת עתירה אחת, וכי נדרש בנסיבות אלו להגיש עתירות נפרדות ולשלם אגרה בגין כל אחת מהן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע "יש לעשות כן אף לנוכח בחירת בא-כוח העותרים להתעלם פעם אחר פעם משורה של פסקי דין שכך קבעו בעתירות דומות שהגיש". לצד זאת, ולמעלה מן הצורך, צוין כי אף לגופם של דברים, סיכויי העתירה נראים קלושים. 4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן, שבגדרו מבקשים המערערים להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא ינפיק להם היתר שהייה בישראל. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את העתירה מהטעם שלא הוגשה בדרך של עתירות נפרדות, שכן נימוקי העתירה זהים ביחס לשני המערערים. לגוף העניין, טוענים המערערים כי אין לגרשם לשטחי הרשות הפלסטינית, שם הם נתונים לסכנה ודאית, וזאת הן על פי הדין הישראלי, הן על פי הדין הבינלאומי. לטענת המערערים, המשיב דחה את בקשותיהם בהחלטות שאינן מבוססת על תשתית עובדתית, ללא נימוק מניח את הדעת, ומבלי להידרש למכלול הראיות שהוגשו. בנוסף, מבקשים המערערים סעד זמני שימנע את הרחקתם מישראל עד למתן פסק דין בערעור. לטענתם, מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה נוכח הסכנה הממשית שנשקפת לשלומם אם יורחקו לשטחי הרשות הפלסטינית. 5. המשיב, מנגד, סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וטוען כי בהתאם להלכה הפסוקה, לא היה מקום לכרוך את עניינם של שני המערערים במסגרת עתירה אחת. בהקשר זה הודגש כי בקשות להיתרי רווחה יש לבחון לגופן, באופן פרטני, ובהתאם לנסיבות הרלוונטיות לכל מבקש. לצד זאת, טוען המשיב כי דין הערעור להידחות אף לגופו, בהיעדר עילה להתערבות בהמלצתו. בהקשר זה, מציין המשיב כי הוא מהווה גורם מקצועי שעוסק באופן שוטף בהערכת הסיכון הנשקף לתושבי האזור שפונים אליו בטענה למאוימות, בין היתר, בשל נטייתם המינית, ועל כן שיקול דעתו בעניינים אלו הוא רחב, ובהתאם, מידת ההתערבות בו היא מצומצמת. עוד טוען המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף גם בשל עשיית דין עצמי, שכן המערערים הגישו את בקשותיהם לאחר שכבר שהו בישראל שלא כדין; וכן מחמת שלא גילו בעתירתם את כלל העובדות הרלוונטיות בעניין תקופות שהייתם בישראל בשנים שלפני הגשת הבקשה. 6. באשר לבקשה למתן סעד זמני, טוען המשיב כי סיכויי הערעור נמוכים וכי אף מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, מאחר שנמצא כי בקשות המערערים להיתר שהייה נעדרות תשתית עובדתית להוכחת הסיכון הנטען על ידם. 7. לאחר עיון בערעור, בתגובה שהוגשה, ובבקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף – באנו לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להידחות על יסוד החומר הכתוב שלפנינו, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 8. הלכה היא, כי צירוף עניינם של עותרים שונים במסגרת עתירה אחת מהווה טעם לדחייתה על הסף. זאת, אף כאשר חלק מהנסיבות שמאפיינות את עניינם של העותרים, נושאות אופי דומה. הטעם לכך הוא, שלכל עותר ישנן גם נסיבותיו הפרטניות שעשויות להשליך על ההכרעה בעניינו, ועל כן קיבוץ העותרים השונים תחת אכסניה אחת עלול למנוע את בירורו האפקטיבי של כל מקרה לגופו (ראו: בג"ץ 3915/24 הרן נ' ועדת העררים הצבאית לפי צו בדבר ועדות עררים (איו"ש), מס' 172, התשכ"ח-1967, פס' 5 (15.10.2024); בג"ץ 10299/09 רשאידה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פס' 3 (13.9.2012); בג"ץ 2336/05 חליפה נ' שר הפנים (17.11.2005)). אף במקרה דנן, לצד החפיפה שקיימת, מטבע הדברים, בעניינם הפרטני של כל אחד מהמערערים, נבחנות גם נסיבותיהם האינדיבידואליות, שעשויות להוליך למסקנה שונה ביחס לכל אחד מהם. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור, ובנסיבות אלו, לא ראינו להוסיף ולהידרש לגופם של דברים, אשר יוכלו להוסיף ולהתברר במתכונת הדיונית המתאימה. 9. הערעור נדחה אפוא בזאת, וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 24.4.2025, יעמוד בתוקפו עד ליום 20.6.2025. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח (2,500 ש"ח כל אחד). ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ה (11 יוני 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת