עירית קרית מוצקין נ. חזות בת שבע

פסק-דין בתיק בר"מ 5438/14 בבית המשפט העליון בר"מ 5438/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המבקשת: עירית קרית מוצקין נ ג ד המשיבה: חזות בת שבע בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה מיום 20.7.2014 בתיק ת"מ 25231-08-13 שניתנה על ידי כבוד השופט א' קיסרי תשובה מטעם המשיבה מיום 7.10.2014 הודעת בעלי הדין מיום 25.12.2014 על הסכם פשרה ובקשה למתן תוקף של פסק-דין תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשע"ה (14.12.2014) בשם המבקשת: עו"ד אבי גולדהמר בשם המשיבה: עו"ד אלכס כץ פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מיום 20.7.2014 (כבוד השופט א' קיסרי), שבה נדחתה הודעת חדילה שהגישה המבקשת. 2. ביום 14.8.2013 הגישה המשיבה נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן – הבקשה לאישור). בבקשה לאישור נטען, כי מזה כחצי שנה גובה המשיבה שלא כדין מתושביה תוספת לארנונה עבור שירותי כיבוי אש (להלן – התוספת לארנונה). זאת, שכן דבר החקיקה שמכוחו נגבתה התוספת לארנונה בוטל, והביטול נכנס לתוקפו ביום 8.2.2013 (ראו, סעיף 16(א) לחוק שירותי הכבאות, התשי"ט-1959 (להלן – החוק הישן) שלפיו: "רשאית רשות מקומית להטיל, לשנת כספים פלונית, תוספת לארנונה קיימת או ארנונה מיוחדת, שההכנסות ממנה ישמשו להוצאותיה או לחלק מהוצאותיה כרשות כבאות..."; סעיף 146 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012, ס"ח מס' 2381 מיום 8.8.2012, עמ' 702 (להלן – החוק החדש), המורה על ביטול החוק הישן "ביום כינון הרשות"; ו"יום כינון הרשות" על-פי סעיף 1 לחוק החדש הוא "שישה חודשים מיום פרסומו של חוק זה"). בבקשה לאישור נתבעה השבה של הכספים שנגבו שלא כדין. יצויין, כי המשיבה הגישה בעבר נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעסקה בתוספת לארנונה לגבי שירותי כבאות, שבה נטען כי התוספת נגבתה שלא כדין בהתייחס לתקופה שבה החוק הישן היה בתוקף. בקשה לאישור תובענה ייצוגית זו נדחתה, והערעור על הדחייה תלוי ועומד בפני בית משפט זה (עע"ם 7099/11). 3. ביום 4.11.2013 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת תשובתה לבקשה לאישור ולחלופין, להגשת הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. בבקשה זו טענה המבקשת, כי דרוש לה "זמן נוסף לאיסוף החומר הרלבנטי ולגיבוש עמדתה ביחס לבקשה מושא תיק זה". המשיבה הסכימה לבקשה. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מאותו יום, קיבל את הבקשה ככל שהיא מתייחסת למתן ארכה להגשת התשובה לבקשה לאישור, אולם דחה אותה ככל שהיא מתייחסת למתן הארכה להגשת הודעת חדילה. זאת, שכן המבקשת לא הציגה טעם מספק למתן ארכה להגשת הודעת חדילה, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות). ביום 11.11.2013 הגישה המבקשת הודעת חדילה. בהתאם לאמור בהודעה, ביום 10.11.2013 ניתנה הנחיה למחלקת הגבייה בעירייה לחדול לגבות את התוספת לארנונה, וזאת החל מיום 31.12.2013. המבקשת הוסיפה בהודעת החדילה, כי בשל העובדה שחלק מהנישומים שילמו את הארנונה לשנת 2013 בתשלום אחד מראש, ובשל העובדה שדרישות התשלום לגבי חודשים נובמבר-דצמבר 2013 כבר נשלחו, "אין באפשרות העירייה, מבחינה מעשית, לעצור את הגבייה בגין החודשים הנ"ל". המשיבה השיבה להודעת החדילה, וטענה, בין היתר, כי קיים קושי בעמדת המבקשת שלפיה הגבייה עשויה להימשך לגבי חלק מהנישומים עד ליום 31.12.2013. על-כן, טענה המשיבה, יש לקבל את הודעת החדילה בכפוף לכך שהמבקשת תשיב לנישומים סכומים שייגבו בקשר לתוספת הארנונה החל מיום 10.11.2013. לאחר דברים אלו, התנהל בין בעלות הדין הליך גישור בפני כבוד השופט (בדימ') ד' ביין, שהקיף מספר הליכים שהתנהלו ביניהן. בעלות הדין ביקשו מבית משפט קמא שלא להכריע בעניין הודעת החדילה כל עוד מתנהל הליך הגישור. ביום 23.6.2014 הגישו בעלות הדין לבית משפט קמא הודעה בדבר הסכם גישור, שעל-פיו מבקשות הן כי הודעת החדילה שהוגשה על-ידי המבקשת תתקבל. 4. בית משפט קמא, בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור (מיום 20.7.2014), דחה את הבקשה לקבל את הודעת החדילה. בית משפט קמא קבע, כי בהחלטתו מיום 4.11.2013 נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת הודעת החדילה. בית משפט קמא הוסיף, כי העובדה שבין בעלות הדין התקיים הליך גישור אינה מהווה טעם להארכת המועד להגשת הודעת החדילה. 5. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענתה העיקרית של המבקשת היא, כי בית משפט קמא נתפס לכדי טעות כשסבר שהודעת החדילה לא הוגשה במועד. לטענת המבקשת, משנדחתה בקשתה להארכת המועד להגשת הודעת החדילה, היא הגישה את ההודעה במועד הקבוע לכך בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. המשיבה, בתשובתה מיום 7.10.2014, הודיעה כי היא מסכימה לקבלת בקשת רשות הערעור. ביום 14.12.2014 קיימתי דיון במעמד בעלות הדין שבו הצבעתי על קשיים מסוימים בהודעת החדילה שנתנה המבקשת, שעליהם אעמוד בהמשך. 6. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. הבקשה לאישור הוגשה ביום 14.8.2013. לאחר שנדחתה בקשת המבקשת להאריך את המועד להגשת הודעת החדילה, הוגשה הודעת החדילה ביום 11.11.2013, קרי, בתוך תקופת 90 הימים הקבועה לשם כך בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות (וזאת אף אם מונים את ימי פגרת הקיץ ופגרת סוכות במניין הימים, ראו, בר"ם 7689/13 ‏מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פיסקה 16 (29.6.2014) (להלן – עניין דהאן)). זאת, בלא צורך בהארכת המועד. על-כן, ובניגוד לעולה מהחלטתו של בית משפט קמא, הודעת החדילה הוגשה במועד. 7. עם זאת, הודעת החדילה שהגישה המבקשת עשויה לעורר קושי אחר, וזאת כחלק מן הדרישה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות שלפיה על הרשות גם לחדול בפועל מן הגבייה בתוך תקופת 90 הימים (יוער שלעניין זה, ימי הפגרה באים במניין הימים; ראו, עניין דהאן). כוונתי היא לטענת המבקשת בהודעת החדילה, שלפיה לגבי התקופה שבין יום הגשת הודעת החדילה (יום 11.11.2013) לבין סוף שנת 2013, ימשיכו להגיע אליה כספים בקשר לתוספת הארנונה. זאת, בשל העובדה שדרישות התשלום לגבי חודשים נובמבר-דצמבר 2013 נשלחו לנישומים לפני מתן הודעת החדילה. המבקשת טוענת לעניין זה בבקשת רשות הערעור, כי "העובדה שהמשיכו להגיע לקופתה כספים לאחר יום 10.11.2013, משום שדרישות התשלום כבר נשלחו קודם לכן, אינה שוללת את הקביעה כי העירייה חדלה בפועל מן הגביה, שהרי ממועד הודעת החדילה ואילך לא עשתה המבקשת פעולה אקטיבית כלשהי מצידה לשם גביית תשלום החובה". משכך, עולה השאלה האם התנהגות "פסיבית" של הרשות בתקופה שלאחר מתן הודעת החדילה, כמו זו המתוארת על-ידי המבקשת, אכן מתיישבת עם הדרישה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות שלפיה על הגביה להיפסק בפועל. יוער, כי קושי נוסף המתעורר מהודעת החדילה נוגע לנישומים אשר שילמו מראש את כל הארנונה לגבי שנת 2013. לגבי נישומים אלו עשויה להיווצר חוסר הגינות, הנובע מכך שדווקא אלו ששילמו את הארנונה מראש יישאו בתשלום גבוה יותר מאלו שלא עשו כן. 8. בנסיבות אלו, קיימתי ביום 14.12.2014 דיון במעמד בעלות הדין שבו העליתי בפניהן את הקשיים העולים מהודעת החדילה. בעקבות חילופי הדברים בדיון הודיעה המבקשת ביום 25.12.2014, כי היא תפעל כדלקמן: לגבי נישומים ששילמו את התוספת לארנונה עבור החודשים נובמבר-דצמבר 2013, תושב להם התוספת בדרך של קיזוז מחובות עתידיים של ארנונה. מאחר שפנקסי התשלומים לשנת 2015 כבר הונפקו, הקיזוז יבוצע במסגרת התשלום הדו-חודשי הראשון לשנת 2016. לכל נישום יתווסף סכום של 2 ש"ח בשל חלוף הזמן שבין הגבייה לבין ביצוע הקיזוז. והכל, כאמור בהודעה שהוגשה על-ידי המבקשת. 9. לא אכחד, כי אינני שבע רצון מהאופן שבו התנהלה המבקשת. חוק תובענות ייצוגיות מקנה לרשות אפשרות להגיש הודעת חדילה בתוך תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור, וקובע כי הגשת הודעת החדילה מונעת אישור התובענה הייצוגית נגד הרשות. על כך אין חולק. עם זאת, התנהלות המבקשת מעוררת תהיות. הבקשה שהוגשה נגד המבקשת אינה עוסקת בעניין סבוך. נגד המבקשת נטען, כי היא המשיכה בגבייה של תוספת לארנונה, הגם שהחוק שמכוחו נעשתה הגבייה בוטל. אין בבקשת רשות הערעור או בהודעת החדילה כל טענה מצד המבקשת במענה לכך. ניתן להניח שהמבקשת הבינה שהיא מבצעת גבייה של כספים מתושביה שהיא לכאורה בלתי חוקית מעת שהומצאה לה הבקשה לאישור נגדה (הבקשה הוגשה, כאמור, ביום 14.8.2013). אומנם, למבקשת עמד פרק זמן בן 90 ימים לחדול מן הגבייה ולהגיש הודעת חדילה על-מנת למנוע את אישור התובענה הייצוגית נגדה. אולם, במנותק מן ההליך הייצוגי, וככל שעסקינן בהתנהלות ראויה המצופה מרשות ציבורית, אין זה מובן מדוע המשיכה המבקשת ביודעין בגבייה שלכאורה אינה חוקית. המבקשת אף הגדילה לעשות כאשר ביקשה כי המועד להגשת הודעת החדילה יוארך, שכן דרוש לה "זמן נוסף לאיסוף החומר הרלבנטי ולגיבוש עמדתה...". אילו חומרים היו דרושים למבקשת, וכמה זמן דרוש לשם כך, כדי להבין שהחוק שמכוחו נעשתה הגבייה בוטל? ואם בכל אלה לא די, הרי שהגדילה המבקשת לעשות ושלחה לנישומים דרישות תשלום עבור חודשים נובמבר-דצמבר 2013, הכוללות את התוספת לארנונה שלכאורה אינה חוקית(!). אין צורך להרחיב מילים כי טענת המבקשת שלפיה לא היה ביכולתה "לעצור" את הגבייה באשר לחודשים אלו, נראית מיתממת. קשה לקבל שלא ניתן היה לפעול באופן מסודר וזריז יותר על מנת למנוע את המשך הגבייה הבלתי-חוקית. 10. אומנם, כשחוקק חוק תובענות ייצוגיות, החליט המחוקק לכלול בו הגנות שונות לרשות הציבורית וביניהן האפשרות להגיש הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9 לחוק. זאת, כחלק מההתחשבות בהשלכה התקציבית העשויה להיות להליך ייצוגי על הרשות הציבורית, ובפגיעה באינטרס הציבור שעלולה להתרחש בשל כך (ראו, בג"ץ 2171/06 ‏כהן נ' יו"ר הכנסת, פיסקאות 38-36 (29.8.2011)). עם זאת, אין בהוראות חוק תובענות ייצוגיות כדי לגרוע מחובתה הכללית של הרשות הציבורית לנהוג כחוק גם במקרים שבהם לא ניתן לחייבה בהשבה במסגרת הליך ייצוגי. בדרך ההתנהלות של המבקשת יש טעם רב לפגם, גם אם לא קמה בקשר לכך תרופה בגדרו של ההליך הייצוגי לאור הוראות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. 11. מכל מקום, ככל שעסקינן בהליך הייצוגי שהוגש נגד המבקשת, הרי שהודעת החדילה הוגשה במועד. ההסדר שעליו הודיעה המבקשת בעקבות הדיון בעל-פה שנערך בפניי, ושתואר לעיל, מסיר את הקושי בקשר לדרישה בחוק כי הגבייה תופסק בפועל. נמצא, כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות להגשת הודעת חדילה. על כן, דין הערעור להתקבל. בשולי הדברים אעיר, כי מדובר בהודעת חדילה של הרשות בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, וככזו אין צורך לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיפים 19-18 לחוק העוסקים בהסדר פשרה ייצוגי (שלא כפי שהעיר בית משפט קמא בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור). 12. בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, משהתקבלה הודעת חדילה נתון לבית המשפט שיקול דעת לפסוק גמול למבקש את אישור התובענה הייצוגית ושכר-טרחה לבא-כוחו. בעלות הדין ביקשו כי הדבר ייעשה על-ידי בית משפט קמא, ואין מניעה שכך יהיה. אולם לעניין זה אבקש להוסיף הערה, הפעם באשר לאופן שבו התנהלה המשיבה. המשיבה ביקשה לשמש תובעת מייצגת בשם תושבי המבקשת שנגבתה מהם התוספת לארנונה שלא כדין. על-מנת שתוכל לשמש ככזו, על המשיבה ועל בא-כוחה לייצג את חברי הקבוצה בתום לב ובאופן הולם (סעיפים 8(א)(3), 8(א)(4) ו-17 לחוק תובענות ייצוגיות). לענייננו, בתחילה טענה המשיבה בבית משפט קמא בתשובתה להודעת החדילה, כי יש לדרוש מהמבקשת להשיב לנישומים את הסכומים שייגבו לאחר מועד הגשת הודעה החדילה. עם זאת, בשלב מאוחר יותר, ויתרה המשיבה על טענתה זו בבית המשפט המחוזי. גם בתשובתה לבקשת רשות הערעור לא שבה ועמדה המשיבה על הקושי הקיים לגבי התקופה שבין מועד הגשת הודעת החדילה לבין סוף שנת 2013, והודיעה כי היא מסכימה לקבלת בקשת רשות הערעור. יודגש, שהמשיבה לא עמדה על הקושי המתייחס לנישומים ששילמו את כל הארנונה השנתית מראש, ולא עמדה על חוסר ההגינות העשוי להתעורר כלפיהם. הצהרת המבקשת כי תשיב לנישומים כספים בהתייחס לחודשים נובמבר-דצמבר 2013 ניתנה ביוזמת בית משפט זה. 13. הגמול לתובע המייצג ושכר-הטרחה לבא-כוחו נקבעים בהתחשב בשיקולים שונים. בין שיקולים אלו, יש לקחת בחשבון את האופן שבו יוצגו חברי הקבוצה (ראו, ע"א 9134/05 לויט נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, פיסקה 12 (7.2.2008); ע"א 2046/10 שמש נ' רייכרט, פיסקה 2 (23.5.2012); סעיף 23(ב)(4) לחוק תובענות ייצוגיות). זאת, על-מנת לתמרץ את התובע המייצג ואת בא-כוחו לייצג את חברי הקבוצה באופן הולם. על-כן, יהא על בית המשפט לעניינים מינהליים לקחת בחשבון, במכלול שיקוליו, את העובדה שהמשיבה ויתרה על טענות שהיה בהן לפעול לטובת חברי הקבוצה, ואת העובדה כי הדאגה לחברי קבוצה מסוימים נעשתה בסופו של דבר ביוזמת בית המשפט. יחד עם זאת, נבהיר כי סוגיית הגמול ושכר הטירחה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט לענינים מינהליים. 14. סוף דבר, הערעור מתקבל, במובן זה שיש לקבל את הודעת החדילה שהגישה המבקשת. התיק מוחזר לבית המשפט לעניינים מינהליים להכרעה בעניין שיעור הגמול למשיבה ושכר-הטרחה לבא-כוחה, בהתחשב באמור בפיסקאות 13-12 לעיל. אין צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, כ"ב בטבת התשע"ה (13.1.2015). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14054380_S06.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il