פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5430/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופט י' כשר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה 3. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי; תגובה מטעם משיבה 3; תגובה מטעם משיבים 2-1; הודעת העותר בשם העותר: עו"ד דניאל ויגלר בשם משיבים 2-1: עו"ד רפי רכס בשם משיבה 3: עו"ד עדו דיבון פסק-דין השופט ח' כבוב: לפנינו עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 08.06.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-ההחלטה) בגדרה התקבל ערעור משיבה 3 (להלן: המשיבה) על החלטות בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה (להלן: בית הדין הרבני האזורי) מיום 22.12.2022 ומיום 29.12.2022, תוך שנקבע כי בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעת המזונות אשר הוגשה על ידי המשיבה. רקע והשתלשלות העניינים העותר והמשיבה נישאו זה לזו במהלך שנת 2009 ובהמשך הדברים הביאו יחד לעולם שלושה ילדים, אשר לעת הזו, הם עודם קטינים. ביום 18.08.2021 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, אליה כרכה תביעה לחלוקת הרכוש המשותף (להלן: תביעת הגירושין), וביום 29.11.2021 הגישה תביעה לבית הדין הרבני האזורי בעניין משמורת וקביעת זמני שהות ביחס לילדים, אותה כרכה לתביעת הגירושין. זמן קצר לאחר הגשת תביעת הגירושין, בתחילת חודש דצמבר 2021, הגישה המשיבה "כתב תביעה למזונות ילדים", אליו צורפה "בקשה לפסיקת מזונות ומדור זמניים", לבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה (תלה"מ 2239-12-21) (להלן בהתאמה: התביעה בבית המשפט לענייני משפחה ו-הבקשה למזונות זמניים). לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה למזונות זמניים, ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 27.12.2021 (השופטת ר' מקייס), בה נקבע כדלקמן: "בשלב מקדמי זה, בהיעדר התמונה העובדתית במלואה ולאור טענות המבקשת בדבר הכנסות הצדדים וגילאי הקטינים (כולם מעל גיל 6) ובשעה שהסוגיות הרכושיות וענייני הקטינים נידונים לפני כבוד בית-הדין הרבני, ביהמ"ש קובע כי הצדדים ישאו בחלקים שווים ביניהם בהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים וכן בהחזרי המשכנתה. יתר הטענות תידונה בדיון שיתקיים ביום 2.2.2022 [...]". בראשית חודש ינואר 2022 הגיש העותר כתב הגנה לתביעה בבית המשפט לענייני משפחה, בו טען, בתמצית, כי אין כל עילה לחיובו במזונות ילדים, זאת בהתאם להלכה שנפסקה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.07.2017), ובשים לב לכך שעל-פי הנטען, הכנסותיה של המשיבה גבוהות משלו. בהתאם, יחד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש המבקש בקשה לגילוי ועיון במסמכים לשם הוכחת הכנסות המשיבה ו"על מנת שמלוא התמונה העובדתית תעמוד בפני כב' ביהמ"ש". המשיבה הגישה תגובה לבקשה לגילוי ועיון במסמכים, וביום 04.04.2022 התקיים דיון קדם משפט, במסגרתו נדונה גם הבקשה למזונות זמניים. כעולה מפרוטוקול הדיון, בית המשפט עמד על הקושי שמעורר קיום הדיון במזונות הילדים בשלב זה, זאת בשים לב לכך "שעדיין אין החלטה בנושא של זמני השהות" (דברי המשיבה בפרוטוקול הדיון). בתום דיון זה, נקבע דיון הוכחות לשם קידום ההליך העיקרי, וכן ניתנה החלטה בעניין הגשת תצהירים משלימים מטעם בעלי הדין. כמו כן, נקבע כי: "החל מחודש ינואר 2022 על האב להעביר להם מחצית הוצאות החזקת הבית [...] וזאת מעבר לחיובו במחצית הוצאות חיוב ברפואה חריגות ומחצית החזרי המשכנתא. בשלב זה כל אחד מההורים יישא בעלות הכלכלה והביגוד וזאת עד לקיום מועד ההוכחות בו ייתכן וניתן יהיה לברר את התמונה במלואה לאחר הכרעות של בית הדין, לרבות בנושא אחריות הורית וזמני שהות" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). בהמשך הדברים, ביום 14.09.2022, הגישה המשיבה "בקשה לדחיית דיון הוכחות ודחיית הגשת תצהירים", בראי העובדה שטרם ניתנה הכרעת בית הדין הרבני בנושא האחריות ההורית וזמני השהות. נטען, כי בנסיבות אלה טרם התבררה "התמונה המלאה" ולכן "לא יהא יעיל ונכון" להגיש תצהירים ולקיים דיון הוכחות בשלב זה. המשיב התנגד לבקשה זו. בהתאם, ביום 04.10.2022 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה דיון ההוכחות יתקיים במועדו. עם זאת, בשולי החלטה זו נקבע כי: "[...] יובהר כי אם סבורה המבקשת שהתביעה דנן הקדימה את זמנה לאור ההליך שמתנהל במסגרת ביה"ד הרבני וכן סטאטוס המגורים של הצדדים, תשקול את מחיקת ההליך ללא צו להוצאות או הסדר דיוני אחר שיוסכם על הצדדים. אחרת ביהמ"ש יידרש לתביעה בהתאם לנתונים הקיימים כיום" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). בהתאם להחלטה זו, ביום 20.10.2023 הגישה המשיבה "בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות", וביום 23.10.2023 הורה בית המשפט לענייני משפחה על מחיקתה כמבוקש. למחרת אותו היום, הגישה המשיבה "תביעה למזונות ומדור" לבית הדין הרבני האזורי (לעיל ולהלן: תביעת המזונות). בתביעתה זו, טענה המשיבה כי בדיון מיום 04.04.2022 המליץ בית המשפט לענייני משפחה להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין הרבני האזורי ואף כי בהחלטתו מיום 04.10.2023 הציע למחוק אותה ללא צו להוצאות. זאת, בשים לב לכך ששאר הסוגיות עליהן מתדיינים הצדדים נכרכו לתביעת הגירושין, לרבות "כתובה, רכוש, אחריות הורית, זמני שהות וחינוכם של הילדים". אשר על כן, בראי העובדה שטרם ניתנו החלטות בית הדין הרבני האזורי בעניין האחריות ההורית וזמני השהות, טענה המשיבה כי יהא זה נכון ויעיל לו בית הדין הרבני האזורי ידון גם בתביעת המזונות. ביום 21.11.2022 הגיש העותר בקשה לסילוק תביעת המזונות על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית (להלן: הבקשה לסילוק על הסף). לטענתו, לאחר שבית המשפט לענייני משפחה דן בתביעה שהגישה המשיבה במשך שנה שלמה, ואף נתן את החלטתו בבקשה למזונות זמניים, הרי שהוא רכש סמכות נמשכת לדון בה. כמו כן, העותר טען כי בית המשפט לענייני משפחה כלל לא המליץ למשיבה להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין הרבני האזורי, אלא המלצתו הייתה כי תמתין עד אשר ניתן יהיה לדון בתביעה באותה הערכאה. בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, אשר הגישה המשיבה ביום 08.12.2022, נטען כי בשונה מהתביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ואשר נמחקה זה מכבר, תביעה זו "איננה תביעת מזונות של הילדים, אלא תביעתה של האשה (האם) להחזר הוצאות שהיא מוציאה על הילדים". ביום 21.12.2022 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי בבקשה לסילוק על הסף. במסגרת החלטה זו, קבע בית הדין הרבני האזורי, כדלקמן: "הצדדים מתדיינים בנושא מזונות הקטינים בביהמ"ש [לענייני משפחה – ח' כ'], ולכן אין כל צידוק לפצל את התביעות: חיוב מזונות להבא – בביהמ"ש, והחזר הוצאות עבר – בביה"ד. מדובר בכרכור מיותר בין ערכאות באותו נושא. משכך, בית הדין מורה לצדדים לפנות בעניין מזונות הקטינים על כל חלקיו – לביהמ"ש". ביום 26.12.2022 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 21.12.2022, בה טענה כי בניגוד לאמור בה, נכון לאותו מועד לא היה תלוי ועומד כל הליך לפני בית המשפט לענייני משפחה. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 29.12.2022, עת שנקבע כי: "סגירה מנהלית של תיק משפטי של המזונות לא מפקיעה את סמכות השיפוט מהערכאה בה נידון נושא זה. אם המבקש חפץ (צ"ל המבקשת חפצה – ח' כ') להגיש בקשות נוספות בנושא המזונות – עליו (צ"ל עליה – ח' כ') לסור לביהמ"ש ולפתוח שם מחדש את התיק, ולא לכרכר לערכאה אחרת שלא קנתה סמכות בנושא" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). ביום 16.01.2023 ערערה המשיבה על החלטות בית הדין הרבני האזורי לפני בית הדין הרבני הגדול. בעיקרם של דברים, המשיבה שבה על טענתה לפיה לא תלוי ועומד כל הליך לפני בית המשפט לענייני משפחה, ומשכך, לא מתעורר כל חשש 'לכרכור' בין הערכאות. לאחר שהגיש העותר תשובתו לערעור, ביום 19.02.2023, נתבקשו הצדדים להודיע אם הם עומדים על קיום דיון בערעור או שמא הם מסכימים כי בית הדין הרבני הגדול יכריע בו על יסוד הכתובים. יצוין, כי בתגובתה מיום 16.05.2023, הודיעה המשיבה כי היא אינה עומדת על קיום דיון בעל פה בערעור. לצד זאת, ציינה היא כי: "כאשר הוגשה תביעת הגירושין לביה"ד הרבני, המערערת (שהינה עו"ד) סברה שאין אפשרות לכרוך מזונות ילדים לתביעת גירושין, ואין מנוס אלא להגיש את התביעה לביהמ"ש למשפחה. זו הסיבה שתביעת מזונות הילדים הוגשה מלכתחילה לביהמ"ש למשפחה, ולא נכרכה בתביעת הגירושין. (זאת למרות שברור שבסוגיה זו עמדת ההלכה נוחה יותר לאישה, והדברים ברורים)" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). לאחר ביטול הדיון שנקבע לטובת שמיעת הערעור ניתנה ביום 08.06.2023 החלטת בית הדין הרבני הגדול, בגדרה התקבל הערעור על החלטות בית הדין הרבני האזורי מיום 22.12.2022 ומיום 29.12.2022, ונקבע כי בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות עניינית לדון בתביעת המזונות. בתוך כך, נקבע, בשים לב להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 04.10.2022, כי התביעה שהוגשה אליו נמחקה משום "שהקדימה את זמנה" ובעצת בית המשפט. אשר על כן, ולאור נסיבות המחיקה האמורות, נפסק כי עניינם של הצדדים אינו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". העתירה ותגובות המשיבים לה נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול הוגשה העתירה שלפנינו. בתמצית, העותר טען כי החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בחוסר סמכות, תוך התעלמות מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה. בהקשר זה נטען, כי המשיבה ביקשה להפסיק את התביעה בבית המשפט לענייני משפחה רק לאחר שנדחו בקשותיה לפסיקת מזונות זמניים ולדחיית דיון ההוכחות ומועד הגשת התצהיר. בכך, טען העותר, התנהלה המשיבה בחוסר תום לב דיוני ועשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שהיא מבקשת להימנע מתוצאותיה של הוראת תקנה 41(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א) שלפיה ככל שהמשיבה הייתה חפצה להגיש תביעה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה, זו הייתה ממשיכה מהשלב שבו ההליך הופסק. מכל מקום, נטען כי היה מקום לסלק את התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי, מכוח הדוקטרינה של "הליך תלוי ועומד", וכי בית המשפט לענייני משפחה רכש סמכות נמשכת לדון בתביעת המשיבה, לאחר שזה דן ופסק בעניין. בתוך כך, טען העותר כי אין מדובר בתביעה להשבת הוצאות המשיבה, כפי שטענה המבקשת, אלא בתביעה למזונות ילדים, וכי בתי הדין הרבניים כלל אינם מוסמכים לדון בה, בשל ההלכה שנקבעה בבר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969) (להלן: הלכת שרגאי). יחד עם הגשת העתירה, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים המורה לבית הדין הרבני האזורי שלא להמשיך לדון בתביעת המזונות עד להכרעה בעתירה. ביום 23.07.2023 הוריתי למשיבה וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) להגיש את תגובתם לעתירה. בפרט, נתבקשה התייחסותם לטענה המתבססת על תקנה 41(ג)(1) לתקסד"א. כמו כן, נדחתה בקשת העותר למתן צו ביניים. ביום 01.08.2023 הוגשה תגובת המשיבה לעתירה. תחילה, ציינה המשיבה כי העותר כלל לא העלה את טענתו העקרונית המתבססת על הלכת שרגאי בפני בתי הדין הרבניים, ומשכך הוא מנוע מהעלאתה בשלב זה. אדרבא, העותר טען בבית הדין כי הוא לא היה מעלה כל טענה ביחס לסמכותו העקרונית של בית הדין הרבני אילו התביעה הייתה מוגשת לבית הדין הרבני מלכתחילה. כמו כן, נטען כי בית המשפט לענייני משפחה לא דן ופסק בתביעה שהונחה לפניו, ולפיכך, ממילא לא רכש סמכות נמשכת לדון בה. עוד טענה המשיבה כי אין תחולה לדוקטרינת "הליך תלוי ועומד" מקום בו, כבענייננו, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה. לעניין נסיבות הפסקת התביעה, נטען כי זו נעשתה לאחר שנשמעו הערות בית המשפט לענייני משפחה ובעצתו. זאת ועוד. המשיבה ציינה כי העותר לא העלה קודם לכן את טענתו המתבססת על תקנה 41(ג)(1) לתקסד"א, ולא בכדי, שכן תקנה זו הותקנה רק ביום 04.06.2023, לאחר שנמחק ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. לפי הנטען, בשלב שבו נמחקה תביעה זו עמד בתוקף נוסחה הקודם של התקנה, שלפיו ברירת המחדל הייתה כי תביעה שהופסקה והוגשה מחדש תחל להתברר מתחילתה, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. ובענייננו, כך נטען, בית המשפט לא התנה את הפסקת התביעה בתנאים, ולפיכך, אף אילו הייתה מוגשת תביעה חדשה בבית המשפט לענייני משפחה היא הייתה מתחילה להתברר מתחילתה. לבסוף, שבה המשיבה על טענתה כי התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי היא תביעה להשבת הוצאות, השונה מתביעתה למזונות קטינים שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. מכל מקום, נטען כי אף אם נפלה טעות בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, הרי שאין היא מקימה עילה להתערבותנו בה, בשים לב לאמות המידה החלות בכגון דא. ביום 07.09.2023 הוגשה תגובת היועץ לעתירה, אשר סבר אף הוא כי דינה להידחות. כך, נטען כי בית המשפט לענייני משפחה לא רכש סמכות נמשכת לדון בתביעה, שכן ההחלטה שניתנה על ידו עסקה בסעד זמני גרידא. אף היועץ ציין, כי תקנה 41(ג)(1) לתקסד"א טרם הותקנה עת שההליך נדון בפני בית הדין הרבני האזורי, וכי כך או כך אין בה כדי להשליך על שאלת הסמכות הנמשכת. אשר לנסיבות הפסקת התביעה בבית המשפט לענייני המשפחה, סבר היועץ כי אין בהן כדי להצביע, בהכרח, על התנהלות חסרת תום-לב, שכן אפשר שהדבר נעשה מטעמים ענייניים ובהמשך להערת בית המשפט כי ההליך הקדים את זמנו. לבסוף, היועץ תמך בטענת המשיבה לפיה העותר מנוע מהעלאת טענותיו העקרוניות בעניין סמכותם העניינית העקרונית של בתי הדין הרבניים לדון בתביעת מזונות, משני טעמים. ראשית, מכיוון שהעותר לא העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה; ושנית, מאחר שבענייננו טרם נדונה שאלת היקף סמכות בית הדין הרבני האזורי, ובתוך כך השאלה אם בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה להשבת הוצאות של האם או שסמכותו חלה גם על תביעת הילדים למזונות. ביום 18.09.2023 הוריתי לעותר להודיע אם הוא מסכים למחיקת העתירה ללא צו להוצאות, תוך שמירת טענותיו בעניין היקף הסמכות שרכש בית הדין הרבני האזורי, לאחר שסוגיה זו תתברר על ידו. לחלופין, נתבקשה תשובתו לתגובות המשיבים. ביום 01.11.2023 הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו. במסגרת תשובתו לתגובות המשיבים, חזר בו העותר מטענתו העקרונית בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים, תוך שהתמקד בטענה כי בית המשפט לענייני משפחה רכש סמכות נמשכת לדון בתביעה. בתוך כך, העותר שב על הטענות שהפנה נגד התנהלותה הדיונית של המשיבה, וטען כי לאחר שניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבקשה למזונות זמניים ונקבעו בה מספר "ממצאים", הרי שבית המשפט רכש סמכות נמשכת לדון בהליך. דיון והכרעה לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות, הכול כמפורט להלן. סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך בית משפט זה, בין השאר: "לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). לפיכך, הלכה היא עמנו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, וכפועל יוצא, התערבותו בהן "תחומה לארבע סוגים כלליים של מקרים: חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי ומקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 1889/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 18 (23.08.2023), והאסמכתאות שם). תחילה, נסיר מעלינו את המשוכה שעניינה בטענת העותר לפיה בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעה שהגישה המשיבה מאחר שמדובר, הלכה למעשה, בתביעה למזונות קטינים. סבורני, כי אין צורך להידרש לשאלה עקרונית זו, התלויה ועומדת לפתחו של בית משפט זה במסגרת עתירות אחרות (בג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, בג"ץ 8221/21 ובג"ץ 5652/22); זאת, מאחר שעל אף כפירתו של העותר בסמכות בית הדין הרבני האזורי, העותר לא טען כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת מזונות באופן עקרוני, אלא רק כי אין מקום שבית הדין ייטול את הסמכות האמורה מבית המשפט לענייני משפחה שהחל לדון בעניין. העותר אף הגדיל וציין בתשובתו לערעור כי "שאלת סמכות ביה"ד לדון במזונות קטינים מעולם לא הייתה במחלוקת ואם המערערת הייתה כורכת סוגייה זו כדין לתביעתה בביה"ד קמא במקום לפצל את תביעותיה ולהגיש את תביעת המזונות לביהמ"ש, הליך זה כלל לא היה בא לעולם". הנה, בשים לב למצוות סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, יתכן כי די בטעם זה לבדו כדי לדחות טענתו זו של העותר (ראו למשל: בג"ץ 7715/19 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פסקה 19 (14.06.2020)). שכן, העותר לא העלה את טענתו באשר לחוסר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה כגון דא, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. יתרה מכך, אף אם נניח לצורך הדיון כי לשם קיום הדרישה כי המבקש "[י]עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו" די בהעלאת טענה כללית להיעדר סמכות, דומה כי קיים קושי לקבל את הטענה האמורה בענייננו, מקום בו העותר הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "הליך זה כלל לא היה בא לעולם" אילו כרכה המשיבה את תביעתה מלכתחילה בבית הדין הרבני הרבני האזורי, כמפורט לעיל. יש מקום אפוא לסברה כי בענייננו העותר מושתק מהעלאת טענה זו כעת, כאשר הוא ויתר בפירוש על יכולתו לטעון בעניין. למעשה, אף העותר עצמו ציין כי הטענה לחוסר סמכות לדון בתביעת המשיבה, כשלעצמה, היא "טענה משנית המהווה תוספת לטענה ולעילה העיקרית שבגינה הוגשה העתירה". אם כן, אף אני אאחוז את השור בקרניו ואפנה לדון כעת בטענת העותר כי בית המשפט לענייני משפחה רכש סמכות נמשכת לדון בתביעה שהגישה המשיבה, אף לאחר שההליך שבפניו נמחק. הסמכות הנמשכת תחילה אציין, כי את ה"בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות" שהגישה המשיבה ביום 20.10.2022 יש לראות כבקשה להפסקת תובענה, ומשמעות הדבר, בין השאר, היא כי קבלת הבקשה להפסקת תובענה תיעשה על דרך של מחיקת תובענה, אשר אינה מהווה מעשה בית דין (ע"א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (14.11.2023) (להלן: עניין שבירו)). ככלל, משבא הליך משפטי על סיומו, מוצתה סמכותה העניינית של הערכאה אשר דנה בו (ראו למשל: בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (27.07.2008) (להלן: עניין פלונית), והאסמכתאות שם). חריג לכלל זה היא הסמכות הנמשכת: "אשר עיקרה בכך כי, בתנאים מסוימים, מקום שבית הדין דן בעבר בנושא מסוים, תוכר סמכותו הנמשכת לחזור ולדון בו. הסמכות הנמשכת נובעת אף היא מסמכותה הטבעית של הערכאה השיפוטית. תכליתה העיקרית לתת ביטוי לחובת הכבוד ההדדי ולצורך בהרמוניה בין ערכאות השיפוט, בינן לבין עצמן, בהתקיים סמכות מקבילה ביניהן, וכדי למנוע התרוצצות בעלי דין מערכאת שיפוט אחת לאחרת. אולם, כבר הובהר כי הסמכות הנמשכת לא נועדה לערער את הסמכויות המקוריות הנתונות לערכאות השיפוט על פי החוק, או לגרוע מהן. תכליתה היא, מעיקרה, "להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן" [...] כאלה הם עניינים של מזונות ילדים והחזקת ילדים, שעל פי עצם טיבם הם חשופים לשינויי נסיבות מהותיים, ולפיכך מוקנית לגביהם סמכות טבועה לערכאת השיפוט המקורית לחזור ולעיין בהם מחדש, עם היווצר התנאים המתאימים לכך" (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 284 (2006); ראו גם: יצחק כהן "סמכות נמשכת בדיני המשפחה לאחר אישור הסכם בין בני-זוג: על כיבוד הדדי, על מבחן הסיכול ועל מבחן ה"דן ופסק" – מודל חדש משפט ועסקים יט 767, 775 (2016) (להלן: כהן)). ערכאה שיפוטית קונה לה סמכות נמשכת, אם כן, רק לאחר שדנה ופסקה בסוגיה מסוימת בעבר (ראו למשל: בג"ץ 6021/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 11 (04.10.2010); כהן, בעמוד 782); ורק, כאמור, ביחס לסוגיות בעלות 'אופי מתמשך'. לשם התקיימותו של מבחן 'הדן ופסק', נקבעו בפסיקה שני תנאים עיקריים: "התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. [...] התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה" (עניין פלונית, בפסקאות 9 ו-11). אם כן, פשיטא היא כי כאשר ההליך מסתיים במחיקת התביעה, מבלי שניתנה בה הכרעה סופית ובאופן שאינו מהווה מעשה בית דין (ראו: תקנה 41(ב) לתקסד"א), הרי שהערכאה שהורתה על מחיקת ההליך לא רכשה בהכרח סמכות נמשכת לדון בתביעה 'מתחדשת' שתוגש. שהלוא, משההליך שנמחק לא בא על סיומו, לא מתעורר כל חשש שמא "הכרעה שיפוטית שניתנה בעבר כדין ובסמכות – היא עצמה או רוחה – עלולות להימצא מסוכלות, מקום בו שַבה הפרשה שבגדרה ניתנה אותה הכרעה ומעסיקה את הערכאות" (עניין פלונית, בפסקה 8; ראו והשוו: בג"ץ 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו(2) 358, 360 (1982)). העותר סבור מצדו, כי על אף העובדה שהתביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה ולא נדחתה, הרי שלאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לפסיקת מזונות זמניים, יש לראות בבית המשפט לענייני משפחה כמי ש'דן ופסק' בהליך. דינה של טענה זו להידחות. כידוע, החלטה בבקשה למתן סעד זמני אינה חורצת את גורל התביעה, אלא "היא החלטת ביניים, שאינה מהווה מעשה בית דין והיא ניתנת לשינוי ואף לביטול אם מתברר כי היא ניתנה בטעות או שקיימת סיבה טובה לשנותה" (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 483 (מהדורה שנייה 2023) (להלן: רוזן-צבי)). אשר על כן, מקום בו בית המשפט לא נתן את הכרעתו הסופית בתובענה, הרי שהוא לא דן ופסק בה, וזאת אף אם הכריע בבקשה למתן סעד זמני. משאלה הם פני הדברים, ברי כי בית המשפט לענייני משפחה לא רכש כל סמכות נמשכת לדון בתביעה. בנסיבות אלה, אין גם תחולה לדוקטרינה של "הליך תלוי ועומד", שכן ההליך בבית המשפט לענייני משפחה – הסתיים. בענייננו אנו, וכפי שאפרט מיד, אף לא מצאתי כי יש בנסיבות מחיקת התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, כדי להשליך על המסקנה כי לא קמה הצדקה להתערבותנו בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. אעיר, אומנם, כי דעתי אינה נוחה עם הערתה של המשיבה, כפי שהוזכרה בתגובתה לבית הדין הרבני הגדול מיום 16.05.2023, שלפיה מלכתחילה היא העדיפה שהתביעה תידון בבית הדין הרבני האזורי (בטענה כי "ברור שבסוגיה זו עמדת ההלכה נוחה יותר לאישה"), וכי היא בחרה להגישה לבית המשפט לענייני משפחה, רק משום שסברה באותה העת כי הגשתה לבית הדין הרבני אינה אפשרית. ניתן להבין ללבו של העותר אשר הסיק מכך כי המשיבה הפסיקה את תביעתה והגישה אותה מחדש בבית הדין הרבני כדי לזכות ביתרון מסוים בערכאה זו. אכן, בנסיבות מסוימות, הגשת בקשה להפסקת תובענה בשלבים מתקדמים של ההליך, צריך שתעורר את "חשדו" של בית המשפט, באופן שיצדיק את התניית ההפסקה בתנאים (וראו, באופן כללי: עניין שבירו; ע"א 3018/23 קוגן נ' גרשון, פסקה 9 (14.11.2023) (להלן: עניין קוגן)). בראי האמור, וכפי שהיטיב לציין העותר, הותקנה תקנה 41(ג)(1) לתקסד"א שמטרתה "למנוע מתובע, שאינו מרוצה ממהלך העניינים בתביעה הראשונה ומגיע למסקנה שסיכוייו לזכות נמוכים, להפסיק את התובענה (ולקוות שבית המשפט לא יתנה את המחיקה בתנאים)" (רוזן-צבי, בעמוד 277; ראו גם: עניין שבירו, בפסקה 9). יתכן, ואיני קובע מסמרות בעניין, כי היה מקום שבית המשפט לענייני משפחה יתנה את הפסקת התובענה בתנאים, וביניהם, תנאי לפיו אם המשיבה תגיש את תביעתה מחדש בבית הדין הרבני, היא תחויב בתשלום הוצאות העותר בתביעה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה. למעשה, תוצאת הדברים בענייננו היא כי המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, והעותר נאלץ להשקיע משאבים בניהול ההליך למשך כשנה, ובסופו של דבר, משאבים אלו היו לריק – שכן המשיבה החליטה לסיים את ההליך ולהחל בו מחדש בערכאה אחרת. אולם, החלטת בית המשפט לענייני משפחה במישור זה, הפכה חלוטה ואינה עומדת לערעור כעת. התביעה הופסקה ללא תנאים וללא הוצאות. השאלה בענייננו היא האם כעת, לאחר שהתביעה הופסקה באופן שבו היא הופסקה, בית הדין הרבני האזורי נעדר סמכות לדון בעניין, ועל כך התשובה היא בשלילה. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את הטענה כי העותר צבר 'יתרונות דיוניים' קונקרטיים בהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, שאותם ביקשה העותרת לאיין על ידי הפסקת התביעה והגשתה המחודשת לבית הדין הרבני האזורי. לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים. מכאן, שבית המשפט לענייני משפחה לא הכריע במחלוקות שבין הצדדים באופן שהקנה יתרון דיוני קונקרטי לעותר על פני המשיבה (ראו והשוו: עניין קוגן, בפסקה 11). זאת ועוד, אין בידי לפסול את האפשרות שהפסקת התביעה והגשתה לבית הדין הרבני האזורי נבעה גם מטעמים כנים וראויים, הקשורים ביעילות הדיונית וברצון למנוע פיצול לא מוצדק של התביעות בין הערכאות השונות. להשלמת התמונה, אציין כי לא ראיתי לנכון להתייחס לטענת העותר המתבססת על תקנה 41(ג)(1) לתקסד"א, זאת משום שבמועדים הרלוונטיים לענייננו, תקנה זו טרם באה לעולם. אדרבה, לפי נוסח התקנה הרלוונטית באותה עת, ככל שבית המשפט לא התנה את הפסקת התביעה בתנאים, ההנחה הייתה כי ככל שתוגש תביעה מחודשת היא תחל להתברר מחדש. משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעת המשיבה. זאת, בשים לב לאמת המידה המחמירה להתערבותנו בקביעות שכאלה (ראו למשל: בג"ץ 6288/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (08.03.2017)). בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. זאת, כאשר לטענת המשיבה, מדובר בתביעה להשבת הוצאותיה, להבדיל מתביעתה למזונות קטינים שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. כפועל יוצא מכך, אף לא ניתן לקבוע כי התקיים התנאי השני להכרה בסמכותו הנמשכת של בית המשפט לענייני משפחה שלפיו "נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה" (עניין פלונית, בפסקה 9). מכל מקום, ביחס להיקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי, טענות הצדדים שמורות להם עד לאחר שסוגיה זו תוכרע בבית הדין הרבני האזורי. סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה. עם זאת, בשים לב לאמור בפסקה 31 שלעיל, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשפ"ד (‏7.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23054300_C09.docx יש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1