עמוס גזית נ. משרד הביטחון

פסק-דין בתיק עע"ם 543/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 543/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: עמוס גזית נ ג ד המשיב: משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת שיצר) בעת"מ 35696-05-12 מיום 26.12.12 תאריך הישיבה: ג' בחשון התשע"ד (7.10.2013) בשם המערער: עו"ד סיגל יער בשם המשיב: עו"ד אבי מיליקובסקי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת שיצר) בעת"מ 35696-05-12 מיום 26.12.12. במוקד הערעור תקנה 14 לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954 (להלן התקנות), שעניינה תגמול בגין אבדן השתכרות בשל טיפול רפואי. רקע ב. המערער, יליד 1949, הוא נכה צה"ל, לוחם בסיירת שקד שנפצע שלוש פעמים במלחמות ישראל ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור 58%. בשל טיפולים רפואיים אינטנסיביים נעדר מעבודתו וקיבל תגמול טיפול רפואי (להלן תט"ר) לפי התקנות; התגמול ניתן לפיצוי על אבדן השתכרות בשל הזמן שהוקדש לטיפולים רפואיים ובו לא עבד הנכה. בשנים 2004-2000 אושר למערער מעת לעת תט"ר מלא בגין היזקקות לטיפול רפואי, ומיום 1.7.04 ועד ליום 30.11.05 תט"ר חלקי, לאחר שרופא מוסמך מטעם המשיב קבע כי המערער כשיר לעבודה מפרנסת בחצי משרה. ג. לטענת המערער, ביום 22.8.05 הודיע לו מעסיקו על גמר יחסי העבודה החל מיום 15.7.05 בשל מגבלותיו. ביום 27.10.05 פנה המערער למשיב בבקשה לטפל בדחיפות האפשרית בבקשה לאישור תגמול "נצרך". ד. הועדה לכושר עבודה של המשיב המליצה ביום 4.12.05 לרופא המוסמך המחוזי, כי יש לקבוע למערער אבדן כושר עבודה מלא. בעקבות האמור החליט המשיב ביום 29.1.06 על ביטול תשלומי התט"ר, וביום 29.3.06 אושר למערער תגמול "נצרך" החל מיום 1.12.05. החל מאותו מועד חדל המשיב איפוא לשלם למערער תט"ר, והחל לשלם לו באופן שוטף תגמול "נצרך". ביום 21.7.10 פנה המערער למשיב בבקשה לחזור ולשלם לו תט"ר. ביום 14.10.10 השיב מר שי בכר, ראש תחום תגמולי נכים ותשלומים באגף השיקום, לבא כוח המערער כהאי לישנא: "בהמשך לפנייתך, להלן ממצאי הבדיקה שבוצעה בעניינו של מר גזית. תט"ר עקב ביטול מלא מעבודה. 2. פיצוי תט"ר ניתן בנוסף לאישורים המבוקשים, עפ"י אישור רופא מוסמך איזורי, המציין את תאריכי חופשת המחלה. 3. מר גזית קיבל פיצוי בגין תט"ר בתאריכים הרשומים להלן, בעקבות פנייתו לאגף שיקום נכים וצירוף אישורו של הרופא המחוזי באגף שיקום נכים לתט"ר בתאריכים אלה... תט"ר עקב עבודה בחצי משרה. 4. מר גזית ביקש פיצוי תט"ר בגין עבודה בחצי משרה בתקופה 1.7.2004-30.11.2005. 5. בתקופה זו אושרה עבודתו בחצי משרה ע"י הרופא המחוזי. 6. עפ"י תקנות תט"ר, זכאי מר גזית בתקופה זו לפיצוי קבוע, שבזמנו עמד ע"ס 2,800 ₪. תגמול נצרך 7. מבקש להדגיש כי תגמול נצרך ניתן עפ"י בקשתו של הזכאי. 8. מר גזית פנה לאגף שיקום נכים בתאריך 13.12.2005 וביקש תגמול נצרך. 9. מר גזית עמד בפני ועדת ביטול שיקום, שקבעה כי אינו כשיר לכל עבודה. 10. בקשתו אושרה בועדת נצרכות, והחל מתאריך 1.12.2005 מקבל מר גזית תגמול נצרך. 11. לאור האמור לעיל, לא ברורה לי טענתך כי פעולת העברת מר גזית לתגמול נצרך בוצעה 'באופן חד צדדי' והינה 'פעולה שלא כדין ומנוגדת לחוק'. 12. לבקשתך, לא ניתן להעביר זכאי נצרך, שאושר בועדת ביטול שיקום, כנכה שאינו כשיר לעבודה, לתגמול תט"ר. 13. תקנות התט"ר מיועדות לנכה הנמצא במעגל העבודה ואינו יכול לעבוד זמנית עקב נכותו". ה. ביום 9.2.11 הגיש המערער ערעור לועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים או החוק) על מכתבו של מר בכר. ביום 4.4.12 נערך דיון בערעור, שבסופו נדחה הערעור ללא צו להוצאות, בהסכמת הצדדים, נוכח טענת המשיב כי ועדת הערעור נעדרת סמכות עניינית לדון במכתבו של מר בכר, משאינו קצין תגמולים, והערעור מכוון למעשה כנגד החלטת קצין התגמולים מ-2006. נציין כבר כאן, כי יש להצטער על כך שהנושא הסתבך במידה רבה במובן הדיוני, ולכך נשוב בהמשך. ו. ביום 24.5.12 הוגשה העתירה מושא הערעור. לשלמות התמונה יצוין, כי במסגרת העתירה עלה, כי מר בכר משמש הן כראש תחום תגמולי נכים ותשלומים והן כקצין תגמולים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.10.12 עמ' 3, בו ציינה באת כוח המערער, כי במכתב מ-23.11.10 חתם מר בכר גם כקצין תגמולים, והגישה את פרסום מינויו בילקוט הפרסומים (5719 מיום ז' בתשרי תשס"ח); ואכן המשיב הבהיר לבית המשפט קמא, כי מר בכר משמש הן כראש תחום תגמולי נכים ותשלומים הן כקצין תגמולים, אולם לטענת המשיב הוצא המסמך מושא העתירה מ-14.10.10 על ידי מר בכר כראש תחום תגמולי נכים ותשלומים ולא כקצין תגמולים. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ז. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה. צוין, כי מלשון תקנה 14 בשילוב עם לשון סעיף 43(א) לחוק הנכים עולה, כי הרציונל של תקנה 14 הוא, שהתגמול בא לפצות אדם עובד בגין חוסר יכולתו לעבוד ביום הטיפול, רק בשל הפסדים כספיים הנגרמים לו כתוצאה מכך. תימוכין לכך מצא בית המשפט בכותרת הפרק החמישי לתקנות ("ביטול מעבודה ושהייה במוסד") ובלשונה של תקנה 14. ח. הוסבר, שלמול התגמול הזמני שבתקנה 14, מקנה חוק הנכים למי שאינו מסוגל לעבוד כלל ("נצרך"), תגמול בגין אבדן כושר עבודה. צוין, כי ככל שהמערער ביקש לסתור את הטענה כי הוא נעדר כושר עבודה לצמיתות, היה עליו לטעון כנגד קביעות המשיב ולהגיש חוות דעת מומחה מטעמו. ט. אשר לדרישתו של המערער לתשלום הפרשים בגין תט"ר חלקי לשנים 2005-2004, שכן לשיטתו היה זכאי לסכום גבוה משקיבל, נקבע כי לא הוכח על ידי המערער האם וכיצד יש להשלים את סכומי התגמולים לשנים אלה. נאמר, כי קביעת רופא המשיב שבתקופה זו היה המערער בעל יכולת השתכרות של חצי משרה, נהנית מחזקת תקינות המעשה המינהלי, והמערער לא הפריכה. עוד צוין, כי המערער לא ערך חישוב אריתמטי המראה כיצד תומכות התקנות בעמדתו, אף שגם המשיב לא הסביר כיצד הגיע לתוצאה שהציג; ונאמר, כי "מן הראוי שלהבא ינקוט המשיב בפירוט רב יותר ויתכבד ויפנה למספרי תקנות ולאופן החישוב, כך הנכה יקבל חשבון שיוכל לבקרו". עוד הוסף, כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי בטרם הגיש עתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים, מיצה את ההליכים הקבועים בחוק הנכים לצורך השלמת תשלומי התט"ר שלטענתו הוא זכאי להם. לבסוף נקבע, כי באשר לתקופה שמיולי 2004 ועד ליום 17.5.05, לא הוכיח המערער שלא "ישן על זכויותיו", ושתביעתו לא התיישנה; באשר לתקופה שהחל מיום 17.5.05 ועד לסוף נובמבר 2005 נקבע, שחל שיהוי ניכר בהגשת העתירה, שכן המערער הגיש עתירתו כשנה ו-7 חודשים לאחר שנשלח מכתבו של מר בכר. טענות המערער י. לטענת המערער, פרשנות בית המשפט קמא לתקנות נוגדת את כוונת המחוקק ואת רוחו הסוציאלית של חוק הנכים. משמעות פסק הדין לשיטתו, כי נכה ש"נאלץ לחדול מעבודתו נוכח נכותו הגופנית המוכרת, לא יהיה זכאי לקבלת תגמול התואם את הכנסתו באופן קבוע, אלא יחויב בהפחתתו בשלב מסוים, תוך פגיעה כלכלית בו, בחלוף תקופה מסויימת" (פסקה 40 לסיכומים). נטען, כי תגמול "נצרך" אינו מחייב אבדן כושר השתכרות לצמיתות, אלא "העדר סיכוי בטוח נראה לעין שניתן יהיה לשקמו", וכי תקנה 14 דורשת אך הוכחה שהנכה לא היה כשיר לעבודה באופן מלא או חלקי עקב טיפול רפואי, ואין היא מגבילה את התקופה במהלכה יהיה זכאי לתט"ר. הוסף, כי מטרת התקנות היא להעמיד את הנכה במצב שבו היה עומד אלמלא היתדרדרותו הרפואית. עוד נאמר, שפרשנות בית המשפט קמא עלולה ליצור מצב שבו נכים אשר איבדו כושרם לעבוד, אך אינם עונים על תנאי החוק לזכאות ל"נצרך", לא יהיו זכאים לתגמול בגין אבדן כושר השתכרות. נטען, כי היה מקום לתת את הדעת לכך שהמשיב הטעה את המערער (לטענתו עובדת אגף השיקום הציעה לו לבקש מעמד "נצרך") והביאו למצב כלכלי קשה. לבסוף הובאו מספר דוגמות (ע"א (ת"א) 2517/02 משרד הבטחון נ' מנחם (2006; להלן עניין מנחם); ע"ו (מרכז) 2929-02-11 קצין התגמולים נ' גולדשטיין (2011) (לימים נתקבל ערעור מטעם קצין התגמולים בעניין זה בבית משפט זה – רע"א 7777/11 משרד הביטחון-קצין התגמולים נ' גולדשטיין (22.5.13) (להלן עניין גולדשטיין), וכן נדחתה בקשה לדיון נוסף (דנ"א 4538/13 גולדשטיין נ' קצין התגמולים (31.10.13)); ע"נ 23211-06-12 פלוני נ' קצין התגמולים (2012; להלן עניין פלוני)) שמהן, לטענת המערער, נלמד כי חרף אבדן כושר עבודה לצמיתות נתקבל תט"ר לפי תקנה 14. י"א. אשר לבקשה לתגמול חלקי נטען, כי המשיב נמנע מהגשת תצהיר בתמיכה לתשובה שהגיש לעתירה, ובכל מקרה לא העלה כל טענה כנגד התקופות שפירט המערער בעתירתו, ואשר להן הוא טוען. נטען בהקשר זה, כי המערער עבד עד תחילת קבלת תגמול רפואי, ועל כן חלות הוראות תקנה 14א(א)(2), והן מהוות הבסיס לחישוב התגמול לו הוא זכאי. הוסף, כי ההחלטה למתן תגמול "נצרך" משנת 2006 לא כללה התייחסות לזכות הערעור, וכי מכתבו של מר בכר ניתן לאחר עריכת בדיקה, ומשכך מדובר בהחלטה חדשה, שעליה ניתן להשיג. תגובת המשיב י"ב. לטענת המשיב, דין הערעור להידחות בשל השיהוי הכבד שדבק בעתירה. החלטת המשיב בעניינו של המערער, המורה על העברתו למסלול תגמולי "נצרך" בהתאם לבקשתו ושנתקפה למעשה בעתירתו, ניתנה 6 שנים לפני הגשת העתירה. הוטעם, כי מכתבו של מר בכר אינו מהוה החלטה מינהלית חדשה, אלא מדובר "במכתב התייחסות לפניית המערער ולא בהחלטה חדשה, ולא היה במכתב בכר משום שינוי החלטת הרשות ו/או מתן החלטה חדשה" (הדגשה במקור-א"ר). מכל מקום ממילא העתירה המינהלית הוגשה אף היא רק כשנה ו-7 חודשים לאחר מכתבו של בכר, וגם הפנייה לועדת הערעור לפי חוק הנכים הוגשה באיחור. נטען, כי אין בהתכתבות מאוחרת כדי לעצור את "מירוץ השיהוי". י"ג. עוד נטען, כי דין העתירה מושא הערעור להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות לדון בהחלטות קצין תגמולים בכגון דא, משזו נתונה לועדת הערעור ולאחריה לערכאות האזרחיות. י"ד. נאמר, כי גם לגופם של דברים דין הערעור להידחות. סעיף 43(ב) לחוק הנכים קובע את סמכות שר הביטחון לקבוע בתקנות תגמולים או תגמולים נוספים שישולמו לנכים המקבלים טיפול רפואי לפי סעיף 43(א) לחוק אם עקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד. התקנות עוסקות במתן תגמולים משני סוגים: האחד, תגמולים בגין אובדן השתכרות בשל טיפול רפואי (תט"ר מלא), והשני, תגמול בשל אבדן חלקי של כושר העבודה (תט"ר חלקי). הוסבר, שתט"ר מלא לפי תקנה 14 הוא תגמול המיועד לתקופת הטיפולים הרפואיים בלבד, ומטרתו לפטור את הנכה מן השימוש בימי מחלה במקום עבודתו; ובניגוד לתקנה 14 שעניינה בנכה המושבת מעבודתו באופן זמני, עוסקת הגדרת "נצרך" שבחוק הנכים באבדן כושר עבודה לצמיתות; תגמול "נצרך" הוא תגמול כרוני הניתן במקרים שבהם נסיונות השיקום לא צלחו, וקיימת קביעה רפואית כי הנכה איבד את כושר עבודתו לצמיתות. הוזכר, כי בענייננו הועבר המערער על פי בקשתו למסלול "נצרך", וכי הוא מושתק איפוא מלטעון בהקשר זה, ונאמר כי טענותיו לוקות בחוסר תום לב. הכרעה המישור הדיוני ט"ו. לאחר שעיינו ושבנו ועיינו בטענות הצדדים ובחומר שצורף, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו. אפתח במישור הדיוני. חלק מכתבי בית הדין הוקדש לשאלת הסמכות והמיקום הנכון של ההליך. אכן, בית המשפט קמא מיעט להידרש לכך ו"אחז את השור בקרניו", וכאמור, התוצאה שהגיע אליה נראית לנו. עם זאת עלינו לציין, כי מקומו המהותי הנכון של התיק היה מתחילה בהליכים לפי חוק הנכים, ולא בגדרי עתירה מינהלית, אלא שגם בעמדת המדינה בראשונה היתה תרומה להשתלשלות, לרבות בשאלה אם מר בכר היה קצין תגמולים. נטעים: דרך להתדיינות לגבי החלטות קצין התגמולים היא, מקדמת דנא, במנגנוני הערעור לפי סעיפים 33 ו-34 לחוק הנכים; השגות על הכרעות קצין התגמולים יש איפוא להותיר לועדת הערעור ולבית המשפט המחוזי בהליכים כאלה. במקרה כגון ענייננו, אילו היתה טענת המדינה מתחילה שאין שהמדובר בהשגה על החלטה של קצין התגמולים, שכן מר בכר (והיה מקום לדייק בהצגת תפקידו או תפקידיו) לא פעל בכובעו כאן כקצין תגמולים המחליט בזכויות, אלא סיפק במכתבו מ-14.10.10 "סיכום מצב", וכי לפנינו השגה על החלטות מ-2006 שאין "לחדשן" באמצעות מכתב זה, היה עליה להביא זאת להכרעה בועדת הערעור, בגדרים אלה, וניתן היה להשיג על כך בבית המשפט המחוזי. ועוד, ככלל על בית המשפט לעניינים מינהליים להשתדל שלא ליתן ידו ליצירת מסלול "עוקף חוק הנכים" על ידי עתירות מינהליות, בניגוד לכוונת המחוקק ביצירת מנגנוני הערעור של חוק הנכים, אלא שבמקרה דנא "כפו" הצדדים את התיק על בית המשפט, ואין לבוא עמו בטרוניה. אכן, ישנה גזרה צרה בגדרי חוק הנכים שהמחוקק העביר לבית המשפט לעניינים מינהליים (ואודה כי כשלעצמי מעדיף הייתי שנושאי חוק הנכים כולם, גם אלה שהועברו, יהיו בועדות הערעור ובבית המשפט המחוזי לשם הרמוניה, אחידות והתמקצעות). גזרה זו מתוחמת בפרט 26 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, ושני הפרטים הנכללים בה והנוגעים לחוק הנכים (פריטים 26(2)1 ו-5) אינם כרוכים בהחלטות קצין התגמולים כבענייננו. גזרה צרה זו כבודה במקומה, אך במקומה בלבד. כללם של דברים, ערעור זה, אילו היה נדון כסדרו בערכאות המתאימות, אולי היה מגיע לבית משפט זה כבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, והיה נדון לפי ההלכה הנוהגת בגלגול שלישי על מגבלותיה. ואולם, גם במבחני הערעור שבזכות, במתכונת הדיונית שהתיק נקלע אליה, אין בידינו להיעתר למבוקש. פרשנות הדין ט"ז. "חוק הנכים מבקש, אם-כן, לממש את החובה המוסרית של המדינה לדאוג לחייליה אשר נלחמו לשם הגנתה וביטחונה ולגמול להם על הקרבן שהקריבו למען הכלל. דבר המחוקק...מורה אותנו כי חובה זו, אחת היא, והיא נוצרת ומתגבשת עם הפציעה ו'הולכת' עם הנכה באשר יפנה. תכליתו של החוק אינה רק להעניק לנכה בטחון סוציאלי, אלא גם לבטא את מחויבותה של המדינה ואת אחריותה כלפי מי שחירף נפשו במלחמה על ביטחונה, ושב חבול משדה הקרב (עניין קר"ן, סעיף 11)" (עע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן (2009) (השופטת ארבל), פסקה 11 וראו גם דברי הכנסת 1573-1572 (תש"ט) ראו גם דבריי בבג"צ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הבטחון (2011), פסקה ח' בהקשר חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950). התכלית הסוציאלית של תמיכה בנכה ומחויבותה של מדינת ישראל לחייליה, המשתקפות בדברים שהובאו מעלה – וכן ראו דברי השופט סולברג ברע"א 7777/11 גולדשטיין הנזכר, פסקה 14 – הנחו אותנו בבואנו לדון גם בתיק זה. ואולם סברנו, לאחר בחינת הוראות החוק ותכליתן, כי איננו יכולים להיעתר לערעור לעיצומו. י"ז. סעיף 43(א) לחוק הנכים קובע, כי "כל נכה יקבל על חשבון המדינה, בתנאים שייקבעו בתקנות, טיפול במחלה שחלה בה או בחבלה שנחבל או במחלה שהחמירה בתקופת שירותו עקב שירותו בכל עת שיתגלה צורך בטיפול כאמור". סעיף 43(ב)(1) מוסיף, כי ייקבעו תקנות בעניין תגמולים, שישולמו לנכים "המקבלים טיפול... ועקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד"; וכן בעניין הפחתות מתגמוליהם של נכים המקבלים טיפול, וכלכלתם אגב הטיפול היא על חשבון המדינה (43(ב)(2)). מכוח סעיף זה הותקנו התקנות מושא הערעור. למקרא הסעיף ברי בעיניי, לכאורה, כי ההסמכה היא מחד גיסא (ס"ק (א)) ל"טיפול רפואי", כעולה במיוחד מס"ק (ג) אשר מונה סוגי טיפולים ספציפיים כגון "טיפול חירורגי, בדיקות רפואיות, אישפוז, טיפול-בית, הבראה, רפואות" ומכשירים שונים – וכל אלה משמיעים "ספציפיות טיפולית" ומאידך גיסא ס"ק (ב)(1) עניינו תגמולים למי שמקבלים טיפול כזה "ועקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד". את המלים "ועקב הטיפול" יש לפרש כקשורות לטיפול הספציפי, שהרי אחרת מדוע הבחינו החוק והתקנות בין תגמול נצרך (לפי סעיף 7 לחוק) לתגמולי טיפול רפואי בהם עסקינן. י"ח. באים אנו לתקנה 14, שעניינה תט"ר מלא (במובחן מתט"ר חלקי שעניינו תגמול בשל אבדן חלקי של כושר העבודה. התקנה קובעת את הזכאות לתגמול בעבור טיפול רפואי: "נכה שנתמלאו בו התנאים שלהלן יהיה זכאי לכל יום של ביטול לתגמול יומי עבור טיפול רפואי כאמור בתקנה 14א: (1) הוא מובטל יום ביטול אחד, מלא או חלקי; (2) הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי בעד אותו יום הביטול לא קיבל שכר, או פיצוי עבור אבטלה ממקום עבודתו או ממקור אחר; (3) אם הוא נכה שעבודתו הרגילה היא בתעסוקה עצמית, הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי ביום הביטול לא הפיק מעסקו העצמאי הכנסה העולה כדי החלק השלושים של הכנסתו הרגילה" תקנה 14א קובעת את גובה התגמול לנכה בהתאם לקריטריונים שונים, כגון היותו עצמאי או שכיר. תקנה 14ב ממשיכה וקובעת: "(א) אם הוכח שמעביד ממשיך לשלם שכר עבודה לנכה מובטל הזכאי לתגמולים בעד טיפול רפואי לפי תקנה 14א, יהיה קצין התגמולים רשאי להורות על החזרה למעביד של השכר ששולם לנכה עד לגובה סכום התגמולים המגיעים לנכה בעד טיפול רפואי, ללא ניכוי התשלומים שהמעביד חייב להמשיך לשלם בעד הנכה מכוח חוק או הסכם. (ב) קצין התגמולים יהיה רשאי להורות על החזרת השכר למעביד בעד פרק זמן רצוף שהוא עד שנים עשר חדשים". התקנות הללו מצויות בסימן א' לפרק החמישי לתקנות. כותרת הפרק היא "ביטול מעבודה ושהיה במוסד" וכותרת הסימן היא "תגמולים עבור טיפול רפואי לנכה מובטל". המלים "טיפול רפואי לנכה מובטל" משמיעות לדעתי יחס בין הביטול מעבודה לטיפול הרפואי, בחינת "תחליף ימי מחלה" במובן המקובל במקומות עבודה, ימים שבהם ישולם שכרו של העובד חרף אי בואו לעבודה, שנגרם בשל מחלה; ועוד, "מובטל" כאן אין פירושו "חסר עבודה" אלא מי שעובד ובטלה מלאכתו בעת הטיפול. יצוין כי במשפט העברי, לעניין שֶבֶת (ביטול ממלאכה בעקבות נזק) אומר שולחן ערוך חושן משפט ת"כ, י"ז: "כיצד משערין השבת: אם לא חיסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ואם חיסרו אבר, או קטע ידו--נותן דמי ידו שהוא הנזק; ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה, ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח; סימא את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. וכן כל כיוצא בזה. הגה (הגהת הרמ"א, ר' משה איסרליש, לשולחן ערוך): כ"ז ודוקא בסתם בני אדם שאינן בני אומנות, אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חוליו, משערין השבת כפי המלאכה דבטל מניה". וראו גם רמב"ם, חובל ומזיק ב', י"א, ההלכה שהיא יסוד הנפסק בשולחן ערוך. עינינו הרואות בבירור כי נעשית לפי ההלכה הבחנה בין מי שבטל ממלאכתו וישוב אליה, לבין מי שנכותו לצמיתות. י"ט. כפי שהיטיב להגדיר בית המשפט לעניינים מינהליים, השאלה הניצבת לפתחנו – בהמשך לאמור לעניין ההסמכה – היא האם תקנה 14 עוסקת רק במצב של אי יכולת זמנית לעבוד עקב טיפול רפואי זמני, או שמא עוסקת היא גם במצב של נכות צמיתה, המחייבת טיפול רפואי אשר מונע מן הנכה לעבוד לצמיתות. תמים דעים אני עם בית המשפט כי תקנה זו, כפי שהסביר המשיב, עניינה בתגמולים בגין טיפול רפואי בשל אבדן זמני של כושר עבודה; כך נלמד מלשון התקנה ומן התכלית שבבסיסה וכך מהגיונם של דברים. כ. תקנה 14 קובעת במפורש כי לנכה העומד בתנאים ייקבע תגמול בעבור כל יום של ביטול עבודה ("נכה... זכאי לכל יום של ביטול לתגמול יומי עבור טיפול רפואי"). תכליתו של תגמול זה לתמוך בנכה בתקופת הטיפולים הרפואיים בגין אי יכולתו לעבוד בימים אלה, וכך גם לאפשר לו שלא לנצל "ימי מחלה" שהוא זכאי להם במקום עבודתו (ויש להם ערך כספי). על כן, כפי שגם הסביר המשיב, ניתנים התגמולים בהסתמך על אישור של רופא מוסמך כי הנכה אינו עובד מאחר שהוא מקבל טיפול רפואי. התקנה כולה מדברת במושגים של "ימים", ואינה מתייחסת לתקופות ממושכות: "לכל יום של ביטול לתגמול יומי" (תקנה 14); "הוא מובטל יום ביטול אחד" (תקנה 14(1)), "בעד אותו יום ביטול לא קיבל שכר..." (תקנה 14(2)). לא זו אף זו, תקנה 14(ב) מדברת בפיצוי המעביד, והרי אילו היה מדובר במי שאינו יכול לעבוד לצמיתות, לא היה כל מעביד בתמונה. יוטעם, כי סעיף 43(ב)(1) לחוק והתקנות מכוחו קובעים במפורש כי מדובר בתגמולים שישולמו לנכים ש"עקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד". קרי, כדי לזכות לתט"ר לפי תקנה 14 על אבדן כושר העבודה להיגרם בשל הטיפול הרפואי, ולא המחלה. מדבריו של המערער עולה כי פוטר מעבודתו "נוכח מגבלותיו" (פסקה 21 לסיכומים), קרי בשל המחלה, ומכל מקום אף אם מדובר באבדן כושר עבודה לצמיתות בשל הטיפול הרפואי (פסקה 38 לסיכומים), אין בתקנה 14 ליתן מענה לכך. תט"ר חלקי, לעומת זאת, כפי שגם מסביר המשיב, הוא תגמול מחיה שאינו ניתן כנגד חיסור ימי עבודה עקב טיפול רפואי, אלא נועד למקרים בהם הנכה אינו מסוגל לעבוד בהיקף משרה מלא כתוצאה מן הנכות, אולם מטעם זה נקבע התגמול בסכום קבוע ללא קשר להכנסת הנכה; תט"ר זה יסודו בפרשנות מרחיבה של המשיב לחוק, ואינו נוגע לטיפול רפואי. לטעמי, יש לראות את קביעתו של תגמול חלקי זה כגישה רעיונית שמשמעה עידוד הנכה לעבוד, גם לשם דימויו העצמי והתמיכה בו במקרים המתאימים. כ"א. למול זאת עניינו של מי שאיבד כושר השתכרות לצמיתות מוסדר בחוק הנכים (ראו ע' יעבץ חוק הנכים- חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים (1999), עמ' 163-161), בגדרי "נצרך". זה מוגדר בסעיף ההגדרות (סעיף 1 לחוק) כ"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו", ובהמשך "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו" מוגדר כ"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם". סעיף 7 קובע את היקף הזכאות (בכפוף לכך שהנכות אינה פחותה מ-50%). נכה אשר איבד את כושר עבודתו לצמיתות, אינו יכול לזכות בתט"ר, הנועד מטבעו כאמור – לפצות מי שעובד (ומסוגל להמשיך לעבוד) בעבור חיסור ימי עבודה בשל הטיפול הרפואי; והרי קשה להלום שמכוח הסדר שתכליתו זמנית, יינתן להלכה לנכה פיצוי לצמיתות בעבור כל ימי העבודה שהחסיר. יתרה על כך, קשה להלום כי המחוקק הסדיר שנית בתקנות את שכבר הוסדר בחוק הנכים. כ"ב. יוטעם, כי המערער הועבר לפי בקשתו שלו למסלול "נצרך", ולאחר שהתברר לו שמדובר בתגמולים בסכום נמוך יותר מהתט"ר, שינה את עמדתו. לשם הקביעה שהמערער נעדר כושר השתכרות לצמיתות, נבדק ביום 4.12.05 על ידי רופא המשיב (מע/16), אשר מסקנתו היתה כאמור. בסיכומיו תמה המערער (פסקה 26) על קביעה זו של הרופא התעסוקתי, באשר מחצית שנה קודם לכן נבדק על ידי רופא תעסוקתי אחר, שקבע כי הוא כשיר לעבוד בחצי משרה. ואולם, בזמן אמת לא תקף המערער קביעה זו, ולא טען אחרת; וראו גם הבהרתו לבית המשפט קמא מע/31, פסקאות 19-18. יוטעם, כי אין נפקא מינה מה הוביל את המערער לבקש מעמד "נצרך", אולם משנמצא כי איבד כושר עבודתו לצמיתות, אין הוא נכנס עוד לגדרי תקנה 14, ומעמד "נצרך" הוא התואם את נסיבותיו. כ"ג. המערער מבקש ללמוד ממספר מקרים אחרים כי הוא זכאי להמשיך ולקבל תגמולי תט"ר. אולם, אין הנדון דומה לראיה. בעניין פלוני דובר בנכה מאושפז, והתגמול ניתן לפי תקנה שונה (תקנה 15 - "התגמול לנכה במוסד"). עניין גולדשטיין עניינו בתקנה 14א(א)(3) הקובעת כי סכום התגמולים עולה כדי "סכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי" של "נכה משוקם". שם נטען, כי עניינה של תקנה זו אך ורק בקביעת סכום התגמולים המשתלם ל"נכה משוקם" בשל הטיפול הרפואי, וכן נטען שעל המדינה לשלם לנכה בנוסף את סכום התגמול החודשי המגיע מכוח חוק הנכים. תיק זה הגיע כאמור – לבית משפט זה בערעור, ובית המשפט, ברע"א 7777/11 מפי השופט סולברג, קבע כי אין מקום לתגמול נוסף; בקשה לדיון נוסף נדחתה כאמור בדנ"א 4538/13 (מפי המשנָה לנשיא מ' נאור), השאלה שם אינה השאלה שלפנינו. עניין מנחם גם הוא אינו בא לעזרת המערער; שם הוגשה בקשת רשות ערעור (10081/06) שנדחתה בבית משפט זה, תוך תיחומן של קביעות בית המשפט המחוזי לנסיבות הקונקרטיות; נאמר מפורשות כי "אין בדחיית בקשה זו משום אימוץ מלוא פרשנותו של בית המשפט הנכבד קמא, ולפיכך את פסק דינו ראוי לקרוא רק כקביעה פרטנית, על רקע היישום הראוי לחוקי הנכים" (2007); (השופט מלצר), פסקה 10). השיהוי כ"ד. אשר לשיהוי, כאמור משאיננו נעתרים לערעור לגופו איננו צריכים להידרש לכך. עם זאת נאמר, חוששני שאכן בשלבים שונים לקה ההליך בשיהוי. עיון במכתבו של מר בכר מ-14.10.10 מעלה בבירור כי מדובר בסיכום השתלשלות העניינים בעניינו של המערער במענה לפנייתו, ועל כן חוזרים הדברים להחלטות מ-2006, אולם גם אילו הלכנו לקראת המערער, והנחנו כי מכתבו של מר בכר מהוה החלטה חדשה – ואין זו דעתנו, הנה גם ממועדו ועד אשר הוגש הערעור לועדת הערעור חלפו כשלושה וחצי חודשים. תחת שלושים יום (ראו סעיף 33(א) לחוק הנכים), ולא נאריך בכך. הפרשים כ"ה. אשר לדרישה לתשלום הפרשים בגין תט"ר חלקי לשנים 2005-2004, כמותי כבית המשפט לעניינים מינהליים, חוששני כי אין בידינו להיעתר לה. בית המשפט קבע שלא הוכח על ידי המערער האם וכיצד יש להשלים את סכומי התגמולים לשנים אלה, והאם מיצה את ההליכים בהקשר זה. לא נוכל להתערב בממצאים אלה, ונוסיף, שגם עתה לא הובהרה התמונה (לעניין התערבות בממצאי עובדה ומהימנות ראו ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43 (2003)). כך גם באשר לתביעה מיולי 2004 ועד מאי 2005, אשר אכן התיישנה, ולא הוצגה עילה לעצירת מרוץ ההתיישנות. באשר לתקופה שממאי 2005 ועד נובמבר 2005 נפל בעתירה גם בהקשר זה שיהוי ניכר, שלא הובאה לו הצדקה. לבסוף ומנגד, אבקש להצטרף להערתו של בית המשפט קמא, כי על המשיב להקפיד לערוך פירוט של אופן חישוב התגמול ככל הניתן, באופן שיהא נגיש וברור לאדם מן היישוב ולא רק ליודעי דת ודין, ויאפשר למקבל התגמול להבינו ולבקרו (וראו בהקשר דומה רע"א 5926/08 שגיב נ' קצין התגמולים (2008), פסקה ט'; רע"א 7481/08 פלוני נ' קצין התגמולים (2008), פסקה ח'). סוף דבר וסיכומו כ"ו. אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. אין בכך כדי להפחית מהוקרתנו למערער על תרומתו לצה"ל בשדות הקרב, ואנו מאחלים לו בריאות ואריכות ימים. בנסיבות אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏א' בכסלו התשע"ד (‏3.11.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13005430_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il