בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5446/99
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: מאיר
אלימלך
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 12.7.99 בת.פ. 1011/97 שניתן
על-ידי
כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס, א' רזי
וי'
דר
תאריך
הישיבה: ד' בשבט תשס"ב (17.1.02)
בשם
המערער: עו"ד ש' גז, עו"ד ד' נוי
ועו"ד י' גולומב
בשם
המשיב: עו"ד ח' ארצי
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
בשל המתתו, בשתי דקירות סכין, של המנוח אליהו
מתתיהו ז"ל, הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, כמשמעה בסעיף 300(א)(2)
לחוק העונשין, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. בערעור שלפנינו טען הסניגור, בין
היתר, כי הגם שהמערער אינו כופר בכך שהוא אשר גרם למותו של המנוח, הרי שמן הנסיבות
העובדתיות שנתלוו לאירוע התחייבה המסקנה, כי רכיב ההחלטה להמית לא הוכח נגד המערער
ברמת הוודאות הנדרשת, ועל כן מן הדין היה להרשיעו בעבירת הריגה. הגעתי לכלל מסקנה,
כי טענה זו בדין יסודה. לנוכח מסקנה זו, ומשלא מצאתי יסוד להתערב בקביעת בית המשפט
המחוזי כי למערער לא עומד הסייג של "הגנה עצמית", אפטור את עצמי מן
העיסוק בטענותיו האחרות של הסניגור; בכללן הטענה, כי גם רכיב היעדר הקינטור לא
הוכח נגד המערער מעבר לספק סביר, וכן הטענה כי, מכל מקום, מן הדין היה להחיל על
המקרה את הוראת סעיף 300א' לחוק העונשין ולגזור על המערער עונש מופחת.
2. המעשה בתמצית: המנוח התגורר בדירת הוריו בנשר.
בערב האירוע הגיע המערער ברכבו לסביבת הבית בו מצויה הדירה. הוא ניגש ברגל עד
למדרכה שלפני חזית הבית, קרא בשמו של המנוח ובצעקות שהיו מלוות בגידופים דרש ממנו
לרדת מדירתו ולהחזיר לו מכשיר רדיו-טייפ שהמנוח, לטענתו, גנב ממנו. לשמע הצעקות,
ירד אביו של המנוח אל המערער וניסה להרגיעו. המערער שלף לפתע סכין שהייתה ברשותו,
נופף בה ובקולי קולות איים "לחתוך" את המנוח, אם הלה לא יחזיר לו את
הרדיו-טייפ. לשמע הצעקות, ומתוך חרדה לאביו, הצטייד המנוח באולר וירד לרחוב. כשהוא
מניף את אולרו התקרב המנוח למערער ובטון מתגרה קרא לעברו: "מה, מה".
בתגובה לכך, ובעוד אביו של המנוח מנסה בשארית כוחו לעכב בעדו, הסתער המערער לעבר
המנוח ונעץ את סכינו בגופו פעמיים; פעם בחלק התחתון של בית החזה משמאל ופעם באזור
בית השחי השמאלי. מיד לאחר מכן הסתלק המערער לביתו, ואילו המנוח שנותר עומד על
רגליו, עלה במדרגות, בכוחות עצמו, לדירת מגוריו. שוטרים שהוזעקו למקום הספיקו
לשמוע מפיו, בטרם יפונה לבית החולים, תיאור קצר של האירוע בו נדקר. שעות ספורות
לאחר מכן מת המנוח מפצעיו.
זמן קצר לאחר האירוע טילפן המערער לביתו של המנוח.
אימו של המנוח, שקיבלה את השיחה, העבירה את הטלפון לקצין משטרה שנכח במקום והציג
את עצמו בפני המערער כאחיו של המנוח. תוכנה של השיחה תועד על-ידי הקצין במזכר
בכתב, שהוגש על-ידי התביעה כראיה במשפט. מן המזכר עולה, כי לשאלת הקצין, מדוע דקר
המערער את "אחיו", השיב המערער כי הלה גנב רדיו-טייפ מדירתו. המערער
הוסיף, כי הפעם נמנע מלהרוג את המנוח מפני ש"נתן כבוד לאבא", אך
"בפעם הבאה הוא יעשה יותר גרוע וירצח אותו". זמן קצר לאחר שיחה זו,
שבסיומה מסר המערער לקצין המשטרה את שמו וכתובתו, נעצר המערער והוחשד בגרימת חבלה
בנסיבות מחמירות. מקץ שעות אחדות, משנמסר כי המנוח נפטר מפצעיו, הוחשד המערער
בביצוע רצח.
3. גרסת המערער, בשלב החקירה ובמשפט, הייתה, כי
בא לבית המנוח כדי לדרוש את החזרת הרדיו-טייפ שהמנוח, כדבריו, גנב מביתו. אביו של
המנוח ירד אליו, ומשהבטיח "לקנות" ממנו את הטייפ שלו נחה דעתו והוא פנה
בחזרה לעבר מכוניתו במטרה לנסוע משם. לפתע הופיע המנוח, נופף לעברו בסכין וחתך
אותו בצווארו. בניסיונו להתגונן מפני המנוח, ותוך המאבק שהתפתח ביניהם, הצליח לחלץ
מידי המנוח את סכינו ודקר אותו פעם או פעמיים. אז הירפה המנוח ממנו, והוא נמלט מן
המקום במכוניתו, מבולבל ושותת דם. לטענתו, כאשר בא למקום כלל לא היה חמוש בסכין,
אלא דקר את המנוח בסכין שחילץ מידו לאחר שהמנוח חתך אותו בצווארו.
בית המשפט דחה את גרסת המערער כבלתי-מהימנה.
אביו של המנוח, שהיה עד לאירוע, לא הובא כעד במשפטו של המערער. אך מעדותה של שכנה,
שצפתה על האירוע מחלון ביתה, עלה, כי המערער שלף סכין והחל לנופף בו עוד בטרם ירד
המנוח מדירתו. בעת שנעצר על-ידי המשטרה אכן היה למערער פצע חתך מדמם בצווארו, ועדת
הראייה לא שללה את האפשרות שהמנוח - שהתקרב אל המערער כשבידו אולר - הוא אשר פצע
את המערער בצוואר. אך בית המשפט המחוזי, שדחה את גרסת המערער אודות קורות האירוע,
לא היה מוכן לקבוע כי המערער נפגע מסכינו של המנוח, ולא שלל את האפשרות כי המערער
פצע את עצמו לאחר האירוע במו-ידיו בניסיון לייצר לעצמו, לקראת מעצרו לחקירה, את
הטענה כי דקר את המנוח אגב התגוננות מפניו. כבר ציינתי, כי בהכרעתו האמורה של בית
המשפט המחוזי אינני מוצא יסוד להתערב. למען השלמות אוסיף, כי גם הסניגור המלומד,
בטיעונו לפנינו, השליך את עיקר יהבו על הטענה החלופית, לאמור, שמן הנסיבות
העובדתיות שנתלוו לאירוע התחייבה המסקנה, כי רכיב ההחלטה להמית לא הוכח נגד המערער
ברמת הוודאות הנדרשת, ועל כן מן הדין היה להרשיעו בעבירת הריגה. וכבר ציינתי כי,
לדעתי, טענה זו דינה להתקבל.
4. בית המשפט המחוזי לא מצא יסוד לקבוע, שכאשר בא
המערער לבית מגוריו של המנוח וקרא לו לרדת אליו, כבר קיננה בלבו החלטה להמית את
המנוח. עם זאת קבע, כי בעת שדקר את המנוח התקיימה במערער כוונת קטילה. קביעה זו
ביסס, בעיקרו של דבר, על העובדה שהמערער דקר את המנוח פעמיים, בחזהו ובבטנו. כן
ציין, כי משנדחתה טענת המערער כי עשה מה שעשה לשם התגוננות מפני המנוח, אין בראיות
שהוצגו במשפט כדי להצביע על קיום כוונה אפשרית אחרת שהתקיימה במערער. בנסיבות אלו,
קבע, יש בעצם ביצוען של הדקירות, בסכין העלולה לגרום לתוצאה קטלנית, כדי להעמיד את
המערער בחזקתו כי אכן התכוון לגרום לתוצאה הטבעית ממעשהו.
הסניגור טען, כי בבירור שאלת קיומה של החלטה
להמית היה על בית המשפט לייחס משקל לאשר אמר המערער בטלפון לקצין המשטרה, זמן קצר
לאחר האירוע, כשהוא סבור, בטעות, כי הוא מדבר עם אחיו של המנוח. בשיחה זו אמר
המערער, כזכור, כי הפעם נמנע מלהרוג את המנוח מפני ש"נתן כבוד לאבא", אך
"בפעם הבאה הוא יעשה יותר גרוע וירצח אותו". באמירה זו, טען הסניגור,
גילה המערער את דעתו, כי בשל הכבוד לאביהם של המנוח ואחיו לא רצה הפעם להמית את
המנוח. הגם שבתוך כך איים, שבפעם הבאה "ירצח אותו", ברי מדבריו כי הפעם,
מכל מקום, לא התכוון לעשות זאת. לכך - הוסיף הסניגור - מצטרפת העובדה, שהמערער
הירפה מן המנוח לאחר שתי דקירות ולא הוסיף לדקור אותו, למרות שהמנוח לא התמוטט אלא
פנה לעבר ביתו ועלה לדירתו במדרגות בכוחות עצמו. אילו אכן התכוון המערער להמית את
המנוח, טען, כי אז מתקבל על הדעת שלא היה מרפה ממנו אלא רודף אחריו וממשיך לדקור
אותו עד שיתמוטט.
5. עיון בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי מעלה,
כי בית המשפט לא התייחס כלל לאיזו מן הנסיבות העובדתיות הללו. הסניגור משיג על כך,
ובצדק. חשובה בעיניי במיוחד אמירת המערער לקצין המשטרה, בשיחת הטלפון. שיחה זו
אמנם התקיימה לפני שהמנוח נפטר מפצעיו, ומדברי המערער עולה, שכנראה לא היה מודע
לחומרת מצבו. עם זאת, ולפחות לכאורה, ניתן להסיק מדבריו, כי הפעם דקר את המנוח שלא
על מנת להמיתו. דברי המערער בשיחת הטלפון מהווים ראיה נסיבתית. בבירור השאלה, כלום
הייתה למערער כוונת קטילה, אי-אפשר היה שלא להתייחס לראיה זו. לא מן הנמנע, שניתוחה
של ראיה זו, על רקע שאר הראיות, עשוי היה להביא את בית המשפט למסקנה, שחרף אמירתו
שלא התכוון להמית את המנוח, גמלה בלב המערער ההחלטה להמיתו. אך משלא נדרש בית
המשפט המחוזי לראיה, ולא אמר כיצד, לדעתו, ניתן ליישבה עם ראיות נסיבתיות אחרות,
מהן הסיק את קיומה של החלטה להמית, מן הדין לקבל את טענת הסניגור.
6. אין חולק, כי המערער דקר את המנוח שתי פעמים,
בזו אחר זו, וכי המנוח מת כתוצאה מדקירות אלו. קביעת בית המשפט המחוזי, כי בעצם
ביצוען של הדקירות יש כדי להעמיד את המערער בחזקתו, כי אכן התכוון לגרום לתוצאה
הטבעית ממעשהו, מבטאת חזקה ראייתית מיוסדת היטב, המכונה בפסיקה "חזקת
הכוונה", או "הנחת הכוונה". אכן, במישור הראייתי, ניתן לעשות שימוש
בחזקה זו כדי לקבוע את קיומה של "החלטה להמית". אולם חזקת הכוונה איננה
חזקה חלוטה, והיא ניתנת לסתירה בראיות נוגדות. פועלה הוא בהעברת הנטל לנאשם, לעורר
ספק סביר בשאלה אם בפועל אמנם קיננה בלבו כוונת קטילה. עמד על כך השופט גולדברג
בפרשת עמיר:
כיוון
שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית
המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה
"הנחת הכוונה" שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון
לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות
הנסיבתיות האופפות את הארוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם
להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב"הנחת
הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה
עובדתית-ראייתית, הנלמדת מנסיון החיים והשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של
החלטה (סובייקטיבית) להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה
מעבירה את נטל השכנוע אל כתפיו, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די
לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול
ממנה את כוחה (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638,
בעמ' 649).
ברוח דומה ציין הנשיא שמגר בפרשת גנדי:
התביעה
איננה יוצאת ידי חובתה בהוכחת המעשה הקטלני ותו לאו, כי ההנחה איננה קונקלוסיבית.
השימוש האפקטיבי בנשק ותוצאתו הקטלנית של שימוש כאמור יכולים לשמש, במערכת נסיבות
מסוימת, כהוכחה לכאורה לכך שהנאשם החליט להמית את קורבנו. - - - אולם, השאלה האמורה
לא תוכרע מבחינה אנליטית לפי מערכת המעשים הגלויים בלבד, אלא רק על-פי המסקנה בדבר
קיומה של הכוונה המיוחדת, שהיא הנדבך הרלוואנטי הקובע, הנשען על הנתונים
העובדתיים, כביטוים החיצוני במעשה ובתוצאותיו. על-כן גם ייתכנו נסיבות, בהן יתבצע
מעשה שתוצאותיו קטלניות, אך לא יילמד ממנו על קיומה של ההחלטה להמית, כי מכלול
הנתונים אינו תומך בהסקת המסקנה האמורה (ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי,
פ"ד מב(3) 383, בעמ' 394).
וראו עוד, מבין רבים אחרים: ע"פ 777/92 הררי נ'
מדינת ישראל, תק-על 95(2) 1716, בפיסקאות 5-4 לפסק-דינה של השופטת
שטרסברג-כהן; ע"פ 229/89 מדינת ישראל נ' שניר, תק-על 93(3) 741,
בפיסקה 5; ע"פ 6272/94 קוליוחוב נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3) 58,
בפיסקה 7.
7. בית המשפט המחוזי קבע, כי משנדחתה טענת המערער
כי עשה מה שעשה לשם התגוננות מפני המנוח, ובהיעדר הוכחה לקיומה של כוונה אפשרית
אחרת בלבו של המערער, די בעובדה שהוא נעץ את סכינו פעמיים, בזו אחר זו, בגופו של
המנוח, כדי להעיד על החלטתו להמיתו.
קביעה זו אין בידי לאשר. אכן יש, שבהיעדר סיבה
להניח אחרת, ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני, כי העושה החליט להמית את
הקורבן. כך הוא, למשל, כאשר הקורבן נדקר מספר פעמים, או כאשר הדקירות כוונו לאזור
רגיש בגופו. אלא שענייננו שונה: לפני בית המשפט המחוזי הובאה ראיה אודות הדברים
שאמר המערער בשיחת הטלפון, שיזם לביתו של המנוח זמן קצר לאחר האירוע. למותר לומר
כי דברי נאשם, במועד סמוך למעשה, עשויים לעתים להוות ראיה בעלת משמעות לבירור
השאלה אם נתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המיוחסת לו (השוו: פרשת הררי, בפיסקה 20 לפסק-דיני). דברי המערער בשיחת
הטלפון אכן היוו ראיה שבחינתה עשויה הייתה לסתור את חזקת הכוונה, ולסייע בהכרעת
השאלה, אם בשעת עשיית המעשה הקטלני קיננה בלב המערער החלטה להמית את המנוח. בית
המשפט המחוזי לא בחן ראיה זו. בכך נמנע ממתן דעתו לקיומה של "כוונה אפשרית
אחרת". בנסיבות אלה התערערה חזקת הכוונה, ואין לומר עוד כי היא עומדת לחובת
המערער. לפיכך, בית המשפט המחוזי לא יכול היה להסיק על דרך השלילה כי המערער החליט
להמית את המנוח. על כל פנים, בנפול חזקת הכוונה, ראיה המוכיחה את קיומה של החלטה
להמית, בדרגת הוודאות הנדרשת להרשעה, בוודאי אין כאן.
8. עובדה נוספת, שאליה לא התייחס בית המשפט
המחוזי, הייתה, כי לאחר שדקר את המנוח שתי פעמים - ואף שהמנוח נותר עומד על מקומו
- לא המשיך המערער לדוקרו אלא הניח לו והסתלק לדרכו. בנסיבות דומות ציין השופט
בייסקי, כי "לא היה כאן מקרה של הסתלקות מבוהלת תוך סברה כי אכן הושלם מעשה
הקטילה, כפי שמיוחס לו שהתכוון, אלא להיפך: בעת שעזב המערער הוא ידע כי המנוח חי,
וספק אם יכול היה לדעת כי תוצאת הדקירה האחת תהא קטלנית. התנהגות זו ספק אם
מתיישבת עם כוונת קטילה כנדרש להרשעה ברצח" (ע"פ 139/86 עזאם נ'
מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343, בעמ' 351). נראה כי דברים אלה יפים גם
לפרשתנו.
9. לסיום, רואה אני צורך להתייחס לטענה אפשרית נוספת,
שקבלתה עשויה הייתה, חרף האמור לעיל, להביא להרשעתו של המערער בעבירת רצח. עניינה
של הטענה הוא ב"כלל הצפיות" (או "הלכת הצפיות"), ובהיקף
תחולתו לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין.
בניגוד ל"חזקת הכוונה", שהיא חזקה
שבעובדה הפועלת במישור הראייתי והניתנת לסתירה, כלל הצפיות משתייך לדין המהותי,
ומהווה תחליף חלוט לכוונה הפלילית. משמעותו היא, שגם אם הוכח באופן פוזיטיווי כי
הנאשם לא רצה לגרום לתוצאה האסורה, די בהוכחה כי צפה את התממשותה
בדרגת הסתברות קרובה לוודאי כדי שייחשב כמי שהתכוון לגרמה. כך הסביר את הדברים
השופט גולדברג:
שלא
כ"הנחת הכוונה", "הילכת הצפיות" מהווה תחליף מהותי
לכוונה. משמעותה, שאף שלא הוכח יחס רצוני כלפי התוצאה, יראו את מי שגרם לתוצאה כמי
שהתכוון לה, אם צפה בהסתברות קרובה לוודאי את התממשות התוצאה. משהוכח כי הנאשם צפה
את התוצאה, בדרגה גבוהה של הסתברות, כך גורסת "הילכת הצפיות", הרי שדי
בצפייה זו כדי לשמש תחליף ליחס החפצי, שכן מבחינת האשמה המוסרית שבהם, שקולים שני
היסודות הנפשיים זה לזה. - - - "הילכת הצפיות" הינה חזקה מהותית-משפטית,
באשר היא מחוללת שינוי בהגדרתה
הרגילה
של הכוונה. - - - "זה ענין של 'חלופה' ולא של 'הזדהות' - שכן במצב של כוונה,
מספיקה הצפיה אף של האפשרות - לו גם הקלושה ביותר - שההתנהגות תוליד את התוצאות
הרלוונטיות; אולם, מאידך גיסא, נחוצה השאיפה האיתנה לגרום להן. לעומת זאת, המצב
אליו מתיחסת 'הלכת הידיעה' מניח דווקא העדר שאיפה כאמור, ומאידך גיסא, צפיית
הצמיחה, במידה גבוהה של הסתברות, של התוצאות האמורות מאותה התנהגות. - - - להבדיל
מהנחת הכוונה, "הילכת הצפיות" אינה חזקה עובדתית יחסית, אלא חזקה משפטית
חלוטה. משמעות הדבר, כי בעבירות שבהן חלה "הילכת הצפיות", לא יכול הנאשם
לסתור אותה בטענה שלא חפץ בתוצאות מעשהו. שהרי משמעותה שיסוד הכוונה מתקיים
"גם לגבי תוצאות שלא הוכח דווקא רצון ישיר בהתרחשותן, ואפילו לא חפץ
הנאשם בהתרחשות התוצאה... זאת כאשר קיימת מודעות של הנאשם להסתברות קרובה
לוודאי כי היא תתרחש..." (פרשת עמיר, בעמ' 651-650; ההדגשים במקור -
א' מ').
טרם קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין קבעה הפסיקה, כי הלכת
הצפיות אינה חלה על רכיב ה"החלטה להמית" שבעבירת הרצח בכוונה תחילה,
וזאת בשל חומרתה היתרה והמיוחדת של עבירה זו (ע"פ 552/68 אילוז נ' מדינת
ישראל, פ"ד כג(1) 377, 390; ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל,
פ"ד לט(4) 253, 259; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד
לד(3) 393, 450-449; י' קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין
(תשנ"ז1997-) 466-465).
במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין עוגנה
"הלכת הצפיות" הפסוקה ב"כלל צפיות" חקוק, בסעיף 20(ב) לחוק.
סעיף 20 לחוק, בחלקיו הנוגעים לענייננו, קובע לאמור:
מחשבה פלילית
20.
(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות
המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1)
כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2)
...
(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה
כמטרה לגרמן.
(ג) ...
הטענה האפשרית היא, כי הגדרת
ה"כוונה" בסעיף 20(א)(1), כ"מטרה" לגרום לתוצאות האסורות,
בשילוב עם "כלל הצפיות", כביטויו החקוק בסעיף 20(ב), מחייבים את היפוך
ההלכה שקדמה לתיקון 39, באופן שלא יהיה עוד הבדל, לעניין תחולתו של הכלל, בין
כוונה פלילית להמית (להבדיל מ"פזיזות") לבין "החלטה להמית".
השופט גולדברג, בפרשת עמיר (בעמ' 651ד'), העלה שאלה זו, אך לא נדרש להכריע
בה. בפרשת פוליאקוב העיר השופט אנגלרד, באימרת אגב, כי הוא נוטה לדעה שיש
להחיל את כלל הצפיות גם על עבירת הרצח. כדבריו:
יש
לבחון כעת את השאלה אם חלה הלכת הצפיות על עבירת הרצח, לאור הוראת סעיף 20(ב) לחוק
העונשין. הוראה זו מחילה, ללא סייגים, את כלל הצפיות על כל עבירות התוצאה. אין
חולקין כי עבירת הרצח היא עבירת תוצאה. עם הפיכת הלכת הצפיות לגזירת הכתוב, הרעיון
של תחולתה ה"גמישה" של הלכה זו, אינו נראה עוד לגיטימי. כלומר, השקפת
הפסיקה כי בשל אופיה "הפרשני" או "הפסיקתי" של הלכת הצפיות
אפשר לסייג את תחולתה משיקולי מדיניות של תכלית העבירה, אינה מתיישבת עוד עם החלתה
החקיקתית ללא כל סייג.
-
- -
אני,
כשלעצמי, נוטה לדעה שיש להחיל את כלל הצפיות גם על עבירת הרצח. כלל הצפיות בא
להשלים את יסוד ה"חפץ" אצל המבצע, ואין הוא נוגע לרכיבים המיוחדים של
כוונה תחילה. לכן, דומה, כי הדרישה לכוונה תחילה אינה צריכה להשפיע על תחולת כלל
הצפיות. אך איני רואה צורך להכריע סופית בשאלה הזו... (ע"פ 4317/97 פוליאקוב
נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 322).
בכל הכבוד, אין בידי לאמץ גישה זו. בצדק אומר
קוגלר, בספרו הנ"ל (בעמ' 466-465), כי המסקנה שסעיף 20(ב) חל גם על
ה"החלטה להמית" איננה הכרחית. ה"החלטה להמית" היא רכיב מרכיביה
של ה"כוונה תחילה" (סעיף 301(א) לחוק). ניתן על-כן לומר, כי אין לזהותה
עם ה"כוונה" עליה מדובר בסעיפים 20(א)(1) ו20-(ב) לחוק, שנהוג לכנותה
כוונה "רגילה", או כוונה "ספונטאנית". ובעוד שלקביעת התגבשותה
של כוונה ספונטאנית ניתן להסתפק ב"כלל הצפיות", לאמור ש"ראייה
מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן"
(אף בהיעדר רצון לגרמן), הרי שלעניין ביצוע רצח ב"כוונה תחילה" - הכרוכה
בקלון חברתי מיוחד ומובחן, ואף בעונש מאסר עולם חובה - אין לעשות כן. במילים
אחרות: לשם התקיימות ה"החלטה להמית", כרכיב מרכיביה של ה"כוונה
תחילה", אין די במודעותו של הנאשם, בשעת ביצוע המעשה, לתוצאותיו הקטלניות
המסתברות של מעשהו (לאפשרויות פרשניות נוספות, התומכות במסקנה זו, ראו: קוגלר, שם;
כן ראו מ' קרמניצר "משחק מסוכן כארוע עברייני - הערות להערות" משפטים
כ"ו (תשנ"ו) 619, 632). לגישתי, החלת כלל הצפיות על ה"כוונה
תחילה" משמעה הרחבה ניכרת של גדר המקרים, בהם יהיה על בית המשפט להרשיע
בעבירת רצח, בעוד שלפי הדין שקדם לתיקון 39 הקימו מקרים אלה בסיס להרשעה רק בעבירת
הריגה. אילו לכך כיוון המחוקק, חזקה עליו שהיה קובע זאת בלשון מפורשת.
המקרה שלפנינו עשוי להמחיש על שום מה יש לבכר
את גישתי. אילו התקבלה הגישה, שלפיה כלל הצפיות חל גם על ההחלטה להמית, אפשר ולא
היה מנוס מלהרשיע את המערער ברצח. שהרי בניגוד לחזקת הכוונה הראייתית, הניתנת
לסתירה בעזרת הראיות המיוחדות המקימות ספק בדבר קיומה של כוונת הקטילה בענייננו,
החלת כלל הצפיות על ההחלטה להמית הייתה חלוטה. החלת נורמה שתחייב הרשעת אדם ברצח
בכוונה תחילה, גם בנסיבות שבהן קיימת אפשרות סבירה שכלל לא התגבשה בלבו ההחלטה
להמית, עלולה להצמיח תוצאות קשות; ובהיעדר הוראה מפורשת בחוק המחייבת זאת אין להחילה.
10. סיכומו של דבר הוא, שבהיעדר ראיה מספקת לכך,
שהמערער החליט להמית את המנוח, יש לקבל את ערעורו במובן זה, שהמערער יזוכה מחמת
הספק מאשמת ביצוע רצח ויורשע, תחת זאת, בעבירת הריגה, בניגוד לסעיף 298 לחוק
העונשין. לנוכח התוצאה יש להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי, על-מנת שישוב ויגזור
את עונשו של המערער. עד למתן גזר הדין יישאר המערער במעצר.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
מסכימה אני לפסק-דינו של חברי השופט מצא.
אשר לשאלת תחולתו של כלל הצפיות בעבירה של
"כוונה תחילה", סבורה אני כי בנסיבות העניין שלפנינו השאלה אינה טעונה
הכרעה, שכן שוכנעתי, מהטעמים שפורטו בפסק-דינו של חברי, כי לא הוכח שהמערער צפה את
גרימת המוות כאפשרות קרובה לוודאי.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, כ"ב בניסן תשס"ב
(4.4.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
____________
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-67504444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.