בבית המשפט העליון
רע"א
5445/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
המבקשים: 1. רחל זקס
2. עו"ד ד"ר משה
עליאש
נגד
המשיבה: אינדיגו טכנולוגיות בע"מ
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 11.6.01 בה"פ
208/00
שניתן על-ידי כבוד השופטת א' חיות
תאריך הישיבה: ב' באייר תשס"ב
(14.4.02)
בשם
המבקשים: עו"ד ד"ר מ' עליאש
בשם
המשיבה: עו"ד ח' בלייברג
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, ולפיו בוטל פסק בורר על יסוד העילה האמורה בסעיף 24(2) לחוק
הבוררות, תשכ"ח1968-. בישיבת יום 14.4.02 החלטנו לדון בבקשה כבערעור שהוגש
לאחר נטילת רשות כדין, ולפרקליטי הצדדים ניתנה שהות להשלים בכתב את טיעוניהם.
2. בהתאם לחוזה שנכרת בין הצדדים ביום 26.12.90
החכירו המבקשים למשיבה, לתקופה בת חמישים שנה, נכס מקרקעין שבבעלותם. בחוזה החכירה
הותנה, כי עד להתקיימות תנאים מסוימים או עד ליום 30.4.95, לפי המוקדם, לא תהא
המשיבה חייבת בתשלום דמי-חכירה בגין חלק מן הנכס. כן קבעו הצדדים בהסכמה, בנוסחה
מורכבת שפורטה בסעיף 8 לחוזה ובמסמך נילווה לחוזה, את השיטה בה יעודכנו דמי
החכירה. ובסעיף 10 לחוזה הוסכם, כי מחלוקות בדבר גובה דמי החכירה תוכרענה ביניהם
על-ידי בורר - שימונה על-ידם או (בהיעדר הסכמה באשר לזהות הבורר) על ידי ראש לשכת
עורכי הדין - ואשר יחויב להכריע במחלוקת בהתאם לדין המהותי ולנמק את פסקו.
על רקע מחלוקת שנפלה בין הצדדים, בדבר גודל
השטח שלגביו חלה על המשיבה חובה לשלם למבקשים דמי-חכירה, הגישו המבקשים נגד המשיבה
(בשנים 1997-1996) שלוש תביעות לבית-משפט השלום. בהסתמכה על תניית הבוררות שבהסכם
ביקשה המשיבה לעכב את ההליכים בתביעות. בקשת המשיבה נתקבלה, אך משלא עלה בידי
הצדדים להסכים על זהותו של הבורר, ועל-פי המותנה בסעיף 10 לחוזה, פנתה המשיבה
(ביום 3.12.96) לראש לשכת עורכי הדין (עורך הדין דרור חוטר-ישי) בבקשה למינוי
בורר. בבקשתה צוין, כי על הבורר שימונה להיות "עורך-דין במקצועו ובעל בקיאות,
בין היתר, בתחומי החוזים והמקרקעין". ביום 7.7.97 מינה ראש הלשכה את עורך
הדין פלוני כבורר בין הצדדים. עוד בטרם מונה הבורר פרצה בין הצדדים מחלוקת חדשה,
בשאלת עדכון דמי החכירה בהתאם לסעיף 8 לחוזה. משמונה פלוני כבורר ביניהם, הסכימו
הצדדים למסור להכרעתו גם את מחלוקתם החדשה; ולבקשתם המשותפת חזר ראש הלשכה ומינה
את פלוני כבורר ביניהם גם לעניין עדכון דמי החכירה.
3. הליך הבוררות, שנפתח ביום 8.3.98, נחלק לשני
שלבים. בתום הדיון בשלב הראשון נתן הבורר (ביום 13.9.98) פסק חלקי, בו הכריע
במחלוקת בשאלת גודל השטח שבגינו חייבת המשיבה בתשלום דמי חכירה. בשלב השני דן
הבורר במחלוקת בשאלת עדכון דמי החכירה, וביום 30.8.99 ניתן על-ידו פסק סופי בו
הכריע גם במחלוקת האמורה. ביום 3.10.99 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה
לאישור פסק הבוררות, וביום 19.10.99 הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה לביטולו. בקשת
המשיבה סמכה על שלוש מעילות הביטול המוכרות בסעיף 24 לחוק הבוררות, לאמור: כי
הבורר פסק שלא בהתאם לדין המהותי (סעיף 24(7) לחוק); כי הבורר לא הכריע בעניין
שנמסר להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק); וכי הבורר לא נימק את פסקו (סעיף 24(6) לחוק); כאשר
בגין כל אחת מן העילות הנטענות ייחסה המשיבה לבורר גם חריגה מן הסמכויות שניתנו לו
לפי הסכם הבוררות, כמשמעה בסעיף 24(3) לחוק.
במאי 2000, בעוד הבקשות לאישורו ולביטולו של
פסק הבוררות ממתינות לבירור, נודע למשיבה כי בדצמבר 1999 - היינו, חודשים אחדים
לאחר מתן פסקו הסופי - הורשע הבורר (עורך הדין פלוני), על-ידי בית הדין המשמעתי
המחוזי של לשכת עורכי הדין, בעבירות משמעת מסוימות, שבגינן גזר עליו בית הדין
המשמעתי (בפברואר 2000) עונש של נזיפה וכן שלושה חודשי השעיה על-תנאי למשך שנתיים.
המשיבה בדקה ומצאה, כי הקובלנה נגד עורך הדין פלוני, אשר התבססה על מעשים ומחדלים
שיוחסו לו בגדר טיפולו במכירת נכס מקרקעין של אגודה חקלאית מסוימת, הוגשה לבית
הדין המשמעתי עוד בדצמבר 1995; ומכאן שבמועדי מינויו על-ידי ראש לשכת עורכי הדין
כבורר במחלוקותיה עם המבקשים, הייתה הקובלנה נגדו תלויה ועומדת לפני בית הדין
המשמעתי. ביום 12.6.00 מסרה המשיבה לבית המשפט הודעה אודות מידע זה, ולאחר שהורשתה
לתקן את בקשתה לביטול פסק הבוררות הגישה המשיבה לבית המשפט (ביום 29.1.01) בקשה
מתוקנת, בה כללה עילה נוספת לביטול הפסק, שלא נטענה בבקשתה המקורית, לאמור, כי מן הדין
לבטל את הפסק גם מהטעם ש"הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין", כמשמעו
בסעיף 24(2) לחוק הבוררות.
4. בית המשפט המחוזי (השופטת א' חיות) מיקד את
דיונו בטענתה החדשה של המשיבה. המשיבה טענה, שאילו ידעה (או הועמדה) על דבר
הקובלנה התלויה נגד פלוני, קודם למינויו כבורר, לא הייתה מסכימה למינויו; ואילו
היה דבר הקובלנה נודע לה לפני סיומה של הבוררות, כי אז הייתה עותרת להעברתו
מתפקידו, בהתאם לסעיף 11(1) לחוק הבוררות, בטענה כי "נתגלה שהבורר אינו ראוי
לאמון הצדדים". אלא שהעובדות הנוגעות להאשמתו של הבורר לא הובאו לידיעתה,
מבעוד מועד, על-ידי ראש לשכת עורכי הדין (קודם למינוי) ואף לא על-ידי הבורר עצמו
(בפתח הליך הבוררות). בכך שעובדות אלו הגיעו לידיעתה רק לאחר סיומה של הבוררות
אין, לטענתה, כדי לשנות את פני הדברים. האשמתו של פלוני בעבירות משמעת פסלה,
לטענתה, מעיקרא את כשירותו להתמנות כבורר. עתה, משהוברר כי הבורר אף הורשע בדינו,
קמה לה עילה לתבוע את ביטול פסק הבוררות בשל הפגם שנפל במינויו.
המבקשים טענו, שקיומה של קובלנה משמעתית נגד
עורך-דין אינו פוגם בכשירותו להתמנות כבורר. הם גם הצביעו על כך שבסיומו של ההליך
המשמעתי הורשע הבורר רק בחלק מעבירות המשמעת שיוחסו לו בקובלנה, וכי מן המעשים
שבעטיים הורשע - אי-ניהול חשבון פיקדון נפרד לעסקת המכר, מחדל להעביר ללקוחתו
כספים תוך זמן סביר ואי-השקעת כספי הפיקדון - לא נובע כי הבורר נמצא אשם במעילה
באמון לקוחותיו או בכישלון חמור במילוי תפקידו. למצער על רקע זה, טענו, אין יסוד
לקבוע, כי עבירות המשמעת בהן הורשע הבורר הטילו דופי בשיקול-דעתו המקצועי או
בהגינותו. לחלופין טענו, כי אף אם ייקבע שמינויו של פלוני כבורר, בעוד הקובלנה
המשמעתית תלויה כנגדו, מקים עילה לביטול הפסק בהתאם לסעיף 24(2) לחוק, הרי
שבנסיבות העניין, ובהיעדר יסוד לחשש כי מינויו של הבורר גרם עיוות-דין, מן הראוי
לדחות את בקשת המשיבה (ככל שהיא מבוססת על העילה האמורה) על יסוד סעיף 26(א) לחוק,
המורה כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות
האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".
5. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה וקבע,
כי עבירותיו המשמעתיות של הבורר - אף שהורשע בהן רק לאחר שנתן את פסקו - פוסלות
מעיקרא את מינויו. בדחותו את טיעוני המבקשים הטעים בית המשפט כי
מעמדו
של בורר, כמי שפוסק ומכריע בסכסוך בין צדדים ניצים, דומה למעמדו של שופט, וככזה
חלות עליו דרישות נורמטיביות מחמירות וקפדניות, בכל הנוגע ליושר אישי, לתום-לב
ולהתנהגות הוגנת והגונה ללא פניות. ... על מנת שיעמוד הבורר בדרישות נורמטיביות
אלה, עליו להיות נקי מכל רבב, וכל ספק ספקא העלול לערער את אמון המתדיינים בו, מן
הראוי שיפעל לשלילת כשרותו לשמש כבורר.
חומרה מיוחדת מצא בית המשפט בעובדה, שעובדת
קיומה של הקובלנה המשמעתית כלל לא הובאה לידיעת הצדדים, לא על-ידי ראש לשכת עורכי
הדין, אשר החליט על מינויו של עורך-דין פלוני כבורר, ולא על-ידי עורך-דין פלוני עצמו.
מטעמים אלה, ולאחר התייחסות ליתר טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי
אכן
קמה במקרה הנדון עילת ביטול על-פי סעיף 24(2) לחוק הבוררות, קרי: מדובר במקרה שבו
הפסק ניתן על-ידי בורר שלא היה ראוי לאמון הצדדים מלכתחילה, ועל כן יש לראותו כמי
"שלא נתמנה כדין".
להלן דחה בית המשפט גם את טענתם החלופית של
המבקשים, כי בהיעדר חשש שמינויו של הבורר גרם לעיוות-דין אין לשעות לבקשת הביטול.
טעמו לכך היה, כי בעילת הביטול האמורה בסעיף 24(2) לחוק גלום עיוות-דין
"מובנה".
ובסיכומם של דברים: לנוכח מסקנתו, כי דין פסק הבורר להיבטל
בהתקיים העילה האמורה בסעיף 24(2) לחוק, לא ראה בית המשפט צורך לדון באיזו משלוש
העילות האחרות שעליהן סמכה המשיבה בבקשתה המקורית לביטולו של הפסק.
6. המבקשים השיגו לפנינו על צדקת נימוקיו של בית
המשפט המחוזי, ואני סבור כי ערעורם בדין יסודו. הגשתה של קובלנה משמעתית נגד
עורך-דין, כל עוד לא החליט בית-דין משמעתי על השעייתו הזמנית מן העיסוק, אינה
גורעת מכשירותו של עורך הדין להמשיך ולעסוק במקצועו. על עורך-דין כזה לא מוטלת
חובה להביא את דבר האשמתו לידיעת לקוחות המבקשים את שירותו. הוא הדין ביחס לצדדים
לבוררות הפונים אליו - בין מכוח הסכמתם ובין מכוח מינוי על-ידי בית המשפט או
על-ידי גורם אחר עליו הסכימו הצדדים - בבקשה שיכהן כבורר ביניהם. מן הבחינה הזאת
אין דינו של עורך-דין, המועמד להתמנות כבורר, שונה מדינו של מועמד לכהונת בורר
שאינו עורך-דין בעוד הליך משמעתי (או פלילי) תלוי ועומד כנגדו. אין משמעות הדבר,
שדבר קיומו של ההליך המשמעתי נגד עורך-דין המועמד להתמנות כבורר איננו מהווה שיקול
רלוונטי להחלטה על מינויו. צד להסכם בוררות עשוי, אמנם, שלא להסכים למינויו כבורר
של עורך-דין שלפי הידוע יש נגדו הליך משמעתי. ואף הגורם המתבקש למנות את הבורר
עשוי לשקול, כי מינויו של עורך-דין כזה איננו רצוי. על כל פנים, ככל שמי שמתבקש
למנות את הבורר (יהיה זה בית המשפט או גורם אחר) יודע על קיומה של הקובלנה, והוא
שוקל למנות את עורך הדין לכהונת בורר חרף היותו נאשם לפני בית הדין המשמעתי, מן
הראוי שיקדים ויביא לידיעת הצדדים את דבר קיומו של ההליך המשמעתי בטרם יחליט על
המינוי. אם לא ייטול את הסכמת הצדדים למינוי מראש, ודבר קיומו של ההליך המשמעתי
כנגד הבורר ייוודע להם לאחר תחילת הבוררות, עשוי מי מהם לבקש להעביר את הבורר
מתפקידו, בטענה כי "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים", כאמור בסעיף
11(1) לחוק הבוררות. לא כן הדבר, אם ידעו הצדדים אודות הקובלנה, או שדבר קיומה
הובא לידיעתם מראש: משהסכימו (או לא התנגדו) למינוי הבורר, שוב לא יוכל איש מהם
לטעון לאחר תחילת הבוררות, כי יש להעבירו מתפקידו בטענה שקיומה של הקובלנה
המשמעתית פוסל את הבורר לכהונתו כמי שאינו ראוי לאמונם של הצדדים. שהלוא תחולתו של
סעיף 11(1) מוגבלת למקרים שבהם הדבר, אשר בעטיו יבקש צד להעביר את הבורר מתפקידו,
"נתגלה" לו רק לאחר מינויו של הבורר.
7. חשוב להטעים, כי מינויו של בורר כזה אינו נחשב
כבטל מעיקרו, אלא אך כניתן לביטול - על-פי שיקול-דעתו של בית המשפט - לנוכח גילוין
המאוחר של עובדות, שאילו נודעו מלכתחילה עשויות היו להניע את הצד המבקש להתנגד
למינויו של הבורר. אלא שדין זה כוחו יפה רק כל עוד לא הסתיימה הבוררות. אך משניתן
פסק הבוררות, שוב לא ניתן לבקש להעביר את הבורר מתפקידו, כמי שאינו (קרי: כמי שלא
היה) ראוי לאמונם של הצדדים (ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג, פ"ד
כט(1) 281). משניתן פסק הבוררות, רשאי כל אחד מבעלי הדין לעתור לביטול הפסק, כולו
או חלקו, או גם להשלמתו, לתיקונו או להחזרתו לבורר, על יסוד אחת מהעילות המנויות
בסעיף 24 לחוק. וכפי שצוין בע"א 428/74 הנ"ל, סעיף 24 אינו כולל הוראה
המאפשרת לבטל את הפסק בעילה שמדובר בה בסעיף 11(1).
בספרות אמנם נדונה האפשרות לפרש את עילת
הביטול האמורה בסעיף 24(10) לחוק ("קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל
פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"), באופן שזו תאפשר ביטול פסק בוררות
בהתקיים נסיבות שעל יסודן ניתן היה, עד למתן הפסק, להעביר את הבורר מתפקידו (ס'
אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א) בעמ' 470). ובאחת
הפרשיות הניח השופט טירקל את העמדה הפרשנית הזאת בצריך עיון (רע"א 3017/97 י.
מושקוביץ חברה לבניה והשקעות בע"מ נ' מ.ר.פ.ר בניה והשקעות בע"מ,
פ"ד נא(3) 745, בעמ' 749). כשלעצמי, הריני מפקפק אם הרחבה כזאת היא רצויה,
לפחות מן הטעם שמאזן האינטרסים, המתקיים בין הצדדים לבוררות לאחר מתן פסקו של
הבורר, שוב איננו כשהיה לפני שניתן פסק הבוררות. ואולם, גם בהנחה כי בעיקרון אין
לשלול את האפשרות לתקוף פסק בוררות על יסוד נסיבות, שאילו נתגלו מבעוד מועד עשויות
היו להצדיק את העברת הבורר מתפקידו, מן הראוי להגבילה למקרים יוצאי-דופן בחומרתם;
כגון שנתברר כי לבורר היה עניין בנושא הבוררות, או שמעל בחובת הנאמנות המוטלת עליו
כלפי הצדדים. מן הבחינה האמורה אינני רואה שוני עקרוני בין הוראת סעיף 24(10) לבין
הוראת סעיף 24(2) לחוק הבוררות, שעליו השתית בית המשפט המחוזי את הכרעתו בענייננו
(ראו: אוטולנגי, שם, בעמ' 435). ואולם, ככלל, יש להישמר מפני פרשנות המכירה
באפשרות לבטל פסק בוררות, בהתאם לסעיף 24(2) לחוק, על יסוד גילוין המאוחר של
עובדות שאילו נודעו לפני מתן הפסק עשויות היו להקים עילה להעברת הבורר מתפקידו
בהתאם לסעיף 11(1). טעם ההבחנה הוא גלוי וברור: על-פי סעיף 24(2) ניתן לעתור
לביטול הפסק אם "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין"; משמע כי מינויו
של הבורר היה מעיקרא מחוסר תוקף. ואילו סעיף 11(1) לחוק נועד לאפשר את העברתו של
בורר מתפקידו, עקב עובדות שנתגלו לאחר מינויו, אף שמינויו מעיקרא היה תקף. ולבסוף:
למותר לומר, כי גם בהתקיים עילה לביטול פסק בוררות, לפי איזו מחלופותיו של סעיף 24
לחוק, רשאי בית המשפט לדחות את בקשת הביטול אם נוכח שלא נגרם עיוות-דין.
זאת ועוד: כפי שציין מ"מ הנשיא, השופט
זוסמן, בע"א 428/74 הנ"ל, "אכן ישנה הקבלה בין המשפט המינהלי לבין
דיני בוררות" (שם, בעמ' 286). אמירה זו יפה גם לענייננו. על-פי עקרון הבטלות
היחסית, המקובל עלינו בתחום המשפט המינהלי, נהוג להבחין בין פגם שנפל בהחלטה
המינהלית לבין תוצאותיו של הפגם. הוא הדין בתחום דיני הבוררות. כבר נפסק, כי קאדי
בבית-דין שרעי, שהושעה מכהונתו, אין השעייתו פוגמת בתוקף החלטה שניתנה על-ידיו
קודם להשעייתו, במסגרת בוררות שנוהלה תחת פיקוחו (בג"ץ 9347/99 חמזה נ'
בית-הדין השרעי לערעורים בירושלים, פ"ד נה(2) 592, 601). דין זה יפה גם
לפסק הניתן על-ידי בורר, שלאחר סיום הבוררות לפניו מתגלות עובדות המעוררות ספק
בדבר תבונת ההחלטה למנותו מלכתחילה לכהונת בורר; הגם שאין בהן כדי לחייב את המסקנה
כי מינויו בטל מעיקרא. השאלה אם יש לקיים בעינו פסק כזה, או שמא יש מקום לבטלו או
לתקנו, צריכה להתברר במסגרת העילות המוכרות בסעיף 24 לחוק. בעובדות שהתקיימו בזמן
מינויו של הבורר, אך נתבררו לצדדים רק לאחר מתן הפסק, יכול בית המשפט להתחשב רק אם
נוכח בקיום זיקה בינן לבין תוכנו של הפסק. ההבחנה בין ביקורת לגופו של פסק לבין
ביקורת לגופו של בורר חשובה היא; ובהקפידו על קיומה של הבחנה זו יימנע בית המשפט
מעירוב תחומים שלא כהלכה.
8. אשוב לפרשתנו. בהחלטתו למנות את עורך-דין
פלוני כבורר בין בעלי הדין מילא ראש לשכת עורכי הדין אחר בקשת המשיבה למנות לכהונה
זו את מי שהוא "עורך-דין במקצועו ובעל בקיאות, בין היתר, בתחומי החוזים
והמקרקעין". מן הראיות לא עלה, כי במועד החלטתו למנות את הבורר, ידע ראש לשכת
עורכי הדין אודות קיומו של ההליך המשמעתי התלוי ועומד נגד עורך-דין פלוני. פשיטא
שלוא היה מידע זה מצוי ברשותו, חזקה עליו שהיה מביא אף אותו בחשבון בשקילת התאמתו
של פלוני לכהונת בורר; ולמצער שומה היה עליו לגלות את המידע לצדדים ולבקש את
תגובותיהם. כשלעצמי, הריני נכון אף לקבל את טענת המשיבה, כי בטרם החליט על המינוי שומה
היה על ראש לשכת עורכי הדין לבדוק מיוזמתו, לפחות "בביתו פנימה", אם
בעניינו של פלוני מתקיימים הליכים (משמעתיים או אחרים) העשויים להשפיע על ההחלטה
למינויו. צדדים הפונים בהסכמה לרשות מוכרת - בענייננו היה זה ראש לשכת עורכי הדין
- בבקשה למינוי בורר, אכן רשאים לצפות כי הרשות שאליה פנו תמנה לתפקיד את המועמד
הראוי ביותר בעיניה, ותגבש את החלטתה לאחר שתערוך את כל הבירורים שבידה, באופן
סביר, לערוך. אך גם בהניחי, כי במנותו את פלוני לכהונת בורר, חדל ראש לשכת עורכי
הדין ממילוי חובה שהייתה מוטלת עליו, אין בידי לקבל כי במינויו של פלוני נפל פגם
שתוצאתו בטלות המינוי מעיקרא. כאמור, פלוני הוא עורך-דין במקצועו, ואף על בקיאותו
"בתחומי החוזים והמקרקעין" אין המשיבה חולקת. הגם שהועמד לדין משמעתי -
ומשלא הורה בית הדין המשמעתי על השעייתו הזמנית - לא נפגמה כשירותו להמשיך בעיסוקו
כעורך-דין. כן לא נפגמה כשירותו להתמנות לכהונת בורר; וההשוואה שעשה בית המשפט
המחוזי בין תנאי הכשירות להתמנות למשרה שיפוטית לבין תנאי הכשירות להתמנות לכהונת
בורר, אינה מקובלת עליי. עם זאת הנני נכון להניח, שאילו דבר העמדתו של פלוני לדין
משמעתי היה נודע לבעלי הדין בעוד בוררותם לפניו מתנהלת והולכת, ובטרם פסק במחלוקתם
כולה או חלקה, רשאי היה כל אחד מהם לעתור להעברתו מתפקידו בהתאם לסעיף 11(1) לחוק.
אך משניתן על-ידי הבורר פסק הבוררות, שוב לא יכול איש מהצדדים לבקש את ביטול הפסק
רק על יסוד אותן עובדות שאילו נודעו לו לפני מתן הפסק היו עשויות להקים עילה
להעברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1).
השופטת המלומדת מצאה אחיזה לביטול הפסק בשילוב
הוראותיהם של סעיפים 11(1) ו24-(2) לחוק. בכך, לטעמי, יצרה עילת ביטול חדשה, שאינה
מפורשת בסעיף 24 לחוק. הכרעת בית המשפט המחוזי הושפעה, ללא ספק, מן העובדה שלאחר
סיום הליך הבוררות הורשע עורך-דין פלוני בחלק מעבירות המשמעת שיוחסו לו בכתב
הקובלנה; ואני תוהה, אם בית המשפט היה מגיע לאותה מסקנה גם אילו ההליך המשמעתי נגד
פלוני היה מסתיים בזיכויו המוחלט. אכן, השאלה אם בורר נתמנה כדין - לצורך הכרעה
בשאלה אם פסק שניתן על-ידו הוא בר-ביטול לפי סעיף 24(2) - חייבת להתגדר בנסיבות
ששררו במועד מינויו. עצם העמדתו של הבורר לדין משמעתי לא פגמה בתקפות מינויו;
ומכאן שבית המשפט לא היה רשאי לבטל את פסקו (או להכריז על בטלותו) מטעם זה בלבד.
לא למותר להוסיף, כי בית המשפט כלל לא נפנה לבדוק אם התקיים קשר כלשהו, בין
העובדות שעל יסודן הוחלט להאשים (ושמא גם להרשיע) את הבורר בדינו המשמעתי לבין
הכרעתו בעניינם של הצדדים. ואף שהמבקשים טענו לפניו, כי בהיעדר חשש לעיוות-דין אין
לשעות לבקשת הביטול, בהתאם לסעיף 26(א) לחוק, דחה בית המשפט את טענתם מן הנימוק -
בכל הכבוד, השגוי - כי הוכחתה של עילת ביטול לפי סעיף 24(2) כורכת חזקה בדבר
גרימתו של עיוות דין.
9. כבר נזכר, כי בקשתה המקורית של המשיבה לביטול
פסק הבוררות התבססה
על שלוש מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק. משהגיע בית
המשפט המחוזי למסקנה, כי יש לבטל את פסק הבוררות על יסוד עילתה הנטענת החדשה של
המשיבה, שוב לא ראה צורך להידרש לבחינתן של שלוש העילות שעליהן סמכה המשיבה בבקשתה
המקורית. בסיכומה המשלים בערעור כללה באת-כוח המשיבה טענות ומענות גם לביסוסן של
עילותיה הנטענות האחרות. אך משלא נדונו עילות אלו לפני הערכאה הראשונה, לא אתייחס
לחלק זה של טיעונה.
10. מן הטעמים שפורטו הייתי מקבל את הערעור, מבטל
את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומחזיר את הדין אליו, להשלמת הדיון ביתר העילות
שנטענו על ידי המשיבה. בגין ההתדיינות עד כה, בשתי הערכאות, הייתי מחייב את המשיבה
לשלם למבקשים הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, י"ט בסיון תשס"ב
(30.5.02).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
________________
העתק
מתאים למקור 01054450.F06
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.