מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. יעקב כהן

פסק-דין בתיק ע"א 5419/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5419/11 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: מגדל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב והמערער בערעור שכנגד: יעקב כהן ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.10.2008 שניתנה על ידי כב' השופטת צ' ברון ועל פסק דין מיום 24.05.2011 שניתן על ידי כב' השופטת ד' גנות בת"א 1329/05 תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשע"ג (03.12.12) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד יורם קמין בשם המשיב והמערער שכנגד: עו"ד צחי הורוביץ פסק-דין ערעור וערעור שכנגד על החלטתו מיום 7.10.2008 ופסק דינו מיום 24.5.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתנו בת"א 1329/05. 1. המערערת בערעור העיקרי, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת), נתבעה על-ידי המשיב בערעור הנ"ל (להלן: התובע) בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב ושהתרחשה ביום 6.2.2004. הנתבעת כפרה בחבותה לפיצוי התובע, הן בשל העדר חבות (נטען כי תעודת ביטוח החובה לא שולמה מעולם) והן נוכח הטענה כי התובע היה זה שנהג ברכב חרף העובדה שרישיון הנהיגה שלו נשלל. התובע, מצידו, טען כי בידו תעודת ביטוח חובה שעליה חותמת בנק המעידה על תשלום הפרמיה וכי מי שנהג ברכב היה בנו יוסף (להלן: יוסף). 2. בית המשפט המחוזי החליט על פיצול הדיון ודן תחילה בטענות הנתבעת לענין עצם חבותה. ביום 7.10.2007 ניתן על-ידי כב' השופטת צ' ברון "פסק דין חלקי בשאלת האחריות" (שאינו אלא "החלטה אחרת"), בגדרו נקבע כי הנתבעת חייבת לפצות את התובע. נפסק, כי על אף ספקות מסוימים, יש משקל לגירסת התובע בענין זהות הנהג וגירסתו סבירה יותר מגירסת הנתבעת. עוד נקבע, כי התובע החזיק בפוליסת ביטוח חובה תקפה ביום התאונה, על אף קיומם של סימני שאלה באשר לאותנטיות של חותמת התשלום שהוטבעה על התעודה. בקשת רשות ערעור שהגישה הנתבעת על ההחלטה הנ"ל נדחתה, ללא שנדונה לגופה (רע"א 9875/08). 3. לאחר שנקבעה חבות הנתבעת, בחן בית המשפט המחוזי (הפעם בפני כב' השופטת ד' גנות) את טענות הצדדים לענין שיעור הנזק וסכומי הפיצוי. בגדר בירור התביעה מינה בית המשפט חמישה מומחים רפואיים, ובסופו של דבר מצא כי נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת של התובע עומדת על 52.6%, וזה גם שיעור הנכות התפקודית. בית המשפט פסק (ביום 24.5.2011) כי תביעת התובע "נבלעת" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי שהוא מקבל בגין נכות כללית. משנקבע כך, נדחתה התביעה והתובע חויב בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה בסך 30,000 ש"ח. על אף התוצאה האמורה, בית המשפט לא הורה על השבת הסכומים שהתובע קיבל כתשלומים תכופים (113,810 ש"ח ליום פסק הדין), מבלי שנימק מדוע נמנע מלהורות על ההשבה שלכאורה התחייבה מהתוצאה שאליה הגיע. יצויין, כי בית המשפט ציין שוב ושוב כי התובע הותיר עליו רושם לא מהימן ואף ראה לקבוע כי "התובע אינו אדם ישר והאמת אינה נר לרגליו" (עמ' 10 לפסק הדין). 4. שני הצדדים ערערו על פסק הדין. הנתבעת ערערה הן על החלטת השופטת צ' ברון שקבעה את חבותה לפצות את התובע והן על כך שבית המשפט נמנע מלהורות לתובע להשיב את התשלומים התכופים. התובע מצידו ערעור על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו והדגיש במיוחד את כושר ההשתכרות המשמעותי שלו כנגר אומן, שלא בא לידי ביטוי בפסיקת הפיצויים. 5. במהלך הדיון בערעור הסכים בא-כוח הנתבעת, בהגינותו, להמלצתנו בנסיבות, שגם אם יתקבל הערעור בסוגיית החבות, לא תפעל הנתבעת להשבת התשלומים התכופים ששולמו לתובע. דיון והכרעה 6. כידוע, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אלא שבמקרה דנן הגענו לכלל מסקנה, כי תוצאת ההחלטה מיום 7.10.2007 אינה מתיישבת עם הראיות עד כי אין מנוס מביטולה. במקרה דנן חברו להם יחד מספר רב יחסית של תמיהות וסימני שאלה, הן בדבר תוקף פוליסת הביטוח והן בדבר זהות הנוהג ברכב, ולא היה די בעדויות התובע ועדיו, שלא נסמכו על ראיות אובייקטיביות או מסמכים מפורשים, כדי להטות את הכף. לא זו אף זו – בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לחלק משמעותי של הראיות המצביע, בסבירות לא מבוטלת, על כך שתעודת ביטוח החובה היתה מזויפת בכל הנוגע לחותמת הבנק המעידה, לכאורה, על התשלום. התובע העיד לעניין זה, כי שילם את התעודה במזומן בסעיף בנק דיסקונט ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. לתמיכה בעדותו זימן התובע עדים שהעידו על כך ששילמו לו במזומן תמורת עבודה שביצע, כך שהיה בידו סכום במזומן שאפשר לו לשלם עבור ביטוח החובה. יודגש עם זאת, שעל עצם התשלום בבנק העיד התובע לבדו. מנגד, הציגה הנתבעת שורה של נתונים המצביעים על כך שהתשלום לא בוצע כלל. בראש ובראשונה מדובר בעדות מר עופר קזאז, עובד מחלקת פניות הציבור בבנק דיסקונט, שעל פיה חותמת הבנק המופיעה על-גבי תעודת הביטוח נושאת את שם הסניף (בן-יהודה) אך מופיע עליה מספר של סניף אחר (143 או 145, בעוד שסניף בן-יהודה הוא סניף מספר 19). מדובר בנתון בעל משמעות, שמצביע על כך שהחותמת אינה אותנטית. בית המשפט המחוזי כלל לא התמודד עם הנתון האמור. בנוסף העיד מר קזאז, כי אמורה להיות זהות בין הספרות בצד ימין של החותמת לבין הצד השמאלי, ואילו בחותמת הנדונה קיימות 4 ספרות בצד ימין ובצד שמאל רק 3 ספרות. מעבר לכך העיד עובד הבנק, כי מבדיקה שערך מצא, שלא התקבל בסניף בן-יהודה סכום של 2,150 ש"ח בתאריכים הרלבנטיים (והסכום האמור גם לא התקבל בסניף 143 או בסניף 145). בנוסף, הציגה הנתבעת את עדותה של עובדת הנתבעת הגב' דוידוביץ', שהעידה שלא התקבל אצל הנתבעת כל תשלום עבור הפוליסה הנדונה וגם לא התקבל אצלה ספח המעיד על תשלום. עוד ייאמר, כי על אף שלאחר התאונה ביקשה סוכנת הביטוח של התובע לבטל את ביטוח החובה, התובע לא פעל לקבל את ההחזר הכספי שהגיע לו (כ-1,000 ש"ח), והתנהלות זו מחזקת את המסקנה לפיה כלל לא היה מה לבטל, במיוחד שהתובע היה פושט רגל ובודאי נזקק לכל סכום כסף, כך שניתן היה לצפות שיממש את זכותו לקבלת החזר כספי. במצב דברים זה, נדמה כי עלה בידי הנתבעת להציג ראיות שמשקלן המצטבר מטה את הכף, כשמולן מצויה אך עדות בעל-פה של בעל דין מעוניין (העובדה שהתובע קיבל לידיו מסוכנת הביטוח שלו טופס של תעודת חובה אינה מוכיחה דבר לענין תשלום הפרמיה). 7. לכל האמור יש להוסיף את התמיהות הקשות והמטרידות בשאלת זהות הנהג. כזכור, לתובע לא היה באותה עת רשיון נהיגה בר-תוקף. מכאן גירסתו לפיה בנו יוסף היה הנהג. אלא שעל אף שלחזית הרכב נגרם בתאונה נזק קשה – יוסף כלל לא נפצע, ודווקא התובע, שטען שישב מאחור, נפגע קשות בראשו. לא זו אף זו – יוסף כלל לא הגיע לבית חולים והוא לא נראה על-ידי אחרים בזירת התאונה (לטענת יוסף, הוא התרחק מהמקום כדי לחפש גרר, טענה בעייתית נוכח פציעתו הקשה של אביו ונוכח האפשרות לאתר גרר באמצעות טלפון נייד). 8. המשמעות הכוללת של הנתונים שפורטו לעיל, שכנגדה עומדות אך עדויות בעל-פה של עדים מעוניינים, אינה יכולה להביא למסקנה שאליה הגיע בית המשפט בהחלטה שקבעה את חבות הנתבעת. לפיכך, אף כי אין דרכנו להתערב בממצאי עובדה, סברנו כי במקרה דנן מסקנת בית המשפט אינה מתיישבת עם הראיות עד כדי שראוי יהיה לשנותה. 9. התוצאה היא שמתקבל ערעור הנתבעת ונקבע כי לתובע לא היתה תעודת ביטוח חובה תקפה במועד התאונה. די בכך כדי לקבוע כי דין תביעתו היה להידחות, גם ללא שיהיה צורך לדון בערעורים על שיעור הנזק וגובה הפיצוי. למעלה מהדרוש יצויין לענין אחרון זה, כי גם אם היו נפסקים לתובע פיצויים בסכום גבוה יותר (למשל ברכיב של פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, נוכח הראיות על היותו בעל מקצוע מעולה), ובהתחשב בממצאי המהימנות הקשים בפסק הדין, היה זה בלתי סביר להגיע לסכום פיצוי, שבהינתן סכומי התשלומים התכופים (113,810 ש"ח) וגמלאות המוסד לביטוח לאומי (527,062 ש"ח), היה מותיר יתרה כלשהי לתשלום בפועל לתובע. 10. לסיכום: ערעור הנתבעת על ההחלטה מיום 7.10.2008 מתקבל ונקבע כי דין התביעה נגדה היה להידחות גם מהטעם שלא הוכח שלתובע היתה תעודת ביטוח תקפה. הערעור שכנגד שהגיש התובע נדחה. נוכח עמדת הנתבעת, התובע לא יחויב להשיב לה את התשלומים התכופים שקיבל. מובהר כי החיוב בהוצאות שהושת על התובע בפסק הדין מיום 24.5.2011 עומד בעינו. התובע יישא בשכר טרחת עורך דינה של הנתבעת בערעור בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התשע"ג (‏4.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11054190_L07.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il