פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 5451/96
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המבקש: יצחק זימן
נ ג ד
המשיבים: 1. פנחס מזרחי
2. אריה שיינין
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.6.96
בע"א 1164/94 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: גולדברג, לוי ודיאמנט
תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97)
בשם המבקש: עו"ד דוד גנור
בשם המשיבים: עו"ד בן חיים
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. המבקש (להלן: בעל הבית) הגיש לבית משפט השלום 5 תביעות לפינויים ולסילוק ידם של המשיבים (להלן: הנתבעים) ממקרקעין שבבעלותו (שטח המשמש כמוסך, שטח המשמש לחניית כלי רכב ופירוקם, שטח המשמש כשטח מעבר, דירת חדר ודירה נוספת, כולם ברח' נחלת יצחק 14, תל-אביב) וכן, תביעה נוספת לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות ולתשלום פיגורים בדמי שכירות, לגבי אותם מקרקעין. בית משפט השלום החליט לאחד את הדיון בתביעות, דחה את תביעות הפינוי וסילוק היד וקיבל באופן חלקי את התביעה הכספית.
בערעורו לבית המשפט המחוזי טען בעל הבית שלא היה מקום לאיחוד הדיון בתביעות ולא היה מקום לדחות את תביעות הפינוי הן מאחר שהנתבעים לא הגישו סיכומים לבית משפט השלום ואי הגשת סיכומים כמוה כאי התייצבות המזכה את התובע בקבלת פסק דין נגד הנתבע, והן לגופו של עניין. אשר לדמי השכירות, טען בעל הבית כי מגיעים לו דמי שכירות חופשיים, על פי חוות דעת שמאי מטעמו, שלא נסתרה.
2. בית המשפט המחוזי קבע, כי הדיון בתיקים השונים אוחד כדין בשל זהות בעלי הדין, זהות העדים העיקריים וזהות הסעד המבוקש וכן לאור הזיקה הלכאורית בין חלקים שונים של המקרקעין ששימשו מושא לתביעות הפינוי. עוד קבע בית המשפט כי גם במקרה בו לא הגיש הנתבע סיכומים אין מקבלים אוטומטית את תביעת התובע אלא על התובע "להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהיה זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר" (תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). לפיכך קבע בית המשפט, תוך שהוא מתבסס על ראיות שהמציא בעל הבית עצמו או על ראיות שהגישו הנתבעים ובעל הבית הסתמך עליהן, כי דין התביעות לפינוי ולסילוק יד להידחות, למעט התביעה לפינוי הדירה הנוספת, שהתקבלה.
קביעות אלה מקובלות עלי, אם כי בעיקרון, גם בהעדר סיכומים מצד הנתבעים, אין בית המשפט נדרש להתעלם מראיות שהביאו הנתבעים ועליו לפסוק על פי חומר הראיות שבפניו (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש. לוין, עורך, 1995), 513(217); ע"א 28/66 דן אגודה שיתופית בע"מ נ' בחן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כ(2) 602, 604).
3. לגופו של עניין קבעו הערכאות הקודמות כי שטח המוסך הושכר לנתבעים בשכירות מוגנת. הדבר נלמד בעיקר מטיוטת הסכם משנת 1989 שהוכנה על ידי בעל הבית, אך לא נחתמה על ידי הצדדים ולא השתכללה לכדי הסכם מחייב. טיוטת ההסכם הוגשה לבית משפט השלום על ידי בעל הבית (נ6/) וכן הוגשה לבית המשפט המחוזי בתיק המוצגים של המערער (ת/26(יא)). במבוא לטיוטת ההסכם נאמר, כי המוסך מושכר לנתבעים-המנהלים בשכירות מוגנת וכי התובע-בעל הבית מסכים שבמקומם תהא החברה לדיירת מוגנת. בהמשך (סעיף 5 לטיוטא) נאמר כי יראו את החברה כמי ששילמה את דמי המפתח ששולמו ב1967-. נראה לי שכל עוד אין בפי בעל הבית הסבר של ממש לעובדה כי בטיוטת ההסכם צוין שמדובר בשכירות מוגנת וכי שולמו דמי מפתח, יש לאמירה בטיוטת ההסכם, משקל ראייתי רב. אין מדובר בשאלה של משא ומתן והסכמה, כפי שהדבר לעניין גובה דמי השכירות. מדובר כאן בהצהרה על עובדה שבעבר, שבאה במסמך שהוכן על ידי בעל הבית. הטענה שמדובר בטעות משפטית או עובדתית איננה מפורטת ולא ניתן הסבר אחר לתשלום שכונה "דמי מפתח" בטיוטת ההסכם הנ"ל. אמירה זו, בנסיבות אלה, כמוה כהודאת בעל-דין.
4. אשר לטענה כי שטח המוסך איננו יכול להקים זכות לדיירות מוגנת שכן מדובר במגרש ללא מבנה, קבע בית משפט השלום, כי בחוזה מספטמבר 1967 (ת26/ (ט)) שנחתם בין בעל הבית לנתבעים נאמר, כי נבנתה על הקרקע סככה ולפיכך, זוהי קרקע עם מבנה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, שגם אם מלכתחילה לא היו הנתבעים דיירים מוגנים הרי שב1967- שינו הנתבעים את מעמדם כאשר שילמו דמי מפתח, כאמור לעיל, והפכו דיירים מוגנים במוסך.
5. לגבי השטחים האחרים המשמשים בתפעולו השוטף של המוסך - מגרש לחניית כלי רכב ופירוקם ודירת חדר - נקבע, כי אלה הושכרו בשכירות חופשית, אך מתוך כוונה ברורה שיותר למשכירים-הנתבעים להשתמש בהם כל עוד הם מחזיקים במוסך. עוד נקבע כי ניהול המוסך הועבר ב1986- לידי חברה בע"מ שבבעלות הנתבעים בידיעת בעל הבית ובהסכמתו. וכי לאור הקשר שבין שכירות דירת החדר והמגרש לשכירות המוסך, ברור שבעל הבית הסכים גם להעברת הזכויות במושכרים האחרים - שטח החניה והפירוק ודירת החדר - לחברה והעברה זו לחברה לא הקימה עילת פינוי.
6. אשר לשטח המשמש למעבר, נקבע על-ידי בית משפט השלום, כי שטח זה אמנם לא הושכר מעולם לנתבעים, אך הוא מהווה שטח גישה למושכרים, כי לא הוכח שהנתבעים עושים בו שימוש למטרה אחרת או שהשתלטו עליו וכי התובע לא מחה מעולם על שימוש זה בשטח. על כן, כל עוד הנתבעים שוכרים את המושכרים, אין מקום להורות על סילוק ידם משטח המעבר. בית המשפט המחוזי ראה לנכון לדחות את תביעת הפינוי לגבי שטח המעבר מן הטעם שהסעד המתאים הוא צו מניעה ולא פינוי או סילוק יד. אינני סבורה שנימוק זה עומד בפני הביקורת אלא שמקובלת עלי לעניין זה, קביעתו של בית משפט השלום, המבוססת על חומר הראיות שהיה לפניו, לרבות תמונות ותשריט המקרקעין.
7. לעניין גובה דמי השכירות, והטענה בדבר הפיגור בתשלומם קבעו הערכאות הקודמות, כי עניין לנו בשני סוגי מושכרים: המוסך שהשכירות בו מוגנת והמושכרים האחרים, שהשכירות בהם אינה מוגנת אך הנתבעים רשאים להחזיק בהם כל עוד הם מחזיקים במוסך. עוד נקבע כי הסכום של 800 ש"ח שולם בפועל עבור שני סוגי המושכרים וכי על פי הנוהג שהיה מקובל ומוסכם על הצדדים, יש לעדכן סכום זה בהתאם למדד כל שישה חודשים. הצמדות אלה לא בוצעו על ידי המשיבים, אשר העלו את דמי השכירות בהתאם לעליית דמי השכירות המוגנת בלבד. לפיכך, הורה בית המשפט על תשלום הפרשי הצמדה למדד בתוספת תשלום ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.4.92 (אמצע התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה מבין התביעות שהגיש בעל הבית לבין מועד מתן פסק הדין ב- 14.7.94).
קביעות אלה מבוססות על חומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא, לפיו משנת 1970 עד 1986 (שבה פרצה המחלוקת בין הצדדים) שולמו דמי שכירות עבור כל היחידות יחדיו, בסכום אחד. הקביעה שהסכום של 800 ש"ח ששולם החל מ- 1986 שולם עבור כל המושכרים נתמכה בעדות חתנו של בעל הבית. בעיקר הסתמכו הערכאות קמא על כך שבעל הבית קיבל בפועל מאז 1986 ועד הגשת התביעה ב1991-, 800 ש"ח לכל חודש עבור המושכרים כולם. בקביעת עובדות אלה אין מקום להתערב. יוער עם זאת, כי אין בכך כדי לקבוע דבר ביחס לדמי השכירות המגיעים או שיגיעו לבעל הבית לגבי תקופה לגביה אין ולא תהיה הסכמה בין הצדדים. בהעדר הסכמה על דמי השכירות, רשאי בעל הבית לנקוט בצעדים לקביעת דמי השכירות המגיעים לו בגין כל אחד משני סוגי המושכרים, לפי סוג השכירות.
8. סיכומו של דבר, הטענות המועלות על ידי בעל הבית אינן מעמידות עילה למתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה. הטענות מופנות כנגד קביעות עובדתיות ומסקנות עובדתיות. תקיפת אלה אינה ראויה לבוא בשערי ערעור שני, ואין מקום ליתן רשות ערעור לטענות ממין זה.
הבקשה נדחית.
לאור התנהגותם של המשיבים, אשר לא הגישו טענותיהם בכתב גם לבית משפט זה, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ ש י א
השופט ת' אור
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ט' בטבת תשנ"ו (28.12.98).
נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן/מזכיר ראשי
96054510.J08