שינוי-מפלגת המרכז נ. ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 542/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 306/05 בג"ץ 542/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרים בבג"ץ 306/05: 1. סיעת המפד"ל בכנסת 2. ח"כ זבולון אורלוב, יו"ר הסיעה 3. ח"כ אפרים (אפי) איתם, יו"ר המפד"ל 4. ח"כ שאול יהלום 5. ח"כ הרב יצחק לוי 6. ח"כ גילה פינקלשטיין 7. ח"כ ניסן סלומיאנסקי העותרים בבג"ץ 542/05: 1. שינוי – מפלגת המרכז 2. ח"כ מלי פלישוק-בלוך 3. ח"כ אלון שלגי 4. ח"כ רוני בריזון נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל – ראש ממשלת ישראל 2. שרת החינוך התרבות והספורט 3. סיעת הליכוד בכנסת ה-16 4. סיעת יהדות התורה בכנסת ה-16 עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התשס"ה (3.7.2005) בשם העותרים בבג"ץ 306/05: עו"ד פנחס מעוז בשם העותרים בבג"ץ 542/05: עו"ד גדעון קורן, עו"ד יסמין לוי בשם המשיבים 1-2: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבה 3: עו"ד איתן הברמן, עו"ד מיכל שור פסק-דין השופטת ד' ביניש: העותרים בעתירות שבפנינו – חברי כנסת משתי סיעות בקצוות שונים של הקשת הפוליטית – מבקשים כי נורה על ביטולו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני שנחתם ביום 6.1.05 בין סיעת הליכוד לבין סיעת יהדות התורה. בסעיף 6.11 הנ"ל באה לידי ביטוי ההסכמה שהושגה בין הליכוד לבין יהדות התורה ביחס לדרך שבה ייבחן יישומו – או, שמא אי-יישומו – של דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי. לנוכח השאלות המשותפות שעלו בשתי העתירות החלטנו לדון בהן במשותף. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. בחודש ספטמבר 2003 מינתה הממשלה את "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", הידוע בכינויו ועדת דוברת. משימתה של ועדת דוברת היתה "לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית – וכן על התווית דרך ליישומה" (עמוד 3 לדו"ח הועדה). בחודש ינואר 2005 הגישה הועדה את הדו"ח שערכה לממשלה (להלן: דו"ח דוברת) ובו המלצות רבות ביחס לשינוי מערכת החינוך בישראל. ביום 16.1.05 נתקבלה החלטת ממשלה המאמצת את ההמלצות שהובאו בדו"ח דוברת. לא נביא כאן את פירוט כל ההמלצות אך נציין כי אחת מההמלצות המרכזיות של הועדה היתה חיזוקו של החינוך הציבורי בישראל. הועדה ראתה לנכון להמליץ על עיצוב "מערכת חינוך 'מכילה', הכוללת בתוכה חלקים גדולים ככל האפשר ממערכת החינוך בישראל, על זרמיה השונים, תוך יצירת הבחנה ברורה בין חינוך ציבורי לבין שאינו כזה." (עיקרי התכנית, עמוד 12 לדו"ח הועדה). הוועדה לא התעלמה מזכותן של קהילות מיוחדות לחינוך נפרד אך בענין זה ציינה כי: "ההכרה במסגרות חינוכיות נפרדות לקהילות השונות לא לוותה עד עתה בהסדרים חוקיים ברורים. למרות אילוצים רבים, אנו מבקשים להביא לתיקון יסודי במצב. אנו סבורים שיש לדבוק ברעיון הדמוקרטי והפלורליסטי ולהשתית את מערכת החינוך הישראלית על כל קהילותיה על אמות מידה שיוויוניות ואוניברסליות, תוך העדפה ברורה של החינוך הציבורי, שרק הוא מסוגל לבנות בסיס משותף למגוון הקבוצות באוכלוסיה גם כאשר חלק מן הקהילות מקיימות בתוכו מערכות חינוך נפרדות." (שם, שם). הנה כי כן, חרף ההכרה בזכות קיומן של מסגרות חינוך נפרדות במקרים המתאימים, סברה ועדת דוברת כי יש לפעול ככל הניתן להרחבתו של החינוך הציבורי ומכל מקום, לנוכח חשיבותו ומרכזיותו, יש להעדיפו על פני זרמי חינוך אחרים. 2. ביום 6.1.05 נחתם בין סיעת הליכוד בכנסת לבין סיעת יהדות התורה הסכם קואליציוני. בעקבות הסכם זה הצטרפה סיעת יהדות התורה לקואליציה בראשות הליכוד. סעיף 6.11 להסכם קבע כהאי לישנא: "עצמאותו ומעמדו הייחודי של החינוך החרדי לסוגיו במערכת החינוך יישמרו. הואיל ועומדות להתפרסם ההמלצות של כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (להלן: הועדה) מוסכם כי יוקם צוות אשר הרכבו ייקבע בהסכמה ואשר מטרתו תהיה למנוע פגיעה בעצמאות הארגונית והחינוכית, במעמד הייחודי ובתקצוב של החינוך החרדי. הצוות יוקם בסמוך לאחר פרסום המלצות הועדה ויסיים את עבודתו תוך 3 חודשים מיום הקמתו" ניתן לראות, איפוא, כי בהסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה הושגו הבנות מסוימות ביחס ליישומו של דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי, אשר באו לידי ביטוי בסעיף 6.11 להסכם. הבנות אלה עומדות במוקד העתירות המונחות בפנינו ונפנה לבחון עתה את הטענות שהועלו בעתירות. בג"ץ 306/05 3. העתירה בבג"ץ 306/05 הוגשה מטעם סיעת המפד"ל (להלן: המפד"ל). המפד"ל הגישה את עתירתה כ"נושאת דגל החינוך הממלכתי דתי" וכמי שפועלת רבות לקידומו. בעתירתה טענה המפד"ל כי משמעותו האמיתית של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני היא התחייבות להימנע מיישום מסקנות דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי. לטענת המפד"ל, ההסכמה על התחייבות זו הינה פסולה ועל כן דינו של סעיף 6.11 להתבטל. לחלופין ביקשה המפד"ל כי אם ייקבע שאין פסול בהתחייבות האמורה הרי שראוי כי המדיניות שנקבעה בסעיף 6.11 ביחס למערכת החינוך החרדי תיושם גם ביחס למערכת החינוך הממלכתי-דתי. המפד"ל העלתה בעתירתה שני טיעונים מרכזיים כנגד חוקיותו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני. ראשית, לטענת המפד"ל, סעיף 6.11 מבטא חריגה מהנורמה המקובלת בתחום ההסכמים הפוליטיים שכן משמעותו היא מתן טובת הנאה ליהדות התורה בתמורה לתמיכתה בממשלה שבראשות הליכוד. מתן טובת הנאה זו, לשיטת המפד"ל, הינה אסורה ועל כן דינה להתבטל. בענין זה הפנתה המפד"ל לפסק דינו של בית משפט זה בפרשת ז'רז'בסקי (בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749). טיעונה השני של המפד"ל היה כי סעיף 6.11 להסכם מלמד על כוונת הממשלה ליישם מדיניות שהיא מפלה ומקפחת. לטענת המפד"ל, לב ליבו של דו"ח דוברת הוא החלתו ויישומו על כלל זרמי החינוך בישראל. החרגת החינוך החרדי מתחולת מסקנות דו"ח דוברת תפגע, איפוא, ביישום ההמלצות שנמסרו בדו"ח ובמגמה להחיל את ההמלצות הללו באופן שיוויוני על כלל מוסדות החינוך בישראל. המפד"ל ציינה בעתירתה כי אם יוחלו המלצות דו"ח דוברת על החינוך הממלכתי-דתי ולא יוחלו על החינוך החרדי יגרום הדבר לכך שתלמידים רבים יעברו מהמערכת הממלכתית-דתית למערכת החרדית – כיוון שזו תוכל להציע להורי התלמידים הדתיים שישה ימי לימודים בשבוע ולא חמישה כאמור בדו"ח דוברת – ובכך תיגרם פגיעה אנושה לזרם החינוך הממלכתי-דתי. כאמור, המפד"ל טענה כי אם ייקבע שהחרגת החינוך החרדי מתחולת מסקנות דו"ח דוברת אינה פסולה כי אז יש ליישם מדיניות דומה גם ביחס לחינוך הממלכתי-דתי שכן גם מערכת זו היא בעלת מאפיינים ייחודיים שייפגעו כתוצאה מהחלת המלצות הדו"ח עליה. בג"ץ 542/05 4. העתירה בבג"ץ 542/05 הוגשה מטעם מפלגת שינוי ושלושה חברי כנסת ממפלגה זו (להלן, ביחד: מפלגת שינוי). גם עתירה זו, כאמור, התמקדה בסעיף 6.11 להסכם הקואליציוני ובמדיניות הממשלה המתוכננת שלכאורה נלמדת ממנו. בדומה לטענת המפד"ל, גם לטענת מפלגת שינוי סעיף 6.11 להסכם הינו בלתי חוקי משום שמוענקת בו טובת הנאה בתמורה לתמיכה בשלטון. כמו כן, גם לשיטתה של מפלגת שינוי, המדיניות המתוכננת, הנלמדת לכאורה מתוך סעיף 6.11 להסכם, הינה מדיניות מפלה אשר פוגעת בעקרון השיוויון. לטענת מפלגת שינוי, משמעותו של סעיף 6.11 היא כי מערכת החינוך החרדי תמשיך ליהנות מתקציבים ציבוריים על אף שלא ייושמו לגביה המלצות דו"ח דוברת. מפלגת שינוי ציינה בעתירתה כי מדיניות זו מנוגדת להמלצות דו"ח דוברת וכן היא מנוגדת להצהרות משרד החינוך שנמסרו בתשובה לעתירות שהוגשו בבג"ץ 2751/99 פריצקי נ' שר החינוך והתרבות (לא פורסם, להלן: בג"ץ פריצקי) ובבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך התרבות והספורט (טרם פורסם, להלן: בג"ץ ארגון המורים). כן מנוגדת מדיניות זו, לטענת מפלגת שינוי, לרוח הוראתו של הצו המוחלט שניתן בבג"ץ ארגון המורים. למותר לציין, כי מפלגת שינוי התנגדה לסעד החלופי שנתבקש בעתירתה של המפד"ל, דהיינו, להחרגת מערכת החינוך הממלכתי-דתי מתחולת מסקנות דו"ח דוברת. עמדתה של מפלגת שינוי היתה כי יש ליישם את המלצות דו"ח דוברת בשלמותן על כלל מוסדות החינוך בישראל וכי אין לאשר העברת תקציבים ציבוריים למוסדות חינוך המבקשים להמנע מיישום המלצות הדו"ח ביחס אליהם. לפיכך, כך טענה מפלגת שינוי, יש לבטל את סעיף 6.11 להסכם המלמד על כוונה שלא לפעול באופן האמור. תגובת המשיבים לעתירות 5. בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם המדינה נטען כי דין העתירות להידחות. בתגובה נטען, כי הצוות, אשר סעיף 6.11 קובע את הקמתו, טרם הוקם וטרם התכנס. לפיכך, כך נטען, העתירה מוקדמת שכן אין בשלב זה בסיס עובדתי לחששות העותרים ולא התקבלה עדיין החלטה אופרטיבית כלשהי ביחס לחינוך החרדי. המדינה ציינה בתגובתה לעתירות כי מהחלטת הממשלה שנתקבלה ביום 16.1.05 לאמץ את עקרונות דו"ח דוברת (החלטה 3060) אין משתמע כלל כי חששם של העותרים עומד להתממש. יצוין, כי תגובת המדינה התמקדה בטענות הסף ולא נמצאה בה התייחסות לטענות העותרים בדבר אי-חוקיותו של ההסכם הקואליציוני, שהוא, כמובן, הסכם בין הסיעות בכנסת. גם מטעם הליכוד הוגשה תגובה מקדמית לעתירה וגם בתגובה זו נטען כי דין העתירה להידחות מחמת היותה מוקדמת. בתגובת הליכוד צוין שוב כי הצוות המוזכר בסעיף 6.11 טרם הוקם וטרם התקבלו, איפוא, המלצותיו. בנסיבות אלה, כך נטען, אין בסיס בשלב זה לטענה כי קיימת מדיניות הסותרת את המלצות דו"ח דוברת. בתגובה מטעמו התייחס הליכוד גם לטענה בדבר פסלותו של סעיף 6.11 עקב היותו, לכאורה, בגדר מתן טובת הנאה בתמורה לתמיכה בשלטון. לטענת הליכוד, סעיף 6.11 אינו מעניק טובת הנאה כלשהי והוא אינו כולל יסוד כספי פסול. כל שנאמר בסעיף הוא כי תוקם ועדה שתבחן את ההתייחסות למערכת החינוך החרדי לנוכח המלצות דו"ח דוברת ובענין זה לכשעצמו אין מתקיים פסול כלשהו. לפיכך, כך נטען, יש לדחות את טענת העותרים בדבר היות הסעיף נגוע באי-חוקיות. מטעם יהדות התורה לא הוגשה תגובה לעתירות. השתלשלות ההליכים בעתירות 6. הדיון בעתירות נקבע ליום 3.7.05. ימים מספר לפני שנשמעו העתירות, ביום 27.6.05, נמסרה הודעה לתקשורת מטעם משרד החינוך על הכוונה להתחיל ביישום הרפורמה במערכת החינוך על פי המלצות דו"ח דוברת בשנת הלימודים הקרובה. מההודעה שפורסמה עולה כי בשלב הראשון קיימת כוונה להתחיל ביישום הרפורמה בכ-30 רשויות ברחבי הארץ. בעקבות הודעה זו הוגשה מטעם המפד"ל בקשה לתיקון העתירה, כך שתתווסף לה בקשה לצו ביניים, המורה למדינה להימנע מליישם את הרפורמה האמורה על מוסדות החינוך של מערכת החינוך הממלכתי-דתי הנמצאים ברשויות האמורות, עד למתן פסק הדין בעתירה. לטענת המפד"ל, הגם שבהודעת משרד החינוך אין התייחסות לחינוך החרדי, אין כוונה להחיל את הרפורמה על מוסדות חינוך השייכים לזרם זה והתנהלות זו של המשיבים מוכיחה את שנטען בעתירה בדבר הכוונה להחריג את מערכת החינוך החרדי מתחולת המלצות דו"ח דוברת. לטענת המפד"ל, מכיוון שיישום הרפורמה על מערכת החינוך הממלכתי-דתי עלול לפגוע בה, כאמור לעיל, יש מקום ליתן את צו הביניים המבוקש. 7. בדיון שנערך בפנינו ביום 3.7.05 חזרו הצדדים על טענותיהם ובמיוחד התמקדו הטענות בשינויים המתוכננים להתבצע בשנת הלימודים הקרובה. באת-כוח המדינה הסבירה בדיון כי בשנת הלימודים הקרובה תתבצע החלה חלקית של הרפורמה במספר מצומצם של רשויות וכי רשויות אלה הודיעו באופן וולונטרי כי הן מעוניינות בכך. הרפורמה לא תחול אמנם בשלב זה על מוסדות לימוד השייכים לזרם החרדי ואשר נמצאים ברשויות האמורות אך ענין זה הוא חלק מהמהלך ההדרגתי המתוכנן. באת כוח המדינה הסבירה כי בשלב הראשון הוחלט להתחיל בביצוע הרפורמה רק במוסדות החינוך הממלכתיים, וכי מכיוון שהחינוך הממלכתי-דתי הינו חלק מהמערכת הממלכתית, אין סיבה שלא להחיל את הרפורמה על מוסדות הלימוד השייכים לזרם זה. עוד טענה באת-כוח המדינה כי מוסדות החינוך עליהם תחול הרפורמה תחילה, כחלק מ"פיילוט", לא יסבלו מפגיעה בעקבות הרפורמה אלא בדיוק להיפך: הם ייהנו מתקציבים נוספים, משיפור של תשתיות ומיתרונות אחרים הנובעים מהמלצות דו"ח דוברת. 8. בעקבות הדיון בעתירות, ונוכח הודעת משרד החינוך עליה עמדנו לעיל, הורינו ביום 10.7.05 כי המדינה תגיש הודעה משלימה בה יפורטו בכמה רשויות מקומיות, מתוך הרשויות בהן יש כוונה ליישם את דו"ח דברת בשנת הלימודים הקרובה, קיימים בתי ספר השייכים לזרם החינוך החרדי-העצמאי, כמה בתי ספר כאלה מצויים בכל אחת מהרשויות הנ"ל, וכמה בתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי מצויים בכל אחת מהרשויות הנ"ל. ההודעה הוגשה ביום 4.8.05. עתה עלינו ליתן הכרעתנו ונתייחס גם למשמעותם של הנתונים האחרונים שנמסרו לנו כאמור. דיון 9. העתירות שבפנינו כוונו, כאמור, כנגד חוקיותו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני שנחתם בחודש ינואר 2005 בין סיעת הליכוד לבין סיעת יהדות התורה. לפיכך, את ראשית דיוננו נקדיש לבחינת חוקיותו של סעיף זה ועמידתו בתקנת הציבור. לאחר מכן, ככל שיידרש, נפנה לבחון את השפעתן של ההתפתחויות שארעו, כאמור, בימים שלפני הדיון, על מסקנתנו. הסכמים קואליציוניים – הדין 10. הסכמים פוליטיים, והסכמים קואליציוניים בפרט, התקיימו בישראל מאז ומעולם וניתן לומר כי הם תוצר לוואי טבעי, ואף חיוני, של צורתו של המשטר הנהוג אצלנו – המשטר הרב-מפלגתי. מהותו ואופיו של ההסכם הקואליציוני משתנים מענין לענין אולם באופן כללי ניתן לומר כי ההסכם הקואליציוני קובע, בדרך כלל, מהם קווי המדיניות המשותפים המקובלים על הצדדים להסכם ומהן הדרכים בהן יופעלו הסמכויות השלטוניות לצורך הגשמת מדיניות זו. כמו כן, אפשר והסכם קואליציוני יסדיר עניינים הקשורים בחלוקת תיקים בממשלה בין הצדדים להסכם, מינויים ועניינים אחרים הקשורים במדיניות ניהול השלטון (להגדרות השונות לתוכנו ומהותו של ההסכם פוליטי ראו: פסק דין ז'רז'בסקי, בעמוד 836; ע"א 6490/97 אלחג' נ' אבו עקל, פ"ד נג(2) 49, 55 – 57; י' זמיר "חוזים פוליטיים" ספר לנדוי (כרך ב, תשנ"ה) 779 (להלן: זמיר), 779 – 780; ד' ברק האחריות החוזית של רשויות המינהל (תשנ"א) 41 – 42; לריכוז הגישות השונות בפסיקה ובספרות ראו: א' בנדור "דינו של הסכם פוליטי" משפט וממשל ג(1) (תשנ"ה) 297 (להלן: בנדור), 303 – 308). 11. שאלות שונות סביב מעמדם המשפטי של הסכמים פוליטיים, ובהן שאלות הקשורות בדין החל על הסכמים אלה, וכן שאלות הנוגעות ל"שפיטותם" ולהיקף התערבותו של בית המשפט בביקורתו על אותם הסכמים, נדונו בבית משפט זה ועוררו מחלוקות בין שופטיו ואף בקרב מלומדי משפט. עיקר המחלוקת סב סביב השאלה מהו הדין שראוי להחיל על הסכמים פוליטיים וכן, האם ומתי ייזקק בית המשפט לשאלות הנוגעות להפרה או לאכיפה של הסכמים מעין אלה. באשר לשאלות אלה הסתמנו במהלך השנים גישות שונות (בסוגית שפיטותם של הסכמים פוליטיים בהיבט זה, ראו את פסק דינו של מי שהיה אז המשנה לנשיא השופט ברק בבג"ץ 5364/94 ולנר נ' יושב ראש מפלגת העבודה הישראלית, פ"ד מט(1) 758 (להלן: פסק דין ולנר), בעמודים 804 – 807, בו מפורטת גישתו המרחיבה בסוגיה האמורה וכן פסק דינו של השופט חשין בעמודים 822 – 831 לפסק הדין; כן ראו את פסק דינו של המשנה לנשיא אלון בפרשת ז'רז'בסקי בעמודים 775 – 798; ראו גם: זמיר, בעמודים 789 – 809; נ' כהן "ההסכם הפוליטי" המשפט א (תשנ"ג) 59; ג' שלו "הסכמים פוליטיים" עיוני משפט טז (תש"ן) 215; D. Kretzmer "Political Agreements – A Critical Introduction" 26 Isr. L. Rev. (1992) 407 ; בנדור הנ"ל, בעמודים 314 – 320). חרף קיומן של גישות שונות, נראה כי מוסכם שהסכמים פוליטיים, והסכמים קואליציוניים בכללם, אינם חסינים מפני ביקורת שיפוטית (ראו: פרשת ז'רז'בסקי הנזכרת לעיל; פסק דין ולנר הנ"ל; בג"ץ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל, מד(2) 213). כחוט השני עוברת בפסיקתנו ההשקפה כי בית המשפט מוסמך לבטל הסכם פוליטי כאשר נמצא כי ההסכם הוא בלתי-חוקי או שהוא סותר את תקנת הציבור. לענין זה די אם נביא מדברי השופט חשין בפסק דינו בפרשת ולנר, אשר על אף גישתו המצמצמת לענין היקף הביקורת השיפוטית על הסכמים פוליטיים, סבר כי בית המשפט לא ימשוך את ידו מפסילתו של הסכם פוליטי בלתי חוקי או הסכם הנוגד את תקנת הציבור: "בית-משפט לא ידיר עצמו מדיון בהסכם פוליטי אך באשר הסכם פוליטי הוא, ובהקשר המתאים יוכל שיכריז עליו - בין במפורש בין מכללא - כהסכם בלתי חוקי או כהסכם הנוגד את תקנת הציבור. לשון אחר: היותו של הסכם "פוליטי" לא יקנה לו להסכם "חסינות" מפני הבאתו לבית-משפט כנושא לדיון; בית-משפט יכול שיטפל בו כראוי לו, והוא במקום שעשוי הוא לפגום בעיקר מעיקרי החברה או ביסוד מיסודי המשפט." (שם, בעמ' 823). אכן, השאלה בדבר היקף ומהות הביקורת השיפוטית היא שאלה נכבדה, שהדעות בה חלוקות, אולם בענייננו אין אנו נדרשים להכריע בין הגישות השונות שנפרשו בדיונים סביב סוגיה זו. כך, משום שבפרשה שבפנינו השאלה היחידה שהועמדה להכרעה היא שאלת חוקיותו של סעיף 6.11 להסכם ועמידתו בתקנת הציבור. בחינת חוקיותו של הסכם פוליטי מעוגנת בתפיסה הנטועה בשורש שיטתנו, לפיה בית המשפט לא ייתן תוקף לאי-חוקיות ולפעולה הנוגדת את תקנת הציבור, והסכם פוליטי שהוא בלתי חוקי או שהוא סותר את תקנת הציבור הינו הסכם בטל אשר בית המשפט רשאי להכריז עליו ככזה. 12. על האמור לעיל יש להוסיף כי בית המשפט ינהג איפוק רב בבואו לבחון הסכם פוליטי. בית המשפט יימנע מהתערבות העלולה לגרום לפגיעה בחופש הפעולה הפוליטי ובעיקרון היסודי של שיטתנו בדבר הפרדת הרשויות אלא, אם מדובר בהסכם הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. מטעמים אלה נפסק כי התערבותו של בית המשפט בהסכמים פוליטיים תצומצם לאותם מקרים חריגים וקיצוניים, בהם ההסכם לוקה בפגם חמור המגיע כדי אי-חוקתיות, אי-חוקיות או כדי פגיעה בתקנת הציבור. 13. מהם, איפוא, אותם מקרים חריגים ומיוחדים בהם יטה בית המשפט לבטל הסכם פוליטי? מהן אמות המידה לפיהן יבחן בית המשפט את חוקיותה של הוראה בהסכם פוליטי? שאלות אלה הינן שאלות נכבדות ביותר ולא נתיימר להקיפן. דומה כי הכל יסכימו שאין ניתן לקבוע רשימה סגורה של מאפייני הפסול בהוראות הכלולות בהסכם קואליציוני הנוגדות את החוק או את תקנת הציבור. בפסק הדין בפרשת ולנר מנה הנשיא שמגר טעמים מספר לפסילת הסכם פוליטי – מלבד הפגמים המפרים את האיסורים שבסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת – אשר לשיטתו, מחמת אופיים הפסול, יהיה בהם כדי להביא לביטול הסכם פוליטי. וכך אמר: "פסלנו הסכם קואליציוני כאשר גילינו בו תניות שדבק בהן פסול היורד לשורשו של עניין, הנושא סממני שחיתות או השחתה, בעיקר בתחומי הממון וטוהר המידות, ועל הסכם זה הצהרנו כבטל (בג"צ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל; פרשת ז'רז'בסקי). אין לראות בכך רשימה סגורה, וניתן להביא דוגמאות נוספות של פגיעה ערכית מהותית, היורדת לשורשו של העניין והמחייבת התערבות שיפוטית, כגון נסיבות בהן יש פגיעה מהותית בתקנת הציבור." (עמודים 781 – 782 לפסק הדין). בפרשת ז'רז'בסקי מנה השופט ברק את הטעמים שלשיטתו מצדיקים פסילת הסכם פוליטי: "אותם עקרונות עצמם, הנותנים תוקף להסכם הפוליטי, הם גם הקובעים כי ההסכם לא יתפוס, אם כריתתו, תוכנו, מטרתו או המשך ביצועו סותרים את תקנת הציבור. כוחו המחייב של ההסכם הפוליטי נשען על תקנת הציבור. משנופלת משענת זו, נופל עמה גם ההסכם הפוליטי. על כן, הסכם פוליטי שתוכנו נוגד את תקנת הציבור – בין במועד עריכתו ובין במועד שלאחר עריכתו – בטל הוא. כך, למשל, הסכם קואליציוני, שבו הובטחה תמיכתה של סיעה פרלמנטרית בממשלה תמורת הבטחה שלא לבצע חקירה משטרתית בעניין פלוני או שלא להעמיד לדין חשוד אלמוני או ליתן חנינה לשפוט פלמוני, הינו הסכם הנוגד את תקנת הציבור ועל-כן בטל." (עמוד 845 לפסק הדין). בפרשת ולנר הביע השופט ברק את דעתו, כי יש לפסול את הסעיף בהסכם הפוליטי שנדון באותה פרשה, וזאת בשל הפגיעה שהוא גורם לערכים מהותיים של משטרנו החוקתי, וכן בשל היותו סותר את עקרונות המבנה של שיטתנו (ראו: עמוד 785 לפסק הדין). על אף המחלוקת באותו פסק דין לעניין היישום של הכלל במקרה הקונקרטי, הרי גם לשיטת השופט חשין בפרשת ולנר, במקום שעשוי הסכם פוליטי לפגום "בעיקר מעיקרי החברה או ביסוד מיסודות המשפט" דינו פסילה, ובלשונו הציורית ציין כי: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, והסכם קואליציוני הפוגם בתקנת הציבור באורח מהותי כמוהו כנחש על עקבנו. על הסכם קואליציוני בלתי חוקי ייאמר: וביערת הרע מקרבך, וכן נעשה." (עמוד 823 לפסק הדין). רואים אנו, איפוא, כי אין מדובר ברשימה סגורה של פגמים, ובכל מקרה יבחן בית המשפט אם כתוצאה מההסכם עלולה להיגרם פגיעה בחוק או בתקנת הציבור, ואם עלולה להיגרם פגיעה בערכי היסוד של השיטה ובעקרונותיה החוקתיים, עד כי מצדיק הדבר התערבות בית המשפט, על אף הצורך בכיבוד הרשויות ובהימנעות מגלישה לשדה הפוליטי. כולנו נסכים, אם כן, שכאשר מדובר בהסכם הנגוע באי-חוקיות או בהסכם הסותר את תקנת הציבור, בית המשפט לא יירתע מלהצהיר על ביטולו. כדי להכריע בשאלת הפסול נבחן אם הפגמים שנפלו בהסכם נוגעים להוראות מהותיות באותו הסכם ואם הם מן הסוג שיש בו כדי לגרום לפגיעה בערכים מהותיים של שיטת המשטר שלנו, לפגיעה בעקרונות הנוגעים במבנה החוקתי של שיטתנו הדמוקרטית או, אם פוגעים הם בערכי היסוד העומדים בבסיס השיטה המשפטית שלנו. כך גם נבחן אם נגוע ההסכם בסממני שחיתות או בהשחתת המשטר. אף בכל אלה אין כדי למצות את עילות הפסילה שכן המציאות בתחום הפוליטי היא דינמית וקשה לחיזוי מראש. מן הכלל על הפרט 14. עמדנו לעיל על העקרונות המנחים אותנו בבואנו לבחון הסכמים פוליטיים ועתה עלינו לקבוע האם במקרה שבפנינו מתקיימים אותם תנאים קיצוניים וחריגים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט בהסכם פוליטי. במלים אחרות, עלינו לקבוע האם סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני שלפנינו נכנס בגדר אותם מקרים בהם יכריז בית המשפט על בטלותו של הסכם פוליטי. 15. ההסכם הקואליציוני שלפנינו כולל, מלבד התחייבותן של הסיעות החתומות עליו לפעול במשותף בממשלה ובכנסת לקידום יעדי הממשלה, פרק שכותרתו "עניינים שונים". סעיף 6.11 הנדון בענייננו מצוי באותו פרק. מקריאת שאר הסעיפים בפרק זה עולה כי כל אותם "עניינים שונים" קשורים, למעשה, בענין אחד והוא מדיניות הממשלה בנושאים הנוגעים לאורח החיים הדתי במדינה ולסטטוס-קוו בענייני דת. כך, למשל, סעיף 6.5 להסכם קובע כי: "במסגרת שמירה על שלטון החוק, הממשלה תפעל לאכיפה נאותה של החקיקה הקיימת בנושאים דתיים." וסעיף 6.8 קובע כי: "הממשלה תכבד את השבת ואת מועדי ישראל." ניתן למצוא בהסכם קואליציוני זה דוגמאות נוספות לאמור לעיל, ובסיכומו של דבר נראה כי בפרק שכותרתו "עניינים שונים" נקבעו הסכמות מסוימות בין הצדדים בדבר קווי היסוד של מדיניות הממשלה בעניינים הקשורים באורח החיים הדתי במדינה. כמו כן, במספר סעיפים בהסכם נקבעו גם הסכמות ביחס להפעלת הסמכות השלטונית בעניינים הקשורים בענייני דת. מהאמור עד כה אין מתעוררת כל בעיה ביחס להסכם בכללותו, שכן, כאמור לעיל, הסכם קואליציוני מעצם מהותו עוסק בהסכמה על קווי יסוד משותפים ובאופן בו תוגשם המדיניות המקובלת על הצדדים להסכם. נפנה, איפוא, לבחון את סעיף 6.11 להסכם באופן ספציפי. 16. סעיף 6.11 הנדון עוסק בנושא הקשור אף הוא באופן מהותי לנושא הדת והוא נושא החינוך החרדי. סעיף 6.11 נפתח בהצהרה: "עצמאותו ומעמדו הייחודי של החינוך החרדי לסוגיו במערכת החינוך יישמרו". בהמשכו של סעיף 6.11 מוזכרת העובדה כי דו"ח דוברת עומד להתפרסם בקרוב ועל כן – ככל הנראה נוכח ההמלצות הצפויות להינתן בו – מסכימים הצדדים להסכם הקואליציוני על הקמת צוות אשר מטרתו תהיה "למנוע פגיעה בעצמאות הארגונית והחינוכית, במעמד הייחודי ובתקצוב של החינוך החרדי". הסעיף קובע כי הצוות יוקם בסמוך לפרסום דו"ח דוברת ויסיים את עבודתו בתוך 3 חודשים. השאלה המונחת לפתחנו היא האם סעיף זה, שרכיביו פורטו לעיל, הינו בלתי-חוקי או סותר את תקנת הציבור עד כי מצדיק הוא את ביטולו על ידי בית משפט זה. 17. לאחר שעיינו בסעיף הנדון שבהסכם הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על ביטולו וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. כאמור, לגישת העותרים, תכליתו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני היא למנוע את החלת מסקנות דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי. אכן, על פני הדברים ניתן לטעון כי לכך נועד סעיף 6.11. אולם, חשוב להדגיש, כי בסעיף כלולה הצהרת כוונות בלבד, שאינה מבטאת התחייבות לבצע צעדים אופרטיביים כלשהם, מלבד הקמת צוות שמטרתו תהיה בהתאם לאמור בסעיף 6.11 הנ"ל. דבר זה, בנסיבות המקרה שלפנינו, אינו בלתי-חוקי ואינו סותר את תקנת הציבור. לענין זה ניתן להביא מדברי השופט גולדברג בפרשת ז'רז'בסקי לפיהם, בית המשפט צריך לבחון את: "[ב]תוקפו של המעשה שנעשה, או שאמור להיעשות, בעקבות ההסכם, האם בלתי חוקי הוא או האם פסול הוא על פי הנורמות המקובלות עלינו מן המשפט הציבורי. דהיינו, אם מתיישב המעשה, או אינו מתיישב, במהותו עם עקרונות היסוד של מדינה מתוקנת המנחים אותנו בפסיקתנו." (עמוד 866 לפסק הדין). (וראו את ההפניה, בהסכמה, לדברים אלה בפסק דינו של השופט ברק בענין ולנר, בעמוד 794 וכן בפסק דינו של השופט חשין, באותה פרשה, בעמוד 823). בענייננו, המעשה שאמור להיעשות לפי סעיף 6.11 אינו סותר הוראת חוק כלשהי והוא אינו בלתי חוקי. המעשה האמור נוגע להיערכות לקראת יישום דו"ח דוברת ובענין זה יש לציין כי יישום ההמלצות המובאות בדו"ח דוברת נמצא רק בראשית הדרך ואין לדעת כיצד יתפתח יישום הרפורמה המתוכננת בכלל ובאיזה אופן יוחל על החינוך החרדי בפרט. נוסחו של הסעיף באשר הוא אינו משקף הסכמה הפוגעת בערכי היסוד של שיטת המשטר, או בעקרונות שיטת המשפט ובנסיבות אלה, אין מקום לקבוע כי סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני מקים, כשהוא לעצמו, עילת פסלות ברורה המצדיקה התערבות לביטולו. ניתן אף לומר כי הסעיף אינו מגלה על פניו סממני שחיתות או השחתה ואין בו תניות שנראה כי דבק בהן פסול מתחום הממון וטוהר המידות. מפלגת שינוי טענה אמנם בעתירתה כי סעיף 6.11 הינו בלתי חוקי משום שמוענקת בו טובת הנאה כספית בתמורה להבטחת השלטון אולם אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, סעיף 6.11 אינו עוסק באופן ישיר בעניינים כספיים. אף כי נזכרת בו מניעת פגיעה בתקצוב החינוך החרדי, הרי עיקר עניינו של הסעיף הוא בתכנון ההיערכות של מערכת החינוך החרדית לרפורמה המוצעת בדו"ח דוברת. שנית, ההסכם הקואליציוני הנדון כולל התחייבויות מפורשות להעברת תקציבים, אך כנגד התחייבויות אלה לא העלו העותרים כל טענה. כך באשר לסעיף 7.2 להסכם הקובע הקצאה של 140 מליון ₪ לתקציב הישיבות הגבוהות והכוללים וכך גם באשר לסעיף 7.3 הקובע העברה של 150 מליון ₪ נוספים למטרות שונות. ואולם, בדין לא תקפו העותרים סעיפים אלה בהסכם. הסעיפים הנזכרים לעיל – כמו גם סעיף 6.11 ככל שהוא עוסק לכאורה בענייני תקציב – אין בהם כשלעצמם פסול, הגם שתמרור אזהרה מתחייב ביחס לאופן יישומם. סעיפים אלה מבטאים את הסכמת הצדדים לקיים תמיכה תקציבית בתכניות ובמטרות הפוליטיות המקובלות עליהם – קיום מוסדות חינוך חרדיים. הסכמה כזו, שמאליו מובן כי תלויה היא בהכללתה בחוק התקציב ובאישור הכנסת, אינה פסולה כשהיא לעצמה (ראו: פרשת ז'רז'בסקי, בעמודים 851 – 852). אם וככל שתוצאותיה של הסכמה זו יבואו לידי ביטוי ויישום באופן פגום הסותר את העקרונות הבסיסיים של החלוקה התקציבית, כגון פגמים בעקרון השיוויון או בערכי יסוד אחרים, אלה ייבחנו בהתקיים עילה מבוררת לכך. 18. טענתם המרכזית השניה של העותרים בעתירות שבפנינו היתה כי סעיף 6.11 מגלם בתוכו מדיניות של הפליה ופגיעה בשיוויון. המפד"ל טענה כי יישום המלצות דו"ח דוברת על החינוך הממלכתי-דתי ולא על החינוך החרדי מקפח את המוסדות השייכים לזרם החינוך הממלכתי-דתי ועלול לפגוע בהם. מפלגת שינוי טענה כי החרגת החינוך החרדי מהמלצות דו"ח דוברת משמעותה היא העברת תקציבים למוסדות החינוך החרדי בלא שהללו יועמדו תחת פיקוח המדינה ובלא שהללו יקבלו על עצמם לקיים את תכנית הלימוד היסודית ("תכנית הליבה"). לטענת מפלגת שינוי, מדיניות שתאפשר לחינוך החרדי להימנע מעמידה בחובה לקיים את תכנית הליבה, ויחד עם זאת להמשיך ליהנות מתקצוב ממשלתי, היא מדיניות העומדת בסתירה לתקנת הציבור. 19. טענות אלה של העותרים הן טענות בעלות משקל. על מנת לרדת לחקרן נפרט מעט אודות הסדרי החינוך הקיימים בישראל, העומדים ברקע לטענות אלה. 20. בישראל קיימים מוסדות חינוך מסוגים שונים. על פי סעיף 1 לחוק לימוד חובה, תש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה) "מוסד חינוך מוכר" הוא "מוסד חינוך רשמי" או "כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה". ניתן לראות, איפוא, כי מוסדות החינוך ה"מוכרים" מתחלקים לשניים: מוסדות רשמיים ומוסדות שאינם רשמיים. בגדרם של המוסדות הרשמיים באים, על פי סעיף 1 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 (להלן: חוק חינוך ממלכתי), מוסדות החינוך הממלכתיים ומוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים. בענייננו, המפד"ל מבקשת לטעון בשמם של מוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים, שהם כאמור מוסדות מוכרים ורשמיים. לעומת זאת, בדברנו על החינוך החרדי אנו עוסקים, בדרך כלל, במוסדות חינוך שאינם רשמיים – מוכרים או שאינם מוכרים. על ההבדלים הקיימים בין הסוגים השונים של המוסדות עמד בפירוט רב השופט חשין בבג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69 (להלן: פסק דין גני חב"ד). הבדל ראשון ומשמעותי עד מאוד המתקיים בין מוסדות רשמיים למוסדות שאינם רשמיים הוא תכנית הלימודים אותה מקיים כל מוסד. במוסדות הרשמיים, דהיינו, בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי-דתי, זוכים התלמידים לקבל "חינוך ממלכתי" כהגדרתו של מושג זה בסעיפים 1 ו-2 לחוק חינוך ממלכתי. לעומת זאת, מוסדות החינוך שאינם רשמיים (מוכרים ושאינם מוכרים) אינם מחוייבים לחנך את תלמידיהם על פי יסודות ועקרונות החינוך הממלכתי. הבדל נוסף בין הסוגים השונים של המוסדות קשור במידת הפיקוח והזיקה שיש למוסדות השונים למשרד החינוך. בכל הנוגע למוסדות חינוך רשמיים, שר החינוך ומשרד החינוך הם המורים על פתיחתם ועל המשך קיומם, הם האחראים לתכנית הלימודים בהם, והם האחראים לפיקוח על הנעשה בהם. ובלשונו של השופט חשין: "מוסדות החינוך הרשמיים אבר הם בגופה של המדינה – בגופו של משרד החינוך – וכל אשר נעשה ונחדל בהם הוא באחריות המדינה, לזכותה ולחובתה." (עמודים 81 – 82 לפסק דין גני חב"ד). באשר למוסדות החינוך שאינם רשמיים, הרי שהגופים הפרטיים המחזיקים בהם הם האחראים הראשונים לנעשה בהם, אף כי אם "מוכרים" הם, נדרשים הם לעמוד בתנאים מסוימים. הבדל שלישי, ומשמעותי ביותר לענייננו, בין המוסדות השונים נוגע לענין מימונם של המוסדות. באשר למוסדות החינוך הרשמיים, הרי שמתוקף היותם מוסדות של המדינה, המדינה (או רשות החינוך המקומית או שתיהן במשותף) היא הנושאת בהוצאות החזקתם (ראו סעיף 1 לחוק לימוד חובה). לא כך הוא המצב ביחס למוסדות החינוך שאינם רשמיים, אשר על פי חוק אין המדינה אחראית על מימונם. יחד עם זאת, סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי מעניק סמכות לשר החינוך לקבוע בתקנות הוראות לתמיכת המדינה בתקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים "אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". הנה כי כן, המדינה אינה חייבת לתמוך תקציבית במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, ותמיכה כזו ניתנת למוסדות חינוך מסוג זה בהתאם לשיקול דעתו של שר החינוך ועל פי כללים שנקבעו לשם כך. כמו כן, גם מבין מוסדות החינוך שאינם מוכרים יש הזוכים למימון מסוים ממשרד החינוך, והכל על פי כללים הנקבעים על ידי שר החינוך. על מנת לקבל מימון כלשהו מצד משרד החינוך נדרשים המוסדות שאינם רשמיים לעמוד בתנאים מסוימים. התנאי העיקרי, המהווה מקור למחלוקות רבות, הינו התנאי הנוגע לתכנית הלימודים הנלמדת באותם מוסדות – תכנית היסוד או תכנית הליבה. בהתאם לתנאי זה, על מנת לזכות בהכרה ובמימון, חייבים מוסדות חינוך לקיים שיעור מסוים מתוך תכנית היסוד שהוגדרה על ידי משרד החינוך (ראו תקנה 3(ג) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ג-1953). לצד זה יש לציין את קיומם של "מוסדות הפטור" שהם רובם ככולם תלמודי תורה חרדיים, שאינם מוכרים על-ידי משרד החינוך, אולם על-פי הנהוג כיום הלימוד בהם פוטר את הילד והוריו מחובת הלימוד במוסד חינוכי אחר. במוסדות אלה נלמדים לימודי קודש בלבד והם זוכים לתקצוב מצד משרד החינוך, הגם שבמידה נמוכה יותר. שאלת שילובו של החינוך החרדי – הנהנה מתקציבי המדינה – במערכת החינוך הציבורי היא שאלה המעסיקה את ממשלות ישראל מזה זמן רב, ולא כאן המקום לעמוד על שורשיה ההיסטוריים. כאמור, שאלה זו אף הונחה לפתחו של בית משפט זה עקב הטענה כי מוסדות החינוך החרדי אינם עומדים בדרישות חוק חינוך ממלכתי ובתקנות שהותקנו מכוחו (ראו בג"ץ פריצקי הנזכר לעיל וכן בג"ץ ארגון המורים). עמדת באי-כוח המדינה באותן עתירות היתה כי אכן יש בעייתיות במצב הנוכחי, וכי הפתרון מחייב הסדרה מקצועית אשר תרחיב את הפיקוח של משרד החינוך על אותם מוסדות חינוך במגזר החרדי. עמדה זו של המדינה פורטה בפסק הדין בפרשת ארגון המורים ולפיה צפוי להתקיים תהליך שיגביל את האוטונומיה של מוסדות החינוך הבלתי-רשמיים, אך תהליך זה ידרוש שיתוף פעולה של המגזרים השונים כדי להנהיג תכנית טובה, אשר תחייב מכוח הדין, ותשקף את תוכן הלימודים ומיומנות הלמידה שיש להעביר לכל תלמיד בישראל, בכל המגזרים. באותה פרשה קבע בית המשפט מפי השופט לוי כי יש לאפשר למדינה פרק זמן סביר המבוקש על ידה להשלמת התהליך של ביצוע השינוי הנדרש במערכת החינוך, שהוא שינוי מרחיק לכת. עוד ציין בית המשפט כי: "גם אם הדבר נעשה באיחור, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיבים נטלו על עצמם לבצע שינוי מרחיק לכת במערכת החינוך מערכת אשר מאז קום המדינה איזנה בין הצורך לכבד את האוטונומיה הדידקטית של כל אחד מהמגזרים השונים בישראל, לבין הצורך להקנות חינוך שיכין כל ילד וילדה לחיים משותפים במדינה פלורליסטית. משהתקבלה ההחלטה לערוך את האיזון מחדש, במטרה לקרב בין המגזרים השונים ולהטמיע בהם ערכי יסוד משותפים, יש לבצע את השינוי הזה ברגישות רבה כדי לשמר את מערכת היחסים העדינה השוררת בין המגזרים השונים בחברה הישראלית." (פסקה 19 לפסק הדין). לפיכך, ראה בית המשפט ליתן צו החלטי אשר ייכנס לתוקפו במועד נדחה, בתחילת שנת הלימודים התשס"ח, ולפיו "יבוטלו ההקצבות למוסדות המלמדים לימודי קודש אשר אינם עומדים בתנאים ובקריטריונים הקבועים בדין להכרה ב"מוסדות מוכרים" המזכה בהקצבות כספיות". זהו, אם כן, הרקע לטענות העותרים בעתירות שבפנינו. העותרים טענו, כאמור, כי סעיף 6.11 נועד להבטיח כי יימשך תקצובם של מוסדות חינוך שאינם מקיימים את תכנית הליבה ושאינם עומדים בקריטריונים האחרים הקבועים בחוק, וזאת, בניגוד לאמור בבג"ץ ארגון המורים וכן בניגוד להמלצות דו"ח ועדת דוברת. 21. על טענות כבדות משקל אלה השיבה המדינה, בצדק, כי הן טענות שהועלו בעתירה מוקדמת ובשלב זה הן תיאורטיות בלבד. סעיף 6.11 הוא כאמור בגדר הצהרת כוונות ביחס לחינוך החרדי, אולם, בשלב זה, ההסכם קובע באופן אופרטיבי רק את הקמת הוועדה לבדיקת הנושא. כפי שהסבירו המשיבים בתגובתם, סעיף 6.11 אינו קובע במפורש מדיניות כזו או אחרת ביחס לחינוך החרדי, ואין להסיק מן הסעיף הנ"ל כי יש כוונה ברורה לאפשר למוסדות החינוך החרדי להמשיך ליהנות מתקציבי מדינה באופן מלא מבלי ליישם כלל את המלצות דו"ח דוברת או את חלקן. במקרה כזה, בו אין מתגלה מלשון ההסכם הפוליטי באופן ברור וחד-משמעי כוונה או התחייבות לעשות מעשה בלתי חוקי או פסול, לא קמה עילה להורות על ביטול ההסכם. בענייננו, איפוא, אין לפסול את סעיף 6.11 להסכם הפוליטי אלא יש להמתין ולראות כיצד ייושם ההסכם; ובמידת הצורך, ככל שהדבר יידרש, ייתכן שיהיה מקום, אם תהיה עילה המצדיקה זאת, לשוב ולבחון את הפעולות שיעשו הרשויות המוסמכות בעקבות האמור בו. יצוין עוד, כי בהודעת המדינה מיום 4.8.05 נמסר שלאחרונה הושלם מינויו של הצוות המוזכר בסעיף 6.11 להסכם הקואליציוני ואשר תפקידו הוא לבחון את נושא יישום המלצות דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי. כאמור, המלצותיו של הצוות שמונה רק לאחרונה טרם גובשו, וגם בהתחשב בכך אין מקום להורות על ביטול הסעיף אשר מכוחו מונה הצוות האמור. 22. זאת ועוד. גם אם נקבל במלואן את טענות העותרים בדבר הרעות המסתתרות לכאורה מאחורי סעיף 6.11, ובדבר הכוונות הסמויות שלכאורה מתקיימות בו, הרי שלעניין התערבותו של בית המשפט בהסכם אין לומר כי מדובר בהתחייבות בלתי חוקית או סותרת את תקנת הציבור באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט לביטולה של ההוראה הנדונה בהסכם הקואליציוני. חששם של העותרים מפני הפגיעה האפשרית בשיוויון אינה עילה מספקת, בנסיבות הענין שלפנינו, כדי לקבוע שההסכם בטל. לכאורה, גם אם ניתן לומר כי יש בהסכם פוטנציאל לפגיעה בשיוויון הרי שעל פי נוסח ההסכם ועל פי הנסיבות האחרות אין מדובר בפוטנציאל משמעותי המצדיק את ביטול הסעיף. היקפה של הפגיעה הנטענת בשיוויון, לה טוענים העותרים, אינה נהירה כל צרכה, מה גם שאין זה ודאי כלל כי אין כל מקום להבחנה מסוימת בין זרמי החינוך השונים. גם אם סעיף 6.11 מלמד על כוונה להבחין לענין יישום דו"ח דוברת בין זרמי החינוך השונים, אין מדובר בהכרח בפגיעה בשיוויון ומכל מקום, אין מדובר בפגיעה הסותרת על פניה את תקנת הציבור. 23. לשם השלמת התמונה בענין זה יש להוסיף ולציין, כי כפי שציינו לעיל, גם דו"ח דוברת לא התעלם מייחודה של מערכת החינוך החרדי ומהצורך לשמור על צביונה השונה. וכך נקבע בדו"ח: "הזכות לחינוך חרדי נפרד נובעת מזכותה של הקהילה החרדית, המקיימת אורח חיים מובהק ונפרד, לחינוך במסגרת התואמת את אורח חייה." (המלצה 7.9 לדו"ח דוברת, בעמוד 224). ועדת דוברת המליצה אמנם לשקול את הכנסת החינוך החרדי לתוך החינוך הציבורי תוך הכפפתו לחובות מסוימות, אך המלצתה היתה לעשות כן תוך הכרה בייחודיותו של זרם חינוך זה, ומתוך מגמה לאפשר את קיומו תוך שינוי התנאים בהם הוא פועל. יצויין כי עקב הקשיים המעשיים לא מצאה לנכון הועדה למסור המלצות אופרטיביות בענין האמור: "לצערנו, לא התאפשר לנו לקיים את ההידברות הדרושה עם ראשי הציבור החרדי בנושא זה. ומכיוון שאנו מאמינים בבניית גשרים ולא בתהליכים הנעשים בכפייה, אין ביכולתנו להמליץ כרגע על תוכנית מעשית בעניין כה חשוב. אנו ממליצים על הקמת ועדה ציבורית שתבחן את הדרכים והתהליכים שיובילו להכללת חלק ממוסדות החינוך של הזרם החרדי בחינוך הציבורי." (שם, שם). הנה כי כן, גם בדו"ח דוברת לא נמצא "פתרון קסם" לתיקון המצב עליו עמדנו לעיל וככל הנראה יש להמשיך ולפעול בענין זה כפי שהתחייבה המדינה לעשות בבג"ץ ארגון המורים. 24. טענה נוספת שהעלו העותרים היתה, כי דין סעיף 6.11 להתבטל בשל היותו סותר את הצו המוחלט שבית משפט זה נתן בפרשת ארגון המורים. בכך הרחיקו העותרים לכת. בפסק הדין בפרשת ארגון המורים היה בית המשפט ער לכך שהתהליך הנדרש במערכת החינוך הוא סבוך ומורכב ומחייב היערכוּת. על רקע גישתו זו של בית המשפט אין לומר שההוראה הנכללת בסעיף 6.11 להסכם הקואליציוני, המתייחסת למצב בעייתי הדורש תיקון, סותרת את הצו האמור וכי היא מסוג ההסכמים החותרים תחת עקרונות היסוד של השיטה והמשטר. גם אם יש בהסכם האמור פוטנציאל שעלול להוביל להנצחת המצב הפוגע בשוויון ולהפרת חובתה של הרשות לנהוג כנאמנה של הציבור ביישום עקרון השוויון, בניגוד למתחייב מפסיקת בג"ץ ארגון המורים, הרי שלעת הזו, על רקע המצב המתמשך בתחום החינוך החרדי ובמערכת החינוך בכלל, אין לומר כי מתקיימת עילה להצהיר על בטלותו של ההסכם. ענין זה יעמוד למבחן רק אם תבקש הממשלה לפעול בעתיד בניגוד לצו המוחלט שיצא מלפני בית המשפט ובניגוד להצהרותיה באותם הליכים. אלא שיש לקוות, כמובן, כי תחזית קודרת זו לא תתגשם. 25. לסיכום, בהתחשב בכל האמור לעיל אין מקום להורות על ביטולו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה. ההתפתחויות שארעו עובר לדיון בעתירה – השפעתן על הכרעתנו 26. כאמור, ימים מספר לפני הדיון בעתירה הודיע משרד החינוך על כוונתו להתחיל בביצוע חלקי של הרפורמה המתוכננת על מוסדות החינוך הממלכתיים במספר רשויות מקומיות. בעקבות הודעה זו טענה המפד"ל כי מהעדר הכוונה ליישם את הרפורמה על מוסדות החינוך החרדי ברשויות האמורות בשנת הלימודים הקרובה ניתן ללמוד על רצינות הנטען בעתירתה. המפד"ל חזרה איפוא על טענותיה בדבר הפגיעה שתיגרם למערכת החינוך הממלכתי-דתי עקב אי החלת הרפורמה על מוסדות החינוך החרדי. על מנת לבחון טענות אלה ביקשנו, כמצוין לעיל, לקבל מאת המדינה נתונים מדוייקים הנוגעים לאופן הפעלת הרפורמה ברשויות בהן יוחל בביצועה בשנת הלימודים הקרובה ואת מספר מוסדות החינוך מכל סוג הנמצאים בהן. 27. לאחר קבלת הנתונים, ועל אף שלכאורה על-פי ההתפתחויות האחרונות המתוארות לעיל נראה כי טענות העותרים בדבר החשש מפני החרגת מערכת החינוך החרדי מתחולת המלצות דו"ח דוברת אינן נטולות בסיס, לא מצאנו כי בנסיבות האמורות יש בכך כדי להביא לפסילת סעיף 6.11 להסכם. אין בפנינו בסיס מספיק לקבוע כי קיים קשר בין האמור בסעיף 6.11 להסכם הקואליציוני לבין האופן שנבחר ליישום הרפורמה בשנת הלימודים הקרובה. זאת, בעיקר משום שקיימים גם נימוקים אחרים, ענייניים, הנוגעים לאופן היישום האמור. בענין זה נציין כי טענתה של המדינה לפיה אין מקום להבחנה בין מוסדות ממלכתיים למוסדות ממלכתיים-דתיים בכל הנוגע למימוש הרפורמה בשלב זה, אך יש מקום להבחנה כאמור בין מוסדות אלה למוסדות החינוך החרדי, אינה משוללת כל יסוד. כפי שציינו לעיל, מוסדות החינוך הממלכתיים והממלכתיים-דתיים הינם מוסדות רשמיים של המדינה וזיקתם למשרד החינוך הינה זיקה הדוקה של שייכות וכפיפות. החינוך הממלכתי-דתי הינו חלק אינטגרלי מהחינוך הממלכתי, הוא מקיים את מטרות חוק חינוך ממלכתי, והינו עתיר זכויות בהישגיו בתחום הטמעת ערכי החינוך שנקבעו בחוק. לעומת זאת, לא כך הוא המצב בכל הנוגע למוסדות השייכים לזרם החינוך החרדי. מוסדות אלה אינם חלק ממערכת מוסדות החינוך הרשמיים, ובכל שנות המדינה לא נמנו עימם. בפסק הדין בפרשת ארגון המורים ניתן הסבר מפורט לקושי להחיל עליהם את הרפורמה גם אלמלא ההסכם הקואליציוני, וגם ועדת דוברת עמדה על כך. החלת הרפורמה בשלב מאוחר יותר על מוסדות החינוך החרדי אינה, אם כן, מדיניות בלתי סבירה, בהתחשב במכלול הקשיים הכרוכים בכך. יתרה מזו, מהודעת המדינה עולה, כי כדי להביא להצלחתו של השלב הראשון ברפורמה נדרשת החלה הדרגתית של השינויים המתוכננים ומוטב להתחיל בביצוע שינויים אלה בבתי הספר הממלכתיים השייכים למדינה ואשר הפיקוח על הנעשה בהם הינו הדוק יותר. המדינה ציינה עוד כי השתתפות בתכנית הראשונית, ב"פיילוט", מלווה בהטבה תקציבית משמעותית, שמוסדות שאינם רשמיים ואינם נוטלים חלק ביישום הרפורמה, לא יוכלו ליהנות ממנה. לפיכך, קשה לקבל בענין זה את טענת הקיפוח וההפליה שנשמעה מצד אלה הדואגים לשלומו של החינוך הממלכתי-דתי. בנסיבות אלה, אין בהתפתחות שארעה ביחס לשנת הלימודים הקרובה כדי להביא לשינוי החלטתנו. 28. זאת ועוד, ואולי זה העיקר לצורך ענייננו: מעיון בנתונים שהציגה המדינה עולה כי קיים הבדל ניכר, מבחינה כמותית, בין היקפה של מערכת החינוך החרדי לבין היקפה של מערכת החינוך הממלכתי-דתי ברשויות המקומיות בהן יוחל בביצוע הרפורמה. מתוך הנתונים עולה התמונה הבאה: בשלב הראשון צפויה הרפורמה לחול על 35 רשויות מקומיות שקיבלו על עצמן באופן וולונטרי את ההחלה האמורה. ברשויות הללו מצויים כ-320 מוסדות חינוך השייכים לזרם הממלכתי ולזרם הממלכתי-דתי. ב-12 רשויות מתוך ה-35 קיימים גם מוסדות חינוך השייכים לזרם החינוך החרדי אך ברוב המכריע של רשויות אלה מצויים רק מוסד חינוך אחד או שניים השייך לזרם זה ורק בשתי רשויות (אופקים ובית-שמש) מצוי מספר גדול יותר של מוסדות. בסך הכל מדובר ב-24 מוסדות חינוך השייכים לזרם החינוך החרדי וכולם, למעט אחד, הם בתי ספר יסודיים. לעומת זאת, מספר מוסדות החינוך השייכים לזרם הממלכתי-דתי עומד על כ-80 מוסדות בכ- 28 רשויות מקומיות ומצויים בהם בתי ספר בכל הרמות (יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה). ניתוח הנתונים האמורים מלמד על הפער הגדול, מבחינה כמותית, בין מערכות החינוך השונות ופער זה מצדיק התייחסות שונה. בנתונים האמורים יש גם כדי להשמיט את הבסיס מתחת לחשש שהביע בא-כוחה של המפד"ל מפני עזיבתם של תלמידים את מוסדות החינוך הממלכתי-דתי על מנת לעבור למוסדות החינוך החרדי. סיכוייו של תרחיש זה להתממש הם נמוכים וקלושים ביותר, בין היתר, משום שבמרבית הרשויות האמורות אין כלל מוסדות חינוך השייכים לזרם החינוך החרדי ואף משום שברשויות בהן בכל זאת קיימים מוסדות כאמור, מדובר בבתי ספר יסודיים בלבד, והם מועטים וקטנים. בנסיבות אלה אין לדבר ברצינות על תנועה משמעותית מהחינוך הממלכתי-דתי למוסדות החינוך החרדי. 29. לסיכום, נראה כי החלטת המדינה להחיל בשנת הלימודים הקרובה את מסקנות דו"ח דוברת על מוסדות החינוך הממלכתיים והממלכתיים-דתיים בלבד ברשויות המקומיות בהן יוחל ביישום הרפורמה אינה בלתי סבירה בנסיבות הקיימות לעת הזו ומכל מקום, אין בכך כדי להשפיע על מסקנתנו באשר לביטולו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני. אשר על כן, העתירות נדחות. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המישנה לנשיא מ' חשין: אני מסכים. המישנה לנשיא לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ט"ז באב התשס"ה (21.8.2005). ה נ ש י א המישנה לנשיא ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05003060_N17.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il