מרכז אגודת ישראל בארץ ישראל נ. מעונות ילדים בישראל קרית הילד ירושלים

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 54365-10-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המבקשת: מרכז אגודת ישראל בארץ ישראל נגד המשיבה: מעונות ילדים בישראל קרית הילד ירושלים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 30.9.2024 ברע"א 41290-09-24 בשם המבקשת: עו"ד רוני זלושינסקי בשם המשיבה: עו"ד חני פרי פסק-דין השופט ד' מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 30.9.2024 ברע"א 41290-09-24, בו התקבלה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת בית משפט השלום (השופטת ד' פיינשטיין) מיום 24.6.2024 בתפ"מ 25260-09-23 באופן שבו ההליך הוחזר לבית משפט השלום. הרקע לבקשה המשיבה היא עמותה שבבעלותה נכס מקרקעין המצוי בירושלים (להלן: הנכס). ביום 1.1.2014 נחתם בין המשיבה לבין המבקשת הסכם שכירות לגבי חלק מהנכס (להלן: הסכם השכירות או ההסכם). בהסכם נקבע בין היתר כי השכירות תימשך ארבע שנים עם אפשרות להארכה, כי דמי השכירות ישולמו אחת לשנה מראש וכי מחלוקות בין הצדדים יידונו לפני הרב יעקב כהן שיכהן כבורר מוסכם. ביום 12.9.2023, בחלוף למעלה מ-9 שנים, הגישה המשיבה תביעה לפינוי המבקשת מהנכס. בתביעה נטען כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא העבירה את דמי השכירות כמתחייב מההסכם, ולמעשה זמן קצר לאחר תחילת תקופת השכירות היא הפסיקה לשלם את דמי השכירות המוסכמים. כמו כן נטען כי המבקשת מסרבת לפנות את הנכס וממשיכה לשהות בו חרף העובדה שהסכם השכירות הסתיים, וחרף העובדה שנדרשה לפנותו בשל ביצוע פרויקט תמ"א 38 בנכס. ביום 22.12.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ההליכים ולהעברת התיק לבוררות. נטען בין היתר כי להסכם השכירות אין כל תוקף משפטי מחייב, אולם משעה שהמשיבה נסמכת על הסכם זה בתביעתה, הרי שהוא כולל תניית בוררות שמכוחה יש להורות על עיכוב הליכים ועל העברת ההליך לבוררות. לצד זאת הועלו טענות נוספות שבגינן סברה המבקשת שיש להורות על מחיקת התביעה על הסף ולחלופין על העברתה לסדר דין רגיל. במענה לבקשה לעיכוב הליכים טענה המשיבה כי מאחר שהמבקשת טוענת להיעדר תוקף של ההסכם, היא אינה יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו ולטעון ליישום תניית הבוררות המופיעה בו. כמו כן, בהינתן שגם לגישת המשיבה הסכם השכירות אינו בתוקף עוד, הרי שאף ההסכמה לפנות לבורר שהייתה רלוונטית לתקופת השכירות בלבד, אינה בתוקף. על רקע טענותיה של המשיבה ניתנה ביום 17.6.2024 החלטה על ידי בית משפט השלום, בה צוין כי הסכם השכירות הוארך מכוח התנהגות הצדדים, ועובדה היא שהתביעה לפינוי מושכר לא הוגשה בתום תקופת השכירות אלא רק כאשר המבקשת הפסיקה לעמוד בתשלומים. נוכח זאת ניתנה למשיבה הזדמנות נוספת ואחרונה לטעון מדוע לא יועבר ההליך לבוררות בהתאם להסכם. בתגובתה מיום 21.6.2024 טענה המשיבה כי מדובר בשכירות שנמשכה מבלי שנקבעה תקופה חדשה לקיומה, ובהתאם להוראות סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה), במצב שכזה רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש. כך היא פעלה בענייננו כאשר נתנה למבקשת הודעה מראש של 4 חודשים, בציינה כי הפינוי נדרש לצורך הריסת המבנה וביצוע הפרויקט. בנסיבות אלה המשיבה זכאית להודיע על סיום תקופת השכירות באופן חד צדדי ולדרוש את פינוי הנכס, ואין כל עילה משפטית לפנייה להליך בוררות שכן הפינוי נעשה מכוח הוראות חוק השכירות והשאילה. המשיבה הדגישה כי התביעה לא הוגשה בשל אי-תשלום דמי השכירות, שהופסק שנים לפני הגשת התביעה, אלא בשל הצורך בפינוי הנכס לשם קידום הפרויקט. בהחלטתו מיום 24.6.2024 קבע בית משפט השלום כי בהינתן שהנכס הושכר על פי הסכם השכירות הכולל סעיף בוררות, יש להורות על עיכוב ההליכים בתיק ועל ניהול ההליך לפני הבורר ששמו הוזכר במפורש בהסכם. על החלטה זו הגישה המשיבה ביום 16.9.2024 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבקשתה היא חזרה על טענותיה והוסיפה בין היתר כי הבורר שהוזכר בהסכם אינו יכול לשמש כבורר בשל ניגוד עניינים שנוצר לאחר תום תקופת השכירות. בהמשך לכך, ביום 19.9.2024 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה בה נקבע בין היתר כך: "[...] בלי שיש בכך משום נקיטת עמדה בעניין טענה מטענות הצדדים או בעניין הבקשה הנדונה, נראה לכאורה, כי בית המשפט קמא לא נדרש לשורה של שאלות כבדות משקל העולות מטענותיה של המבקשת. בכלל זה ובלי למצות, שאלת תחולת תוכן הסכם השכירות, לרבות תניית הבוררות, במצב של פינוי מושכר על-פי סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971; עילת הפינוי, אשר בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט קמא, אינה אי תשלום דמי שכירות; חלוף הזמן מאז נחתם ההסכם ושאלת כשירותו של הבורר שהוסכם לנוכח טענותיה של המבקשת; טענות הנוגעות לייצוג המשיב ועוד. בנסיבות אלו ובייחוד בהיעדר הנמקה של ממש להחלטת בית המשפט קמא, מוצע כי העניין יוחזר אליו לשם דיון ומתן החלטה מחדש. לנוכח החשיבות של ניהול הליך תביעה לפינוי מושכר במהירות, עמדת המשיב בעניין ההצעה האמורה תוגש עד ליום 30.9.2024. היקף העמדה לא יעלה על 30 שורות מודפסות. [...]". בהתאם להחלטה זו, ביום 30.9.2024 הודיעה המבקשת כי היא מתנגדת להצעת בית המשפט. נטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור; כי בהחלטת בית משפט השלום לא נפלה כל טעות לגופה, שכן המשיבה נסמכת על הסכם השכירות בו מופיעה תניית בוררות; כי המשיבה קיבלה שתי הזדמנויות לשכנע את בית המשפט מדוע תניית הבוררות אינה בתוקף, וכלל טענותיה קיבלו מענה על ידי בית משפט השלום; וכי אין כל טעם להשיב את ההליך לבית משפט השלום, בפרט שעה שמדובר בניסיון להעלות טענות חדשות שלא עלו קודם לכן. המבקשת הוסיפה וביקשה כי ככל שבית המשפט המחוזי לא ישתכנע שיש לדחות את הבקשה על הסף, הוא יורה על העברת ההליך להרכב תלתא ויאפשר לה להשיב לטיעוני המבקשת בהיקף דומה להיקף טיעוני המשיבה. אלא שעוד באותו היום ניתן על ידי בית המשפט המחוזי פסק דין המורה על השבת ההליך לבית משפט השלום לצורך דיון בסוגיות שצוינו בהחלטתו מיום 19.9.2024. נקבע כי בעמדה שהגישה המבקשת לא ניתן מענה של ממש לכך שבפועל שורה של נושאים מהותיים שהעלתה המבקשת לא נדונו על ידי בית משפט השלום. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי הפסיקה אליה הפנתה המבקשת בטענתה כי יש להכריע בבקשה לפני מותב תלתא, עוסקת בהליך שעניינו ביטול פסק בוררות ולא בהליך שעניינו עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). מכאן הבקשה שלפנינו, בה טוענת המבקשת כי נפלו שגגות משמעותיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית, החלטת בית משפט השלום המורה על העברת התיק לבוררות מהווה פסק דין לכל דבר ועניין, ועל כן בהתאם לסעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), היה על בית המשפט המחוזי לדון בערעור בהרכב תלתא. שנית, חרף פסיקת בית משפט זה לפיה לא ניתן לקבל ערעור מבלי ליתן למשיב לערעור הזדמנות לשטוח את טענותיו, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה מבלי שנתן למבקשת הזדמנות מלאה להציג את טענותיה. הודגש כי האפשרות להגיב להצעת בית המשפט באורך קצר בן 30 שורות בלבד, אינה מייתרת את הצורך לאפשר למבקשת זכות תשובה על פי הדין. שלישית, פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי גם לגופו, שכן לא הייתה כל הצדקה ליתן רשות ערעור, בפרט כאשר המשיבה לא הצביעה על שאלה מיוחדת בעלת אופי עקרוני; וכן לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט השלום. לאור כל האמור, בהינתן השאלות העקרוניות המתעוררות מהבקשה ובשים לב לעיוות הדין שנגרם למבקשת, יש לדידה מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור. עוד התבקש כי ככל שיימצא מקום להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, ייקבע כי התיק יטופל בידי מותב אחר. בתשובתה מיום 17.11.2024 טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות. מדובר בבקשה שהוגשה בחוסר תום לב, אשר כל תכליתה הוא להכשיר את החלטת בית משפט השלום שלא נומקה ושלא התייחסה למכלול הטענות שהועלו על ידי המשיבה. בית המשפט המחוזי נתן למבקשת אפשרות להגיב להצעתו והיא עשתה כן. בית המשפט לא נדרש בפסק דינו לסוגיית עיכוב ההליך לגופה, וכל שהורה הוא על החזרת ההליך לבית משפט השלום לשם נימוק החלטתו תוך התייחסות למכלול הטענות שהועלו. בכך לא נפל כל פגם, והדבר אף מתיישב עם העובדה שהליך פינוי מושכר נועד להתברר במהירות. באשר לטענה כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשה במותב תלתא, נטען כי החלטת בית משפט השלום מהווה החלטה אחרת שהערעור עליה נדון לפי דן יחיד. המשיבה התייחסה בבקשתה לסעיפי חוק שונים שהוזכרו בבקשת רשות הערעור וציינה כי אין בהם כדי ללמד על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי היה צריך להינתן במותב תלתא. באשר לטענה כי בית המשפט לא נתן למבקשת אפשרות להשיב, הרי שטענה זו אינה נכונה שכן בית המשפט צמצם את התערבותו לסוגיית היעדר ההנמקה בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ואִפשר למבקשת להעלות טענותיה בעניין זה. כן נטען כי לא מדובר במצב שבו בית המשפט המחוזי הכריע בערעור שכן בית המשפט הבהיר בהחלטתו שאינו מביע עמדה לעניין טענות הצדדים, ועל כן אין רלוונטיות לפסיקת בית משפט זה בנוגע לקבלת ערעור ללא תשובה. ולבסוף נטען כי אין ממש בטענות לפיהן ההחלטה שגויה גם לגופה. על כן, ובהינתן שהבקשה אינה עומדת לגישתה באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והיא משוללת יסוד, יש לדחותה תוך חיוב המבקשת בהוצאות. דיון והכרעה החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות. לעמדתי גם, דין הערעור להתקבל. אכן מתן רשות ערעור בענייני בוררות שמור למקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לצורך מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 50034-10-24 אבני נ' טל, פסקה 8 (19.11.2024); רע"א 51432-10-24‏ וינד נ' ארליך, פסקה 5 (10.11.2024)). ברם שוכנעתי כי מקרה זה בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר בעובדה שיש ממש בטענת המבקשת לפיה לא היה מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור על החלטת בית משפט השלום מבלי לאפשר לה להציג טענותיה. הרי כפי שכבר נפסק בעבר, בית המשפט אינו מוסמך לקבל ערעור מבלי לתת לצד שכנגד הזדמנות לשטוח את טענותיו (תקנה 138(א) לתקנות; רע"א 7083/23 המוסד לביטוח לאומי נ' אמזלג (23.10.2023); רע"א 70/24 שטיין נ' בן-שמעון, פסקה 11 (12.3.2024); רע"א 8604/23 פיינר נ' רוטנברג (25.2.2024)). בעניין זה אף יובהר כי אין בעובדה שניתנה למבקשת אפשרות להגיש תגובה להצעת בית המשפט, שאורכה נתחם ל-30 שורות בלבד, כדי להלום את הדרישה הקבועה בתקנות למתן אפשרות לבעל הדין שכנגד להשיב. גם אין בעובדה שבית המשפט מוסמך לתחום את הדיון בערעור לעניין מסוים (תקנה 138(א)(2) לתקנות) כדי להצדיק מתן פסק דין המקבל את הערעור מבלי שניתנה למבקשת הזדמנות לשטוח את טענותיה. קבלת ערעור המשיבה (אף אם בדרך של השבת ההליך לבית משפט השלום) לא הייתה יכולה להיעשות אפוא ללא תשובת המבקשת. די בכך כדי להביא לקבלת הערעור והחזרת ההליך לבית המשפט המחוזי על מנת שיאפשר למבקשת להשיב לטענות המשיבה. נוכח האמור, לא ראיתי צורך להידרש בהרחבה לשאלת המותב המוסמך לדון בערעור, לאחר שהוחלט על מתן רשות ערעור. רק אעיר כי על פני הדברים, טענות המבקשת בעניין זה אינן משוללות יסוד. סעיף 37 לחוק בתי המשפט קובע כך: (א) בענינים אלה ידון בית משפט מחוזי בשלושה: (1) משפטים בשל עבירה שענשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר; (2) ערעורים על פסקי דין של בתי משפט שלום; (3) כל ענין שהנשיא של בית המשפט המחוזי או סגנו הורה שידונו בו שלושה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), בענינים הבאים ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד, אם לא הורה נשיא בית המשפט או סגנו, לבקשת בעל דין ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם לעניין זה, או ביוזמתו, לעניין מסוים, כי יידון בשלושה: [...] (ג) בכל ענין שאינו מוזכר בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד. מסעיף זה עולה כי ערעורים על פסקי דין של בית משפט שלום, בעניינים שאינם מנויים בסעיף קטן (ב) לחוק (המונים בין היתר דיון מקדמי בערעור, ערעורים על פסקי דין בעניינים מקומיים, וערעורים על פסקי דין והחלטות לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018), יידונו על ידי בית משפט מחוזי בשלושה; וכי ערעורים על "החלטות אחרות" של בתי משפט שלום, יידונו על ידי בית משפט מחוזי בשופט אחד. ההחלטה הנדונה בענייננו היא החלטה של בית משפט שלום להורות על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. מאחר שאין חולק כי החלטה מסוג זה אינה מנויה בעניינים המפורטים בסעיף קטן (ב) לסעיף 37 לחוק בתי המשפט, השאלה היא אפוא האם ההחלטה מהווה "פסק דין" לפי סעיף קטן (א)(2) או שמא "החלטה אחרת". המבחן המרכזי שהשתרש בפסיקה לסיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא מבחן סופיות הדיון, העוסק בשאלה האם ההחלטה סיימה את ההליך בין הצדדים או שמא נותרה לבית המשפט מלאכה נוספת (וראו מיני רבים: ער"א 5891/22 גנוסר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 (18.12.2022); בש"א 1839/20 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 5 (16.3.2020); בש"מ 860/13 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית מודיעין מכבים-רעות (4.4.2013)). בענייננו, אין הרבה מקום לספק כי החלטה של בית משפט המקבלת בקשה לעיכוב הליכים (להבדיל מהחלטה הדוחה בקשה שכזו) היא החלטה המסיימת את ההליך. אמנם, ההליך בין הצדדים נמשך במסגרת בוררות, אולם בכל הנוגע להליך בבית המשפט – זה תם עם מתן ההחלטה (ראו בעניין זה גם: ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, 689 (1989)). על רקע האמור, יש ממש בטענת המבקשת כי מקום שבו מצא בית משפט מחוזי ליתן רשות ערעור על החלטת בית משפט שלום המקבלת בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, הרי שהכרעה בערעור צריכה להיעשות על ידי מותב תלתא (והשוו לעניין הכרעה בערעור על החלטה בבקשה לביטול פסק בוררות: בג"ץ 5837/19 נסאר נ' בית המשפט העליון (12.3.2020); רע"א 3614/19 קדמת עדן בע"מ נ' נסאר, 21.7.2019)). ואולם כאמור, לא ראיתי להרחיב בדבר שעה שדי בעובדה שלא נשמעו טענות המבקשת כדי להצדיק את קבלת הערעור. הערעור מתקבל אפוא. ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי ויידון לפני מותב אחר. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ה (27 נובמבר 2024). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת