חליל אבו טיר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5459/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5459/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. חליל אבו טיר 2. עלאא אבו טיר 3. עומר אבו טיר 4. עאמר אבו טיר 5. חרבי אבו טיר 6. גמאל אבו טיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין (מיום 24.4.2012) וגזר דין (מיום 7.6.2012) של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 14699-03-11, שניתנו על ידי כב' השופט הבכיר א' כהן תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ג (11.7.13) בשם המערערים: עו"ד בועז קניג, עו"ד שי שקד בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בת"פ 14699-03-11 (הכרעת דין מיום 24.2.2012 וגזר הדין מיום 7.6.2012). 1. נגד המערערים, כולם בני משפחתה של המתלוננת (מערער 6 הוא אביה, מערערים 1 ו-5 הם דודיה ומערערים 4-2 הם בני דודיה), הוגש כתב אישום, בו יוחסו להם מעשי אלימות שונים אשר ביצעו במתלוננת ובאדם נוסף (להלן: המתלונן), משום שדעתם לא הייתה נוחה מהתנהגותה של המתלוננת. על-פי כתב האישום, ביום 26.5.2009 בשעות אחר הצהריים נסעה המתלוננת עם המתלונן ברכבו. המערערים 4-1 עקבו אחרי רכבם בשתי מכוניות עד לגבעת המטוס שבירושלים, שם עצרו המתלונן והמתלוננת את הרכב. המערערים 4-1 יצאו מכלי הרכב שלהם ופנו לרכבו של המתלונן, כשבידי המערערים 2 ו-3 מוטות ברזל. אחד מהמערערים הכה באמצעות מוט הברזל ברכבו ובראשו של המתלונן. אז, הוציא מערער 1 את המתלוננת מהרכב בכוח, אחז בשערה והחל להכותה כשאליו הצטרף מערער 3. השניים העלו את המתלוננת באיומים לאחד מהרכבים בו נהג מערער 2. במקביל, הורו בצעקות שניים מהמערערים למתלונן להיכנס לרכב הנוסף ודחפוהו אליו. המתלוננת והמתלונן הוסעו לבית משפחת המתלוננת. שם, הוכנס המתלונן לחדר, בו הוא נכלא במשך כשעתיים והוכה על ידי אדם שזהותו אינה ידועה. כשהגיע לבית המתלוננת קרוב משפחתו אפשרו המערערים למתלונן לעזוב את הבית. מאידך, המערערים 4-1 המשיכו להכות את המתלוננת כשאליהם הצטרפו גם המערערים 5 ו-6. כך, בין היתר, המערער 1 תקף את המתלוננת באלה, תפש בשערותיה ודחף אותה אל חלון המטבח, אשר נשבר כתוצאה מכך; המערער 3 לקח מידי המתלוננת תיק ובו טלפון סלולארי, מסמכים, כסף וציוד נוסף במטרה להגביל את צעדיה, למנוע ממנה לברוח או להזעיק את המשטרה. כשניסתה המתלוננת לברוח מהבית, המערערים 4-2 מנעו זאת ממנה, כשהם אוחזים אותה בכוח ולא מאפשרים לה לצאת מהבית. כתוצאה המעשים המתוארים נגרמו למתלוננת חבלות ושריטות בגופה. 2. ביום 24.2.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. המערערים כולם הורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין; מערערים 4-1 הורשעו גם בעבירת חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ובעבירת תקיפה בצוותא כדי לבצע פשע, לפי סעיפים 381(א)(1) ו-381(ג) לחוק העונשין; מערער 3 הורשע גם בעבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. 3. ביום 7.6.2012 גזר בית המשפט על המערערים 4-1 שנים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירה של חטיפה; על המערערים 6-5 נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל; על המערער 3 הושתו גם שלושה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של גניבה. בנוסף נגזרו על המערערים כולם תשעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו כל עבירה של תקיפה וכליאת שווא, ופיצוי של כל אחד מהמערערים בסך 2,500 ש"ח למתלוננת. 4. כאמור, הערעור שבפנינו מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. עיקר השגות המערערים על הכרעת הדין נוגעות לקביעות בית המשפט המחוזי ביחס למניע שעמד בבסיס המעשים; לקביעות בדבר מהימנותה של המתלוננת ואמה נוכח הסתירות המצויות בעדויותיהן; משקלה של עדות המתלונן נוכח "זיהומה" על ידי המתלוננת, ודחיית בקשתם על ידי בית המשפט המחוזי לגילוי מסמכים רפואיים הקשורים במצבה הנפשי של המתלוננת. בטרם אפנה לבחינת הכרעת הדין וטענות המערערים, מן הראוי להקדים ולציין, כי מן הראיות עולה כי המתלוננת נתפסה על-ידי המערערים כבחורה "בעייתית", בלשון המעטה, אם מפני הליכותיה ואורחותיה שלא עלו בקנה אחד עם השקפת העולם של המערערים ומסורותיהם ואם מפני שאלה סברו שמצבה הנפשי אינו שפיר והיא עלולה לסכן את עצמה (כטענתם). עוד עולה כי גם בין אבי המתלוננת (המערער 6) לבין אמה היחסים לא היו תקינים. דיון הערעור על הכרעת הדין מהימנותה של המתלוננת ואמינות גרסתה 5. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המתלוננת עקבית ואמינה. בית המשפט דחה באופן מוחלט את טענות המערערים ביחס לאי שפיותה של המתלוננת: "בעדותה הוכיחה המתלוננת את חוכמתה וערנותה לקורה סביבה וחזרה והציגה את גרסתה באופן קוהרנטי" (עמ' 24 להכרעת הדין). בית המשפט עמד על אומץ ליבה של המתלוננת אשר העידה בנוכחותם של המערערים באופן עקבי, וכל זאת על אף הסיטואציה הקשה בה הייתה נתונה על רקע סירובה לציית להגבלות אותן ביקשו בני משפחתה להטיל עליה. בערעורם, שבים ומעלים המערערים טענות בדבר מהימנותה של המתלוננת ומצביעים על סתירות המצויות בגרסתה, כמו גם על סתירות בין גרסתה לגרסאות המתלונן ואמה. לעניין זה, מפנים המערערים לחוסר העקביות בגרסת המתלוננת ביחס לשאלה האם בעברה היו למתלוננת ניסיונות אובדניים; מה היו מעשיה עם המתלונן ברכבו ובאיזה שלב הצטרף המערער 5 לאירוע. המערערים אף מצביעים על סתירות בין גרסת המתלוננת לגרסתה של אימה, עיקרן הוא בשאלת הרקע האובדני של המתלוננת. כן מוצאים המערערים סתירות בין תיאור מעשה החטיפה בגרסת המתלוננת לגרסת המתלונן. 6. ידועה ההלכה בדבר גדרי התערבותה המצומצמים של ערכאת הערעור בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, שכן האחרונה, היא זו המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים, מאותות האמת וממכלול נסיבות העניין (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 632, 643-642 (2000); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (16.1.2006). לטעמי, לא עלה בידי המערערים להראות כי המקרה דנן נופל בגדר אותם המקרים המצדיקים חריגה מכלל אי ההתערבות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (17.03.08) (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (18.5.06)) סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". נפסק, כי מהימנותו של עד תיפגע מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ולא ניתן להם הסבר המניח את הדעת (ראו למשל: ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (14.1.2013)). בחינה מדוקדקת של הודעות המתלוננת ועדותה מציירת תמונה ברורה ועקבית של אופן התרחשות האירועים, המקבלת חיזוק משמעותי מהודעותיו של המתלונן, עדותה של אמה ואף מגרסתם של המערערים עצמם. הסתירה המרכזית לה טוענים המערערים היא בגרסאות המתלוננת ואמה בשאלה האם המתלוננת ניסתה להתאבד בעבר אם לאו. בעניין זה הגישו המבקשים הודעה שמסרה המתלוננת במשטרה במסגרת תלונה קודמת שהגישה כנגד המערער 6, בגין מעשי אלימות שלו כנגדה. בה מסרה כי שנתיים לפני הגשת אותה התלונה, לאחר שהמערער 6 הכה אותה בכל גופה היא החליטה להתאבד ונטלה 20 כדורים (נ/1). כך גם אמה מסרה במשטרה "היא כמה פעמים ניסתה להתאבד" (נ/5). ואילו, בבית המשפט אמרה המתלוננת כי היא מעולם לא ניסתה להתאבד. כשעומתה המתלוננת בחקירתה הנגדית עם הדברים שמסרה במשטרה אמרה: "אף פעם לא אמרתי בחיים שלי לשוטר שאני ניסיתי להתאבד" וכי השוטרים הוסיפו את הדברים (עמ' 19 לפרוטוקול). כך גם אמה של המתלוננת שינתה את גרסתה בבית המשפט ואמרה כי המתלוננת לא ניסתה להתאבד בעבר וכן שהיא מעולם לא אמרה זאת במשטרה (עמ' 35 לפרוטוקול). אכן נראה כי הדברים אינם עולים בקנה אחד. עם זאת יש לתת את הדעת על כך שהסתירה אינה נוגעת כלל לעניינים נושא כתב האישום. כמו כן, לעיתים עניינים הנוגעים בבריאות הנפש מלווים בבושה ובהסתרה. בעדותה בבית המשפט סיפקה המתלוננת את נקודת מבטה לאותו מקרה, בו לכאורה ניסתה להתאבד. לדבריה אביה מנע ממנה טיפול רפואי, חרף כאבי שיניים חזקים מהם סבלה, ותחת זאת הביא לה בעצמו תרופות שונות, עד שמצבה הצריך פינוי לבית חולים. שם, בשלב מסוים אביה הציע לה שתספר שלקחה כדורים ובתמורה לכך הוא ישיב לה את הפלאפון שלה (אשר הוא נטל מידה) "אמרתי להם בגלל שאבא שלי לקח ממני את הפל', אבל זה לא אמת, כי אבא שלי אמר לי להגיד, ואימא שלי עדה לכך ... " (עמ' 17-16 לפרוטוקול). נראה, כי סוגיית ההתאבדות ושאלת התרחשותה קשורות למצב הקשה והאלים ששרר בבית המתלוננת, אשר עליו ניתן ללמוד ממכלול הראיות בתיק. מכל מקום, איני סבור כי מדובר בסתירות היורדות לשורש העניין, ולפיכך אין הן מצדיקות התערבות בקביעות המהימנות ביחס למתלוננת ואמה. מהטעם הזה אני סבור כי אף אם הייתה מתקבלת בקשתם של המערערים לגילוי המסמכים הרלוונטיים לא היה בה לשנות את קביעות המהימנות והעובדה. שהרי, לא נטען שלמתלוננת קושי בקריאת המציאות והבנתה, אלא המערערים ביקשו למצוא חיזוק נוסף לסתירה בסוגיית ההתאבדות. אולם, סתירה זו עמדה לפני בית המשפט והייתה ידועה, שכן ניתן להבחין בה מעיון בהודעות ובעדויות השונות, ובמובן זה המסמכים הרפואיים לא היו מגלים את אשר לא היה ידוע, ומשנים את קביעת בית המשפט לעניין המהימנות. החטיפה והאירוע בבית המתלוננת 7. באשר להתרחשותו של אירוע החטיפה ניתן למצוא לו חיזוק מסוים גם בהודעות המערערים. כך למשל מסר המערער 1 (ת/1): "להחזיר מישהי חולה הביתה זה לא חטיפה"; "יצאתי אני עומר ועאמר מצאנו אותה בתחנת האוטובוס והחזרנו אותה הביתה". וכן המערער 3 (ת/3): "אני לא חושב מי שחוטף מחזיר את החטוף לבית הוריו"; "והיא יצאה כועסת היא לבשה לא בסדר אח שלי ראה אותה יצאנו להביא אותה". יש לציין כי במענה לאישום לא הכחישו המערערים 4-1 את הבאתה של המתלוננת על ידם לביתה, אלא הכחישו שימוש בכוח ובאיומים. אולם, כאמור בית המשפט אימץ את גרסת המתלוננת, הנתמכת אף בהודעתו של המתלונן במשטרה (ת/12): "באו 2 מכוניות פורד טרנזיט ירדו כמה אנשים ... לקחו את הבחורה והכניסו אותה בכוח ומשכו אותה לתוך האוטו שלהם". 8. לגרסת המתלוננת, עם הגיעם לביתה לקח המערער 3 מידיה את תיקה, היא הוכנסה על ידי המערערים בכוח לבית, והם נעלו את דלתותיו. שם, המשיכו המערערים לנקוט באלימות קשה נגדה, לאיים עליה, להכות אותה ולסתור לה, ראשה הוטח בחלון, וגידופים קשים נאמרו לה. אציין, כי מעיון בהודעותיה ועדותה של המתלוננת ניכר כי היא מתארת את אשר חוותה, התיאורים אותנטיים, עקביים ומפורטים. לעומת זאת, המערערים טענו בחקירתם במשטרה ובעדותם בבית המשפט, כי לאחר שהובאה המתלוננת לביתה הם לא פעלו נגדה באלימות אלא הרגיעו אותה וניהלו עימה שיג ושיח על אורחות חייה. ואילו, היא זו שהכתה את עצמה, נטלה סכין ואיימה להתאבד. בית המשפט המחוזי דחה את גרסאותיהם של המערערים. איני מוצא מקום להתערב בקביעת המהימנות ביחס לגרסאות המערערים. גרסאותיהם רצופות סתירות מהותיות. סתירות בין הגרסאות השונות של המערערים וסתירות פנימיות בגרסאות עצמן. כך למשל, במענה לאישום לא כפרו המערערים בהבאתו של המתלונן לבית המתלוננת. אך בעדותו בבית המשפט אמר המערער 1 כי הוא לא ראה מעולם את המתלונן שכלל לא היה עם המתלוננת: "מה שקרה הבאתי את הבחורה ולא בחור, לא היה איתה אף אחד, וגם את הבחור הזה רואה פעם ראשונה פה באולם" (עמ' 69 לפרוטוקול). כמו כן, העיד המערער 1 כי המתלוננת לקחה סכין, כשהייתה במטבח ואיימה להתאבד והוא זה שלקח אותו ממנה. ואילו המערער 6 מסר כי הוא דיבר עם המתלוננת בחדר השינה ופתאום היא שלפה סכין וניסתה לדקור אותו, הוא קרא לאחים שלו "ולקחנו ממנה את הסכין" (עמ' 88 לפרוטוקול). בהמשך עדותו שינה המערער 6 את גרסתו בעניין זה ואמר כי הוא נכנס לבית, בו הייתה המתלוננת לבדה "דיברתי איתה 3 דקות, תפסה סכין, באה לדקור אותי, ואני סגרתי את הדלת" (עמ' 88 לפרוטוקול). מיד אחר כך שינה שוב המערער 6 את גרסתו והוסיף לה נדבך נוסף "עכשיו אני נזכר פעמיים תפסה סכין באותו יום, לא פעם אחת". זאת ועוד, במענה לאישום לא הוכחשה נוכחותו של המערער 2 בהבאתה של המתלוננת לביתה. כך גם המערער 5 בהודעתו במשטרה קשר בבירור את המערער 2 למעשים באומרו: "אני נסעתי ישר לבית, פגשתי את חליל, בני הדודים שלה עאמר ועלאא, עומר, והם אמרו לי שהם הביאו את נ' מגבעת המטוס והיה איתה נהג אוטובוס" (ת/5). ואילו בעדותו בבית המשפט אמר המערער 2 כי כלל לא נכח באירוע החטיפה "הגעתי אחרי שהכול נגמר, הגעתי ומצאתי את חליל שם וגם נראה לי חרבי, ומה שהבנתי שהבחורה השתוללה שם, ושמעתי שהיא ניסתה להתאבד ... " (עמ' 70 לפרוטוקול). בנוסף, כשנשאל המערער 1 בחקירתו במשטרה ממה נגרמו למתלוננת החבלות בפניה ובגופה השיב "מעצמה היא הרביצה לעצמה ... " (ת/1). בבית המשפט השיב לשאלה זו כי החבלות בכלל נגרמו ממריבה של המתלוננת עם אמה "היא איבדה את העגיל ועשתה לה סכסוך, ושברה את הבית, שברה זכוכית של חלון" (עמ' 64 לפרוטוקול). המערער 4 אמר בעדותו כי אף אחד לא תקף את המתלוננת, ועל מקור החבלות השיב "מאז שהגיעה לבית ואמא שלה קיללה אותה, ישר דפקה את הראש שלה בקיר והתפרעה בבית". ואילו המערער 5 סיפק הסבר שונה "ירדתי בעקבות הצרחות שלה וראיתי שמנסה לחתוך עצמה באמצעות הזכוכיות" (עמ' 83 לפרוטוקול). 9. לאחר אירוע זה, טוען המערער 6, אבי המתלוננת, כי הוא ביקש לקחת את המתלוננת לטיול. על כך העידה המתלוננת: "אמא שלי באה אלי ואמרה לי, שאבא שלי לא רוצה לעשות לי כלום, ומחר ייקח אותך לטיול איתו ושאבחר לאן ללכת לאילת או לעין גדי, הבנתי מדבריה שהם לא רוצים לקחת אותי לטיול ... אמרתי לעצמי שאם הם רוצים לקחת אותי למקומות הנ"ל, הייתי בטח מוצאת משטרה בדרך, וגם מחסום שהולך לגדה. אמרתי לה שאני מסכימה, רק בתקווה למצוא משטרה בדרך". ואכן, כשהגיע רכבם למחסום מזמוריה, בעת בדיקת הרכב על ידי השוטר ביקשה המתלוננת מהשוטר שיפתח את הדלת. וכך תיאר זאת השוטר בדו"ח הפעולה: "כשנפתחה הדלת יצאה הבת והתחילה לבכות הנ"ל עם סימני חבלה בפנים עם פנס בעין ימין לאחר בירור עם הבת התברר שאביה מכה אותה ורוצה להכניסה לכיוון השטחים" (ת/7). תיאור זה של השוטר, על מצבה הפיזי ונפשי של המתלוננת מהווה אף הוא חיזוק לגרסת המתלוננת אודות האירועים האלימים שהתרחשו ביום 26.5.2009. זיהום עדותו של המתלונן 10. כמה ימים לפני המועד בו היה אמור המתלונן למסור את עדותו בבית המשפט, יצרה עמו המתלוננת קשר טלפוני. שיחה זו, אותה יזמה המתלוננת, הוקלטה על-ידה והיא מסרה את ההקלטה לגורמי התביעה. בשיחה, בין היתר, הזכירה המתלוננת למתלונן את מועד הדיון, ווידאה שהוא אכן יגיע לדיון. לטענת המערערים בשיחה זו גרמה המתלוננת ל"זיהום" עדותו של המתלונן, בה היא ביקשה להדריכו, לשים בפיו מילים ולוודא שגרסתו תתאים לגרסתה. בשל כך, טענים המערערים קיים חשש משמעותי לאמינות ואמיתות גרסת המתלונן, והיה על בית המשפט המחוזי להורות על פסילתה. לאחר העיון בתמליל שיחת הטלפון אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה עדותו של המתלונן לא זוהמה. ניכר כי לאורך כל השיחה המתלוננת לא ניסתה לשים דברים בפי המתלונן, אלא לוודא שהוא אכן יעיד בבית המשפט ויספר על אשר ארע. המתלוננת שבה ובדקה עמו שהוא זוכר את מועד הדיון ושהוא אכן יגיע אליו. בסיום השיחה אמרה המתלוננת למתלונן כי השיחה הוקלטה: "עכשיו אני בבית משפט, הולכת להעביר את זה לסי די ואני הולכת להשמיע להם אותה ... ואני אמרתי לך ... באיזה שעה זה הולך להיות ואמרתי לך בית המשפט איפה ... ועורכת הדין ... כבר היא חודש מנסה להתקשר אליך ואתה לא מסכים לענות אליה" (ת/14). ואכן, המתלוננת לא ניסתה להסתיר את קיומה של השיחה אלא עדכנה את הפרקליטה על קיומה והעבירה לה את ההקלטה האמורה. מכל מקום, אף אם אכן היה נקבע כי עדותו של המתלונן זוהמה, הרי שאין הדבר מביא בהכרח לפסילתה, אלא הדבר עשוי להשפיע על משקלה (ע"פ 4936/11 ישועה נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (31.12.2012)). יתרה מכך, בסופו של יום, לשיחה זו כלל לא הייתה כל נפקות והשפעה על המכלול הראייתי שכן בית המשפט המחוזי, באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות, העדיף את הודעתו של המתלונן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, שהיא זו אשר לטענת המערערים זוהמה. הרקע והמניע לביצוע המעשים 11. במסגרת הערעור משיגים המערערים על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הרקע לביצוע המעשים היה שמירה על "כבוד המשפחה". לשיטתם, הרקע לתלונה שהוגשה על ידי המתלוננת אינו אלא סכסוך משפחתי ומשפטי פנימי אשר הביא את המתלוננת ואמה להיאבק בהם באמצעות ההליך הפלילי. טענתם של המערערים כי הרקע לביצוע המעשים המיוחסים להם אינו שמירה על כבוד המשפחה, אינה עולה בקנה אחד עם אמירותיהם המפורשת של המערערים, מהן ניתן להסיק כי המניע למעשים היה באופן מובהק חוסר הציות של המתלוננת לקודים של צניעות והתנהגות המצופים ממנה. כך למשל אומר המערער 3 בהודעתו במשטרה (ת/3): "היא יצאה כועסת היא לבשה לא בסדר אח שלי ראה אותה יצאנו להביא אותה"; "יצאנו להביא אותה כי פחדנו אתה יודע אנחנו הערבים והמנהגים שלנו". וכן המערער 4 (ת/4): "אין חטיפה זו בחורה מפגרת יצאה מהבית שלה בבגדי 'שרמוטה' החזרנו אותה הביתה"; "אני עברתי כאשר היא יצאה מבית ההורים שלה, כשאני רואה את בת דוד שלי יוצאת ערומה זה לא הולך אני לא אתן לה". המערער 5 מעיד כי מיד עם הגעתו לבית המתלוננת ראה אותה (ת/5): "אני נכנסתי הביתה וראיתי מה שהיא לובשת ואני אמרתי לה 'למה את לובשת את הלבוש הזה'". כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המערערים בדבר הקשר שבין הסכסוך האזרחי להגשת התלונה. שכן, תלונתה של המתלוננת הוגשה ביום 27.5.2009, שנתיים לפני מתן פסק הדין מיום 4.5.2011 בתביעה האזרחית שהורה על פינוי האם מבית משפחת האב. אכן, עדותה של אם המתלוננת ניתנה לאחר מתן פסק הדין בהליך האזרחי, והייתה מפורטת יותר מתלונתה במשטרה. אך אין לראות בכך כפוגע במהימנות או מעיד על קיומו של מניע להעליל. מאחר שבעת הגשת התלונה אף אם המתלוננת "חיה בצל פחדה ממשפחת בעלה ותוך חשש שתסולק מביתה, נוכח העובדה, כי לאבי ילדיה, אישה אחרת, עמה הוא חי בבית לחם והיא ובנותיה נתונות לפיקוחם המתמיד של בני משפחת בעלה" (עמ' 25 להכרעת הדין). ניתן להניח, כפי שטוענת המשיבה, שתלונתה הלקונית במשטרה הייתה מושפעת מנסיבות אלו ואינה מעידה על נקמה או עלילה של המתלוננת ואמה בהם. הרשעתו של המערער 5 (חרבי). 12. לטענת המערער 5 (להלן: חרבי) הוא כלל לא היה שותף בביצוע המעשים בבית המתלוננת, אלא הוא הגיע למקום לאחר שהאירוע הסתיים. לטענתו, המתלוננת עצמה בעדותה בבית המשפט לא ייחסה לו כל פעולה אלימה, ועל אף זאת בית המשפט כרך את עניינו עם ייתר המערערים על אף שחלקו בביצוע המעשים כלל לא הוכח. לפיכך טוען חרבי כי יש לזכותו מהעבירות בהן הרשיעו בית המשפט המחוזי. בדיון שהתקיים בפנינו דחתה באת כוח המשיבה את הטענה כי בית המשפט כרך את חרבי עם ייתר המערערים. לטענתה, המתלוננת ואמה קשרו את המערערים כולם, וכך גם את חרבי, לביצוע המעשים המיוחסים להם. 13. בכתב האישום נטען כי לאחר שהובאה המתלוננת לביתה הצטרף חרבי לייתר המערערים והכה את המתלוננת. בהודעתה במשטרה (נ/2) לא ייחסה המתלוננת לחרבי מעשה ספציפי אלא מסרה שהוא תקף אותה בביתה עם ייתר המערערים. אולם, בבית המשפט הן בעדותה הראשית והן בחקירתה הנגדית לא ייחסה המתלוננת לחרבי כל פעולה אלימה, ולא הזכירה או ציינה את מעורבותו או חלקו בביצוע תקיפתה וכליאתה. חרבי הוזכר שלוש פעמים בעדותה של המתלוננת. פעמיים בעדות הראשית, כשהמתלוננת סיפרה כי לאחר שהובאה לביתה הוא אמר לה שעליה לחבוש מטפחת (עמ' 12 לפרוטוקול) ופעם נוספת בחקירתה הנגדית, כשנחקרה על תלונה שהגישה נגדו בעבר (עמ' 19 לפרוטוקול). אמה של המתלוננת הזכירה בעדותה את חרבי כמה פעמים, בעיקר כנוכח בבית, אך גם היא לא ייחסה לו כל פעולה אלימה ספציפית. ויתרה מכך, כשנשאלה האם בחקירתה הנגדית: "חרבי, מה תפקידו היה בכל האירוע? מתי הגיע?" השיבה האם: "לא עשה כלום". הודעתה של המתלוננת שניתנה במשטרה וייחסה לחרבי מעורבות במעשים האלימים, הוגשה בהסכמה על ידי בא כוח המערערים (עמ' 21 לפרוטוקול). ההודעה הוגשה במסגרת חקירתה הנגדית של המתלוננת, ויש להניח שלא הייתה הסכמה על תוכנה מצד ההגנה, אלא היא הוגשה בכדי להוכיח סתירות בגרסת המתלוננת. יוצא מכך, שדברי המתלוננת שנאמרו במשטרה בנוגע למעורבותו של חרבי לא הוכחו בבית המשפט (שכן הם לא הוזכרו כלל בעדותה של המתלוננת ואמה), ומשכך הם בגדר עדות מפי השמועה (ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 99 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (17.2.2011)). בנתונים הללו, כל עוד לא הוגשה הודעת המתלוננת באמצעות אחד מהחריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה לא היה ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על הודעתה במשטרה בלבד (ראו גם: י' קדמי, על הראיות 350 (2009)) נוכח האמור, משלא הוכחה כנדרש מעורבותו של חרבי בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, לא ניתן היה להרשיעו רק על סמך הודעתה של המתלוננת במשטרה. משכך הם פני הדברים, אציע לחברי שנזכה את חרבי מעבירות של כליאת שווא ותקיפה בצוותא כדי לבצע פשע, בהן הרשיעו בית המשפט המחוזי. הערעור על חומרת העונש 14. לטענת המערערים בית המשפט המחוזי החמיר בעונשם ובכך סטה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים מעין אלה. כן טוענים המערערים, כי לא ניתן משקל לנסיבותיהם האישיות, להיותם בעלי משפחות וילדים קטנים התלויים בהם לפרנסתם, לאורח חייהם הנורמטיבי, לעברם הפלילי הנקי (למעט של המערער 4) ולחלוף הזמן הרב ממועד ביצוע המעשים הנטענים. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בעונשים שהושתו על המערערים. לשיטתה, העונשים שנגזרו על המערערים אינם סוטים בחומרתם ממדיניות הענישה המקובלת. זאת בהתחשב באופי העבירות ונסיבות ביצוען. לטענתה, הנורמטיביות של המערערים אינה יכולה לעמוד להם בעניין זה, שכן מעשיהם הם חלק מתופעה חברתית חמורה בה אף אנשים נורמטיביים לכאורה נוהגים באלימות קשה כלפי נשים אשר נחשדות בחילול כבוד המשפחה. 15. בגזר הדין נדרש בית המשפט המחוזי לחומרת המעשים, לעובדה שהמעשים בוצעו במתלוננת שהיא בת משפחה ולהיותם קשורים לתופעה הקשה של אלימות הננקטת כלפי נשים על רקע פגיעה בכבוד המשפחה. לאחר עיון בטענות המערערים ותגובת המשיבה, סבורני כי אין מקום להתערבות בחומרת העונשים. שכן, אין המקרה דנן נופל בגדר אותם המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית. מקרים בהם נפלה טעות בגזר הדין, או שהעונש שנגזר סוטה בצורה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009)). המערערים עשו יד אחת לפעול כנגד בת משפחתם שהיא בשר מבשרם, ונהגו בה באלימות ואכזריות. הם לא שעו לצעקותיה וכאבה. הם נטלו את חפציה האישיים שלא תוכל להזעיק עזרה והגיפו את דלתות הבית שלא תוכל להימלט מפגיעתם. וכל זאת תוך שהם מביישים אותה, מגדפים אותה ומאיימים עליה באיומים קשים. אף המערער 6, שהוא אבי המתלוננת, לא חמל על בתו אלא נתן יד לפגיעה בה. וכל זאת מדוע, משום שהמתלוננת לא ביטלה את רצונה מפני רצון משפחתה בכלל והמערערים בפרט. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של תופעת הפגיעה בנשים על רקע "כבוד המשפחה" ועל הצורך להגן על אלו המאוימות בתוככי ביתן ומשפחתן ולנקוט בענישה מרתיעה ומחמירה (ראו למשל: ע"פ 6229/07 מוופק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.11.08); ע"פ 5305/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.9.2010); ע"פ 7289/98 פאחורי נ' מדינת ישראל (29.6.2000)). אני סבור כי אורח חייהם הנורמטיבי של המערערים אינו יכול להצדיק בעניינם הימנעות ממאסר בפועל. דווקא הנורמטיביות של המערערים מעידה על היקפה וחומרתה של תופעה הפגיעה בנשים שמיוחסת להן פגיעה בכבוד המשפחה. כך המערערים, החיים אורח חיים נורמטיבי ואינם מצויים במעגלי העבריינות, לא בחלו בביצוע מעשים אלימים וקשים המצויים ברף החמור של העבירות הפליליות, וכל זאת אך משום שדעתם לא הייתה נוחה ממעשיה של המתלוננת. 16. נוכח האמור אציע לחבריי שנדחה את ערעורם של המערערים 6,4,3,2,1 הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ונקבל את ערעורו של המערער 5 על הכרעת הדין ונזכהו מהעבירות בהן הורשע על ידי בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט זילברטל על כל חלקיה. אוסיף רק כי אי אפשר היה שלא להשתכנע כי עסקינן במקרה של מה שקרוי "כבוד המשפחה", ומי פתי ויאמין – נוכח הדברים הברורים שהביא חברי בפסקה 11 – כי אין מדובר במניע מסוג זה. למרבה מזלם של כל המעורבים – המערערים והמתלוננים – לא הגיעו המעשים למחוזות ש"כבוד המשפחה" מביא אליהם לא אחת, קרי, אבדן חיים, ובית משפט זה כבר אמר דברו פעמים רבות באשר לכך; ובין היתר, בע"פ 10828/03 טאהא נג'אר נ' מדינת ישראל (2007), נאמר (פסקה ד(1)(6)): "ברור הוא כי טיעון בדבר שונות תרבותית אינו יכול להיות מעטה להכפפתה של קבוצה באוכלוסיה ולדיכויה, לענייננו נשים, בשל הערך של כבוד המשפחה ...". בנידון דידן הוכחש המניע – אך ההכחשה מופרכת. יש מקום איפוא לשוב לאמירה הנורמטיבית, כי פשע בשל "כבוד המשפחה" לא יינקה, וכי אין בנורמות שנשתרשו במגזר זה או אחר כדי להפחית מחומרתן, ואדרבה. בענייננו ביקשו המערערים, בלא הצלחה, לחמוק מחותם המניע; אך לא אחת ישנם אנשים בעלי רקע נורמטיבי הגאים בפעולתם למען כבוד המשפחה. זאת ראוי לשרש, בפה מלא, וגם אם כוחו של בית המשפט להיאבק במסורות חברתיות אף כשהן נלוזות אינו עצום ורב, תרומתו נחוצה. על כן צודק חברי, בכל הכבוד, בפסקה 15 לחוות דעתו, בהנמקה ובתוצאה. ב. אשר למערער 5 מסכים אני כי יש לזכותו, מחמת הספק. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט צ' זילברטל וכן להערתו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. המערערים 1,2,3,6 יתייצבו לריצוי עונשם ביום 1.9.2013 עד השעה 10:00 בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותם תעודת זהות או דרכון. על המערערים לתאם את כניסתם למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377; 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ג באב התשע"ג (‏30.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12054590_L08.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il