פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5450/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5450/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.4.08 בפ"ח 1005/06 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי, וא' יעקב תאריך הישיבה: י"ב באייר תשס"ט (6.5.09) בשם המערער: עו"ד ח' קאזיס בשם המשיבה: עו"ד רוזן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטות ר' אבידע, ח' סלוטקי והשופט א' יעקב) אשר הרשיע ברוב דעות את המערער בעבירות של אינוס והדחה בחקירה. האישום 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום ביקשה אימה של המתלוננת ממנה להיפגש עם המערער ולקחת ממנו מספר טלפון וכתובת של אחיו. המערער והמתלוננת נפגשו בשעות הצהריים בבית קפה והסכימו לצאת יחד. סמוך לשעה 17:00 נסעו השניים יחד לבית המתלוננת, שם שוחחו מספר שעות כאשר המערער מביע את רצונו בקשר רציני עם המתלוננת. סמוך לשעה 4:30 לפנות בוקר ביקשה המתלוננת, על-פי הנטען, לסיים את הפגישה וללכת לישון אך המערער ציין שקר בחוץ והוא לא יכול בשעה כזו לחזור לביתו. המתלוננת הציעה למערער לישון בחדרו של אחיה אך הוא התעקש לישון בחדרה. המערער נשכב על המיטה ליד המתלוננת, החל לנשקה ולחבקה תוך שיתוף פעולה מצידה. לאחר שהחל המערער למשש את חזה של המתלוננת התנגדה לכך המתלוננת והדפה את ידו. המערער התעלם מסירובה של המתלוננת, נשכב עליה, התפשט ממכנסיו ומתחתוניו, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת עד לברכיה ואז החדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה, כל זאת למרות התנגדותה של המתלוננת וניסיונותיה להדפו מעליה. לבסוף אף החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת תוך שהוא חוסם את פיה בידו לבל תצעק. המתלוננת אמרה למערער כי תגיש כנגדו תלונה למשטרה, הוא ביקש ממנה כי לא תעשה זאת וברח מביתה. סמוך לשעה 6:00 בבוקר התקשר המערער למתלוננת ודרש ממנה כי לא תגיש נגדו תלונה ואף הציע לה כסף כדי שלא תתלונן. למתלוננת נגרמו חבלות של ממש בירכיה. הכרעת הדין – דעת המיעוט 2. דעת המיעוט של השופט יעקב סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. דעת המיעוט ציינה כי יריעת המחלוקת מתחילה ברגע שהמתלוננת ביקשה מהמערער לחדול ממעשיו. דעת המיעוט התרשמה כי גרסת המתלוננת מותירה חוסר נוחות וסימני שאלה לא מעטים שנותרו ללא מענה. כמו כן נמצאו סתירות לא מעטות בגרסת המתלוננת. 3. סתירה ראשונה מצאה דעת המיעוט בעניין ההזמנה ללון. בהודעתה במשטרה וכן בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי הציעה למערער להישאר לישון בביתה בחדרו של אחיה, אך המערער התעקש לישון בחדרה ולבסוף היא הסכימה לכך. עם זאת, במהלך העימות שנערך בין המערער למתלוננת אישרה המתלוננת את גרסתו של המערער והודתה כי המערער רצה לחזור לביתו אך היא התעקשה כי יישאר לישון בביתה. גרסתו של המערער בעניין זה נתמכת גם בדבריו לפיהם המתלוננת אמרה לו שהיא הולכת לקחת כדור ואז הוא אמר לה שהוא ילך הביתה, כאשר התברר כי המתלוננת אכן נוטלת באופן קבוע כדורי הרגעה. 4. סתירה נוספת נמצאה בנקודת המפנה באירוע. המתלוננת אישרה כי שיתפה פעולה עם המערער, חיבקה ונישקה אותו, אך ברגע שהתחיל לנגוע בחזה התנגדה למעשיו. בהודעתה הראשונה במשטרה סיפרה כי בשלב זה הזיזה את ידו של המערער מספר פעמים ולמרות זאת הוא המשיך במעשיו. לעומת זאת בעימות שנערך בין הצדדים לא ציינה המתלוננת כי הזיזה את ידו של המערער אם כי ציינה שהתנגדה לנגיעותיו. בחקירתה הנגדית בעניין זה חזרה בה המתלוננת ואמרה כי לא הזיזה כלל את ידו של המערער. דעת המיעוט ראתה בסתירה זו סתירה מהותית לאור העובדה שהמתלוננת ראתה בנגיעות אלו את הגבול שבין הסכמתה למגע לבין התנגדותה. עוד צוין כי המתלוננת סיפרה לראשונה בעדותה בבית המשפט כי לא נגעה במערער אלא כאשר הוא הוריד את מכנסיו והיא ניסתה להדוף אותו מעליה בעזרת הרגליים. לאור הודעותיה המפורטות של המתלוננת במשטרה לא קיבלה דעת המיעוט את הסברה כי לא ציינה עובדה זו בהודעותיה מאחר שסיפרה רק את הדברים הבסיסיים. 5. סתירות נוספות מצאה דעת המיעוט בעדותה לפיה הוריד המערער את מכנסיו "עד לחצי הדרך", בעוד שבהודעותיה במשטרה אמרה כי המערער הוריד את מכנסיו לגמרי. באשר לעדותה כי המערער סתם את פיה תמהה דעת המיעוט כיצד יכול היה המערער ביד אחת לסתום את פי המתלוננת וביד שניה להסיר הן את בגדיו והן את בגדיה. המתלוננת לא סיפקה הסבר לתמיהה זו. כמו כן למרות שהעידה כי המערער סתם את פיה בחוזקה לא נמצאה ראייה אובייקטיבית לתמיכה בטענה זו וזאת למרות שהמתלוננת נבדקה לאחר האירוע על-ידי רופא וציינה בפניו עניין זה. בנוסף, בעדותה סיפרה המתלוננת כי המערער פישק את רגליה באצבעותיו, בעוד שבהודעתה במשטרה ציינה כי המערער פישק את רגליה באמצעות רגליו. 6. בשאלת הבעילה מצאה דעת המיעוט קשיים בגרסת המערער. המתלוננת העידה כי המערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ואף החדיר את איבר מינו פעמיים. המתלוננת לא ידעה אם המערער הגיע לסיפוק מיני. עם זאת, דעת המיעוט קבעה כי עדותו של המערער בעניין זה לא היתה עקבית, כאשר בתחילה טען כי הוא נותר בתחתוניו והמתלוננת בבגדיה, העיד מאוחר יותר כי הוא הוריד את תחתוניו וכי איבר מינו נגע באיבר מינה של המתלוננת מעל לתחתוניה. דעת המיעוט קבעה כי הבלבול בגרסת המערער, כמו גם נטייתו הטבעית להרחיק עצמו ממעשה העבירה, שכנעו כי היה באקט המיני מעבר למה שסיפר. מכל מקום גם אם רק נגע איבר מינו של המערער באיבר מינה של המתלוננת הרי שהיתה זו תחילתה של חדירה המספיקה לשם הוכחת יסוד הבעילה. 7. לעומת זאת, ביסוד ההסכמה העדיפה דעת המיעוט את גרסת המערער. דעת המיעוט השתכנעה כי המתלוננת בהתנהגותה ובשיתוף הפעולה מצידה הסכימה לקיום יחסי המין עם המערער, וכי לא היה מצידה כל ביטוי לאי הסכמה קודם לאמירתה המפורשת לה ציית המערער. לצד הסתירות שתוארו לעיל מצאה דעת המיעוט כי לעדותה של המתלוננת אין כל חיזוקים וראיות אובייקטיביות שיתמכו בתלונה. כמו כן ציינה דעת המיעוט כי בעת המעשה אביה של המתלוננת ישן בחדר סמוך. המתלוננת העידה כי לא קראה לאביה מאחר שהמערער סתם את פיה, אך גם כאשר היו לה הזדמנויות לכך לא צעקה על מנת לא להעירו. במקום אחר ציינה כי חששה מתגובתו לאחר שיגלה כי איבדה את בתוליה, וכן ציינה ברמז כי חששה לשלומו של המערער. דעת המיעוט הדגישה כי המתלוננת סירבה בכל תוקף כי תיגבה עדות מאביה במשטרה ואף הציבה בפני החוקר אולטימטום כי אם ייוודע הדבר לאביה היא תפסיק את שיתוף הפעולה שלה עם המשטרה. סירוב זה עורר תהיות רבות בעיני דעת המיעוט מאחר שעל פי גרסתה בבית המשפט היא סיפרה לאביה על השתלשלות האירועים עוד באותו היום מיד לאחר שחזרה מהמשטרה. דעת המיעוט ביקרה את העובדה שבסופו של דבר לא נגבתה עדות מהאב שהיה העד היחיד בבית בעת האירוע. 8. באשר לחוות דעת המומחה שבדק את המתלוננת נמצא כי אין בה לא לחזק ולא להפריך את עדותה של המתלוננת. אמנם בבדיקה נמצא מוקד דימום תת עורי בגוון כחול-ירקרק שנמצא בברך הימנית של המתלוננת אך המומחה ציין כי ממצא זה יכול להתיישב גם עם קיום יחסי מין בהסכמה. 9. בהעדר ראיות אובייקטיביות שתחזקנה את גרסת המתלוננת, וכאשר עדותה התאפיינה באי דיוקים העולים כדי פגיעה במהימנותה, נותר ספק באשר לאשמת המערער בעבירת האינוס. כן מצאה דעת המיעוט כי ספק דומה נותר באשר לעבירת ההדחה בחקירה. הכרעת הדין – דעת הרוב 10. דעת הרוב, מפי השופטת סלוטקי, סברה כי יש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. השופטת סלוטקי מצאה כי יש להאמין לעדות המתלוננת ולקבלה במלואה ולדחות בחוסר אמון את גרסת המערער. המתלוננת מסרה גרסה עקבית הן במשטרה והן בבית המשפט. המתלוננת לא הפריזה בתיאורה ולא טענה לאלימות כלפיה מלבד החזקתה בכוח וסתימת פיה בידו של המערער. כמו כן סיפרה המתלוננת על ההתעלסות שקדמה למגע המיני וסיפרה מיוזמתה כי הסכימה שהמערער יישן במיטתה. יש בכך כדי לתמוך מאוד בגרסתה. דבריה של המתלוננת בדבר הטראומה שחוותה מעידים אף הם על מהימנותה. 11. השופטת סלוטקי קבעה כי אין בעובדה שלא נמצאו סימנים ליד פיה של המתלוננת כדי לשלול את גרסתה כי המערער סתם את פיה. כמו כן אין בעובדה שהמתלוננת הסכימה לכך שהמערער יישן איתה משום הסכמה לקיום יחסי מין עימה. השופטת סלוטקי ציינה כי אין חולק שמיד לאחר המגע המיני אמרה המתלוננת למערער כי בדעתה להתלונן נגדו במשטרה. עובדה זו תומכת לטעמה בגרסת המתלוננת, שכן אם המעשים נעשו בהסכמה מדוע שתודיע המתלוננת למערער כי תתלונן נגדו. אם חששה שאינה בתולה, דבר בלתי מקובל בעדתה, הרי שהיתה רוצה להסתיר את העניין ולא לחשוף אותו על-ידי הגשת תלונה. באשר לעדותו של המערער, לפיה במעצר שמע מבחור שהוא לא מכיר כי המתלוננת תכננה הכל מראש כנקמה על כך שאחי המערער, אשר ביצע שוד יחד עם אם המתלוננת, שוחרר מהכלא בעוד אִמה עדיין מרצה עונש מאסר, קבעה השופטת סלוטקי כי הדבר עלה בשלב מאוחר של ההליכים וכי המתלוננת לא נחקרה על דברים אלו ולפיכך יש לדחות גרסה זו. 12. השופטת סלוטקי מצאה בעדותו של המערער סתירות אשר מערערות את מהימנותו. כך למשל בעדותו בבית המשפט אמר כי התקשר לאחר האירוע למתלוננת ושאל אותה מדוע היא רוצה להתלונן שהרי לא עשה לה דבר. המתלוננת, לדבריו השיבה שלא מעניין אותה ושישלם לה כסף אם הוא רוצה שהכל יגמר בטוב. לעומת זאת בהודעתו במשטרה סיפר כי התקשר אל המתלוננת, בכה, אמר לה שהוא מצטער וביקש ממנה שלא להתלונן כנגדו. המערער טען בבית המשפט כי לא אמר דברים אלו והחוקר שגבה את האמרה אף לא נחקר על כך. עוד מציינת השופטת סלוטקי את גרסאותיו השונות של המערער בעניין החדירה. בעוד שבתחילה טען כי המתלוננת היתה עם בגדים והוא עם תחתונים כאשר הפסיקה אותו, לאחר מכן טען כי איבר מינו היה בפתח איבר מינה ונגע בו ואז הפסיקה אותו המתלוננת. כך גם היתה סתירה בגרסתו מדוע הופסק המגע המיני, האם בגלל שכאב למתלוננת או בגלל שהיא שאלה אותו על אמצעי מניעה שלא היו לו. השופטת סלוטקי סברה כי סתירות אלו הן בנקודה העיקרית של שאלת ההסכמה למגע מיני ולפיכך אין ליתן אימון בגרסתו של המערער. 13. מנגד סברה השופטת סלוטקי כי הסתירות בעדותה של המתלוננת אינן מהותיות. כך בשאלה האם סיפרה לאביה על האירוע אם לאו, והאם סיפרה למערער כי יש לה חבר או לא סיפרה. בתיאור הנוגע לפישוק רגליה לא מצאה השופטת סתירה, שכן יתכן והתכוונה המתלוננת כי המערער פישק את רגליה באצבעות רגליו. כמו כן לא מצאה השופטת קושי בעדותה של המתלוננת כי המערער סתם את פיה ביד אחת והפשיטה בידו השנייה. כאשר המתלוננת העידה כי המערער הוריד את המכנסיים "חצי דרך" היתה ככל הנראה כוונתה למכנסיה שלה ולפיכך אין סתירה עם דבריה בעימות לפיהם הוריד לה רבע מהמכנסיים ולו הוריד לגמרי. כמו כן גם בעדותה בבית המשפט וגם בהודעותיה במשטרה מעידה המתלוננת כי ניסתה להדוף את המערער עם רגליה. השופטת סלוטקי לא מצאה לנכון לייחס משמעות לשאלה האם הזיזה המתלוננת את ידו של המערער מעל חזה או רק אמרה לו שיוריד את היד. השופטת סברה כי נקודת המפנה מבחינת המתלוננת היתה כאשר הוא הכניס את אצבעותיו לאיבר מינה. גם בסתירה הנוגעת לרצונו של המערער ללכת לביתו עובר לאירוע לא מצאה השופטת משום סתירה מהותית. 14. השופטת אבידע גם היא התרשמה שהמתלוננת העידה אמת. עם זאת, סברה כי בשל הסתירות בעדותה של המתלוננת לא ניתן לבסס את כל הממצאים להרשעה על עדות המתלוננת וכי אין להרשיע את המערער בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות כי אם בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. השופטת אבידע הוסיפה כי עולות תמיהות נוספות מעדותה מלבד אלו שצוינו בחוות דעתו של השופט יעקב. כך למשל המתלוננת סיפרה בעדותה כי אמרה למערער שלא היה לה חבר וכי היא לא קיימה יחסי מין עם אף אחד. לעומת זאת, בעימות עם המערער טענה המתלוננת כי סיפרה לו שיש לה חבר ולכן כשעלו לישון במיטתה כל אחד הלך לישון בצד אחר של המיטה. ואכן המערער אישר כי המתלוננת סיפרה לו שיש לה חבר אך שהיא אינה אוהבת אותו. 15. באשר לגרסתו של המערער מצאה אותה השופטת אבידע בלתי מהימנה. כך באשר לשינוי גרסתו בנוגע לעניין החדירה; כך באשר לשאלת הלבוש שהיה על המתלוננת בעת המעשה. גרסתו אינה מהימנה שכן לא הגיוני שכל המגעים היו בהסכמה ולפתע ללא כל סיבה הודיעה המתלוננת כי בדעתה להגיש כנגדו תלונה. מנגד האמינה השופטת למתלוננת כי גם אם הזמינה את המערער למיטתה, התחבקה והתנשקה איתו, לא היה לה כל עניין בקיום מגע מיני איתו. על התנגדותה למגע מיני למדה השופטת מאמירתה של המתלוננת כי בשל מוצאה העדתי יקשה עליה להתחתן אם תאבד את בתוליה, וכן מחששה שייוודע לאביה על כך. תימוכין נוספים לגרסת המתלוננת מצאה השופטת אבידע בהודאתו של המערער כי המתלוננת התלוננה על כאב, שכן לגרסתו לא קרה ביניהם דבר שהיה אמור לגרום לכאב. דבר זה תומך בגרסת המתלוננת שהעידה על כאב בעת שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. השופטת אבידע אף סברה כי המערער ידע כי המעשים נעשים בניגוד להסכמת המתלוננת. אמנם השופטת סברה כי לא הוכח שהמערער סתם את פיה של המתלוננת, אך תלונתה בפניו על הכאב שחשה ממגעו, אותה אישר המערער בעימות, וודאי גרמה לו להבין כי המתלוננת אינה מעוניינת כי ימשיך במעשיו. 16. השופטת אבידע סברה כי אין להרשיע את המערער באינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, שכן לא מצאה לאמץ את גרסת המתלוננת במלואה. לפיכך סברה השופטת אבידע כי יש להרשיע את המערער בעבירת אינוס בהתאם לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, וכך אכן הוחלט ברוב דעות. גזר הדין 17. בית המשפט ציין בגזר דינו את מצבו הכלכלי הקשה של המערער, את המסמכים החיוביים מהצבא וממעבידו האחרון, ואת העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי. כן צוינה עמדתו של שירות המבחן שלא מצא מקום להמליץ על התערבות טיפולית לאור הכחשתו של המערער בעייתיות כלשהי בחייו. לאחר שנשקלו כל נסיבות המקרה, וביניהן העובדה שהמערער שהה במעצר 4 חודשים, שנה במעצר בית, ואף לאחר מכן הוטלו עליו הגבלות, החליט בית המשפט לגזור על המערער 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. מכאן הערעור שבפנינו הנסב על הכרעת הדין בלבד. טענות המערער 18. בא-כוח המערער סומך טענותיו על פסק דינו של שופט המיעוט, השופט יעקב. לטענתו יש לאמץ את דעת המיעוט ולהעדיפה על פני דעת הרוב. הסנגור סבור כי סיפור האונס אינו הגיוני כאשר בחדר הסמוך נמצא אביה של המתלוננת. המערער מצידו לא היה מעז לאנוס את המתלוננת כאשר אביה בחדר השני והמתלוננת עלולה להזעיק אותו. מצד המתלוננת מעלה בא-כוח המערער תמיהה כיצד היא לא צעקה לעזרה מאביה, וכי הסברה כי חששה שהאב יפגע במערער הינו בלתי הגיוני אף הוא, שכן לא הגיוני שהמתלוננת תרצה להגן על מי שאונס אותה. גם לאחר האירוע לא הגיוני שהמתלוננת לא סיפרה דבר לאביה ושהוא לא שאל אותה על אודות הבחור ששהה בחדרה שעות ארוכות. הסנגור רואה גם חוסר היגיון בעדותה של המתלוננת כי המערער הציע לשלם לה 2,000 ₪ על מנת שלא תתלונן, כאשר למערער אפילו לא היה כסף לשלם לאוטובוס חזרה. עוד טוען הסנגור כי האונס לא נתמך באף ראייה אובייקטיבית בבדיקות המז"פ והד.נ.א. שנערכו ואף לא בממצאים על גופה של המתלוננת. הסנגור מזכיר כי המערער הסכים לביצוע כל הבדיקות ואף הביע הסכמה לביצוע בדיקת פוליגרף ולעימות עם המתלוננת. 19. הסנגור קובל על כך שאביה של המתלוננת לא נחקר במשטרה לאור התנגדותה של המתלוננת, וסבר כי עניין זה תמוה ומעלה ביסוס לטענה כי היתה קנוניה בין המתלוננת לאביה לסחיטת כספים מהמערער. הסנגור מזכיר כי בית המשפט קבע שהמתלוננת שיקרה כשאמרה שלא סיפרה לאביה על האונס. 20. הסנגור סבור כי טעתה השופטת סלוטקי בקביעתה שעדות המתלוננת עקבית, בעוד ששני השופטים האחרים הצביעו על סתירות רבות בעדותה של המתלוננת. כך גם סבור הוא שטעתה השופטת כשהאמינה למתלוננת שהמערער סגר את פיה, בעוד ששני השופטים האחרים לא האמינו לה בנקודה זו. לטענתו, הכאב של המתלוננת היה מבוים ועל רקע מטרתה לסחוט את המערער. כמו כן, לטענתו דווקא העובדה שהמתלוננת באה מעדה בה ייווצר לה קושי להתחתן כשהיא לא בתולה מעלה את התמיהה מדוע לא צעקה לעזרה מאביה. הסנגור סבור כי לא ניתן לומר שהסתירות שהעלתה השופטת בחוות דעתה הן לא מהותיות כפי שקבעה השופטת סלוטקי. הסנגור מציין כי רק השופטת סלוטקי סברה שגרסתה של המתלוננת מהימנה, בעוד שני שופטי ההרכב האחרים סברו כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדותה. 21. באשר לחוות דעתה של השופטת אבידע מדגיש בא-כוח המערער כי השופטת קובעת כי אינה מוכנה לבסס את כל הממצאים בחוות דעתה על עדותה של המתלוננת. מאחר שמדובר בעדות יחידה סבור הסנגור כי יש בכך להביא לזיכויו של המערער. יתרה מכך, השופטת אבידע סבורה כי מלבד הסתירות שהזכיר השופט יעקב בעדותו ניתן למצוא סתירות נוספות בעדותה של המתלוננת. הסנגור קובל על כך שלא התקבל הסבר המערער באשר למניע לתלונת השווא כנגדו, וטוען כי אי קבלת ההסבר לא נומק בפסק הדין. הסנגור טוען כי לעדות המתלוננת לא היו כל חיזוקים ולפיכך לא היה ניתן להרשיע ללא עדותה. עוד מציין הסנגור כי תמוה מדוע החליט בית המשפט לגזור על המערער 4 חודשי עבודות שירות אם אכן מדובר באונס. טענות המשיבה 22. באת-כוח המשיבה טענה כי בית המשפט המחוזי ביסס את פסק הדין על התרשמותו מעדותם של המתלוננת ושל המערער וקבע בעניין זה ממצאי מהימנות. בית המשפט קמא אימץ באופן מובהק את גרסת המתלוננת. אמנם השופטים קבעו כי יש סתירות בעדותה אך בשום מקום לא קבעו שהיא שיקרה. הסתירות הקיימות הינן מינוריות ובלתי משמעותיות. הפרקליטה הדגישה כי רצונה של המתלוננת שהמערער יישאר ללון בביתה אין בו הוכחה להסכמתה לקיום יחסי מין עם המערער. עוד ציינה כי בעדותו של המערער נמצאו סתירות מהותיות כאשר הוא מנסה להרחיק את עצמו מהמעשה ומציג מספר גרסאות סותרות לאירועים, וכי גם דעת המיעוט דחתה את גרסתו באשר לאופי המגע שהתקיים בין השניים. באשר לעדותו של האב לא נקבע כי המתלוננת שיקרה בעניין זה אלא כי יש מחלוקת בין עדות המתלוננת לעדות המערער בעניין. דיון והכרעה 23. בין הצדדים שררה הסכמה כמעט מוחלטת באשר להכרות ביניהם, המפגש בבית הקפה, והקשר המתהדק, בהסכמת המתלוננת, שהמשכו בנסיעה לביתה של המתלוננת, לחדרה, למיטתה, ובכלל זה נשיקות והתגפפות בין השניים שנעשו בהסכמה. יריעת המחלוקת בין הצדדים, אם כן, אינה רחבה והיא מתמקדת בנקודה הקריטית שבה ביקשה המתלוננת מהמערער שיחדל ממעשיו. השאלה מה אירע מהשלב בו הביעה התנגדות- האם אכן חדל ממעשיו, כגרסתו, או שמא המשיך וכפה עצמו על המתלוננת, כגרסתה. בפתח הדברים יש להדגיש כי מדובר במחלוקת עובדתית גרידא, ומשכך נטיית ערכאת הערעור להתערב בקביעותיהן של שופטות הרוב בבית המשפט קמא הינה מצומצמת. בייחוד כך כאשר מרביתן של קביעות אלו מתבססות על מהימנות העדויות בעיני שופטות הרוב. הערכאה הדיונית היא זו ששמעה את העדויות, ובעיקר את עדויותיהם של המערער והמתלוננת, התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וקבעה את מהימנותם. על כך כבר אמרתי בעבר: "כאשר מדובר בתלונה הנוגעת לקיום יחסים אינטימיים אשר לה רק שני עדים ישירים, מוכרע ההליך פעמים רבות על בסיס מהימנות המעורבים הישירים. מטבעם של דברים לערכאה הדיונית עדיפות בולטת בהערכת העדויות על פני ערכאת הערעור. לפיכך, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי המותב שראה את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.3.08))" (ע"פ 3729/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (לא פורסם, 6.1.10)). 24. הכרעת הדין המרשיעה של דעת הרוב בבית המשפט קמא מבוססת בעיקרה על גרסת המתלוננת ועל מהימנותה, וזאת למול גרסתו של המערער. כאמור, דעת הרוב בבית המשפט קמא מצאה את עדותה של המתלוננת, לפחות בעיקריה, אמינה ומשכנעת, בעוד שעדותו של המערער נמצאה כבלתי מהימנה, ואף שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי לא קיבל אותה במלואה ולא האמין למערער דווקא בנקודה קריטית העוסקת באופי המגע בינו לבין המתלוננת. עם זאת, מאחר שדעות השופטים בבית המשפט קמא נחלקו, מצאתי לנכון לסקור בקצרה את גרסת המתלוננת ולהתייחס לקשיים ולסתירות שהעלה בא-כוח המערער בפנינו. לאחר מכן אתייחס לגרסתו של המערער על קשייה שלה. גרסת המתלוננת 25. המתלוננת סיפרה בהודעתה הראשונה כי יצרה קשר עם המערער על מנת לאתר את אחיו, וזאת לבקשת אמה. השניים נפגשו בבית קפה ושוחחו במשך שעות. המתלוננת הסכימה לצאת עם המערער ואף מסרה לו את מספר הפלאפון שלה. לאחר מכן נסעו השניים לביתה של המתלוננת, שתו קפה, עישנו וראו טלוויזיה. בשעות הלילה המאוחרות הציעה המתלוננת למערער שיישאר לישון בחדר של אחיה, אך לבקשת המערער הסכימה לישון ביחד עימו בחדרה. המתלוננת ממשיכה ומספרת כי המערער התחיל לחבק ולנשק אותה והיא שיתפה פעולה. עם זאת, לאחר שהמערער התחיל לגעת לה בחזה מתחת לחולצה סירבה והזיזה את ידו מספר פעמים. למרות זאת המשיך המערער לגעת, עלה על גופה של המתלוננת, הוריד את מכנסיו לגמרי ואת תחתוניו עד הברכיים, ואף הוריד את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת עד הברכיים. לאחר מכן דחף את אצבעותיו לאיבר מינה וזאת למרות התנגדותה וניסיונותיה להורידו מעליה. היא מוסיפה כי המערער אף סתם את פיה באמצעות ידו. המערער המשיך והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ורק אז ירד ממנה. מיד לאחר מכן המתלוננת אמרה לו שהיא הולכת להגיש נגדו תלונה בגין אונס והוא התחיל לבכות ולהתחנן שלא תעשה זאת. לאחר שיצא מהבית התקשר אליה מטלפון ציבורי, איים עליה שלא תגיש את התלונה, התחנן ואף הציע לה כסף בתמורה. מיד בבוקר, עם אור ראשון, התקשרה לידיד, רכז במשטרה, ובעזרתו פנתה ומסרה את התלונה. 26. מקריאה של פרוטוקול הדיון והודעותיה של המתלוננת במשטרה ניתן להתרשם מגרסה עקבית וסדורה של האירועים. ניתן להתרשם כי למרות שדובר בחקירה נגדית ארוכה, מתישה ואף לפעמים מבלבלת, עומדת המתלוננת בנחישות רבה על גרסתה באופן ברור, חד משמעי ועקבי. המתלוננת אינה מגזימה בעדותה ומספרת את הדברים באופן מאוזן ושקול. כך למשל אין היא טוענת לאלימות מצידו של המערער, מלבד חסימת פיה בידו והפעלת משקל גופו עליה. היא מספרת בכנות על כך שהמערער מצא חן בעיניה ושהיא מסרה לו את מספר הפלאפון שלה. עוד היא מספרת על שיתוף הפעולה מצידה עם הנשיקות, החיבוקים וההתקרבות הפיזית בתחילת הדרך. בפרוטוקול מצוין כי המתלוננת, בעיקר בתחילת עדותה בחקירה ראשית בבית המשפט, התקשתה במסירת עדות, נראתה דומעת מדי פעם ובמצוקה (עמ' 7 לפרוטוקול). כל אלו מלמדים לטעמי על גרסת אמת. ואכן שופטות הרוב בבית המשפט קמא מצאו את עדותה של המתלוננת מהימנה עליהן, לפחות בעיקרי הדברים, באופן המבסס את הרשעתו של המערער בעבירות של אינוס והדחה בחקירה. 27. באשר לסתירות בגרסותיה של המתלוננת. אכן ניתן למצוא מספר סתירות או אי התאמות בגרסתה. כך למשל, כפי שציין שופט המיעוט, המתלוננת טוענת בגרסתה במשטרה ובבית המשפט כי המערער אמר שקר בחוץ ושאל איך הוא ישוב לביתו, בעוד שבעימות ביניהם, ואף בפני הרופא שבדק אותה, היא מציינת כי המערער רצה לחזור לביתו אך היא זו שהציעה לו לישון בביתה בשל השעה המאוחרת. כן נמצאה סתירה בדבריה באשר לשאלה האם סיפרה לאביה על המקרה אם לאו. כך באשר לשאלה האם בזמן המקרה היה לה חבר אם לאו. תהיות נוספות נותרו בשאלה האם הזיזה המתלוננת את ידו של המערער אם לאו כאשר החל לנגוע בחזה, האם ראתה כי ירד לה דם אם לאו, האם ראתה אם המערער השתמש בקונדום אם לאו, והאם הוריד המערער את מכנסיו לחלוטין או רק עד לברכיו. עם זאת, כדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, אף אני סבורה כי אין בסתירות אלו בכדי להטיל ספק או לערער את מהימנות עדותה וגרסתה הכללית של המתלוננת באשר לאינוסה על-ידי המערער, ובוודאי ניתן להסבירן בסערת הנפש ובמצוקה בהן היתה נתונה המתלוננת במשטרה בעת שמסרה את תלונתה, ובמהלך עדותה בבית המשפט. סתירות אלו אינן נראות לי מהותיות, אינן נוגעות לשורשו של עניין, ואינן מחבלות בעקביות רוב רובה של גרסת המתלוננת. כך למשל באשר להזזת ידו של המערער מחזה מודה המתלוננת בחקירתה כי אינה זוכרת בדיוק האם הזיזה את ידו של המערער כשהתחיל לנגוע בחזה או שמא רק אמרה לו שיוריד את היד (עמ' 51 לפרוטוקול). אין בכך ללמד אלא שזיכרונה של המתלוננת אנושי הוא והיא מודה שהיא לא זוכרת בדיוק אם פעלה כך או כך. מכל מקום, המתלוננת הביעה בנקודת מפנה זו את התנגדותה באופן ברור ונחרץ, והתמקדה בעניין התנגדותה ובחוסר הסכמתה שיגע בחזה, בין אם התנגדות זו הובעה באופן מילולי ובין אם באופן פיזי על-ידי הזזת ידו, וזו הנקודה החשובה לענייננו. כך גם באשר לסתירה הנוגעת ליוזמה להישאר לישון בבית המתלוננת. אמנם יש סתירה בין גרסותיה של המתלוננת האם המערער רצה לחזור לביתו או לא, אך היא עקבית בגרסתה כי היא זו שהציעה לו לישון בהתחשב בשעה המאוחרת ובהעדר תחבורה ציבורית להגיע לביתו, ואין היא מתכחשת לנקודה זו. בהקשר זה ראוי להביא דברים שאמרה השופטת פרוקצ'יה זה מכבר, ולהם אני מסכימה בכל פה: "תשתית ראייתית להוכחת פרשה כלשהי לעולם לא תהא פסיפס מהוקצע ומלוטש שבו כל אבן קטנה נמצאת במקומה, בצבעה המתאים, ובהשתלבותה המושלם עם מכלול האבנים האחרות היוצרות את התמונה. לעולם, תמונת הפסיפס תימצא חסרה באבנים להשלמתה. הוויות החיים הן מורכבות, הזכרון האנושי של העדים מוגבל, האפשרות לטעות היא אנושית גם בגרסת אמת, והיכולת לדלות את מלוא הנתונים הנוגעים למסכת עניינית אחת הינה מוגבלת מעצם טיבה. נדיר, על כן, למצוא תשתית ראייתית כלשהי שאין בה חסר, הנקייה מבקיעים, מסתירות, ומאפשרות להצגת היפותזות שונות הנוגדות את הגרסה המושמעת, שעשויות היו אולי להתקיים. עימותן של גרסאות עובדתיות שנשמעו מפי עדים עם השערות שונות למציאות דברים היפותטית העשויה לקעקע אותן היא כמעט בלתי מוגבלת. דרך הערכתן של הראיות בידי ערכאה שיפוטית מניחה, אפוא, כי התשתית הראייתית לעולם אינה מעשה אמן מושלם שאין בו פגם. משהו עלול להשאר חסר, בלתי נהיר, בלתי מוסבר, ואפשר אף סותר נקודות כאלה ואחרות בגרסה שנתקבלה כגרסת אמת" (ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה, פסקה 4 (לא פורסם, 24.3.10)). 28. אין לקבל את טענת הסנגור לפיה גרסתה של המתלוננת אינה הגיונית. כך למשל הוא טוען כי המערער לא היה מעז לאנוס את המתלוננת שעה שאביה שוהה בחדר הסמוך, וכי תמוה הוא מדוע לא צעקה המתלוננת לעזרה מאביה. בעניין זה כבר נפסק כי אנשים שונים מתמודדים ומגיבים באופן שונה בסיטואציות דומות. כן נפסק כי העובדה שמתלוננת העידה על מעשה בלתי סביר של המערער אין בה כדי ללמד כי הדברים אינם נכונים (ראו ע"פ 9657/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13, פסקה 15 (לא פורסם, 9.3.09)). כמו כן, גם אם לא נקבל את הסברה של המתלוננת כי המערער חסם את פיה, שכן ממצא זה לא התקבל על-ידי רוב שופטי המחוזי, הרי שניתן יהיה למצוא בדבריה הסברים נוספים להתנהגותה. כך למשל יתכן שחששה מאביה, בין אם חששה או התביישה כי ימצא אותה בסיטואציה מעין זו (ראו דבריה בעמ' 94 לפרוטוקול: "לא, לא רציתי שהוא יידע מודע לכלום, כמה שלהעלים יותר טוב"), ובין אם חששה כי אביה יפגע במערער, ובכך אולי יסתבך הוא עם מערכת החוק (וראו דבריה בעמ' 17, 20 לפרוטוקול, שם היא מציינת כי אביה אמר שהמערער "ישלם על זה בסופו של דבר". כשהיא נשאלת האם הוא אמר באיזה מובן הוא ישלם היא עונה: "לא. הוא לא מדבר הרבה. העדה הקווקזית לא מדברת הרבה"). העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לאביה מה שאירע מיד לאחר מכן אף היא אינה תמוהה בעיני. המתלוננת הסבירה כי לא רצתה שאביה ידע מהעניין ויכולות להיות לכך לא מעט סיבות הגיונית מנקודת מבטה של המתלוננת, בהן למשל חששה מתגובתו של אביה. בכך יש כדי להסביר גם את התנגדותה הנחרצת של המתלוננת לזמן את אביה לחקירה. למרות שסיפרה לו על האירוע, יתכן וחששה כי במהלך החקירה ייחשף לפרטים שלא היתה מעוניינת כי ישמע אודותם. השוטר שתיעד במזכר את התנגדותה לזמן את אביה לחקירה ציין במזכרו כי המתלוננת אמרה "שאביה קווקזי ואם ייוודע לו דבר כזה תהיה פגיעה במשפחה" (נ/4). גם עדותה של המתלוננת כי המערער הציע לה כסף תמורת שתיקתה למרות שלא היה לו אפילו כסף לנסוע באוטובוס אינה מעוררת תמיהה. העובדה שלא היה לו כסף באותו ערב אינה מלמדת על מצבו ולא על יכולתו להשיגו. כמו כן, יש היגיון בכך שאדם שיודע כי עומדים להגיש נגדו תלונה בגין אונס ינסה למנוע זאת, אף במחיר של השגת כסף שאין בידו. משכך לא מצאתי ממש בטענותיו של הסנגור באשר לחוסר היגיון בגרסתה של המתלוננת. תמיכות נוספות בגרסת המתלוננת 29. לצד עדותה המהימנה של המתלוננת ניתן למנות מספר נקודות חיצוניות לעדותה שיש בהן כדי לתמוך בגרסתה. חיזוק משמעותי מצאתי, כמו שופטי הרוב, בהודעתו הראשונה של המערער במשטרה בה סיפר כי בכה בפני המתלוננת, אמר לה שהוא מצטער וביקש ממנה שלא תתלונן כנגדו. אמרה זו של המערער תומכת בגרסתה של המתלוננת לפיה לא נעשו המעשים בהסכמה. מדברים אלו חזר בו המערער בהמשך מבלי לתת הסבר מדוע אמר זאת מלכתחילה. בנוסף מאשר המערער בעימות את עדותה של המתלוננת כי היא הביעה כאב וכי הוא הבין שכואב לה (עמ' 4 לתמליל העימות). נקודה נוספת הינה חוות דעת המומחה שבדק את המתלוננת. לפי ממצאיו נמצאו אצל המתלוננת דימומים תת עוריים בברך הימנית שיכלו להיגרם על-ידי לחץ ידני בכוח יחסית רב (אם כי המומחה הבהיר כי סימנים אלו יכולים להופיע גם כאשר מקיימים יחסי מין מרצון). קרום הבתולין נמצא שלם, אך מאחר שנמצא כי מדובר בקרום גמיש מאוד הרי שהמומחה קבע כי אין בכך כדי לשלול את עיקרי התלונה. התנהגותה של המתלוננת לאחר האירוע, שכללה הגשת תלונה מיידית, והחשש שהביעה מפני תגובתו של אביה, חשש שמגובה במזכרו של החוקר המתעד את התנגדותה של המתלוננת לחקירתו של האב במשטרה, אף בהם יש כדי לחזק את אמיתות גרסתה. גרסתו של המערער 30. בחקירתו הראשית בבית המשפט מאשר המערער את השתלשלות העניינים עד הגיעם לביתה של המתלוננת. המערער העיד כי הם ישבו בסלון, דיברו, התנשקו והתגפפו. בסביבות חמש בבוקר ביקש המערער לחזור לביתו אך המתלוננת ביקשה שיישן איתה ואף התעקשה על כך ואפילו נעלה את דלת הבית, עד שהסכים. לאחר מכן הלכו השניים למיטתה, התחבקו, התנשקו והתגפפו ללא כל הבעת התנגדות מצד המתלוננת. המערער הוריד את מכנסיו ונשכב על המתלוננת. הוא הכחיש כי החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. לטענתו איבר מינו נגע באיבר מינה אך לא היתה חדירה. המתלוננת שאלה את המערער אם יש לו אמצעי מניעה ולאחר שנענתה בשלילה ביקשה ממנו כי יקום מעליה. לטענת המערער הוא קם מידית ולבש את מכנסיו. להפתעתו אמרה לו המתלוננת כי היא תגיש נגדו תלונה בגין אונס ואם הוא רוצה למנוע זאת שישלם לה כסף. המערער ענה שהוא לא מרגיש שהוא אשם ושהכל נעשה בהסכמתה. לאחר מכן יצא מהבית וחזר לביתו, בוכה ומבוהל. הוא התקשר למתלוננת מטלפון ציבורי אך זו שבה ואיימה עליו כי אם לא ישלם לה כסף היא תתלונן נגדו בגין אונס. 31. כפי שקבעו שופטות הרוב בבית המשפט המחוזי גרסתו של המערער היתה בלתי עקבית והשתנתה עם חלוף הזמן. בתחילה, בהודעתו הראשונה של המערער במשטרה (ת/3), טען המערער כי המתלוננת היתה לבושה בבגדיה. בעדותו בבית המשפט הודה כי הוריד את מכנסיה, אך טען כי נשארה עם תחתוניה וכי איבר מינו נגע באיבר מינה מעל תחתוניה (עמ' 123 לפרוטוקול). עם זאת, במקום אחר ציין כי איבר מינו נגע באיבר מינה וכי ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה (עמ' 122 לפרוטוקול). בשל סתירות משמעותיות אלו בחר אף שופט המיעוט שלא להאמין לחלק זה בגרסתו של המערער העוסק בעניין הבעילה. לפיכך, שופטי ההרכב כולו בבית המשפט המחוזי קבעו כי המערער חדר לאיבר מינה של המתלוננת. גרסתו של המערער בעניין זה הינה מבולבלת, בלתי עקבית ובלתי מהימנה ויש בכך להשליך על עדותו כולה. לצד זאת יש לציין כי תוכנה של גרסת המערער מעלה תהיות, ובהם ההיגיון הטמון באיום מצד המתלוננת מיד לאחר האירוע להגיש נגדו תלונה על אונס, וזאת למרות שלטענתו הכל נעשה בהסכמה מלאה ללא כל רמז להתנגדות מצידה. הסבריו של המערער באשר למניעי המתלוננת להעליל עליו, כאילו נרקמה קנוניה בין המתלוננת לאמה כנקמה נגד אחיו של המערער אשר השתחרר מהכלא, למרות שהאם עדיין מרצה את עונשה, אינם מבוססים ונשמעים על פניהם מופרכים לחלוטין. יצוין כי עניין זה עלה לראשונה רק בעדותו של המערער בבית המשפט, והמתלוננת לא נשאלה על כך דבר בחקירתה הנגדית. טיעונים נוספים 32. הסנגור טוען כי ההרשעה אינה נתמכת באף ראיה אובייקטיבית. טענה זו, גם אם היא נכונה, אין בה כדי להביא לביטול ההרשעה. פעמים רבות בעבירות מסוג זה מדובר על גרסה מול גרסה ללא תמיכה אובייקטיבית. אכן, אני סבורה כי יש לבחון בזהירות המירבית הרשעה על סמך גרסתה של המתלוננת בלבד, שכן גם השופט אינו בוחן כליות ולב ועליו לנקוט זהירות רבה בקביעת ממצאי מהימנות. על כך אמרתי בעבר: "קביעת ממצאי מהימנות אינה עניין ל"תחושות" גרידא, אלא היא צריכה להיות פרי מכלול של שיקולים, כהגיונה הפנימי של העדות, עמידתה במבחן יתר הראיות בתיק, הקוהרנטיות הפנימית שלה, סימני האמת העולים מן העדות וההתרשמות מאופן מסירתה. יחד עם זאת, גם בהינתן העובדה שכל אדם מגיב בדרכו למצבי לחץ ומתמודד באופן שונה עם אירועים טראומטיים, איני סבורה כי ניתן או רצוי להקל ראש בערכה של ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדים העולים על דוכן העדים, מספרים את סיפורם ונחשפים ברגעי חולשה, מבוכה וכאב" (ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 23 (לא פורסם, 1.9.08) (להלן: עניין פלוני)). (כן ראו ע"א 2731/07 חמוד נ' חאג', פסקה 21 (לא פורסם, 29.3.09)). ואכן, לא בכדי קבע המחוקק כי לצורך הרשעה על בסיס עדות יחידה של נפגע עבירת מין על בית המשפט לנמק ולפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לפיכך אני סבורה כי מלבד ההתרשמות הסובייקטיבית של בית המשפט מהמתלוננת יש לבחון את תוכנה של העדות מנקודת מבט אובייקטיבית, ולצד זאת לבחון האם ניתן לתמוך את העדות גם בראיות חיצוניות אליה. עם זאת, העדרן של ראיות חיצוניות כאלה אינו מוביל בהכרח לזיכוי, אלא לבחינתה של עדות הנפגע באופן זהיר, מדוקדק ומונחה על-פי השכל הישר ולא על-פי תחושות בטן בלבד. על כך אמרתי: "על בית המשפט לעגן ככל הניתן את ממצאי המהימנות בבסיס ראייתי רחב ולצדו לבסס את ההתרשמות מן העדות בשים לב להגיונה הפנימי של הגרסה, לעקביותה ולקוהרנטיות שלה, תוך השוואתה לדברים שמסר העד בהזדמנויות אחרות ובחינתה מול עדויות וראיות אחרות, בכדי לקבוע האם משתלבת היא ביתר הראיות שבפני בית המשפט (וראו גם: גרוס, ע' 565)... גם בהינתן הזהירות היתרה שבית המשפט מחויב בה בטרם החליט לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע קטין בגין עבירות מין שבוצעו בו, אל לו להעמיד את הדרישה לאחיזות נוספות חיצוניות לגרסת הנפגע כתנאי שאין בלתו על-מנת לקבוע כי גרסתו מהימנה עליו" (עניין פלוני, פסקאות 25, 26). 33. במקרה דנן, כפי שניתחתי לעיל, מותירה בחינת עדותה של המתלוננת, גם ללא התרשמות סובייקטיבית ממנה, רושם של גרסה עקבית, סדורה, בלתי מופרזת ואמינה. המתלוננת עמדה בחקירה נגדית נוקבת וקשה ולא סטתה מגרסתה זו. מנגד, בגרסתו של המערער התגלו סתירות ותמיהות ובית המשפט קמא לא קיבל אותה בעיקרה. לצד אלו מצויות מספר נקודות חיצוניות לעדותה של המתלוננת התומכות בה, כפי שפירטתי לעיל (פסקה 29). לטעמי, גם אם ראיות חיצוניות אלו אינן חזקות כשלעצמן הרי שבהצטרפותם של גורמים אלו כולם ניתן להגיע למסקנה שמעבר לספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו. 34. טענה נוספת של הסנגור נוגעת לעובדה שאביה של המתלוננת לא נחקר וזאת בשל התנגדותה הנחרצת של המתלוננת. איני סבורה כי יש בטענה זו בכדי להשפיע על תוצאת פסק הדין. אמנם אביה של המתלוננת היה נוכח בבית שעה שהתרחש האירוע. עם זאת, הן המתלוננת והן המערער העידו כי הוא הלך לישון עוד בטרם החל המגע המיני ביניהם, וכי בעת האירוע הוא ישן ולא שמע ממנו דבר. הסנגור לא הסביר כיצד ההימנעות מחקירת האב עלולה היתה להזיק להגנת המערער, ולפיכך אין לקבל את הטענה בעניין. סיכום 35. "חובתו של כל אדם לשמור על כבודה של האישה ועל האוטונומיה שלה על גופה ועל ההכרח לכבד את רצונותיה. גם אם האישה, או בת הזוג, משדרת מסר מיני חיובי, עליו להיות קשוב לרצונה ולהבטיח הסכמתה עובר ובעת המעשה עצמו. עליו להיות קשוב להתנגדות מצד האישה, לוודא מהו רצונה, ולא להתעלם מכל אמירה או ביטוי של אי הסכמה מצידה. עליו להבין כי מגע מיני הוא רצון משותף של שניים. "כבוד האדם - כבוד האשה כאדם וכבוד הגבר כאדם - יחייבנו לומר כי מעשה-אישות מחייב הסכמה בין שניים השווים זה לזה" (עניין בארי, בעמ' 375). מי שיתעלם מסימני התנגדות או העדר הסכמה לפני ותוך כדי המעשה יאלץ לשלם את המחיר, גם אם התחרט מיד לאחר המעשה" (ע"פ 3729/08 הנ"ל, פסקה 38). בעניין זה ניצבת גרסתה המשכנעת של המתלוננת, לפיה התעלם המערער מהתנגדותה הברורה להמשך המגע המיני, וכפה רצונו עליה. לפיכך מצאתי כי הרשעתו של המערער בעבירת האינוס, וכן בעבירה של הדחה בחקירה, בדין יסודה. כאמור, לא הוגש ערעור באשר לגזר הדין. אם תישמע דעתי נדחה את הערעור באשר להרשעה. הממונה על עבודות השירות יגיש חוות דעת עדכנית לגבי מקום ומועד ההתייצבות של המבקש לריצוי עונשו. חוות הדעת תוגש לבית משפט זה בתוך 30 ימים מהיום, ולאחר קבלתה ניתן החלטה משלימה בלא צורך בהתייצבות הצדדים. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ט"ו באייר תש"ע (29.4.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08054500_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il