עלי בן מוחמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5424/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5424/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם המערער: עלי בן מוחמד בשתאוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 10.6.12 בת"פ 26937-01-10 שניתן על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013) בשם המערער: עו"ד שמואל ברזני; עו"ד אביטל נון בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ 26937-01-10 מיום 10.6.2012. רקע עובדתי ודיוני 2. המערער הורשע ביום 10.11.2010, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה (סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין); וניסיון לשיבוש מהלכי משפט (סעיפים 244 ו-25 לחוק העונשין). 3. על פי כתב האישום המתוקן, התגוררה המנוחה (ילידת שנת 1960) בחיפה, במועד הרלוונטי יחד עם ילדיה. בתאריך 23.12.2009, חגגה המנוחה בדירתם, יחד עם בני משפחתה, את יום הולדתם של שניים מילדיה - ת. ו-ק. סמוך לשעה 21:00, הגיע המערער יחד עם שניים נוספים לדירה, כדי להשתתף בחגיגת יום ההולדת. בשעה 24:30, ביקשה המנוחה מהמערער ושני חבריו לעזוב את הדירה. בדרכם לרכבם שחנה בחצר הבית, התפתח ויכוח קולני בין המערער לבין שכנתה של המנוחה שגרה בדירה מעל, זאת, נוכח בקשת האחרונה מהמערער ושני חבריו להפסיק להרעיש. כשהמנוחה ובנה ק. שמעו את המערער מקלל את השכנה, הם יצאו למרפסת וביקשו מהמערער ומשני חבריו לעזוב את המקום. השלושה עזבו את המקום, אולם לאחר זמן קצר חזרו לחצר הבית. המערער יצא מרכבו, אוחז בסכין שנטל קודם לכן מדירת המנוחה, והמשיך לצעוק ולקלל. בשלב זה, ירד ק. אל החצר, ואחריו המנוחה. המערער רץ לעבר ק. ודקר אותו דקירה אחת בגבו. ק. ניסה להגן על עצמו, וכתוצאה מכך נגרמו לו שני חתכים ביד ימין. מיד לאחר מכן, פנה המערער לרכב שחנה בסמוך. המנוחה, שראתה כי בנה נדקר, התקרבה לרכב וצעקה על המערער, אשר בתגובה, דקר אותה דקירה אחת בגבול בית החזה-כתף ימנית. הדקירה גרמה לפצע דקירה של כ-15 ס"מ, קרע בעורק בית השחי, אובדן דם מסיבי, ולפטירתה של המנוחה. מיד לאחר המתואר לעיל, נמלט המערער ברכב יחד עם שני חבריו. סמוך לצומת יגור, לאחר שעצרה המשטרה את הרכב, השליך המערער את הסכין דרך החלון, ולאחר מכן בעט בו אל מתחת לניידת. 4. נציין כי בתחילה כפר המערער באשמה.לאחר מכן, במהלך שמיעת הראיות, הודה במיוחס לו ללא כל הסדר טיעון. אז, הופנה לשירות מבחן וחזר בו מהודאתו. לאחר מכן נמשך המשפט, ולאחר שני דיוני הוכחות הגיעו הצדדים להסדר טיעון, על פיו עובדות כתב האישום נותרו כשהיו, והעבירה בנוגע לתקיפתו של ק. הומרה מעבירת חבלה בכוונה מחמירה לעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. 5. בגזר הדין, פורטו תחילה הדברים שנכתבו בתסקיר שירות המבחן אודות המערער. שירות המבחן התרשם, כי המערער אינו מגלה מודעות והבנה לנזק שגרם, מתקשה לקבל אחריות מלאה לביצוע העבירות, ולפיכך נמנע מהמלצה טיפולית. כשיקולים לחומרה, ציין בית המשפט את חומרת העבירות והנזק הרב שנגרם למשפחתה של המנוחה, ולילדיה שנאלצו לראות את אמם גוססת למוות מול עיניהם. כמו כן, את העדר ההמלצה הטיפולית של שירות המבחן. 6. כשיקולים לקולה, ציין בית המשפט כי המערער נעדר עבר פלילי, את גילו הצעיר ואת העובדה שהביע צער וחרטה. כמו כן, ציין כי המערער לא תכנן את ביצוע העבירות זמן רב מראש. עם זאת, ציין בית המשפט כי מרגע שהמערער ושני חבריו חזרו לחצר הבית, מעשיו היו מחושבים. בהקשר זה צוין השימוש בסכין, בריחתו מזירת הפשע לאחר פציעתו של ק. ומות המנוחה, והניסיון להעלים את הסכין. עוד ציין בית המשפט, כי יש לדחות את טענת המערער, לפיה יש לשקול לקולה את העובדה שהיה נתון תחת השפעת אלכוהול. בהקשר זה, ציין כי בבדיקה שנערכה נמצא אלכוהול בדמו של המערער, וכי עובדה זו לא יכולה לעמוד לזכותו, ובהקשר זה מפנה למספר פסקי דין של בית משפט זה העוסקים בסוגיה זו. 7. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי כולל לילדי המנוחה בסך 80,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 8. המערער טוען כי רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. במסגרת זאת, מציין מספר נסיבות לקולה שלדידו לא קיבלו ביטוי מספק בגזר הדין: גילו הצעיר, העדר עבר פלילי ונסיבותיו האישיות הקשות. בנוסף, טוען הוא כי העבירות בוצעו באופן ספונטני ולא לאחר תכנון, ועל מנת לבסס טענה זו טוען הוא כי היה תחת השפעת אלכוהול, ולא הגיע למסיבה עם סכין. כן טוען המערער, כי פסקי הדין עליהם נסמך בית המשפט המחוזי עסקו בעבירות שנעברו בנסיבות חמורות ממקרהו שלו, ולפיכך מתחם הענישה חמור מהמקובל. לבסוף, טוען המערער, כי אף שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל בעניינו, העקרונות שנקבעו בו מלמדים גם הם כי העונש שנגזר עליו חמור מדי. 9. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, מציינת היא כי למנוחה 11 ילדים שהפכו ליתומים; העובדה שהיה תחת השפעת אלכוהול היא בגדר נסיבה לחומרה ולא לקולה; אין להעניק משקל רב להודאתו, נוכח העובדה שהמערער הודה בעבירות לאחר קיום מרבית דיוני ההוכחות (ולכן כמעט ולא חסך זמן שיפוטי); וכי המערער לא הביע חרטה. 10. טרם הדיון בערעור, הוגש בפנינו תסקיר שירות מבחן משלים. בתסקיר נכתב כי המערער מרצה את עונשו באגף מתקדמים בבית הסוהר שיטה, ועובד במפעל ייצור לשביעות רצון האחראים עליו. עוד נכתב בתסקיר כי המערער משולב בפרויקט לטיפול בהתמכרויות, וכי לא נרשמו לחובתו עבירות משמעת. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 12. כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 13. מקובלת עלינו טענת המערער כי אף שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל בענייננו, ראוי לבחון בעת זו גזרי דין "ברוחו". במסגרת זאת, מן הראוי לציין כי שיקולי ההלימה והשיקום היו שיקולים מרכזיים בענישה אף טרם כניסתו לתוקף של התיקון (ראו: ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל (18.4.2012); ע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל (31.7.2012); ע"פ 4526/12 בורודיאנסקי נ' מדינת ישראל (25.7.2013)). עם זאת, מצאנו כי גם בחינה ברוח התיקון מעלה כי לא נפל פגם באיזון שביצע בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים. 14. לגופן של טענות. ראשית, אין בידינו לקבל את טענות המערער כי גילו הצעיר, העדר עבר פלילי ונסיבותיו האישיות הקשות לא נשקלו די כנסיבות לקולא. שלושת נסיבות אלה נדונו באופן מפורש כנסיבות לקולה. לגישתנו, יש לתת משקל משמעותי לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות נוכח היותו "בגיר צעיר", והשיקום החיובי שהוא עובר בבית הסוהר (השוו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2013)). אולם, נראה כי נסיבה זו נשקלה באופן מספק בבית המשפט המחוזי (פסקה 18 לגזר הדין). 15. שנית, יש לדחות את טענות המערער כי עבירותיו לא לווו בתכנון מקדים, ולפיכך, לא היה מקום לשקול זאת לחומרתו בגזירת העונש. לעניין הסכין, אמנם, המערער לקח את הסכין מדירת המנוחה שלא במטרה להשתמש בו למטרות פסולות כמצוין בגזר הדין. אולם, כפי שמציין בית המשפט המחוזי, המערער לא דקר את ק. והמנוחה ישר לאחר שגנב את הסכין. יוזכר כי טרם אירוע הדקירה, המערער ושני חבריו נסעו מזירת הפשע, וחזרו אליה רק לאחר זמן קצר, ורק אז נעברו העבירות. בהשתלשלות אירועים זו, לא ניתן לקבל את הטענה כי המערער דקר את ק. והמנוחה "בלהט הרגע" וללא תכנון מוקדם. במקרה דנא, לעבירות קדמו מחשבה ותכנון. גם מעשיו של המערער לאחר האירוע, ובכלל זה – בריחתו מהזירה וניסיונו להעלים את הסכין – מחזקים מסקנה זו (השוו: ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010); ע"פ 2605/12 אלמחתסב נ' מדינת ישראל (5.3.2013)). 16. לעניין טענות השכרות, נציין תחילה כי עיון בגזר הדין מלמד שעובדת היותו שיכור לא נשקלה כשיקול לחומרה לחובת המערער, והעניין נדון רק נוכח טענתו של המערער כי שכרותו היא זו שהובילה אותו לביצוע העבירות. על טענה זהה שהועלתה בעבר בפני בית משפט זה נאמר: "ניסיונו של המערער להצדיק את פעולותיו בהיותו שתוי, טוב היה לו לא היו נשמעות. בחברה חופשית, רשאי כל אדם בוגר לצרוך משקאות אלכוהוליים כאוות נפשו. אין בכך משום מתן היתר לאלימות או לפשיעה. על כל אדם לדעת את גבולותיו ואת השפעות השתייה עליו, ואם הוא נוטה לאלימות במצבי שכרות, טוב יעשה אם יימנע משתיית משקאות חריפים. התרבות המשלבת אלכוהול ואלימות הפושה באתרי הבילוי ברחבי הארץ, צריך שתמוגר על ידי כלל הרשויות, והיא אינה יכולה לעמוד כהגנה למי שנטל חלק פעיל באלימות זו" (ע"פ 1929/12 מדינת ישראל נ' מחאמיד (24.4.2012)). 17. דברים אלו יפים גם לענייננו, ואין להרחיב מעבר לכך. עוד נציין כי המערער טען בדיון לפנינו כי לא הוסכם בין הצדדים על שכרותו של המערער, אולם, נוכח הודאתו בכתב האישום המתוקן, שאינו מתייחס כלל לסוגיה זו, אין להידרש לה. 18. שלישית, לעניין מתחם הענישה, מצאנו, כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממתחם הענישה הראוי. אמנם, על המערער נגזר עונש מאסר ארוך. אולם, נוכח חומרת המעשים ותוצאתם הטראגית, מדובר בעונש שהולם את העבירות. כך למשל, בע"פ 5464/07 טגבה נ' מדינת ישראל (21.2.2008), שם נדחה ערעור של נאשם שהורשע בהריגת אדם לאחר שדקרו פעמיים, ונגזר עליו בגין זה עונש מאסר של 16 שנים. נציין, כי המקרה שלפנינו חמור יותר, והמערער במקרה שלפנינו הורשע גם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וניסיון לשיבוש מהלכי משפט. בדומה, בע"פ 9422/11 דהן נ' מדינת ישראל (3.7.2013), נדחה ערעור של נאשם שהורשע בהריגה, החזקת סכין שלא כדין והשמדת ראיות, אשר הכה ואז דקר אדם למוות לאחר שקילל אותו, וביקש מחברו להחביא את הסכין. על נאשם זה נגזר עונש מאסר של 15 שנים (וראו גם: ע"פ 6265/11 בן בסט נ' מדינת ישראל (25.10.2012); ע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל (3.11.2004); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2007); ת"פ (מחוזי-חיפה) 903/03 מדינת ישראל נ' אלמוני (16.11.2003)). 19. אין באסופת הפסיקה שהציג המערער כדי לשנות ממסקנתנו זו. מרבית המקרים אליהם הפנה המערער חמורים פחות מהמקרה שלפנינו. כך לדוגמא, ב-ת"פ (מחוזי-חיפה) 5664-11-11 מדינת ישראל נ' הררי (7.4.2013), הנאשם (שנגזרו עליו 4 שנות מאסר) הורשע בהריגה בלבד, ולא בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובשיבוש מהלכי משפט. בדומה, בתפ"ח (מחוזי-ת"א) 27283-01-12 מדינת ישראל נ' חבה (31.10.20120), הנאשם (שנגזרו עליו 10 שנות מאסר) הורשע בהריגה ובשיבוש מהלכי משפט, אולם לא בעבירת חבלה. בהקשר זה, נזכיר כי עבירת החבלה בה הורשע המערער במקרה שלפנינו היא עבירה חמורה שעונש המקסימום לצידה עומד על 14 שנות מאסר. אמנם, אין לכחד כי העונש שנגזר על המערער מצוי ברף המחמיר של הענישה בעבירות דומות, אולם, זאת לא בכדי, כפי שיפורט להלן. 20. רביעית, נסיבותיו של המקרה, זאת חרף הנסיבות לקולה שעומדות לזכותו של המערער, יחד עם העובדה כי העונש מצוי ברף המחמיר של הענישה, מחייבות גזירת עונש משמעותי וחמור. על הערך החברתי הנפגע כתוצאה מעבירות ההמתה נאמר בבית משפט זה מפי השופט א' רובינשטיין: "קדושת חיי אדם היא ערך עליון. היא נובעת מערכי יסוד אנושיים, היא נובעת מן הערכים שבבסיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; היא עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, הקובע (סעיף 1) כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו...' והאוסר (סעיף 2) על פגיעה 'בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'... לדידנו, יש ליתן משקל לקדושת חיי אדם במובנם בערכי מדינת ישראל ובעולם ערכים אוניברסלי – 'שופך דם האדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים ברא את האדם' (בראשית, ט', ו') ראו גם לקשר בין המוסר לצלם דברי ר' עקיבא במשנה אבות ג' א' 'חיבה יתרה נודעת לו (לאדם – א"ר) שנברא בצלם'". (ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (4.6.2009)). 21. המערער הותיר 11 ילדים יתומים מאם. אחד מילדיה נפצע באורח קשה באותו אירוע ממש, ונאלץ לחזות באמו נדקרת למוות. פרשה טראגית זו, ופגיעה כה חמורה בקדושת החיים ובמשפחה שלמה, מחייבת נקיטה ביד קשה ובענישה מחמירה. המסקנה העולה מהאמור לעיל כי עונשו של המערער אינו סוטה מרף הענישה ומאזן כראוי בין השיקולים לחומרה ולקולה. 22. לפיכך, הערעור נדחה בזאת. נציין כי אנו מלאי תקוה שהמערער ימשיך וינצל את תקופת מאסרו להמשך תהליך השיקום שהוא עובר בימים אלה. ניתן היום, ז' בשבט התשע"ד (8.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12054240_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il