עמותת בני מוטרנות הגליל נ. הארכיבישוף מקסימוס סלום

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5444/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. עמותת בני מוטרנות הגליל 2. ד"ר חאתם חורי מחיפה 3. ד"ר ג'מיל אליאס מסחנין 4. ד"ר נביל ח'ליל חורי מאעבלין 5. יובל שמשום מחיפה 6. ד"ר אוסמה מועלם מנצרת 7. ד"ר אליאס סרור מעילבון 8. ח'ליל אנדראוס מסורעאן 9. חנא אבו ניקולא מחיפה 10. אדואר גבראן חורי משפרעם נ ג ד המשיבים: 1. הארכיבישוף מקסימוס סלום 2. המוטרנות היוונית הקטולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.6.95 בהמר' פתיחה 800/92 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' סלוצקי בשם המערערים: עו"ד וקום; עו"ד שעאר; עו"ד אליאס בשם המשיבים: עו"ד י' אינזברג פ ס ק - ד י ן השופטת ד' ביניש: ערעור זה הוגש על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהמ"פ 800/92, שניתן ביום 5.6.95, ובו נדחתה תביעתם של המערערים לחייב את המשיב 1 במתן חשבונות. עיקרי העובדות הצריכות לעניין: 1. המערערת 1, "עמותת בני מוטרנות הגליל", היא עמותה שלטענתה מאגדת מאות חברים, הנמנים על מוטרנות הגליל של העדה היוונית-קתולית. אחת ממטרות העמותה, כפי שעולה מתקנונה, היא קידום האינטרסים של בני מוטרנות הגליל. יתר המערערים הם חברים בעמותה. המשיב 1 (להלן: המשיב) הוא הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בישראל, העומד בראש המוסד הדתי המכונה "המוטרנות היוונית-קתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל", היא המשיבה 2. מאז שנכנס לתפקידו, בשנת 1974, מנהל המשיב את כלל ענייני העדה, לרבות את נכסיה. 2. הטענה עליה התבססה התובענה נשוא הערעור הייתה, כי מאז כניסתו של המשיב לתפקיד ועד למועד הדיון נוהלו ענייניה הכספיים של העדה היוונית-קתולית בצורה לקויה, בלתי-מיומנת ובלתי-אחראית, ללא הנהלת חשבונות מסודרת וללא ביקורת חשבונות, מה שגרר את המשיבה 2 לחובות כבדים. עוד נטען, כי לשם כיסוי החובות נמכרו נכסי העדה בדרכים מעוררות חשד, מבלי שהדבר הועיל לגרוע מנטל חובותיה אלא להיפך. המערערים פנו למשיב, הביעו נכונות להושיט עזרתם, וביקשו ממנו כי יציג בפניהם את הדו"חות הכספיים של המשיבה 2, אך כל בקשותיהם והצעותיהם נדחו על ידו. נוכח דברים אלה, הגישו המערערים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו כי המשיב ימסור להם ולבית המשפט דו"חות כספיים ומאזנים שנתיים לתקופת כהונתו בתפקיד, המתייחסים לנכסי ההקדש של העדה בישראל, וכן דו"ח מפורט על נכסים אלה ועל העסקאות שנעשו בהם מטעמו. הבקשה נסמכה על דיני הנאמנות, ועל הטענה כי המערערים הם נציגיהם של בני העדה, שאמורים להיות הנהנים מן הנכסים שהוקדשו. בעקבות תלונותיהם של המערערים ופתיחת ההליכים המשפטיים מצדם החליט הפטריארך של העדה היוונית-קתולית, שמושבו בבירות, על שליחת משלחת לישראל לבדיקת המצב. ביום 22.4.93, בישיבה בה נטלו חלק חברי המשלחת הנזכרת ונציגי המערערת 1, התחייב המשיב להגיש למשלחת ולמערערת מאזנים שנתיים חתומים בידי רואה חשבון לשנים שבין 1974 ועד 1992; רשימה מפורטת של כל נכסי המוטרנות עם פירוט לגבי העסקאות שנעשו בכל אחד מהם ורשימת החובות ברי הפרעון של המוטרנות לגורמים שונים. עוד התחייב, במסגרת זו, להפסיק באופן מוחלט למכור, למשכן או להשכיר לתקופות ארוכות ו"מוגזמות" את נכסי הווקף של העדה. המשיב לא קיים את התחייבויותיו האמורות, ולנוכח עובדות חדשות אלה הגישו המערערים בקשה לתיקון התובענה. בהסכמת הצדדים הפכה המרצת הפתיחה לתביעה רגילה. בכתב התביעה חזרו המערערים על הסעדים המבוקשים מכוח דיני הנאמנות, וביקשו, כי הדו"חות יתייחסו לכלל נכסי העדה (להבדיל מהבקשה המקורית, שהתייחסה לנכסי ההקדש בלבד). נוסף לכך, ביקשו המערערים את אכיפת התחייבויותיו האמורות של המשיב, מכוח דיני החוזים. ייאמר כבר עתה, כי מספר חודשים לאחר הגשת התביעה המתוקנת, פרסם הפטריארך הצהרה, לפיה אין המשיב מוסמך "במתן תצהיר" הנוגע לנכסי הכנסייה ולכספיה אלא לפטריארך עצמו (מוצג נ1/). המשיבים התגוננו בטענות שונות ואף צירפו לכתב הגנתם תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בסך 300,000 שקלים, בגין נזק שלפי הטענה נגרם להם ממהלכי המערערים, אך בסופו של הליך לא הביאו ראיות להוכחת הנזק הנטען. פסק דינו של בית המשפט המחוזי: 3. בית המשפט המחוזי נזקק ראשונה לטענת המשיבים, כי אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה. השופט בחן את שאלת הסמכות על-פי סימן 54(3) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן: "דבר המלך"), המקנה לבית הדין סמכות ייחודית בכל הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או של הקדש דתי שנוסדו בפני בית הדין הדתי לפי החוק הדתי של העדה. השופט הדגיש, בהסתמכו על סעיף 41(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט1979- (להלן: "חוק הנאמנות"), ועל ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (להלן: פסק-דין שאולוף), בו פורש הסעיף האמור, כי חוק הנאמנות לא יחול על הקדש דתי שנוסד לפני בית דין דתי על פי הדין הדתי לפני חקיקת החוק, אלא אך ורק על הקדש דתי שנוסד לאחר תחילתו, ואף זאת בכפוף לאפשרות, כי בית הדין יתנה על תחולת הוראות החוק לעניין יצירת ההקדש וניהולו הפנימי. השופט לא ראה לייחס משמעות להחלטה מאוחרת של בית הדין שניתנה ביום 28.5.93, לאחר פתיחת ההליכים בתיק זה, בה הצהיר בית הדין הדתי באופן גורף, כי חוק הנאמנות לא יחול על יצירתם או ניהולם הפנימי של ההקדשות שנוסדו בפני בית הדין. מבחינה עובדתית, סקר השופט מספר החלטות של בתי הדין הדתיים של העדה, שהוגשו כראיה במשפט. החלטות אלה התקבלו בתאריכים: 29.3.47, 8.10.61, ו30.4.70-, ובהן הכריזו בתי הדין על נכסי מקרקעין שונים בנצרת ובמספר כפרים כעל נכסי ווקף של העדה, וכן התייחסו לאופן ניהול הנכסים. השופט קבע, בהתבסס על הוראות הדין הדתי שהוכחו בפניו, כי הכרזות אלה נעשו בהתאם לדין הדתי. השופט ציין, כי מהחלטות אלה ומעדויות שונות שנשמעו במהלך הדיון, עולה, כי עיקר נכסי העדה מסווגים כווקפים. הוא עמד על כך, שהמערערים לא התייחסו לנכס ווקף ספציפי אלא למכלול נכסי המוטרנות, וציין, כי לא הובאה מטעמם כל ראיה לקיומם של נכסי ווקף שנוצרו לאחר חקיקת חוק הנאמנות. נוכח ראיות אלה, קבע השופט, כי אין תחולה לחוק הנאמנות וכי האלמנטים הדרושים להקניית סמכות ייחודית לבית הדין הדתי בהתאם להוראת סימן 54 (3) לדברי המלך - מתקיימים, ומכאן שאין לו סמכות לדון בתובענה. השופט העיר עוד, כי לא הובאה כל הוכחה של ממש לכך שנכסי המשיבה 2 נוהלו באופן לקוי. הוא ציין, כי עצם העלאתה של טענה, שלא נתמכה בעדות ישירה, לפיה יש מידע בדבר עסקה שנערכה במחיר הנמוך מערך השוק, איננה מספיקה לקביעת ממצא בעניין זה. אשר להתחייבותו של המשיב, עליה, בין היתר, ביקשו המערערים לבסס את תביעתם, ציין השופט קמא, כי "התחייבות זו קשורה בהליך זה שהוגש על ידי התובעים, ואם קבעתי שבהליך זה נתון כולו לסמכות בית הדין, ממילא שידון גם בהתחייבות זו במסגרת שיקוליו אם להיענות לסעד המתבקש אם לאו, במידה ותהיה פניה אליו מטעם התובעים". בסיכומו של דבר, דחה השופט את התביעה ואת התביעה שכנגד. טענות המערערים: 4. בערעורם שלפנינו מעלים המערערים את הענין שיש להם בנכסי הכנסיה בשם כלל ציבור העדה היוונית - קתולית, כשהם טוענים לנזק הנגרם לבני העדה כתוצאה מהניהול הכושל של הנכסים בידי המשיב ומביעים חוסר אמון במוסדות העדה. המערערים מבססים את בקשת הסעד של מתן חשבונות ביחס לכלל נכסי העדה על היותו של המשיב נאמן בנכסי הכנסיה עבור כל בני העדה הנהנים מנכסי הנאמנות. מבחינה משפטית, טוענים המערערים, כי חוק הנאמנות בא להרחיב את סמכותו של בית המשפט המחוזי בעניני הקדשות, ולא להשאירה כסמכות יחודית הנתונה לבית הדין הדתי. לטענתם, סעיף 41(א) לחוק הנאמנות מחיל את החוק גם על הקדשות שנוצרו בפני בית דין דתי והוראותיו גוברות על הוראות סימן 54(3) לדבר המלך. באופן חלופי טוענים המערערים כי גם אם עקרונית יש תחולה לסימן 54(3) לדבר המלך, הרי שלא נתקיימו התנאים להקניית סמכות ייחודית לבית הדין על פי הסימן האמור. לעניין זה טוענים המערערים, בין היתר, כי עניינה של תביעתם אינו בניהול פנימי של הקדש, אלא בשמירה מפני חיסולו של הקדש, ולפי הטענה כאשר הפר הנאמן את חובתו כלפי הנהנים, ניתן להפעיל כלפיו את כל התרופות על פי חוק הנאמנות, בנוסף לאמצעים שבית הדין הדתי מוסמך להפעיל בענייני הניהול הפנימי. המערערים משתיתים ערעורם גם על העילה החוזית, בטענה כי התחייבותו של המשיב בפני המשלחת המיוחדת של הפטריארכיה ובפניהם הינה חוזה מחייב ושפיט. קיומה של זיקת הנאמנות כבסיס למתן חשבונות 5. תביעתם של המערערים למתן חשבונות, ככל שהיא מבוססת על זיקת הנאמנות המחייבת את המשיב ביחס לנכסי הכנסיה המנוהלים על ידיו, תלויה בשאלה אם עלה בידם להוכיח קיומם של יחסי נאמנות כלפיהם, במובנם "הקניני", יחסים המניחים תשתית לחיוב במתן חשבונות. לשיטתם, הבסיס לתביעתם הוא בהיותם "הנהנים" בנכסים המוחזקים בנאמנות בידי המשיב. המשיב הינו ראש העדה הדתית בישראל, אשר המערערים נמנים בין חבריה, ומכח מעמדו זה עושה הוא בתפקידיו כנאמן הציבור כלפי בני עדתו, אלא שהתביעה למתן חשבונות אינה מעוגנת במעמדו הדתי או הציבורי של המשיב. (השוו: ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח' (טרם פורסם), סעיף 6 לפסק-הדין). כדי לזכות בסעד של מתן חשבונות, שומה על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות על רקע אותם יחסים. כך הדבר ביחסי שותפות בין שותפים או ביחסי שליחות בין השולח והשלוח, וכך גם ביחסי נאמנות שזיקתם קנינית בין הנאמן לנהנה (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 567; רע"א 5064/90 שלום סאסי נ' יעקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ, פ"ד מה(2) 130). בדרך כלל בתביעה למתן חשבונות נדרש בנוסף ליחסים המיוחדים כי יוכח שלתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אשר בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות (ראו למשל, ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"ד מו(3) 570). "נאמנות" במובנה המשפטי הצר היא איפוא אחת הזיקות המשפטיות, שלגביהן מוכרת הזכות למתן חשבונות. בעבר הוכרה במשפטנו הזכות לסעד של מתן חשבונות ביחסי נאמנות מכח דיני היושר האנגליים ומאז חקיקתו של חוק הנאמנות, מוכרת היא בחוק. בחוק זה נקבעה, בין היתר, חובתו של הנאמן לנהל חשבונות בכל עניני הנאמנות וזכותו של הנהנה לקבלת החשבונות מידי הנאמן בכל הנוגע לנכסי הנאמנות. נראה כי בהתקיים זיקת נאמנות זכות זו עומדת בפני עצמה ואינה מותנית אף בהוכחת זכות תביעה ביחס לאותם הכספים אשר לגביהם מבוקשים החשבונות. הוראת סעיף 7 לחוק הנאמנות קובעת בענין זה לאמור: חשבונות ודיווח "(א) הנאמן חייב לנהל חשבונות בכל עניני הנאמנות. (ב) הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה". המערערים ביקשו למעשה, כי עניינם ייבחן באספקלריה של יחסי הנאמנות על-פי חוק הנאמנות. 6. שאלה נכבדה היא שאלת היקף תחולתן של הוראות חוק הנאמנות או חלק מהן ביחס לזיקות משפטיות שנוצרו בטרם חקיקתו. לעניין זה, נאמר בפסק-דין שאולוף (שם, בעמ' 271), כי לבד מהקדשות שהיו קיימים ערב תחילתו של חוק הנאמנות לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה ואשר לגביהם נקבעה הוראת מעבר בסעיף 44 לחוק, על יתר הזיקות המשפטיות שנוצרו לפני תחילת החוק יוסיף לחול הדין אשר קדם לחוק. דומה, כי קביעה זו היא קביעה גורפת, אשר יש לראותה על רקע העניין שנדון באותו פסק דין. נכון הדבר, כי להוראות חוק הנאמנות אין תחולה ביחס לניהולם הפנימי של הקדשות דתיים שנוצרו בפני בתי הדין הדתיים לפי הדין הדתי לפני תחילת החוק. אשר ליתר הזיקות המשפטיות שנוצרו בטרם תחילת החוק, השאלה היא מורכבת יותר. הקביעה האמורה בפסק-דין שאולוף אכן נתמכת במידה רבה בנוסח החוק כפי שפורט באותו פסק-דין ואף נשענת על הכלל הרחב, לפיו חזקה על הוראת חוק כי היא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע. אולם, מתכליתו של חוק הנאמנות וההסדרים הקבועים בו עולה, כי לפחות חלק מהסדרים אלה עשויים לחול גם על זיקות נאמנות שנוצרו לפני תחילתו (והשוו הדיון בספרו של א' ברק, פרשנות החקיקה, ע' 622 ואילך, לעניין התחולה הרטרוספקטיבית של חוק). נוכח התוצאה אליה הגעתי בעניין שלפנינו, אין מתחייבת הכרעה בשאלה אלו הם ההסדרים הקבועים בחוק שיש להם תחולה רטרוספקטיבית על זיקות שנוצרו לפני תחילתו. מוכנה הייתי להיעתר לבקשת המערערים ולבחון עניינם במסגרת חוק הנאמנות, תוך שאני מניחה לטובתם, כי הוראות מסוימות שבו חלות על זיקות נאמנות שנוצרו שלא בפני בית הדין הדתי בטרם הוחק החוק. החוק מרחיב את האפשרות להכרה ביחסי נאמנות מעבר לדין שהיה בתוקף לפני תחילתו, בכך שאינו מגביל את יצירת ההקדשות לדרישות הפורמליות הקבועות בסעיף 17(א) לחוק, ומאפשר הצהרה על נכסים המשמשים כהקדש בפועל כעל הקדש בהתאם להוראת סעיף 17(ג) לחוק. דא עקא, שבחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא לא הונחה כל תשתית ראייתית לקביעה כי הוכחה זיקת נאמנות ביחס לכלל נכסי העדה, ולו גם לפי סעיף 17(ג) הנזכר, לטובתם של המערערים. כפי שיפורט להלן, לא הוכח בבית המשפט קמא באלו נסיבות ובאלו תנאים נמסרו למשיבה 2 הנכסים המוחזקים על ידה ומהו הבסיס לקביעת זיקת הנאמנות ביחס לנכסים אלה, ואף לא הוכח כי באותם נכסים המוחזקים כהקדשים, הנהנים הנם בני העדה להבדיל מהכנסיה או מוסדותיה. למעט נכסים אשר ביחס אליהם הובאו החלטות של בית הדין הדתי המצהירות עליהם כהקדש לא היה בפני בית המשפט קמא כל פירוט מהם הנכסים שנמסרו לכנסיה שלא בפני בית הדין הדתי, מתי נמסרו ולאיזו מטרה. לא הוברר אם קיימים בידי המשיבה נכסים אשר ביחס אליהם נוצר הקדש שלא בפני בית הדין הדתי של העדה ומה מעמדם של הנכסים שנמסרו לכנסיה אשר מקורם בתרומות מהארץ ומחו"ל, כפי שנטען על ידי המערערים, אם אכן היו כאלה. התמונה המצטיירת ממכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, היא כי חלק ניכר מנכסי הכנסיה הם אכן נכסים שהוקדשו בבית דין דתי (ומטעמים שיפורטו להלן, שאלה רלוונטית היא מהו אותו בית דין דתי שבפניו נערך ההקדש). אם וככל שיש נכסים שהוקדשו, כנטען על ידי המערערים, שלא בפני בית הדין, הרי שביחס לנכסים אלה וביחס לתרומות שניתנו לכנסיה ממקורות שונים, אין הפרטים הנוגעים להם ידועים כלל למערערים. המערער מס' 2, ד"ר חאתם חורי, שהוא יושב ראש המערערת 1, העיד כי אין בידו מידע המבוסס על מסמכים ואין בידו מסמכים. אולם, ידוע לו על עשרות מקרים של מתן רכוש לכנסיה כתרומה. "[אני מכיר את] זה באופן אישי, מתוך נסיוני האישי והידע האישי שלי, אנשים היו עוברים מקרה מסוים של מחלה, היו נודרים נדר לתת חלקת אדמה לכנסיה. ...... כשאדם נודר נדר לכנסיה והוא מוסר את חלקת האדמה זה נהפך להיות רכוש הכנסיה. לא הייתי נוכח אבל הידע שלי". (עמ' 7 לפרטיכל הישיבה מיום 12.9.94). מטבע הדברים, אין איפוא למערער מידע על נכסים מסוימים ועל אופן מסירתם ותנאיה של המסירה, ולדבריו מטעם זה אף ראה לפנות לבית המשפט. העד פאוזי חורי, המשמש מאז ינואר 94 כאב בית דין כנסיתי של העדה, העיד מטעם המערערים אף הוא. הוא לא ידע למסור פרטים ביחס למעמדם של הנכסים המוחזקים בידי הכנסיה, אך לדבריו: "כל נכסי הכנסיה הם בבעלות הכנסיה. יש דברים שכותבים כווקף ויש הרבה דברים שיודעים בפרהסיה שהם ווקף בלי לכתוב. הארכיבישוף אחר כך מכריז עליהם באופן רשמי כווקף".(עמ' 16 לפרטיכל). בתשובה לשאלת ב"כ המשיבים בחקירה נגדית, אשר הציג לו כי כל הנכסים הוכרזו כווקף בפני בית הדין של העדה השיב: "זה החוק. אבל בהרבה מקרים אנשים תרמו, נתנו ווקף והכנסיה הכריזה את זה, רשמה בלי החלטות בית דין.... איני יודע את כל החומר, כי אין לי את כל הנתונים". (ע' 18 לפרטיכל). כנגד דברים אלה העיד העד נביה ספי, מטעם המשיבים. מעדותו עולה, כי עיקר הנכסים של הכנסיה הוכרזו על פי הדין הדתי כווקף בפני בית הדין עוד בטרם נכנס חוק הנאמנות לתקפו. לבית משפט קמא הוגשו שלוש החלטות של בית הדין, אליהן אתייחס בהמשך, המכריזות על נכסים מסוימים כנכסי הקדש, ובאשר ליתר הנכסים לא הוצגו מטעם המערערים נתונים מספיקים לקביעת זהותם ומהותם ולתחולת חוק הנאמנות עליהם. אכן, הנטל המוטל על המערערים להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות הוא כבד בנסיבות הענין, במיוחד נוכח מיעוט המידע הקונקרטי והעדר נתונים בידם. למעשה, בשל העדר המידע מבקשים המערערים לקבל את החשבונות. אולם המצב בו הם נתונים אינו יכול לשמש בסיס מספיק לויתור על הדרישה כי תונח תשתית ראייתית מספקת להוכחת מערכת יחסים מיוחדת המחייבת את המשיבים במתן חשבונות למערערים. בנסיבות אלה ניתן לסכם ולקבוע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח קיומם של הקדשות היוצרים יחסי נאמנות לטובתם וכל שהוכח הוא קיומם של ההקדשות שהוכרזו בבית הדין של העדה לפני תחילת החוק. 7. על רקע הנסיון לבחון את תחולת החוק על נכסי הכנסיה ביחס לנכסים שלא הוקדשו בבית הדין הדתי, כנטען על ידי המערערים, ראוי להוסיף כי גם אילו הונחה התשתית לקביעת יחסי נאמנות על פי החוק ולקביעה כי נכסי הכנסיה כוללים הקדשות מהסוג שלבית המשפט המחוזי הסמכות לדון בעניינם, לא בהכרח ניתן היה לקבוע כי תחול החובה למתן חשבונות הקבועה בסעיף 7 לחוק. הוראת סעיף 7 לחוק היא אחת מהוראות החוק הדיספוזיטיביות המנויות בסעיף 11 לחוק, שתחולתן כפופה לתנאי הנאמנות. נראה כי בהקדש שנעשה לפי הדין הדתי תיחשבנה הוראות הדין הדתי כתנאי הנאמנות לצורך סעיף 11 הנ"ל. בענין שלפנינו, נטען מטעם המשיבים כי הוראות הדין הדתי אוסרות על הנאמן למסור דין וחשבון לבני העדה או לכל אדם אחר מלבד הפטריארך והסינוד. בתצהיר שהוגש לבית המשפט קמא הצהיר נביה ספי, סגנו של אב בית הדין של העדה בישראל, כי: "אין זכות לפי החוק הדתי.... לבן העדה ולכל אדם או גוף אחר למעט הפטריארך והסינוד לבקש או לקבל דין וחשבון או מידע אחר מהארכיבישוף על נכסי העדה והטיפול בהם ואין הוא חייב במתן מידע כלשהו". (סעיף 13 לתצהיר נ6/). הפטריארך עצמו, פרסם מודעה שפורסמה בעתונות לאחר תיקון התובענה בידי המערערים בה נכתב, בין היתר, כי: ".... כבוד אחינו הארכיבישוף מקסימוס סלום (המשיב - ד.ב.) .... אינו מוסמך ואינו מחוייב במתן תצהיר לגבי נכסי כנסייתו וכספיה אלא לרשות הכנסייתית העליונה ז"א אלינו אישית...". (המוצג נ1/). נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר העדר נכסים שהוכחה לגביהם תחולת החוק, אין מתעוררת שאלת הוכחת הדין הדתי. אולם, כאמור, אין לשלול את האפשרות כי גם אם היה מוכח קיומו של הקדש על פי החוק ביחס לחלק מנכסי העדה, הרי שלא ניתן היה לתת סעד של מתן חשבונות לפי סעיף 7 לחוק הנאמנות, נוכח תנאיו של אותו הקדש על פי הדין הדתי החל עליו. סמכותו הייחודית של בית הדין הדתי באשר להקדשים שנוצרו בפניו 8. שלוש החלטות של בית הדין הדתי של העדה הוצגו בבית המשפט קמא. החלטות אלה התקבלו בתאריכים: 29.3.47, 8.10.61 ו30.4.70-. כולן קדמו לחוק הנאמנות ובהן הכריז בית הדין על נכסי מקרקעין שנמנו באותן החלטות כעל נכסי ווקף של העדה ואף נקבעו בהן תנאי ההקדש. מדובר ברשימת נכסים, הכוללת כנראה חלק נכבד של נכסי המשיבה 2. ההחלטה מיום 8.10.61 כוללת רשימה המפרטת מהם הנכסים המוקדשים והוספה לה פיסקה לפיה תחול ההחלטה גם על "שאר הנכסים השייכים למוטרנות הקתולית אשר טרם נעשה בהם ווקפיה". הסיפא של ההחלטה שנוסחה באופן גורף אינה מבטאת התייחסות לנכסים מסוימים, ונועדה כפי הנראה להחיל את סמכות בית הדין על כל נכסי הכנסיה. לצורך ענייננו, אין אנו נדרשים לדון בתוקפה הגורף של הסיפא, ומכל מקום אין היא חלה על נכסים שהוקדשו לאחר מועד קבלתה, אך אין ספק כי ההחלטה חלה ביחס לרשימת הנכסים שפורטה בה. שלוש ההחלטות הנזכרות תופסות, אפוא, ביחס לאותם נכסים שנמנו בהן והם אינם מעטים. כאן המקום להדגיש, כי טענתם של המערערים, לפיה ניכרת בחוק הנאמנות המגמה להרחיב את השיפוט האזרחי גם על הקדשות דתיים, איננה משוללת יסוד. הרחבה זו נלמדת הן מההיסטוריה החקיקתית של החוק והן מנוסחו ובמיוחד מתולדותיו של נוסח סעיף 41(א) עד לגיבושו בנוסחו הנוכחי. על אף המגמה האמורה השאיר סעיף 41(א) לחוק פתח להוציא מתחולת החוק את ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות דתיים שנוסדו בפני בית דין דתי, גם כאשר מדובר בהקדשות שנוסדו לאחר תחילתו, שכן הוראת הסעיף קובעת, לאמור: "לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו". יוצא איפוא, כי בכפוף להחלטה כאמור של בית דין דתי הוראות החוק יחולו על הקדשות דתיים שנוצרו לאחר תחילתו. ואולם, אין ספק, כי לא כך הדבר בכל הענינים שנמסרו לסמכותו היחודית של בית הדין הדתי הנוגעים להקדשות דתיים שנוצרו בפני בית דין דתי לפני תחילת החוק. בענין שלפנינו, כל שהוכח באשר לקיומן של הקדשות בנכסי העדה מבוסס על אותן שלוש החלטות בהן נוצרו ההקדשות לפני בית הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית, לפני מועד תחילתו של חוק הנאמנות. טענתם של המערערים, כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעתם, נידונה, אפוא, לכישלון עקב היווצרותם של שלושת ההקדשים בפני בית הדין הדתי של העדה, ובשל אופיה של התביעה, שהיא תביעה הנוגעת לניהול הפנימי של ההקדשים. הוראת סימן 54(3) לדבר המלך, מקנה לבית הדין של העדה היוונית-קתולית (כמו גם לבתי הדין של שאר העדות הנוצריות המוכרות, ובדומה לסמכות הנתונה לבתי הדין של המוסלמים והיהודים, בהוראות סימנים 52 ו53- לדבר המלך), סמכות ייחודית: "בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית הדין הדתי בהתאם לחוק הדתי של העדה, אם יש לה לאותה עדה חוק דתי". הוראה זו המבטאת את הדין שהיה קיים עד לתחילת החוק עומדת בתוקפה ומשמרת את סמכותם של בתי הדין הדתיים בכל הנוגע לניהולם הפנימי של הקדשות שנוצרו בפניהם בהתאם לדין הדתי לפני תחילת החוק. נוכח קביעת השופט קמא, אשר לא ראיתי יסוד להתערב בה, כי שלוש ההחלטות הנדונות נעשו בהתאם לדין הדתי, אכן מסורה הסמכות בעניינם לבית הדין הדתי, ובלבד שההקדשות אכן נוסדו בפני בית הדין של העדה, ועניינם של המערערים נוגע לניהול הפנימי של ההקדש. באשר לאותם הקדשות שהוכח כי בית הדין הדתי הכריז עליהם, טוענים המערערים עוד, כי אין מדובר בהקדשות שנוצרו בפני בית הדין הדתי של העדה, אלא בהקדשות מהתקופה העותומנית אשר נוצרו בפני בית הדין השרעי כפי שהיה מקובל באותה תקופה, ומטעם זה, לפי הטענה, הסמכות לדון בכל הנוגע להם אינה לבית הדין הדתי של העדה. אכן, מטעמים הקשורים בהיסטוריה המשפטית של העדות הדתיות בארץ ישראל, נעשו ההקדשות בתקופה העותומנית בפני בית הדין השרעי (ראו, למשל, מאמרו של ר' שחם "וקפים של נוצרים ויהודים בפני בתי דין שרעיים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית" המזרח החדש לב (תשמ"ט) 46). לאחר ההכרה במעמדן של העדות הדתיות השונות וקביעת מעמדם של בתי הדין שלהן בדבר המלך משנת 1922 נוצרו בדרך כלל ההקדשות הדתיים בפני בתי דין אלה. בהתאם להלכה שנפסקה עוד בבג"צ 59/58 כאמל מתרי ג'דאי נ' בית הדין של העדה היוונית-קתולית ואח', פ"ד יב 1812, מפי השופט לנדוי ואושרה לאחרונה בבד"מ 5257/94 פודהורצור נ' קופרשטוק (טרם פורסם), בפסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין, כאשר מדובר בהקדשות של בני העדה היוונית-קתולית, או של עדה דתית אחרת, שנוצרו בפני בית דין שרעי (שאינו בית הדין של העדה), אין תחולה לסימן 54(3) לדבר המלך או לסימן 53 (לפי העניין), והסמכות לדון בעניינם נתונה לבית המשפט המחוזי. לכאורה, קיימת אפשרות כי נכסי הכנסיה, שנמסרו לה בתקופות שונות ממקורות שונים, כוללים גם נכסים שהוקדשו לה בפני בית הדין השרעי. אלא שבענין שלפנינו הוכח כי שלוש ההחלטות ביחס להקדשות הנזכרים ניתנו בפני בית הדין הדתי של העדה. בית הדין אמנם נקט בלשון המרמזת על "אישור ווקף" ולא על יצירתו מלכתחילה, אולם גם אם כך הדבר, הרי יש בדרך זו בה הלך בית הדין משום יצירה מחדש של ההקדשות. ההכרזה המאשרת נעשתה בטרם הוחק חוק הנאמנות, ובאופן שיש בו כדי להקנות לבית הדין את הסמכות הקבועה בסימן 54(3) לדבר המלך (וראו לענין זה ע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח, פ"ד ג' 68, וכן בד"מ 5257/94 הנ"ל). האם התביעה למתן חשבונות היא ענין של "ניהול פנימי" ? 9. השאלה אם "מתן חשבונות" הוא בגדר ניהולו הפנימי של הקדש לא הוכרעה במישרין ובאופן חד משמעי בבית משפט זה. אך בחינת אותם עניינים אשר ביחס אליהם הוכרע בעבר כי נוגעים הם ל"ניהול הפנימי" לצורך קביעת הפורום המוסמך לדון בתביעה, תומכת במסקנה כי אכן ענין זה נכלל בגדר "הניהול הפנימי". מסקנה זו נובעת גם מעצם טיבה של החובה לנהל חשבונות ולמסור מידע לנהנים, שהיא חובה מובהקת שבגדר הניהול הפנימי של הקדש. בפסק דין שאולוף הנזכר, הבהיר בית המשפט כי השאלה מה יסווג כ"ניהול פנימי" ומה לא אינה תלויה בהכרח בזהות הצדדים המתדיינים אלא במהות הענין (ראו: שם, בעמ' 274-273; ראו גם בג"צ 307/59 סעיד אבו אל עפיה נ' בית הדין השרעי לערעורים ו3- אח', פ"ד יד 760; בג"צ 166/55 מועצת עזבון סימא בליליוס נ' בית הדין הרבני בירושלים ו3- אח', פ"ד ט' 1665). בספרו של כרם, נאמנות, בעמ' 590, מסכם המחבר את ההלכות בענין מהותו של "ניהול פנימי" ומוסיף עניינים נוספים הכלולים, לדעתו, בגדר עניני הניהול הפנימי, בזו הלשון: "ניהול פנימי של הקדש כולל מתן הוראות לביצועו היעיל של ההקדש, מינוי נאמנים, פיטורי נאמנים, מתן הוראות לנאמנים מפוטרים להעביר את כלל הנכסים, ספרי החשבונות ויתר המסמכים שברשותם אל נאמנים חדשים שמונו; מתן הוראות לנאמנים בדבר ניהול חשבונות, השקעת כספים, דרכי רכישתם של נכסים ומימושם; חלוקת הנכסים או טובות ההנאה לנהנים או למטרות אחרות. בגדר הניהול הפנימי רשאים נאמנים להקדש דתי לבקש מבית הדין הוראות כיצד לפעול, או לברר זכויות וחובות של נהנים או של אדם שלישי. כמו כן יכריע בית הדין הדתי במחלוקת בין נאמנים בדבר דרך פעולתם" (ההדגשה שלי - ד.ב.). ככלל, ניהול החשבונות ומסירתם לנהנים הם חלק מפעולות שעל נאמן לבצע כחלק מהניהול של ההקדש. לכך יש להוסיף כי סעיף 7 לחוק הנאמנות, המסדיר את נושא חובתו של הנאמן לנהל חשבונות ולתת לנהנים דין וחשבון, ממוקם בסמוך לסעיפים נוספים, 6, 8, ו9-(א), העוסקים לכאורה בענייני הניהול הפנימי של ההקדש, והדבר אף עולה בקנה אחד עם היותם של סעיפים אלה סעיפים דיספוזיטיביים הכפופים לתנאי ההקדש ולהוראות הדין הדתי. על אף כל האמור לעיל, דומה, כי אין צורך לקבוע באופן גורף כי לכל דבר וענין תהיה תמיד תביעה למתן חשבונות בגדר ענין של ניהולו הפנימי של ההקדש. בענין שלפנינו טענו המערערים כי הסעד המבוקש אינו נוגע לניהול הפנימי כיוון שמדובר בשמירה על ההקדשות מפני חיסולם. השופט קמא קבע כי: "לא הובאה הוכחה של ממש לניהול לקוי של נכסי הנתבעת 2 (המשיבה). הטענה שלדעת יודעי דבר, שלא הוזמנו לתת עדות, נערכה עיסקת מקרקעין מסוימת במחיר שלמטה ממחיר השוק אינה מספקת לקביעת ממצא בענין זה". מכירת נכס מנכסי ההקדש לא בהכרח מצביעה על חיסולו של ההקדש ועומדת בעינה האפשרות כי התמורה שהתקבלה עשויה לשמש את המטרה שלשמה הוקדש הנכס במקור. יתכן כי שונה הדבר אם יוכח שהנאמן ביצע עיסקה עם צד ג' תוך הפרת חובתו להקדש, ובניגוד למטרותיו של ההקדש במגמה לחסלו. בנסיבות כאלה, סעדים שיתבקשו בקשר לעיסקה כזו לא יחשבו כחלק מהניהול הפנימי. אלא שהמערערים עתרו לסעד כללי של מתן חשבונות ולא לסעד הכרוך בעיסקה הנדונה שנסיבותיה כלל לא הוכחו. לפיכך, צדק השופט קמא, בקבעו כי בנסיבות שהוכחו בפניו מתן החשבונות הוא ענין הקשור לניהולו הפנימי של ההקדש. התוצאה היא, אפוא, כי לא עלה בידי המערערים לבסס את תביעתם על דיני הנאמנות, הן ביחס לכלל נכסי העדה והן ביחס לאותם נכסים שהוכח לגביהם כי בשלוש החלטות של בית הדין הדתי של העדה הוכרזו כנכסי העדה. תביעת המערערים בהסתמך על התחייבותו של המשיב 10. אשר לתביעה הנסמכת על התחייבותו של המשיב בפני המשלחת הפטריארכלית ובפני המערערת 1, דחה השופט קמא את התביעה מן הטעם: "שהתחייבות זו קשורה בהליך זה שהוגש על ידי התובעים, ואם קבעתי שהליך זה נתון כולו לסמכות בית הדין, ממילא שידון גם בהתחייבות זו במסגרת שיקוליו אם להענות לסעד המתבקש אם לאו, במידה ותהיה פניה אליו מטעם התובעים". עמדתו זו של השופט קמא מקובלת עלי, ככל שההתחייבות האמורה נוגעת להקדשות הדתיים שהוקדשו בפני בית הדין הדתי, שכן בדונו בענינים הקשורים בניהולם הפנימי של ההקדשות המצויים בסמכותו הייחודית מוסמך בית הדין לדון גם בהתחייבות המשיב למתן הדוחו"ת הכספיים בקשר אליהם. נותרה השאלה אם יש בידי המערערים לאכוף את מימוש ההתחייבות באשר לכלל נכסי הכנסיה. התשובה לשאלה זו קשורה באופיה ובטיבה של ההתחייבות. ממכלול הנסיבות הקשורות במתן ההתחייבות האמורה, נראה כי זו לא ניתנה מתוך כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. ההתחייבות ניתנה במסגרת ישיבה בה השתתפו חברי משלחת מטעם הפטריארך של העדה היוונית-קתולית, שכללה אנשי כנסיה בכירים, שני בישופים וארכיהגמון. המשלחת נשלחה לארץ בעקבות טענות המערערים, וההתחייבות שניתנה על-ידי המשיב במסגרת המאמצים להסדרת ענייניה הפנימיים של העדה הופנתה גם אליה. מספר חודשים לאחר הגשת התביעה המתוקנת, משנודע למשיבים כי המערערים ביקשו לאכוף את ההתחייבות באופן משפטי, פרסם הפטריארך את הצהרתו (נ1/), לפיה אין המשיב מוסמך ליתן תצהיר הנוגע לכנסיה ולנכסיה, אלא לפטריארך עצמו. עמדה זו של הפטריארך אשר הוצגה על ידי המשיבים כמחייבת על פי הדין הדתי, תומכת במסקנה כי מלכתחילה לא דובר בהסדר חוזי שנועד להיות בעל תוצאות משפטיות מחייבות. מכל מקום, גם אילו ניתן היה לייחס לצדדים כוונה ליצור מערכת יחסים מחייבת, היתה זו כוונה להסדר המצוי במישור הדתי מבחינה מוסדית ולא במסגרת התחייבות משפטית. בנסיבות אלה, לא קמה למערערים עילה לתבוע את אכיפתו של ההסדר בבית משפט. בסיום הדברים, אוסיף עוד, כי דאגתם של המערערים לאינטרסים של בני עדתם ועמידתם על הצורך בפיקוח על נכסים שהוקדשו לטובת בני העדה, ראויה היא, אלא שהם נמנעו מלמצות את הדרכים שעדיין פתוחות בפניהם במסגרת מוסדות העדה. אין במסקנות אליהן הגעתי כדי לשלול מהמערערים סעדים מתאימים אחרים, אם אכן יתברר בעתיד שיש יסוד עובדתי מוצק לטענות ולחששות שהועלו על ידם. אשר על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אינני רואה ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: כמו חברתי השופטת ד' ביניש, ומנימוקיה, דעתי היא שיש לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו אין הוא מוסמך לדון בתביעת המערערים. אשר על כן, אני מצטרף למסקנתה כי דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט י' זמיר: בית המשפט קמא פסק כי העניין נשוא הערעור מצוי בסמכותו של בית הדין הדתי ולא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. השופטת ביניש קובעת כי בית המשפט קמא צדק בכך. אני מסכים עמה. די בכך כדי לדחות את הערעור. מכאן כי שאלות נוספות שנדונו על ידי השופטת ביניש אינן מחייבות הכרעה בערעור זה. לכן איני רואה צורך לגבש עמדה סופית בשאלות אלה. לגבי תוצאת הערעור, אני מסכים עם השופטת ביניש. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ג בחשון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן-מזכיר ראשי חכ/