פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5454/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5454/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 6.5.08, בת.פ. 1127/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת תאריך הישיבה: ג' בחשון התש"ע (21.10.09) בשם המערער: עו"ד נחמן בטיטו בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער הועמד לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות מין בגופה של מי שהיתה בעת האירועים (בשנת 2005) קטינה (ילידת חודש אוגוסט 1990) (להלן: המתלוננת). באותם ימים היא היתה חברתו של ת.א., קטין בן גילה שהיה ביחסים קרובים עם המערער, הואיל ואביו של האחרון טיפל בו מאז היה ילד. 2. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע יוחסו למערער ארבעה אישומים. באישום הראשון נטען, כי בחודש ספטמבר 2005 הוא הסיע את המתלוננת על טרקטורון בו נהג לדיונה ליד אשדוד, שם נישק אותה, אחז בכתפיה וניסה להפשיטה ממכנסיה, חרף התנגדותה. לבסוף, הוא הרפה ממנה, והחזירה לקרבת ביתה. באישום השני נטען, כי המתלוננת, שהיתה אותה עת תלמידה בבית ספר, נהגה להגיע לאחר הלימודים לביתו של ת.א., ובאחד הימים הגיע לשם גם המערער, אשר ביקש ממנה להיכנס עמו לאחד החדרים כדי לשוחח. המתלוננת נענתה לבקשתו, והמערער סגר את הדלת, השכיבה על המיטה וגהר עליה תוך שהוא פותח את רוכסן מכנסיו. המערער הפשיט את המתלוננת מחולצתה, והיא נאבקה בו כדי למנוע ממנו להסיר גם את חזייתה. בשלב זה נכנס לחדר ת.א., ולאחר שהחליף דברים עם המערער, יצאו השלושה מן החדר. אולם המערער לא הרפה מהמתלוננת, ולאחר זמן מה ביקשה לשוב ולהיכנס עמו לחדר, והפעם הפשיטה בכוח מחולצתה וחזייתה, אף שחזרה ודרשה ממנו להניח לה. בהמשך, הפשיטה המערער גם ממכנסיה ותחתוניה, ולאחר שסובב אותה על בטנה החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה תוך שהוא גורם לה כאבים. באישום השלישי נטען כי המערער הגיע לדירתו של ת.א. בעת שהמתלוננת שהתה שם, והוא ניגש אליה, הרים אותה בידיו והובילה לחדר, שם כפה עליה לבצע בו מין אורלי. האישום הרביעי עוסק באירוע דומה, וגם הפעם ביצע המערער את זממו חרף מחאותיה של המתלוננת והתנגדותה. 3. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים הראשון והשני, היינו, עבירות של מעשה מגונה בכח ומעשה סדום לפי סעיפים 348(ב) ו-347(ב) לחוק העונשין, בנסיבותיהם של סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1). באשר לשני האישומים האחרים, נמצא כי "לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי המתלוננת התנגדה למעשים אלה באופן ש[המערער] יכול היה להבין זאת באופן ברור ויתכן שבסופו של דבר הסכימה בהתנהגותה, ולו מהמחשבה שעדיף לה לעשות את הדברים שעשתה לעומת דברים אחרים שחששה מהם" (בלשון הכרעת הדין, בעמ' 29). לפיכך, החליט בית המשפט לזכות את המערער מעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, אולם הרשיעו בעבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(א)(1) לחוק. לאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-7 שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. כמו כן, הורשע המערער בתיק נוסף אותו ביקש לצרף, ובו יוחסה לו עבירה של הפרת הוראה חוקית, ועל כך נדון ל-6 חודשים מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין, כנגד העונש. 4. הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי היא הכרעה בשאלות של עובדה, שהתבססה, בין היתר, על התרשמותו הישירה והבלתי-אמצעית מהעדים שהעידו בפניו. בממצאים מסוג זה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 10.1.07; ע"פ 9613/04 ציון בן סימון נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 4.9.06; ע"פ 6411/08 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(2) 150, 165, 5.12.2000), שהרי משקלה של עדות הוא עניין לבית משפט של דיון להחליט בו, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). 5. אכן, גרסתה של המתלוננת לאירועים היתה צריכה להיבחן בזהירות רבה, הואיל ומדובר במי שהיתה נערה צעירה, שהרבתה לבלות בחברתם של בחורים בני-גילה, והתנהגותה חשפה אותה לסכנות מן הסוג שנדונו בערעור זה. ברם, לכל אלה היה ער גם בית המשפט המחוזי, שגם כאשר האמין לגרסתה של המתלוננת, נמנע מלהרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים השלישי והרביעי, נוכח החשש שחרף מחאותיה אפשר שהמערער הבין כי היא מסכימה למעשיו. החשוב לעניננו הוא, שבשני האירועים הראשונים לא ניצבת עדותה של המתלוננת לבדה, והיא נתמכה בדברים שנרשמו מפיהם של אחרים אשר נכחו בדירתו של ת.א. אלה הפריכו מכל וכל את הגרסה בה התגונן המערער, שהתבססה על הכחשה מוחלטת של כל מגע מיני, חלקי או מלא, עם המתלוננת, ואף טען כי לא ראה בה אובייקט מיני הואיל ומדובר בילדה צעירה. ברם, גרסתו של ת.א., שביחס אליו ניתן לקבוע בוודאות מלאה כי המחשבה על הפללת המערער היתה רחוקה מלבו, היתה שונה בתכלית. עד זה אישר במהלך עימות עם המתלוננת (ראו נ/2, מיום 8.10.06 בעמ' 5), בזיקה לאישום השני, כי משהגיעה המתלוננת לביתו, הוא הזעיק את המערער ("אמרתי לו... בוא אלי לבית [המתלוננת] אצלי בבית, אמר לי אני מגיע"). יתרה מכך, ת.א. אישר כי קדם לבואו של המערער תכנון ביניהם שמטרתו היתה "שיכנס איתה לחדר וינסה להשכיב אותה". וראה גם בעמ' 6: "רציתי שהוא יבוא, שינסה להשכיב אותה, גם בגלל שהיה חבר שלי טוב וגם בגלל שהיה קרוב לבית שלי". בהמשך (ראו עמ' 6) טען ת.א. כי למעשה סבר שהמערער יבצע במתלוננת מעשים מגונים בלבד, והוסיף "אני רציתי שזה יקרה". ובאשר לטענתה של המתלוננת כי המערער כפה עליה את עצמו חרף התנגדותה ומחאותיה, גם לכך נמצאה תמיכה בדבריו של ת.א., לאמור: "היא צעקה די [המערער], ככה חזק, שמתי את האוזן בדלת. אני רואה שהיא מתחילה לצעוק, ביקשתי שיפתח את הדלת, אמר עוד כמה דקות וזה נמשך עשרים דקות". ואם באלו לא די, הוסיף ת.א. ומסר כי זו לא היתה הפעם היחידה בה הזעיק את המערער לדירה כאשר המתלוננת ביקרה אצלו. אכן, בהמשך חקירתו חזר בו ת.א. מאותם דברים מפלילים שהטיח במערער, אולם הסבריו לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, ואיננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנה זו, ביחוד כאשר פרטים מפלילים דומים נשמעו גם מפיהם של אחרים ששהו בדירה. וכך לדוגמה אישר ה.ו. (ראו ת/1) כי המערער לא הגיע לדירה באקראי, אלא "ת.א. התקשר [למערער] ואמר לו לבוא אליו". ואילו מפיו של ל.ר. ניתן היה להבין כי אין זו הפעם הראשונה שת.א. הציע את חסדיה של המתלוננת לאחרים, וכך נרשם מפיו בהודעה ת/2 בהתייחסו לת.א.: "שאל אותי אם אני רוצה לשכב אתה, אמרתי לא...". ובאשר למצבה של המתלוננת שעה שיצאה מהחדר בו שהתה עם המערער מסר ל.ר.: "היו לה פנים עצובות, היתה אדומה". ובאשר לקולות שבקעו מהחדר, העיד ל.ר. כי שמע את המתלוננת אומרת "מ'... אי או די". ביחס לה.ו. ול.ר., שבעדותם בבית המשפט נמנעו מלחזור על פרטים מפלילים אותם מסרו בחקירתם, קבע בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 24 להכרעת הדין): "ניתן להתרשם כי גם אמרותיהם של ל.ר. וה.ו. במשטרה אותנטיות ומהימנות יותר מדברים שמסרו בעדויותיהם בבית המשפט מאוחר יותר ושהיה ניכר בהם כי תואמו דברים שאמרו בעדויותיהם בבית המשפט, שהיו מנוגדים לדברים קודמים שמסרו במשטרה". גם בממצא זה איננו סבורים כי הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות, ומכאן דעתנו שהתמונה העובדתית אותה טענה המשיבה הוכחה כדבעי. ובמלים אחרות, ממארג הראיות שהוצג לבית המשפט שוב אין ספק, כי ביקורו של המערער בדירתו של ת.א. לא היה מקרי אלא מתוכנן ויזום, ומתוך כוונה לאפשר לו לנסות לכפות על המתלוננת קיומם של יחסי מין. באשר להשגות כנגד הרשעת המערער בעבירה נושא האישום הראשון, כל שנוכל לומר הוא כי גם אם לא העידה המתלוננת במפורש על הפעלתו של כוח על ידי המערער, השימוש בכוח ואי-ההסכמה למעשיו, גלומים ומשתמעים מהתרחיש אותו תיארה. וכך לדוגמה העידה המתלוננת (בעמ' 4): "הוא הוריד אותי מהטרקטורון וסובב אותי, בהתחלה שכבתי חצי על הטרקטורון, אח"כ ירדתי. הוא הוריד אותי ועמדתי, ואז נשכבתי על הטרקטורון, והוא רצה כאילו מאחורה... לשאלה מה הוא רצה מאחורה, אני אומרת שהוא רצה יחסי מין... להכניס את איבר המין לפי הטבעת". ואם נותר ספק שהמעשים לא היו לרוחה, הוסיפה המתלוננת והעידה: "אני אמרתי לו די, אני רוצה הביתה. אמרתי לו את זה כמה פעמים עד שבסוף הוא הבין, שכאילו אני לא רוצה ולא יצא לו כלום". ולא למותר להדגיש כי לעניין האישום הראשון הכחיש המערער כליל את נסיעתו עם המתלוננת לבדה לדיונה (הכחשה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי), וממילא אין בפנינו גרסה מטעמו על מעשיו שם. נוכח האמור, שוכנענו כי הרשעת המערער בדין יסודה. 6. באשר לערעור כנגד העונש – המערער ביצע עבירות מין קשות בנערה צעירה ממנו בשנים לא מעטות, עד שהוא עצמו כינה אותה "ילדה". היא דחתה את חיזוריו ולא הסכימה לקיים עמו מגע מיני, אולם המערער לא שעה לתחנוניה ולא סר ממנה עד שביצע בה את זממו. למעשים אלה נודעת חומרה יתרה במיוחד נוכח השלכותיהם על המתלוננת, שהגורמים המטפלים בה הגדירו את מצבה כקשה ביותר ופגיעתה חמורה, בייחוד נוכח אישיותה החלשה והעדר תמיכה הורית אקטיבית. אכן, המאסר שהושת על המערער אינו קל כלל ועיקר, אולם הוא התחייב בנסיבות העניין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ז' בחשון התש"ע (25.10.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08054540_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il