פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5450/19
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט א' שטיין
העותרים:
ידידיה יחיאל שפנגנטל ואח'
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות
2. המועצה האזורית הר חברון
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד מאיר אמיר כהן
בשם המשיבה 1:
עו"ד איתן אודי
בשם המשיבה 2:
עו"ד עמיר פישר
פסק-דין
השופט א' שטיין:
1. במוקד העתירה שלפנינו עומדת דרישת העותרים להשתתפות המשיבה 1 במימון הוצאות הסעתם של תלמידים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. בפרט מבקשים העותרים כי נחייב את המשיבה 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תעניק מימון כאמור לתלמידים אשר אין בקרבת מקום מגוריהם מוסד חינוך רשמי; לחילופין, מדוע לא תעניק מימון זה לתלמידים כאמור אשר מקום מגוריהם בשטחי יהודה ושומרון; ולחילופי חילופין, מדוע לא תעניק מימון השווה לזה אשר ניתן על ידיה לאוכלוסיות שונות שלומדות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, והכל כפי שיפורט להלן.
2. העותרים – שלושים ושישה במספר – הם תלמידים בגילאי 12-6, המתגוררים ביישובי הר חברון, בסמוך לקריית ארבע. העתירה מספרת כי העותרים לומדים בבית הספר "תלמוד תורה קניין תורה" בקריית ארבע – מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. עוד נטען בעתירה כי אין בישוביי מגוריהם של העותרים כל מוסד חינוך – רשמי או שאינו רשמי, ועל כן נכפית עליהם נסיעה אל מחוץ לתחומי הישוב. בנסיבות אלו סבורים העותרים כי המשיבה 1 חייבת להשתתף בהוצאות הסעתם לבית הספר אף שהוא איננו מוסד רשמי.
3. כמו כן טוענים העותרים כי המשיבה 1 משתתפת במימון הוצאות הסעתן של אוכלוסיות מסוימות הלומדות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים; כך לדוגמא כאשר מדובר בתלמידים המשתייכים לרשתות חינוך חרדיות כאלה או אחרות, וכן כאשר מדובר בתלמידים הלומדים במוסדות חינוך על-יסודיים הממוקמים באזור יהודה ושומרון. נוכח האמור, טוענים העותרים כי אי-השתתפות המשיבה 1 בהוצאות הסעתם הינה שרירותית, מקפחת באופן שפוגע בעקרון השוויון ויש בה גם משום אי סבירות קיצונית היורדת לשורש העניין.
4. לטענת העותרים, ההבחנה שעושה המשיבה 1 בין תלמידי מוסדות חינוך רשמיים לבין תלמידי מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים הינה רלבנטית רק כאשר "בקרבת מקום מגוריו של התלמיד הבוחר ללמוד במוסד מוכר שאיננו רשמי קיים מוסד חינוך רשמי [...] היינו: כאשר הצורך בהסעתו הרחק ממקום מגוריו נעוץ בבחירתו ללמוד דווקא במוסד מוכר שאיננו רשמי. לא כן, כאשר אין בקרבת מקום מגוריו כל מוסד חינוך והוא בוחר ללמוד במוסד חינוך מוכר שאיננו רשמי. הלה מוכרח בכל מקרה לנסוע אל מחוץ למקום מגוריו" (ראו פסקה 31 לעתירה). העותרים מוסיפים וטוענים כי במצבים אלו ראוי לכל הפחות שהמשיבה 1 תשתתף במימון הוצאות ההסעה בסכום בו היתה משתתפת אילו העותרים היו בוחרים ללמוד במוסד הרשמי הקרוב ביותר למקום מגוריהם.
5. המשיבה 2, המועצה האזורית הר חברון, הצטרפה לעמדת העותרים. לטענתה, נוהלי משרד החינוך מפלים תלמידים המשתייכים לזרם "מוכר שאינו רשמי" ללא סיבה מוצדקת.
6. מנגד, טענה המשיבה 1 במסגרת תגובתה המקדמית כי יש לדחות את העתירה על הסף. לטענתה, פרטיהם האישיים של העותרים אינם מוצגים בעתירה כנדרש בתקנה 2 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984. לגוף הדברים טוענת המשיבה 1, בעקבות בירור שעשתה, כי היא משתתפת במימון הוצאות ההסעה של תלמידים המתגוררים בישוביהם של העותרים אל בתי הספר הרשמיים בקריית ארבע – אולם, העותרים בוחרים ללמוד במוסד מוכר שאינו רשמי בקריית ארבע, ועל כן אינם זכאים למימון מטעמה.
7. המשיבה 1 מדגישה כי אין לעותרים זכות קנויה במימון הסעותיהם למוסדות החינוך. השתתפות המשיבה 1 במימון הסעות למוסדות חינוך נעשית בהתאם לשיקול דעתה ולמדיניותה. המשיבה 1 מוסיפה ומדגישה כי בידה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לעיצוב מדיניות מערכת החינוך; כי התערבות שיפוטית בשיקול דעת זה נעשית במשורה ובמקרים נדירים בלבד; וכי דברים אלו אמורים ביתר שאת כאשר הסעד המבוקש כרוך בהגדלת הוצאה תקציבית. לאור כל האמור, טוענת המשיבה 1 כי לא נפל פגם בהתנהלותה ביחס לעותרים, כאשר היא מוסיפה כי מן הדין לדחות את העתירה גם בשל אי-צירופם של משיבים רלבנטיים.
8. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בתגובות המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל העדר עילה להתערבותנו בהחלטות המשיבה 1 ובמדיניותה בתחום של הסעות תלמידים.
9. הלכה היא עמנו כי "הזכות לחינוך חינם אינה כוללת את הזכות למימון הסעה לבית הספר" (ראו: עע"מ 1761/12 ועד ההורים של הישובים בנימינה וגבעת עדה נ' ראש המועצה המקומית גבעת עדה בנימינה פסקה 12 (12.8.2012); ראו גם: בג"ץ 10749/08 מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ' משרד החינוך פסקה 26 (30.12.2009); בג"ץ 5524/18 מועצה מקומית בית אריה נ' משרד החינוך פסקה 5 (13.1.2019)). השתתפות המשיבה 1 במימון הוצאות הסעתם של תלמידים במוסדות חינוך נעשית אפוא במסגרת שיקוליה התקציביים ובהתאם למדיניות אותה היא בוחרת להנהיג; באלו, כידוע, אין אנו נוהגים להתערב אלא במקרים נדירים כאשר החלטת הרשות נפגמת בשרירות, בהפלייה, בשיקולים זרים, באי-סבירות קיצונית או בהפרת כללי הצדק הטבעי (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי ב (2010); וכן: בג"ץ 5146/15 חדד נ' משרד החינוך פסקה 7 (21.9.2015); בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך והספורט, פ"ד נ(3) 2, 13 (1996); בג"ץ 3472/92 ברנר נ' שר התקשורת, פ"ד מז(3) 143, 153 (1993)).
10. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך אציין, כי העותרים מסכימים כי הזכאות להשתתפות המדינה במימון הסעות למוסדות מוכרים שאינם רשמיים לא יכולה לקום בהימצא מוסד חינוך רשמי בקרבת מקום מגוריו של התלמיד. המשיבה 1 מאשרת כי העותרים יכלו לקבל הסעה על חשבונה אילו היו בוחרים ללמוד במוסד החינוך הרשמי המוכר אשר נמצא בקריית ארבע.
11. העתירה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"א בכסלו התש"ף (19.12.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
19054500_F04.docx עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il