ברוך רחמים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5460/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5460/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: ברוך רחמים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 23.4.2012 ועל גזר דין מיום 3.6.2012, שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 38044-02-11, על-ידי כב' השופט א' טובי תאריך הישיבה: ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013) בשם המערער: עו"ד רפאלה שפריר בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר ניתנו בת"פ 38044-02-11, על-ידי כב' השופט א' טובי. המערער, אשר הופיע בכתב האישום תחת השם מהרי רחמים ברוך (ולא כשם שניתן לו בהודעת הערעור), היה הנאשם 1 בכתב אישום שהוגש נגד שני נאשמים. במסגרת האישום הראשון, יוחסה למערער ולנאשם האחר (להלן: הנאשם 2 או סלומון), עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). למערער יוחסה, בנוסף, בגדר האישום הראשון, גם עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. האישום השני מיוחס למערער בלבד, ובמסגרתו הוא הואשם בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 לחוק העונשין; ובאיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. שני הנאשמים כפרו בעבירות שיוחסו להם והורשעו על-ידי בית משפט קמא לאחר ניהול הוכחות. 2. ביום 3.6.2012, נגזר דינו של המערער והושתו עליו העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו 4.2.2011; הפעלת עונש מאסר על-תנאי בן ששה חודשים שהוטל על המערער בת"פ 9311-10-09, על-ידי בית המשפט השלום בחדרה, וזאת במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק זה, כך שעל המערער לרצות 54 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו; וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים ממועד שחרורו של המערער מריצוי עונש המאסר, לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע. 3. יצוין, כי ביום 15.7.2012, גזר כב' השופט א' טובי את דינו של הנאשם 2, בהשיתו עליו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ו- 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע. נקדים את המאוחר ונציין, כי ערעורו של המערער לעניין חומרת העונש מבוסס, רובו ככולו, על הפער בין העונש שהושת עליו לבין עונשו של הנאשם 2. עובדות כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים 4. בכתב האישום נטען כי הנאשמים, המערער וסלומון, הינם תושבי העיר חדרה "והם קרובי משפחה". ביום 4.2.2011, בסמוך לשעה 02:00, דקר המערער את סלומון בבטנו באמצעות סכין, וגרם לו לפצע דקירה בדופן הבטן באורך של 6 ס"מ, וכן לפצע דקירה במעי הדק באורך של ס"מ אחד. בעקבות כך, נזקק סלומון לניתוח דחוף ולאשפוז בן שבוע ימים. לאחר שסלומון נדקר בבטנו, כמפורט לעיל, הוא הטיח במערער "כי דקר אותו". בשלב זה, הבחינו בשני הנאשמים סיירי משטרת ישראל ועיריית חדרה, והם ביקשו מהמערער לעצור ולהשליך את הסכין שהיתה בידו, אך בתגובה לקריאה זו נמלט המערער מהמקום. לאחר מרדף קצר, שבמהלכו השליך המערער את הסכין שהיתה ברשותו "אל עבר גג מבנה סמוך", נתפס המערער בידי השוטר שמאי חיימוב (להלן: השוטר), אשר הצליח לאזוק אותו באחת מידיו. עוד נטען בכתב האישום, כי בעוד השוטר מנסה לאזוק את המערער בידו השניה, התקרב סלומון אל המערער "ותקף אותו באמצעות בקבוק זכוכית שבור וחתך את פניו וצוארו". כתוצאה מתקיפה זו, נגרם למערער חתך גדול בלחי, בשריר הלעיסה ובצוואר ימין. כמו כן, נגרם למערער דימום עורקי פעיל והוא נזקק לניתוח דחוף ולאשפוז. עד כאן תיאור העובדות במסגרת האישום הראשון. 5. האישום השני מיוחס למערער בלבד, ובו נטען כי ביום 7.2.2011, ולאור מצבו הרפואי, נלקח המערער, לבקשתו, לטיפול במרכז הרפואי הלל יפה, בליווי השוטר דוד טל (להלן: טל). בעוד המערער וטל ממתינים לטיפול הרפואי, ביקש המערער לעשן סיגריה, בין כותלי בית החולים, אך טל סרב לכך. בתגובה, החל המערער לצעוק ולהשתולל ותקף את טל באמצעות ידיו ורגליו, הפיל אותו לרצפה מספר פעמים, וגרם לו לכאבים ברגליו. בהמשך, בהיות השניים בחדר המיון בבית החולים, איים המערער על טל כי יפגע בגופו, באומרו לו: "אתה לא תחיה בשקט, אתה לא מכיר אותי". כאמור, כפרו שני הנאשמים באשמות שיוחסו להם והורשעו לאחר שמיעת מלוא הראיות. הכרעת דינו של בית משפט קמא 6. בפתח הכרעת הדין, ציין בית משפט קמא, כי המערער וסלומון אישרו כי הותקפו במהלך האירוע כמתואר באישום הראשון, אך לטענתם הם אינם יודעים את זהותו של התוקף. כמו כן, כפרו השניים בטענה, כי הם עצמם תקפו מאן דהוא במהלך האירוע. המערער נחקר במשטרה, ובמרבית הודעותיו הוא שמר על זכות השתיקה או שביקש להפסיק את החקירה, משום שאינו חש בטוב. בהודעתו השניה מיום 8.2.2011 (ת/3), טען המערער כי הגיע לצומת חדרה בסמוך לשעה 02:00 והבחין בהתקהלות. הוא הלך למקום ההתקהלות, ואז התפתח, לטענתו, ויכוח שבמהלכו התיזו על פניו גז מדמיע. לאחר מכן, השכיב אותו, אחד השוטרים שהיו במקום, על מכסה מנוע רכב, ואזיק אחד נסגר על ידו. מאחר שהוא חש תחושת רטיבות "ושריפה בגרון" וכן הבחין "בדם על כולו", הוא רץ לכיוון מסעדה סמוכה כדי לקרוא לעזרה, ובהמשך הוא הוכנס לרכב והוסע לחדר מיון בבית חולים. לאחר שהוצגה בפניו סכין שנתפסה בזירת האירוע, הוא הכחיש כי הסכין שייכת לו. בהודעתו הרביעית מיום 11.2.2011 (ת/6) שמר המערער, בתחילה, על זכות השתיקה ורק לאחר מכן נאות להשיב על שאלות, והכחיש כי דקר את סלומון. כשנשאל מדוע השליך סכין, תוך כדי מנוסתו, הוא טען כי אינו זוכר שהיתה סכין ברשותו. לטענתו, הוא צרך, עובר לאירוע, אלכוהול בכמות גדולה, כיוון שסבל מכאבי שיניים. בנוסף, טען המערער, כי לא ידע על קרבת משפחה בינו לבין סלומון, ולדבריו הוא גילה את עובדת היותם קרובי משפחה רק בבית החולים. בהודעה שישית מיום 8.2.2011 (ת/15), נחקר המערער בנוגע לתקיפת השוטר טל בבית החולים, ולטענתו השוטר היה עצבני עקב זמן ההמתנה הממושך, וכאשר הוא (המערער) ביקש לעשן, קרע לו השוטר את הסיגריה שהיתה ברשותו. המערער הוסיף וטען כי אמר לשוטר שלא יגע בו, בשל התפרים בגופו, אך למרות זאת סטר השוטר בפניו, פגע בתפרים שהיו בגרונו, והעיף אותו לרצפה. כמו כן, כך טען המערער, השוטר גרר אותו לאורך המסדרון ובעט בצלעותיו. המערער הכחיש כי הוא עצמו תקף את השוטר, וטען כי אינו זוכר שאיים עליו, הגם שאמר לו כי יש בכוונתו להתלונן במח"ש. 7. המערער העיד בבית המשפט, כי נכח בזירת האירוע, והגיע למקום כדי לקנות סיגריות, ובתוך כך הוא נכנס למסעדת שווארמה שהיתה בסמוך (להלן: המסעדה), כדי "להגיד שלום לאנשים שהיו במקום, אותם הכיר". לאחר מכן, הוא יצא מהמסעדה בלווית הנאשם 2 ואדם נוסף, שהוא אינו זוכר את שמו. לא ידוע לו כיצד נפגע הנאשם 2, למרות שהוא עמד לידו, והוא הכחיש בתוקף כי הוא זה שדקר אותו בסכין. לאחר הגעת שוטרים למקום, הם התיזו גז פלפל לעיניו, והוא החל להשתולל, בשל הצריבה הקשה בעיניו. לא ידוע לו מי חתך אותו בפניו, ולטענתו הוא לא הבין מה קורה איתו, בשלב זה. בהמשך, נגע המערער בפניו והרגיש "שיש לי תעלה בפנים והמון דם", ובעקבות כך הוא נכנס למסעדה, כשראייתו מעורפלת ומטושטשת. תוך כדי כך, "הגיע אליו בקבוק לידיים", והוא יצא החוצה כשהבקבוק בידו, ומשלב זה ואילך, הוא אינו זוכר דבר. המערער הכחיש בעדותו כי החזיק סכין, בשלב כלשהו של האירוע, או כי השליך סכין על גג מבנה סמוך. לגבי האישום השני, חזר המערער על הגרסה אותה מסר במשטרה, היינו כי הוא עצמו הותקף על-ידי השוטר טל, כאשר ביקש לעשן בבית החולים. 8. הנאשם 2 טען בחקירתו במשטרה, כי אינו יודע מי דקר אותו, הגם שלדבריו, מדובר בבחור אתיופי "עם שיער ארוך אסוף ב'קוקו'". עוד טען הנאשם 2, כי היה שתוי, ובלשונו "מסטול מת", לאחר ששתה כמות גדולה של בירה. הנאשם 2 טען עוד, כי אינו מכיר את המערער וכי הוא לא רב עם איש, עובר לתקיפה. רק בהודעתו השניה מיום 13.2.2011 (ת/11), אישר הנאשם 2 כי המערער הוא בן דודו, אך חזר על טענתו, כי נדקר על-ידי בחור בעל שיער אסוף ב"קוקו". לדבריו, הוא אינו מסוכסך עם המערער ואינו מאמין כי הלה דקר אותו. במזכר שנערך יומיים לאחר מכן (ת/12), חזר הנאשם 2 וטען, כי אינו מכיר את המערער, ואף טען כי אינו זוכר שהוא עצמו תקף מאן דהוא, כיוון שהתעלף לאחר שנדקר. בהודעה רביעית מיום 16.2.2011 (ת/14), שינה הנאשם 2 את טעמו ומסר כי הוא מכיר את המערער, אך טען כי הוא אינו נוהג לבלות עימו ואין ביניהם קשרי חברות. הנאשם 2 התבקש להסביר, כיצד זה צולם בסרט אבטחה של המסעדה כשהוא יוצא, בעודו מחובק עם המערער, וציין כי אינו מזהה את עצמו ואינו זוכר את אירועי אותו יום. יצוין, כי ביום 13.2.2011, התקיים עימות בין שני הנאשמים, כאשר המערער טען כי אינו מכיר את הנאשם 2, ורק בבית החולים נודע לו כי הם קרובי משפחה. הנאשם 2 הוסיף וטען, כי מדובר בקרבת משפחה רחוקה. שני הנאשמים הכחישו כי דקרו זה את זה, והנאשם 2 חזר וטען כי הוא "זוכר במעורפל" כי נדקר על-ידי בחור אתיופי ששערו משוך ב"קוקו". בעדותו בבית המשפט, מסר הנאשם 2 כי היה שתוי, וכשיצא לשאוף אויר הוא נדקר על-ידי אלמוני, ומשלב זה הוא אינו זוכר דבר, הגם שזכר את היותו של התוקף בחור עם "קוקו". 9. מטעם התביעה העיד השוטר חיימוב שמאי, סייר במשטרת חדרה, שמסר כי ביום 4.2.2011 בסמוך לשעה 01:30, בהיותו באזור ככר המשטרה בחדרה, הוא שמע צעקות "דקרת אותי, דקרת אותי, תעזרו לי", והבחין בשלוש דמויות. בהגיעו למקום, הוא ראה כי אחת הדמויות אוחזת בחפץ דמוי סכין, והוא רץ לעברה, תוך שהוא קורא "זרוק את הסכין, משטרה". מאחר שאותה דמות, אשר זוהתה בהמשך כמערער, לא השליכה את החפץ דמוי הסכין, הוא התיז לעברו תרסיס פלפל, ורק בשלב זה השליך המערער את הסכין שהיתה ברשותו. השוטר הצמיד את המערער לרכב וניסה לכבול אותו באזיקים, למרות שחלק מהנוכחים, אשר התקהלו במקום, ניסו למנוע זאת ממנו. השוטר הצליח לאזוק את ידו האחת של המערער, כאשר הוא הבחין בשבר של בקבוק "עף לכיוון פניו" של המערער, וכתוצאה מכך נחתך הלה בפניו, ונמלט מהמקום, אל תוך המסעדה. העד הבהיר כי הדוקר היה הנאשם 2, אשר, לאחר שחתך את פניו של המערער, הוא עצמו התמוטט במקום. לדברי השוטר, הוא הבחין כי מעיו של הנאשם 2 מצויים "מחוץ לגופו". המערער יצא, בשלב זה, מהמסעדה כשבקבוק בידו, ונכנס לרכב שנסע במהירות מהמקום, ולאחר מרדף שנערך בעקבות הרכב, נעצר המערער. 10. מטעם התביעה העיד גם סייר בטחון של עיריית חדרה, יוסי חליווה (להלן: חליווה). חליווה תיאר את ההתרחשויות בזירת האירוע בדומה לשוטר חיימוב שמאי, והוסיף כי כאשר יצא המערער מהמסעדה, לאחר שנחתך בפניו על-ידי הנאשם 2, הוא אחז בבקבוק ואמר כי הוא רוצה "לגמור את העבודה". המערער ניסה לשבור את הבקבוק שהיה בידו, אך לא הצליח בכך. לאחר מכן, נעצר המערער ופונה באמצעות אמבולנס לבית החולים. גם חליווה העיד, כי הבחין במערער כשהוא משליך חפץ דמוי סכין שהיה בידו, לעבר גג המסעדה. 11. עדות דומה מסר גם הסייר יוסף זרוג (להלן: זרוג), שהוזעק למקום על-ידי חליווה. לדבריו, הוא שמע את המערער בצאתו מהמסעדה, ובעודו רץ לכיוונו של הנאשם 2 שהיה מוטל על הרצפה, באומרו:"תזוז ותן לי לסיים את העבודה". זרוג הוציא מידי המערער בקבוק וודקה שהיה ברשותו, ואשר המערער לא הצליח לנפצו. בשלב זה, הבחין זרוג בדם רב, אשר זב מפניו של המערער, ולכן הוא לא עצר אותו, והלה ברח מהמקום ואבד קשר העין עמו. 12. השוטר רפי דאודי הוא שדלק אחר הרכב בו נמלט המערער והצליח לעוצרו, בעת שהרכב היה בנסיעה לכיוון בית החולים "הלל יפה". עם מעצר הרכב, הוא הבחין באדם ממוצא אתיופי, אשר אזוק בידו האחת, והוא חתוך בפניו ומדמם. השוטר אישר לרכב להסיע את הפצוע לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי, ובהמשך זוהה הפצוע כמערער. 13. עד התביעה דותן מעודה הגיע לזירת האירוע כעבור כיומיים, על-מנת לאתר את הסכין, באמצעותה נדקר הנאשם 2. לדבריו, הוא טיפס על גג מבנה הסמוך למסעדה ומצא סכין תקועה בעלים, שנשרו מעץ שהיה במקום, כאשר על הלהב של הסכין הוא הבחין בכתמים החשודים כדם. בבדיקה במעבדה הביולוגית נקבע, כי אכן מדובר בדם אדם, אך לא ניתן היה להפיק דגימה בכמות מספקת לבדיקת D.N.A, או למצוא טביעות אצבע. 14. עד תביעה נוסף היה זיו אריאלי, אשר התבקש להתייחס לטענתו של הנאשם 2 כי נדקר על-ידי צעיר ממוצא אתיופי בעל שיער ארוך האסוף ב"קוקו". לדבריו, אדם בעל "קוקו" נצפה בזירת האירוע ואף הפריע לשוטרים, ועל-כן הוא זומן לחקירה בתחנת המשטרה. חקירתו העלתה, כי הוא לא היה מעורב בדקירה, ואף מצלמות האבטחה במקום אששו את טענתו, כי שהה במסעדה בזמן הדקירה. 15. לגבי האישום השני, העיד השוטר טל דוד, אשר ליווה את המערער לבדיקת רופא א.א.ג. לדברי העד, הוא איפשר למערער לשתות ואף לעשן, אך בשלב כלשהו הוא סרב לבקשתו של המערער, על-מנת שלא להפסיד את התור במרפאה. בתגובה, נצמד המערער לפניו ואמר לו "אם אני לא אעשן עכשיו אני אעשה לך פה בלגן". לאחר מכן, הוציא המערער סיגריה מכיסו במטרה לעשן, אך השוטר זרק את הסיגריה מידו. בשלב זה, החל המערער להשתולל, העיף את השוטר בידיו, הפיל אותו לרצפה והכה אותו ברגליו. שוטר אחר שהיה במקום עזר לו להשתלט על המערער ולהרחיקו מהמקום. השוטר טל מסר עוד, כי עקב השתוללותו של המערער, נתפסה ידו בין שני האזיקים שהיו על ידו של המערער, והוא נאלץ לסטור לו כדי לשחרר את ידו. השוטר, דוד שרעבי, אשר נחלץ לעזרתו של טל, מסר כי המערער השתולל "הפיל עצמו על הרצפה, דחף, קילל וירק". לאחר מכן, הצליח המערער להפיל את השוטר טל אל הרצפה, כשהוא לופת את רגליו באמצעות האזיקים, ולאחר מכן גם הצליח לתפוס את ידו. 16. לאחר סקירת הראיות, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, קבע בית משפט קמא כי "עלה בידי המאשימה להציג תשתית ראייתית המובילה למסקנה כי הנאשם מס' 2 נדקר מידי [המערער]". בית המשפט ציין כי מדובר בראיות נסיבתיות המובילות, באורח חד משמעי, למסקנה כי המערער הוא שדקר את הנאשם 2, ואלה העיקריות שבהן: א. זיהויו של המערער על-ידי השוטר שמאי חיימוב וסייר הבטחון של עיריית חדרה, יוסי חליווה, כמי שהתרחק מהמקום שבו נדקר הנאשם 2, כשהוא צולע ותוך שהוא משליך מידיו חפץ דמוי סכין. המערער החל לרוץ כאשר השוטר דולק בעקבותיו, ולאחר מכן הוא התנגד למעצרו, ולא איפשר לאזוק את שתי ידיו. המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע נמלט מזירת האירוע ואף התנגד למעצרו, לאחר שנחשד כמי שדקר את הנאשם האחר. ב. המצאותה של סכין בקרבת מקום, כשעליה כתמי דם, מצטרפת לראיות הנסיבתיות המפלילות את המערער, הגם שלא ניתן היה להפיק מהסכין דגימות לבדיקת D.N.A וטביעות אצבע. בית המשפט הוסיף כי המערער נשאל בחקירתו, טרם שנודע כי לא ניתן להפיק דגימות כלשהן מהסכין, כיצד יגיב אם יימצאו סימנים הקושרים אותו לסכין, וזו היתה תשובתו: "אני יכול להגיד לך שאם אתה אומר שיש לי טביעות אצבע על הסכין, זה יכול להיות שזו סכין שהייתה בזירה ואיכשהו אני מצאתי אותה שמה או שהעפתי אותה. היה לי משהו ביד שזכור לי יותר שזה בקבוק שהרמתי מהרצפה" (ת/3 מיום 8.2.2011). בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי המערער לא שלל בתשובתו את האפשרות כי החזיק בידו סכין והשליך אותה, כאשר "אדם שאינו קשור לאותה סכין לא היה מוסר תשובה מעין זו". ג. עד התביעה, יוסף זרוג, העיד, כי כאשר הגיע לזירת האירוע הוא הבחין במערער כשהוא יוצא ממסעדה, מדמם וחתוך בפניו, ורץ לעברו של הנאשם 2, שהיה מוטל על הקרקע. העד שמע את המערער אומר לו "תזוז ותן לי לסיים את העבודה". בית המשפט ציין לעניין זה, כי "אף באמירה זו יש כדי לקשור את [המערער] למעשה הדקירה, שכן ככל שהוא לא דקר את הנאשם 2, איזו עבודה ביקש לסיים?". לגבי העד חליווה, אשר מסר כי שמע מהמערער דברים דומים, החליט בית המשפט שלא לייחס לחלק זה של העדות משקל רב, שכן הדברים לא נזכרו בהודעה שמסר במשטרה, בניגוד לעד יוסף זרוג, שהדברים הופיעו בחקירתו במשטרה. עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע, כי "אין צורך בחיזוק גרסתו של העד זרוג ודי בעדותו שנמצאה מהימנה בעיניי, על-מנת לקבוע כי [המערער] אמר את הדברים המיוחסים לו". בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת באת כוחו של המערער, לפיה הלה לא היה מסוגל לדבר עקב הפגיעה הקשה בגרונו, בציינו כי עדים רבים מסרו כי המערער דיבר במהלך האירוע ולאחריו, והוא נשמע "מדבר וצועק לאחר פציעתו". ד. העובדה כי הנאשם 2 תקף דווקא את המערער, כאשר הוא עצמו פצוע קשה ("בטנו פתוחה ומעיו שפוכים") מחזקת, לדידו של בית המשפט, את המסקנה כי הוא עצמו נדקר על-ידי המערער, שאחרת "איזו סיבה היתה לו לרוץ אל עבר [המערער] כשהוא דקור ומט ליפול ולחתוך אותו בפניו?", תהה- שאל בית המשפט. ה. העובדה כי המערער והנאשם 2 יצאו מהמסעדה כשהם מחובקים, וזמן קצר לאחר מכן נדקר הנאשם 2 בבטנו, מהווה "חיזוק למסקנה כי דקירתו של הנאשם 2 נעשתה מידי [המערער]". בית המשפט ציין, כי בניגוד לגרסת המערער והנאשם 2, לא התלוו אליהם אנשים נוספים בצאתם מהמסעדה. ו. טענתו של המערער כי אינו מכיר את הנאשם 2, וכי רק במהלך החקירה הסתבר לו כי מדובר בקרוב משפחתו, נסתרה בעקבות צפייה בסרט מצלמות האבטחה, ממנו עולה כי המערער ניגש לשולחנו של הנאשם 2 במסעדה חיבק ונישק אותו, ולאחר מכן יצאו השניים מהמסעדה כשהם חבוקים. כשנשאל המערער להסברו לדברים הנצפים בסרט האבטחה, הוא בחר בזכות השתיקה, כפי שעשה בחלקים נרחבים של חקירתו. בית המשפט הוסיף, כי המערער, בעדותו בבית המשפט, חזר בו מהטענה, כי לא היתה היכרות מוקדמת בינו לבין הנאשם 2, וטען כי מדובר בהיכרות שטחית. בהקשר זה, נקבע בהכרעת הדין, כי "סתירות אלו בגרסתו של [המערער] מעידות על רצון להרחיק עצמו מהאירוע נשוא כתב האישום ולשלול את האפשרות כי הוא דקר את הנאשם 2". 17. בית המשפט קמא התייחס לטענה שהועלתה על-ידי המערער, לפיה הותקף הנאשם 2 על-ידי בחור ממוצא אתיופי ששערו אסוף ב"קוקו", בעוד שאין מחלוקת כי שערו של המערער אינו עונה לתיאור זה. בית המשפט דחה טענה זו, המתבססת על דבריו של הנאשם 2, בציינו כי בחקירתו במשטרה טען הנאשם 2 כי אינו יודע מי דקר אותו, ואינו זוכר כל פרט מאירועי אותו יום. אמנם, הנאשם 2 מסר, באחת מהודעותיו, כי "אני זוכר במראה בתת מודע שזה היה בחור עם קוקו", אך כאשר החוקרת הטיחה בו כי הראיות מלמדות כי אין מדובר באדם זה, אמר הנאשם 2 "יכול להיות". גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט, אמר הנאשם 2 "יכול להיות שאני טועה" (עמ' 131 לפרוטוקול, ש' 18). בית המשפט הוסיף וקבע, כי טענה זו נשללה גם על-ידי עדי התביעה, אשר לא ראו במקום הדקירה בחור ממוצא אתיופי בעל שיער ארוך האסוף ב"קוקו". הגם שבאזור האירוע היה בחור עם שיער כזה, אשר אף נחקר בתחנת המשטרה, כיוון שהפריע לעבודת השוטרים, הוכיחו מצלמות האבטחה, כי הוא שהה במסעדה בזמן הדקירה, ויצא מהמסעדה רק לאחר האירוע. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי רווח והצלה לא יצמחו למערער מעניין זה. 18. לסיכום, קבע כב' השופט א' טובי כי "לאור מקבץ הראיות שהועלו לעיל, ובכללם עדותם האמינה של עדי התביעה שמאי חיימוב ויוסי חליווה, שוכנעתי למעלה מכל ספק כי [המערער] דקר את הנאשם 2 בבטנו באמצעות סכין אותה השליך בסמוך לאחר הדקירה, הכל כמפורט בכתב האישום". לפיכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון. יצוין, כי גם הנאשם 2 הורשע בתקיפתו ובגרימת החבלה החמורה בפניו של המערער, חרף טענתו, כי אינו זוכר דבר מהרגע שהוא עצמו נדקר. 19. אשר לאישום השני, קבע בית משפט קמא כי "עדותו של השוטר טל דוד עשתה עליי רושם מהימן וחיובי ואני מאמין לגרסה שהעלה בפניי, התואמת את הודעותיו במשטרה". בית המשפט ציין, כי גרסתו של השוטר טל "היתה סדורה, מפורטת וקוהרנטית ולא ראיתי יסוד לפקפק בדבריו". ועוד נקבע כי עדותו של השוטר, דוד שרעבי, שהזדמן למקום, מאשרת את גרסתו של השוטר טל. השוטר יעקב צאלח, אשר הוזעק למקום כדי להשתלט על המערער, שמע את המערער אומר לטל "אתה לא תחיה בשקט אתה לא מכיר אותי". הודעתו של יעקב צאלח הוגשה בהסכמה ולא נסתרה. על יסוד ראיות אלה, קבע בית המשפט כי התנהלותו של המערער "מעידה על העדר מורא... וזלזול במרותו בסמכותו של השוטר". ועוד נקבע, כי הראיות מובילות למסקנה, כי המערער "תקף את השוטר טל דוד ואיים עליו בנסיבות כפי שהן מפורטות בכתב האישום". לאור האמור, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו, בגדרו של האישום השני. גזר דינו של בית משפט קמא 20. בית משפט קמא הבהיר, בפתח גזר דינו, כי העבירות בהן הורשע המערער, במסגרת האישום הראשון, הן חמורות ביותר, שעה שדקר את הנאשם 2 בסכין, כאשר "אך בדרך נס ניצל הנאשם 2 מפגיעה חמורה בהרבה שאפשר והיתה אף גורמת לקיפוח חייו". עוד קבע בית משפט קמא, כי אין להקל ראש גם בעבירות שביצע המערער בגדר האישום השני, כאשר, בעודו נתון במעצר וממתין לטיפול רפואי, הוא תקף שוטר שליווה אותו. כל חטאו של השוטר נעוץ בכך שהוא לא איפשר לו לעשן בתוככי בית החולים, והמערער "הוציא עליו... את זעמו בהתפרצות אלימה ובהמשך אף איים כי יפגע בגופו". לגישתו של בית משפט קמא, התנהגותו שלוחת הרסן של המערער כלפי מערכת אכיפת החוק והסדר הציבורי "מחייבת אף היא ענישה משמעותית ומרתיעה". 21. בית המשפט התייחס גם לעברו המכביד של המערער, כפי שהדבר משתקף מגליון הרשעותיו הקודמות, ממנו עולה כי הוא הורשע בכ- 60 עבירות, ובכלל זה: עבירות אלימות, לרבות תקיפת שוטר; עבירות סמים; עבירות רכוש; בריחה ממשמורת חוקית; סחיטה באיומים; נשיאת סכין, ועוד. כמו כן, ציין בית משפט קמא כי המערער ביצע את העבירות, מושא כתב אישום זה, שעה שתלוי ומרחף מעל לראשו עונש מאסר על-תנאי "מבלי שהיה בכך כדי להרתיעו". 22. לצד הקולא, זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער את העובדה כי אף הוא נפגע במהלך האירוע "ונגרמה לו צלקת מכוערת במקום בולט בפניו". כמו כן, התחשב בית משפט קמא במצבו הבריאותי הקשה של המערער ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. לאחר זאת, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל, ובכלל זה 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, עונש הכולל הפעלת מאסר על-תנאי בן ששה חודשים, במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת עליו. הערעור על הכרעת הדין 23. עו"ד רפאלה שפריר, באת כוחו של המערער, טענה, כי אין בראיות הנסיבתיות שהוצגו על-ידי המשיבה כדי להוביל לקביעה, שהיא מעבר לספק סביר, לפיה המערער הוא שדקר את הנאשם 2. את עיקר יהבה השליכה עו"ד שפריר על דבריו של הנאשם 2, לפיהם הוא נדקר על-ידי בחור אתיופי בעל "קוקו". נטען, כי הנאשם 2 היה מוכן לזהות את הבחור במסגרת מסדר זיהוי, אך הדבר לא התאפשר לו על-ידי חוקרי המשטרה. אין חולק כי בזירת האירוע נכח בחור אתיופי בעל "קוקו", ולטענת המערער, הלה "נטל חלק במהומה האלימה שפרצה במקום, ושאף נעצר על-ידי המשטרה כשחולצתו ספוגה ומלוכלכת בדם". לטענת המערער, המשטרה לא בדקה את הדם על גבי החולצה, כאשר לבעל ה"קוקו" לא היה הסבר כיצד הגיע הדם לחולצתו. 24. המערער הוסיף וטען, כי השוטרים, אשר העידו כי הבחינו בחפץ דמוי סכין ברשותו, לא יכלו לראות זאת, בשל מצב העלטה והחשכה במקום, ולדבריו, הטענה כי הוא החזיק חפץ בידו השמאלית "פשוט אינה אפשרית לפי חוקי הפיזיקה". עוד נטען, כי על בגדיו של המערער לא נמצאו סימני דמו של הנאשם 2, ולגבי הסכין, הזכיר המערער כי זו נתפסה בקרבת מקום, ולא על גג המסעדה, כפי שטענו השוטרים. לאור האמור, נטען על-ידי עו"ד שפריר, כי המערער העלה ספק סביר לגבי אשמתו, ומן הדין לזכותו מהעבירות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון. 25. אשר לאישום השני, נטען כי בית משפט קמא התעלם מסתירות מהותיות שנמצאו בעדויות השוטרים, הן לגבי טענת התקיפה מצידו של המערער והן לגבי הטענה כי הוא השמיע דברי איום כלפי השוטר. עוד נטען, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת תקיפה שוטר בנסיבות מחמירות, שכן לטענת המערער "האירוע החל בשל פרץ חימה רגעי ופתאומי, מתוך סערת רגשות והתלהטות רוחות", בלא כוונה להכשיל את השוטר במילוי תפקידו. הערעור על גזר הדין 26. כפי שרמזנו בפתח דברינו, התבסס הערעור על חומרת העונש, רובו ככולו, על הפער העונשי בין עונשו של המערער, הכולל 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לבין העונש שנגזר על הנאשם 2, ששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. זה המקום לציין, כי ביום 15.7.2012, נגזר עונשו של הנאשם 2 על-ידי כב' השופט א' טובי, היינו לאחר מתן גזר הדין בעניינו של המערער. בית המשפט עיין בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של הנאשם 2, וממנו עולה כי מדובר בצעיר כבן 24, ללא עבר פלילי "שלאורך השנים השקיע מאמצים על מנת לנהל אורח חיים תקין ומתפקד". עוד נאמר בתסקיר, כי לא נתגלו דפוסים אלימים באישיותו של הנאשם 2, והסיכון להשנות עבירה מסוג זה "פחת בשל ההרתעה בהליך המשפטי הממושך והנזקים הרפואיים שנגרמו עקב הסתבכותו באירוע". בית משפט קמא, ציין כי "אין להקל ראש במעשיו של הנאשם, גם אם אלה נעשו כתגובה על כך שנדקר דקות ספורות קודם לכן על-ידי [המערער]". עם זאת, קבע בית המשפט כי אין להתעלם מכך שהנאשם 2 ביצע את המעשה "בעודו בערפול חושים, מוכה הלם ותחת השפעת אלכוהול", והוא לא תכנן את הדבר, אלא הגיב על תקיפתו שלו בידי המערער. מאז האירוע, חזר הנאשם 2 למסלול חיים נורמטיביים, הוא נקלט במקום עבודה, וגילה רצון להשתלב בעתיד גם במסגרת לימודית. הוא ביטא צער רב על התרחשות האירוע, ובית המשפט התרשם, כי "צערו וחרטתו אמיתיים וכנים וכי הפיק לקחים מהמקרה". בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא, כי יש להעדיף את צורכי שיקומו של הנאשם 2, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי ובשיקולי הרתעת הרבים. לגישת בית המשפט, ההבדל בין הנאשם 2 לבין המערער "הוא עצום", דבר המצדיק את האבחנה העונשית ביניהם. לעניין זה, מנה בית משפט קמא את ההבדלים הבאים: המערער הוא שתקף ראשון וגרם לפגיעה קשה בבטנו של הנאשם 2, בעוד שהאחרון פעל בתגובה לכך וללא כל תכנון; עברו הפלילי של המערער מכביד ביותר, בעוד שעברו של הנאשם 2 נקי; כמו כן, הורשע המערער בעבירות חמורות נוספות, שיוחסו לו במסגרת האישום השני. לאור האמור, גזר בית משפט קמא על הנאשם 2, ששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן 12 חודשי מאסר על-תנאי. 27. עו"ד שפריר טענה, כי למרות ההבדלים ביו שני הנאשמים, עדיין מדובר "בפער לא סביר ולא מידתי", ועל כן יש להקל בעונשו של המערער. בין היתר, הסתמכה עו"ד שפריר על פסק דינו של בית משפט זה, בע"פ 4069/12 מיכי כהן נ' מדינת ישראל (11.10.2012) (להלן: עניין מיכי כהן), שבו הוקל עונשו של מערער, אשר הורשע ביחד עם שותפו, בעבירה של שוד, בשל הפער בין עונשו של המערער (15 חודשי מאסר בפועל) לבין העונש שנגזר על האחר (6 חודשי עבודות שירות). אף שנקבע באותו מקרה, כי יש הצדקה לפער עונשי מסויים בין שני השותפים, וכי העונש כשלעצמו אינו חמור, נמצא כי הפער שנוצר אינו מוצדק, ולכן הועמד עונשו של המערער על 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. מפסק דין זה (אשר ניתן בהסכמת שניים מחברי המותב הדנים גם בתיק זה, הח"מ והשופט י' דנציגר), למדה עו"ד שפריר, כי אין להסכין עם פער עונשי כה רחב בין המערער לבין הנאשם 2, כאשר מרבית המעשים המיוחסים להם, אינם שונים במהותם. תמצית טיעוני המשיבה 28. עו"ד סיון רוסו, באת כוח המשיבה, ביקשה לדחות את הערעור על ההרשעה באישום הראשון, משום שמדובר בצבר של ראיות נסיבתיות, המלמדות, באורח חד משמעי, על מעורבותו של המערער בדקירתו של הנאשם 2. בהתייחס לטענה המרכזית, הנוגעת לבחור ממוצא אתיופי בעל ה"קוקו", הפנתה עו"ד רוסו לסרט מצלמות האבטחה (ת/18) ממנה עולה, כי הלה יצא מהמסעדה בשעה 02:05 בעוד שהמערער והנאשם 2 יצאו מפתח המסעדה, כשהם חבוקים, לפני מועד זה, כך שלא יכולה להיות לבעל ה"קוקו" כל מעורבות באירוע הדקירה. לפיכך, טענה עו"ד רוסו, כי אין כל בסיס להתערבותנו בקביעותיו של בית משפט קמא. בהתייחס לטענה, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, במסגרת האישום השני, הפנתה עו"ד רוסו לנסיבות ביצוע העבירה על-ידי המערער, אשר תקף שוטר שליווה אותו לטיפול רפואי, אך בשל העובדה, כי הלה מנע ממנו לעשן סיגריה בתחומי בית החולים. 29. לעניין העונש, טענה עו"ד רוסו, כי עמדת המאשימה באשר לעונשו של הנאשם 2 היתה כי יש להשית עליו מאסר לריצוי בפועל, אך עמדה זו לא התקבלה על-ידי בית משפט קמא. לגישת המשיבה, אין מקום להתערבות מקלה בעונשו של המערער, למרות הפער בינו לבין הנאשם 2, לנוכח ההבדלים המהותיים ביניהם, כפי שנמנו על-ידי בית משפט קמא, בגוזרו את דינו של הנאשם 2. לאור האמור, התבקשנו לדחות גם את הערעור לעניין חומרת העונש. דיון והכרעה הערעור בשאלת ההרשעה 30. טרם שנתייחס לטיעוני המערער בנוגע להרשעתו, מן הראוי להבהיר, כי הערעור לעניין ההרשעה מבוסס על שתי טענות עיקריות: א. הטענה הראשונה היא, כי לא היה מקום ליתן אמון בעדויות השוטרים ובעדויות סיירי העירייה, באשר לטיב מעשיו והתבטאויותיו של המערער, הן במסגרת האישום הראשון והן באישום השני. ב. הטענה הנוספת נוגעת לקיומן של ראיות נסיבתיות, אשר הובילו את בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות, מושא האישום הראשון. נטען, כזכור, כי ראיות נסיבתיות אלה אינן מאפשרות לקבוע, מעבר לספק סביר, כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו באישום זה. 31. בהתייחס לטענה הראשונה, התוקפת את ממצאי המהימנות ואת קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, מן הראוי להזכיר את ההלכה המוכרת והידועה, לפיה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בעניינים כגון דא. בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012), נדרשתי להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בנושאים מעין אלה, בצייני כי, "כלל ידוע ומושרש היטב הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, משום העדיפות המוקנית לה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניה. לבית משפט זה , כערכאת הערעור, לא היתה היכולת לקלוט בחושיו את אשר התרחש בבית משפט קמא, וודאי שאין ביכולתו, ככלל, לחלוק על התרשמות ישירה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה" (שם, בפסקה 34, וראו גם, ע"פ 2468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012); ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). לאחר בחינת טענותיו של המערער בהקשר זה, לא נמצא טעם מבורר להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובהתרשמותו הישירה ממהימנותם של העדים. בית המשפט נימק כדבעי את קביעותיו בנושא זה, ולא מצאנו כי המקרה דנן נופל בגדר אחד החריגים לכלל אי ההתערבות. 32. אשר לנושא הראיות הנסיבתיות, ציינתי בע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013), כי: "הראיה הנסיבתית מוכיחה נסיבה שממנה, על דרך של היסק הגיוני, ניתן להגיע למסקנה בדבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה. כוחן של ראיות נסיבתיות כמוהו כמשקלן של ראיות ישירות ואף ניתן לבסס עליהן הרשעה. זאת יעשה, לאחר שבית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו ואת הסבריו של הנאשם, במבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, והגיע למסקנה יחידה וחד משמעית, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו" (שם, בפסקה 131, וראו גם, ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (17.1.2008); ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (17.1.2008); ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל (7.11.2012) (להלן: עניין עמר)). בעניין עמר הוספתי כי "לעיתים, עשויה הרשעה בדין להתבסס על מקבץ של ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די כדי להוכיח את האשמה, משקלן המצטבר מכריע את הכף ומוביל להרשעה" (שם, בפסקה 28). יפים לעניין זה, דברי חברי השופט י' דנציגר, לפיהם: "לא נדרש כי כל אחת מהראיות הנסיבתיות תהיה מספיקה בפני עצמה להרשעת הנאשם, והמסקנה המרשיעה יכולה לנבוע מצירוף של ראיות נסיבתיות המשתלבות זו בזו עד שהן מסירות כל ספק בדבר אשמתו של הנאשם [...]הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות לא מחייבת כי ב'תצרף' העובדתי לא יישארו חללים. די בכך שהחלקים המרכזיים והמהותיים יימצאו, ויובילו למסקנה מרשיעה ברורה" (ע"פ 5038/10 יאסין נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (28.11.2012), וראו גם, ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004); ע"פ 3132/10 שעלאן נ' מדינת ישראל (21.3.2013); ע"פ 5232/10 אבו ג'מעה נ' מדינת ישראל (8.4.2013)). לצורך הסקת המסקנה המרשיעה, יש ליתן את הדעת להסבר חלופי, אשר ניתן על-ידי הנאשם, ולבחון האם יש בכוחו לשלול את המסקנה המפלילה, העולה מהתשתית הראייתית, ואולם: "לא סגי בקיומו של הסבר תיאורטי ורחוק. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי אינה של ודאות מוחלטת, אלא 'מעבר לספק סביר', ומכאן מתחייב כי כדי לאפשר לנאשם את פתח המילוט לו הוא נזקק, על התרחיש החלופי להיות מבוסס וסביר דיו" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (1.12.2004), וראו גם, ע"פ 3132/07 בניאגוב נ' מדינת ישראל (14.6.2010)). אף אם נמנע הנאשם מליתן הסבר תמים, שאינו מסבכו בעבירה, על בית המשפט לבחון האם קיימות אפשרויות סבירות שונות המתיישבות עם חפותו, ואשר עולות בקנה אחד עם חומר הראיות. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בציינו כי: "[...] כאשר מוצגות ראיות נסיבתיות של ממש לחובתו של הנאשם, עליו ליתן הסבר תמים, שאינו מסבכו בעבירה [...] עם זאת, אף אם הנאשם איננו מציע הסבר המתיישב עם חפותו, על בית המשפט לבחון מיוזמתו שלו הסברים אפשריים כאלה [...]. יתרה מזו, על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות שונות, אפילו אין הן מתיישבות עם טענות ההגנה [...] במקרים שניתן להסביר בהם את הראיות הנסיבתיות על דרך תרחיש תמים, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. כמובן, שגם תרחיש תמים ייבחן על פי שיקולי היגיון וניסיון חיים, ואין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי" (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228). 33. בענייננו, מדובר בצבר ראיות נסיבתיות אשר אינן מותירות ספק בדבר אשמתו של המערער, כאשר הסבריו לפשר בריחתו מהשוטרים, התנגדותו למעצר, הכחשת היכרותו עם הנאשם 2, ודבריו בנוגע לסכין שנמצאה בזירת האירוע, אינם עומדים במבחני ההגיון, השכל הישר ונסיון החיים. מעדותם המהימנה של עדי התביעה, ומהתבוננות בסרטי מצלמות האבטחה, עולה בבירור, כי המערער יצא עם הנאשם 2 מהמסעדה, כאשר הם חבוקים, וזמן קצר לאחר מכן נדקר הנאשם 2 בבטנו. המערער החל להתרחק מהמקום, וכאשר הבחין באנשי המשטרה הוא עבר לריצה, כאשר השוטרים דולקים בעקבותיו. על-מנת להתגבר על התנגדותו למעצר הותז תרסיס פלפל בפניו, ולאחר מכן הוא נאזק בידו האחת, אך הוא הצליח לחלץ את עצמו. בהמשך, נכנס המערער למסעדה ויצא, כשבקבוק וודקה ברשותו, אותו ניסה לשבור ללא הצלחה. בית משפט קמא קבע, ובכך אין מקום להתערב, כי המערער הודיע על כוונתו "להשלים את המלאכה", בעודו מתקרב לעברו של הנאשם 2, השרוע על הרצפה, כשהוא פצוע קשה ומדמם. לכל אלה, יש להוסיף את מציאת סכין בקרבת מקום לזירת האירוע, ודבריו של המערער באשר לאפשרות, כי ימצאו טביעות אצבעותיו על-גבי אותה סכין. לראיות נסיבתיות אלה, ששילובן כמעשה פסיפס מצביע, באורח חד משמעי, על המערער כמבצעה של העבירה, יש להוסיף את העובדה, שלא ניתן לה כל הסבר, כי הנאשם 2, שהיה על סף התמוטטות עקב פציעתו הקשה, בחר לתקוף את המערער דווקא, תוך שהוא פוצע אותו בפניו, באמצעות שבר בקבוק. 34. לתיזה החלופית, אשר הוצגה על-ידי המערער, לפיה צעיר ממוצא אתיופי ששערו אסוף ב"קוקו", הוא אשר תקף את הנאשם 2, אין כל אחיזה בחומר הראיות, והיא בגדר אפשרות היפותטית שהסתברותה אפסית. ראשית, אפשרות זו אינה מתיישבת עם עדותם של אנשי המשטרה ועיריית חדרה שראו את המערער והנאשם 2 בצוותא חדא, מבלי שאותו בחור בעל ה"קוקו" עומד לידם. כזכור, הבחור נחקר במשטרה ונוקה מאשמת תקיפתו של הנאשם 2. שנית, וזה העיקר, צפייה בסרט מצלמות האבטחה מלמדת, כי המערער והנאשם 2 יצאו מהמסעדה לפני הבחור בעל ה"קוקו", והלה שהה במסעדה בעת אירוע הדקירה (ת/18, מצלמה מס' 5 שמאל). נוסף על כך, הנאשם 2 עצמו לא היה החלטי באשר לאפשרות, כי הוא נדקר על-ידי אותו בחור, ואין ניתן לבסס כל ממצא על עדותו. יצוין, כי גרסתם של שני הנאשמים, הן במשטרה והן בבית המשפט, התאפיינה בנסיון לחלץ האחד את רעהו, מאימת הדין, ולפיכך אין לייחס משקל רב – אם בכלל – לעדותו של הנאשם 2, בהקשר הנדון. 35. לסיכום, נראה לנו כי לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה מקבץ הראיות שהוצג בפניו, מלמד, למעלה מספק סביר, כי המערער "דקר את הנאשם 2 בבטנו באמצעות סכין אותה השליך בסמוך לאחר הדקירה". לאור האמור, יש לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע להרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון. 36. אשר לאישום השני, כבר ציינו, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, באשר להתרחשויות בבית החולים, שעה שהמערער תקף את השוטר המלווה, הפילו ארצה, והכה אותו בחלקי גופו השונים. באותה מידה, אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט לעניין השמעת דברי האיום על-ידי המערער. המערער הורשע בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 לחוק העונשין, בהתאם לחלופה המופיעה בס"ק (1), היינו כי הוא "התכוון להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו". המדובר בעבירה התנהגותית, ואין צריך להוכיח כי "ההכשלה" או "ההפרעה" השיגו את מטרתם (ע"פ 476/72 טרטקובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 376, 382). במקרה דנן, התנהגותו של המערער מלמדת על כי מטרת התקיפה היתה להכשיל את השוטר טל במילוי תפקידו, כמלווה של המערער בבית החולים, ובוודאי שמדובר בכוונה למנוע או להפריע לו מלמלא את תפקידו. לפיכך, דין הערעור בנוגע לאישום השני להדחות. הערעור על גזר הדין 37. בפתח דיוננו בשאלת עונשו של המערער, יש להזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012); ע"פ 4771/11 מדינת ישראל נ' לאסי (1.11.2012); ע"פ 6149/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.2012)). 38. בחינה של העונש אשר הושת על המערער, כשהוא עומד לעצמו, מובילה למסקנה כי אין בפנינו סטייה מרמת הענישה הראויה, ובודאי שאין מדובר בחריגה קיצונית ממדיניות הענישה בעבירות דומות. המערער תקף באכזריות רבה את חברו, שהוא גם קרוב משפחתו, בכך שנעץ סכין בבטנו וגרם לו לפציעה קשה, אשר הצריכה ניתוח דחוף ואשפוז בבית חולים. לאחר מכן, ניסה המערער להימלט מאנשי המשטרה והתנגד למעצרו, כאשר, תוך כדי הנסיון לאזוק את ידיו, הוא הותקף על-ידי הנאשם 2. בית משפט זה הביע דעתו, לא אחת, על התופעה של שימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים, לשם פתרון סכסוכים ומחלוקות, ועל הצורך לאסור מלחמת חורמה בתופעות המסוכנות של "תת תרבות הסכין". בשורה ארוכה של פסקי דין, קבע בית משפט זה כי המלחמה בתופעה קשה זו, מחייבת הטלת עונשים משמעותיים על העבריינים, ההולמים את חומרת מעשיהם ותורמים לגורם ההרתעה (ראו, מבין רבים אחרים, ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (18.6.2008); ע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008); ע"פ 8675/09 דיגנקוב נ' מדינת ישראל (12.1.2011); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011)). 39. לכך יש להוסיף את הרשעתו של המערער בעבירות הכלולות באישום השני, אשר אין להקל בהן ראש. המדובר בתקיפה לא קלה של איש משטרה, אשר שימש כמלווה למערער בקבלת טיפול רפואי, וכפי שציין, בצדק, בית משפט קמא, התנהלותו של המערער "מעידה על העדר מורא... וזלזול במרותו וסמכותו של השוטר", דבר המחייב תגובה עונשית הולמת. 40. המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר ומכביד, ולחובתו עשרות הרשעות בעבירות אלימות, עבירות נגד הרכוש, איומים, תקיפת שוטר תוך כדי מילוי תפקידו, ועוד. העבירות, מושא כתב האישום שלפנינו, בוצעו על-ידי המערער שעה שעונש מאסר על-תנאי היה תלוי ועומד מעל לראשו, דבר שלא היווה מבחינתו כל גורם מרתיע. בנסיבות אלה, אין למצוא חומרה מיוחדת בעונש שהושת על המערער, לרבות בהפעלת עונש המאסר על-תנאי במצטבר. אלמלא העובדה, כי הוא עצמו נפצע במהלך האירוע, ובשים לב לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, יש להניח, כי עונשו היה חמור הרבה יותר. 41. השאלה העיקרית, אשר הטרידה אותנו, נוגעת לפער העמוק בין עונשו של המערער לבין העונש שהוטל על הנאשם 2, ושאלנו את עצמנו האם אין מדובר בפגיעה בעקרון אחידות הענישה, באופן המחייב הקלה בעונשו של המערער. ברע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (14.10.2012), ציינתי, כי "עקרון אחידות הענישה הוא עקרון חשוב בשיטת משפטנו, ומטרתו מניעת ענישה שרירותית והבטחת שוויון מהותי בין נאשמים. מכוחו של עקרון זה, יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות ובאותן נסיבות" (שם, בפסקה 15, וראו גם, ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (1.4.2007)). ואולם, נקבע, לא אחת, כי עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל, ומלאכת גזירת הדין אינה בגדר תרגיל מתמטי, וכפי שנאמר בע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012): "עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין 'סרגל מכאני', שממנו אין לסטות... אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחד לנאשם בתיק אחר רק בשם עקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לעתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו" (שם, בפסקה 5, וראו גם, רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009); ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (25.1.2010)). ועוד נקבע בע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2003), כי: "אין להשתית על עקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול השיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה" (שם, בפסקה 4). 42. על רקע האמור לעיל, נחזור ונבחן, האם הפער בענישתם של שני הנאשמים, מחייב הקלה בעונשו של המערער. לאחר שבחנו את הסוגיה על כל צדדיה, ונתנו דעתנו לטיעוני הצדדים בנידון דידן, הגענו למסקנה כי אין להתערב בעונשו של המערער, ולהלן נבאר את דברינו. המערער והנאשם 2 אינם שותפים לביצוע העבירה ואינם מבצעים בצוותא של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובכך שונה המקרה שלפנינו מהנושא אשר נדון בעניין מיכי כהן, שם דובר בשותפים לעבירת השוד, שכל אחד ביצע תפקיד שונה, לקידום העבירה. המערער דנן, הוא זה שתקף באכזריות רבה, וככל הידוע לנו ללא סיבה של ממש, את חברו וקרובו, הנאשם 2, וגרם לו לפציעה קשה. תקיפתו של המערער בידי הנאשם 2 באה כתגובה של אדם פצוע ומדמם, המצוי על סף התמוטטות ואובדן הכרה, ולפיכך אין למצוא דמיון רב בין המעשים המיוחסים לשניים. המערער התנגד למעצרו ואף נמלט מידי השוטרים, ובהמשך ביצע עבירה חמורה נוספת, שעניינה תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה שעונשה 5 שנות מאסר. לכך יש להוסיף את האיומים שהשמיע המערער כלפי השוטר, דבר המעיד על אופיו העברייני. 43. ההבחנה העיקרית בין שני הנאשמים נעוצה בעברו המכביד במיוחד של המערער, אשר ביצע את העבירות, מושא כתב האישום, שעה שעונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, לעומת עברו הנקי של הנאשם 2 והיותו אדם נורמטיבי בדרך כלל, כאשר שירות המבחן ראה בו פוטנציאל ממשי לתיקון ולשיקום. למרות שהנאשם 2 כפר באשמתו, הרי שלאחר הרשעתו הוא הביע חרטה וצער על מעשיו, בעוד שהמערער אינו מקבל, גם היום, כל אחריות על מעשיו, והוא אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמודה במעשים, מפנים את חומרת התנהגותו, ומבקש, בכנות, לתקן את דרכיו. בנסיבות אלה, הנני סבור, כי גם אם הוקל יתר על המידה בעונשו של הנאשם 2, אין בכך כדי להביא להקלה כלשהי בעונשו של המערער, ודין ערעורו לעניין העונש להדחות. 44. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"א באייר התשע"ג (‏1.5.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12054600_I04.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il