קצין התגמולים נ. ראובן תדמור

פסק-דין בתיק רע"א 5412/99 בבית המשפט העליון רע"א 5412/99 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המבקש: קצין התגמולים נ ג ד המשיב: ראובן תדמור בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 4509/98 שניתן ביום 1.6.99 על ידי כבוד השופטים ש' פינקלמן, י' גריל וע' גרשון בשם המבקש: עו"ד מרים רובינשטיין בשם המשיב: עו"ד שרגא בלזר פסק-דין השופט ת' אור: 1. המשיב, ראובן תדמור (להלן: תדמור) לקה במהלך שירותו הצבאי במחלת הקרוהן, שהיא מחלת מעיים דלקתית כרונית. הוא תבע תגמולים מן המבקש, קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן, בהתאמה: קצין התגמולים וחוק הנכים) בטענה שהמחלה פרצה עקב שירותו הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתו, וועדת הערר לפי חוק הנכים (להלן: ועדת הערר) דחתה את עררו של תדמור על החלטת קצין התגמולים. תדמור ערער על החלטת וועדת הערר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, וזה קיבל את ערעורו וקבע ביום 1.6.99, כי מחלת הקרוהן של המשיב הוחמרה בשיעור 50% תוך ועקב שירותו בצה"ל. קצין התגמולים מבקש לערער על החלטה זו בפני בית משפט זה. הדיון בבקשה הועבר להרכב שלושה. אנו מחליטים לראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. 2. חוק הנכים קובע, כי חייל זכאי לתגמול על פיו אם מחלתו נגרמה או הוחמרה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. תדמור שירת בצה"ל, והמחלה פרצה ואובחנה אצלו כמה חודשים טרם שחרורו משירות הקבע שלו בצה"ל. המחלוקת היא, האם המחלה נגרמה עקב שירותו הצבאי. תדמור הביא לפני ועדת הערר חוות דעת של מומחה מטעמו, פרופ' רטן, אשר קבע כי מתקבל מאד על הדעת כי הדחק הקשה היה מנגנון ההדק שגרם להתפרצות המחלה אצל תדמור. לעומתו, המומחה מטעם קצין התגמולים, פרופ' עינת קבע, כי אין כל הוכחה כי קיים קשר סיבתי בין התפרצות או החמרת מחלת הקרוהן לבין השירות הצבאי. וועדת הערר דחתה את תביעתו של תדמור, וביום 4.6.98 קבעה כי עד עתה טרם נודע מהם הגורמים למחלת הקרוהן וכי לפיכך לא קיימת אסכולה רפואית התומכת בקשר בין המחלה לתנאים סביבתיים שמקורם בשירות הצבאי, בהתאם להלכת קליג'. 3. בית המשפט המחוזי, בדונו בערעורו של תדמור על החלטת ועדת הערר, קבע, כי למרות שלא הוכחה אסכולה רפואית, הרי תדמור זכאי לקבל תגמולים בשיעור של 50%, וזאת בשל העובדה שתצהירו של תדמור לפיו היה נתון בלחץ נפשי במהלך שירותו הצבאי, לא נסתר ע"י קצין התגמולים, ומתוך הפניה לפרשת יאיר עופר, בה קבע בית המשפט המחוזי קביעה דומה. פרשת עופר, יש לציין, נדונה גם בפנינו לאחרונה, בע"א 8119/98 קצין התגמולים נ' יאיר עופר (טרם פורסם), בו קיבלנו את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, והנימוקים בהם דחינו את החלטת בית המשפט המחוזי שם יפים אף למקרה דנן. מסקנתי הנה, גם במקרה זה, כי יש לקבל את הערעור, וכי אין להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות מחלת הקרוהן או החמרתה אצל תדמור לבין השירות הצבאי ומכיון שכך אין לתת תגמולים בשיעור כלשהוא לעותר. 4. ברע"א 2985/97, 8373/96 מאיר ואח' נ' קצין התגמולים ואח' (ניתן ביום 21.1.03, לא פורסם) (להלן: פרשת מאיר) עמדנו בהרחבה על עיקרי ההלכה המשפטית העוסקת בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין גרימת מחלה לבין השירות הצבאי. די אם נחזור כאן על עיקרי הדברים: "לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. שאלת אופן הוכחת קיומה של אסכולה רפואית נדונה בהרחבה ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529 (להלן: הלכת קליג'). [שם] הובהר..., כי על מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים (שם, בעמודים 539-538): ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה". 5. בהתאם להלכה המשפטית האמורה, יש לבחון במקרה הנוכחי האם התובע - תדמור - הוכיח את קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. חוות דעתו של המומחים השונים שהוצגו בפנינו בהליך זה - כמו בפרשות האחרונות בהם דנו במחלת הקרוהן בהקשר זה, ובכללם ועדת המומחים שמונתה על ידי בית משפט זה בפרשת מאיר - מובילה למסקנה כי מדע הרפואה ניצב כיום במצב של חוסר ידע מספק ביחס למחלת הקרוהן, ולא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים או נפשיים ספציפיים לבין התפרצות המחלה. למעשה, אף בית המשפט המחוזי הסיק כך. בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"ח(3) 326, 330, במקרה בו אין כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה, או שוללת אותו, הרי שדין התביעה לתגמולים להדחות. 6. חשוב לציין, כי הדרך בה נקט בית המשפט המחוזי, ולפיה גם בהעדר הוכחה לקיומו של קשר סיבתי ישיר, נקבע כי חלה החמרה במצבו של תדמור עקב שירותו הצבאי בהיקף של 50%, אינה עומדת בביקורת. אומנם, אופיו הסוציאלי של חוק הנכים גורם לכך שלעיתים בית המשפט ילך לקראתו של התובע תגמולים (ר', למשל, בפסקה 9 בפסק הדין בפרשת מאיר, וההפניה שם). אך אופיו הסוציאלי של החוק אינו מאפשר לבית המשפט לקבוע כי תובע זכאי ל-50% מתביעתו, שעה שלא עמד בנטל ההוכחה של תביעתו. לדעתי, אין מנוס מדחיית תביעת המשיב. 7. המשיב טען לפנינו, כי יש לדחות את בקשת הערעור בשל כך שהוגשה רק ב- 11.8.99, בעוד שפסק הדין הגיע לידי המערער ב- 2.6.99 ולפיכך חלפו 30 הימים הקבועים למבקש להגיש בקשת ערעור בהתאם לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 ולתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. אין בידינו לקבל טענה זו. תקנה 3 לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור) קובעת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לאחר 45 יום, והוראה זו גוברת, כמובן, על הוראות החוק הכלליות בנוגע לבקשת רשות ערעור. בנוסף, בתקופת הימים שהיו למערער להגיש את ערעורו חלה פגרת הקיץ, שאינה מובאת בחשבון הימים, בהתאם להוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו חלה גם במקרה דנן, למרות שנקבעו בו סדרי דין מיוחדים (דברי השופט גרוניס ברע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, טרם פורסם, היפים גם לענייננו). נוסיף עוד, שלו סברנו שהיה אחור מטעם המערער בהגשת הבקשה, נסיבות המקרה היו מצדיקות מתן ארכה להגשתה. 8. על סמך כל האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, והחלטתה של וועדת הערר תעמוד על כנה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כח' בניסן תשס"ג (30 באפריל 2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99054120_E05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il