פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5421/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אברהם אטיאס פסק דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו מכוונת כלפי פסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי בירושלים ובית הדין הרבני הגדול שהכריעו בשאלה של חלוקת רכוש בין בני זוג. עיקרי העובדות וההליכים עד כה 2. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) הם בני זוג לשעבר. הם נישאו תחילה בשנת 1966 והתגרשו בשנת 2012. לאחר מכן הם נישאו בשנית בשנת 2016 והתגרשו בשנת 2019. 3. בעת שהתגרשו בפעם הראשונה ניהלו השניים הליך שעניינו חלוקת הרכוש המשפחתי בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בית המשפט לענייני משפחה הכריע בכך בפסק דינו מיום 5.2.2012 (תמ"ש 3651-09, השופט ש' אלבז), ובכלל זאת בעניין זכויותיה של המשיבה בדירה מסוימת שאותה קיבל העותר במסגרת עסקת קומבינציה (להלן: הדירה). עסקת הקומבינציה נסבה על נכס שאת הזכויות בו רכש העותר עם אחיו לאחר שהם ירשו בו זכויות דיירות מוגנת כלפי עמידר. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נקבע כי המשיבה תהיה "זכאית... לחלק משווי הדירה לפי התרומה היחסית בהשבחת הנכס", בהתחשב בכך שלא היה לה חלק בזכויות הדיירות המוגנת. עוד נקבע כי יש לחשב את סך השקעתה של המשיבה בנכס בשנת 1980 ולהצמידו למדד המחירים לצרכן. להשלמת התמונה יצוין כי העותר מכר את הדירה בשנת 2017 בסכום של כעשרה מיליון שקלים. 4. בטרם נישאו בשנית, חתמו הצדדים ביום 31.8.2015 על הסכם ממון, שבו נקבע כי כל הזכויות בדירה יוקנו לעותר בלבד, בכפוף להסתייגות לפיה בעת שהדירה תימכר תוקנה למשיבה הזכות לקבל מתוך כספי התמורה סכום כמפורט בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. 5. כאמור, בשנת 2019 פתחו העותר והמשיבה פעם נוספת בהליכי גירושין, זו הפעם בבית הדין הרבני האזורי. במסגרת זו, הם חתמו ביום 26.3.2019 על הסכם שבו נקבע כי "כל תביעות הצדדים יידונו לאחר סידור הגט בבית הדין הרבני כסמכות נמשכת, והצדדים מסמיכים את ביה"ד לדון בכל הנושא הרכושי לרבות הסכם הממון שנחתם בין הצדדים ולרבות ביצוע פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט לענייני משפחה בתאריך 5/2/2012 והצדדים מקבלים את פסק הדין הנ"ל". לאחר דיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני האזורי ביום 16.6.2020, ובהמלצת בית הדין, חתמו העותר והמשיבה על הסכם נוסף שבו הסמיכו את בית הדין הרבני האזורי לפסוק בתביעה הרכושית "על פי שיקול דעתו בדומה לסעיף 79א לחוק בתי המשפט ככל שיידרש, בגלל הסתירות שנמצאו בפסק הדין של ביהמ"ש מתאריך 5/2/2012, בהסתייגות שביה"ד יצטרך לנמק את פסק הדין וכן שתישמר זכות ערעור לביה"ד הגדול למי מהצדדים שירצה בכך". 6. במסגרת הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי, המשיבה טענה כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, היא זכאית לששית משווי הדירה, בניכוי הוצאות, דהיינו כ-1,200,000 שקלים. לעומת זאת, העותר טען כי המשיבה זכאית, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, לכ-266,000 שקלים בלבד לאחר ניכוי הוצאות. 7. ביום 5.8.2020 בית הדין הרבני האזורי קבע, בדעת רוב, כי עליו "לברר ולבאר את כוונת פסק הדין" שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. בהידרשו לכך קבע בית הדין האזורי כי קיימת לכאורה סתירה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לאופן חישוב חלקה של המשיבה בתמורה שתתקבל מן הדירה, ונוכח זאת בית הדין הרבני מוסמך לתקן את מה שהובן כטעות סופר בו. מאחר שעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כי האישה זכאית לחלקה לפי השבח שהניבה השקעתה בנכס, הניח בית הדין האזורי כי כוונת בית המשפט לענייני משפחה הייתה שיש להצמיד את שווי החלק שלה בדירה ל"ערך הדירה", ולא ככתוב בפסק הדין כי "הסכום יוצמד למדד המחירים לצרכן". בהתאם לכך נקבע כי יש למנות שמאי לצורך הערכת שווי זכויותיה של המשיבה, וכן נקבעו הוראות נוספות הנוגעות לניכוי של הוצאות הבנייה. 8. העותר הגיש ערעור על כך לבית הדין הרבני הגדול, שנדחה ביום 20.6.2021, אף זאת ברוב דעות. בית הדין הרבני הגדול סבר כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד שהצדדים הסכימו להסמיך את בית הדין הרבני האזורי לפרש את פסק הדין, מתוך הבנה שיש בפסק הדין אי-בהירות מסוימת. כמו כן הדגיש בית הדין הרבני הגדול כי בלאו הכי הצדדים הסכימו על כך שבית הדין הרבני האזורי יכריע לפי שיקול דעתו, ואף קבע כי פרשנותו של בית הדין הרבני האזורי לפסק הדין הקודם תואמת את הלכת השיתוף. יצוין כי דעת המיעוט בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול חלקה על כך וגרסה כי אם לא ניתן להפיק הוראה אופרטיבית חד-משמעית מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אין משמעות להסכמת הצדדים ליישמו, ועל כן בית הדין הרבני האזורי היה צריך להכריע בסכסוך כערכאה ראשונה. בהקשר זה הוטעם בדעת המיעוט כי אין לכך השלכה על סוגיית סמכותו של בית הדין הרבני. הטענות בעתירה 9. בעיקרו של דבר, העותר טוען כי נפלה שגגה בפסיקתם של בתי הדין הרבניים, וכי הם חרגו מסמכותם באופן שבו סטו מהאמור בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. באופן יותר ספציפי, נטען כי לבית הדין הרבני האזורי לא הייתה סמכות לפרש את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אף אם הצדדים עצמם הסכימו לכך. מכל מקום, העותר טוען כי ההסכמה שניתנה הייתה לכך שבית הדין הרבני האזורי יפסוק בתביעה הרכושית, ולא לכך שזה יפרש את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי בית הדין הרבני הגדול התעלם מטענות שונות שהעלה העותר בערעור. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, מצאנו כי דינה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובה. הלכה מושרשת וידועה היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בתי הדין הרבניים. התערבות בהכרעה של בית דין דתי תיעשה בנסיבות חריגות בלבד, במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו למשל: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 272 (2006) (להלן: עניין אמיר); בג"ץ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (21.1.2008)). 11. בעיקרו של דבר, איננו סבורים כי המקרה שלפנינו נופל בגדרי אותם מקרים חריגים. בית הדין הרבני האזורי הכריע במחלוקות הרכושיות שהתעוררו בין הצדדים, וזאת לאחר שקנה סמכות לעשות כן מכוח הסכמתם. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי מיום 16.6.2020, לאחר שנועץ בעותר, בא-כוחו הסכים לכך שבית הדין הרבני האזורי יפרש את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ואם לא יצליח לבארו יכריע במחלוקת בעצמו, בהתאם לשיקול דעתו. בהקשר זה יש להדגיש, כי בנסיבות העניין, מדובר במחלוקת רכושית – אשר כידוע, בית הדין הרבני יכול לרכוש סמכות לדון בה מכוח הסכמת הצדדים, וזאת להבדיל מנושאים שלא ניתן להקנות בהם סמכות מכוח הסכמה (ראו: עניין אמיר, בעמ' 286). אם כן, לאמיתו של דבר, טענתו העיקרית של העותר היא כי בית הדין הרבני האזורי טעה באופן שבו יישם את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וכי בית הדין הרבני הגדול טעה בדחותו את הערעור. אולם, כידוע, טעות בפסיקתם של בתי הדין הדתיים אינה עילה להתערבות בהם (השוו למשל: בג"ץ 6863/15 פלונית נ' פלונית, פסקה 5 (18.10.2015)). 12. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏ח' בתשרי התשפ"ב (‏14.9.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21054210_A01.docx שה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1