חיה שימון נ. ברכה פלדמן

11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 54088-09-24 לפני: כבוד השופט יחיאל כשר המבקשת: חיה שימון נגד המשיבים: 1. ברכה פלדמן 2. עו"ד יאיר שופל, כונס הנכסים בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר), מיום 16.9.2024, ב-רע"א 18890-09-24, בנושא סעד זמני בשם המבקשת: עו"ד ערן פלס; עו"ד נתן אבהר בשם המשיבים: עו"ד יאיר שופל פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר), מיום 16.9.2024, ב-רע"א 18890-09-24, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט נ' מהנא), מיום 1.9.2024, ב-ת"א 56431-08-24, שדחתה את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני כנגד פינויה מהדירה בה היא מתגוררת עם ילדיה. רקע והליכים קודמים המבקשת, חיה שימון, ובן זוגה, אליהו שימון, רשומים בנסח הטאבו כבעלי הנכס שברחוב תחכמוני 27 ירושלים, בקומה השנייה והשלישית, הידוע כגוש 30069 חלקה 81 תת חלקה 6, כאשר המבקשת היא בעלת מחצית מהזכויות, ובן זוגה הוא הבעלים במחצית מהזכויות (להלן, בהתאמה: המבקשת, ו-בן זוגה של המבקשת). המבקשת ובן זוגה נקשרו בהסכם מכר הנושא את התאריך כ"ד אדר התשע"ח (ה-11.3.2018), במסגרתו מכרו "דירת מגורים" בשטח של 75 מ"ר, ומרפסת סוכה בשטח של 10 מ"ר מתוך הנכס האמור לעיל, למשיבה 1, ברכה טאוב, הידועה גם כברכה פלדמן, ולבן זוגה, יחזקאל טאוב (להלן, בהתאמה: הסכם המכר, הדירה, המשיבה, ו-בן זוגה של המשיבה). בסעיף 12 להסכם המכר נקבע, בין היתר, כי: "מוסכם על הצדדים כי בורר לעניין ההסכם זה הינו הרב יצחק מאיר בלסבלג וחתימה על הסכם זה כחתימה על שטר בורר כדין". בסעיף 13 להסכם המכר נקבע כי כל פעולה של אחד הקונים או של אחד המוכרים, בכל עניין הקשור בהסכם המכר, תחייב את הקונה השני או את המוכר השני (לפי העניין). בהמשך, נוכח מחלוקות שהתעוררו ביחס להסכם המכר, חתמו המשיבה ובן זוגה של המבקשת, על מסמך הנושא כותרת "הסכם בוררות" ותאריך ד' תשרי תשפ"ג (ה-29.9.2022), בפני הבורר הרב יצחק מאיר בלסבלג (להלן, ולהבדיל מסעיף הבוררות בהסכם המכר: הסכם הבוררות). יודגש כי המבקשת, כמו גם בן זוגה של המשיבה, אינם חתומים על הסכם הבוררות. בסיום הליך הבוררות בפני הרב בלסבלג ניתן פסק בוררות, הנושא את התאריך י"ד שבט תשפ"ג (ה-5.2.2023, להלן: פסק הבוררות). בדומה להסכם הבוררות, גם פסק הבוררות נוקב רק במשיבה ובבן זוגה של המבקשת, כצדדים להליך, לפסק הבוררות ולחיובים הקבועים בו. בפסק הבוררות נקבע כי על בן זוגה של המבקשת להעביר למשיבה "75 מ"ר מתוך קומת הרעפים בבנין נשוא הדיון, וכן לרשום את המטרים על שמה"; להשלים את שאר ההתחייבויות לפי הסכם המכר; ולשלם פיצויים על איחור במסירת הדירה. במסגרת פסק הבוררות נדחתה טענת בן זוגה של המבקשת לפיה יש צד ג' לעסקה. בהמשך לכך, נקבע בפסק הבוררות כי ככל שלבן זוגה של המבקשת יש הבנות עם צד ג' שאינו צד לבוררות, הוא רשאי לתבוע בהתאם, אך אין בכך כדי לעכב את ביצוע פסק הבוררות. בעקבות מתן פסק הבוררות הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק בורר, המשיב לבקשה זו, כפי שהוגשה, היה בן זוגה של המבקשת והוא בלבד (ת"א 25081-04-23). בהחלטתו מיום 16.5.2023, אישר בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת פ' נויבירט) את פסק הבוררות, "כנגד [בן זוגה של המבקשת]", תוך שנימק את אישור פסק הבוררות בכך שלא הוגשה בקשה לביטולו. בעקבות בקשות שהגישה המשיבה, נחתמה ביום 30.8.2023 פסיקתא שלפיה ממונה המשיב 2, עו"ד יאיר שופל, ככונס נכסים "על זכויותיו של הנתבע במקרקעין". משנחתמה הפסיקתא, פתחה המשיבה הליך הוצאה לפועל לשם פינוי הדירה (הוצל"פ (ירושלים) 508914-11-23), במסגרתו הורה הרשם ש' בר לב, בהחלטתו מיום 20.6.2024, כי יש לפנות את הדירה עד ליום 20.7.2024. גם הליך ההוצאה לפועל נפתח כנגד בן זוגה של המבקשת בלבד. בעקבות זאת, הגישה המבקשת, לרשם ההוצאה לפועל, בקשה לביטול צו הפינוי, במסגרתה טענה כי היא לא חתמה על הסכם הבוררות; היא לא הייתה חלק מהליך הבוררות; פסק הבוררות לא ניתן נגדה; ואף תיק ההוצאה לפועל לא נפתח נגדה. לטענתה, היא מתגוררת בדירה ומשכך אין לפנותה. רשם ההוצאה לפועל קבע, בהחלטותיו מיום 17.7.2024 ומיום 11.8.2024, כי הליך ההוצאה לפועל נפתח בעקבות הפסיקתא שנחתמה, אשר דינה כפסק דין, ואינה ניתנת לביטול על ידו. יחד עם זאת, הורה רשם ההוצאה לפועל כי יש להשהות את הליך הפינוי למשך 14 יום על מנת לאפשר פנייה לערכאה המתאימה, הן לעניין עיכוב הליכי הפינוי והן לעניין ביטול הפינוי. לאור החלטת ראש ההוצאה לפועל, הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 56431-08-24). בהחלטתו מיום 1.9.2024, בתום דיון שהתקיים בפניו (בלא חקירת מצהירים), קבע בית משפט השלום (השופט נ' מהנא) כי לא מתקיימים התנאים למתן צו מניעה זמני ועל כן דחה את הבקשה. בית המשפט ציין כי לא התרשם שהמבקשת לא ידעה על הליך הבוררות או על הליך אישור הבוררות בבית המשפט המחוזי, וכי בן זוגה של המבקשת ניהל את ההליך בשם שניהם. בית המשפט הדגיש כי בסעיף 12 להסכם המכר, עליו חתמה המבקשת, נקבע כי חתימה על הסכם המכר מהווה חתימה על שטר בוררות כדין. בנוסף, נקבע בהסכם המכר כי כל פעולה של בן זוגה תחייב גם אותה (וכן להיפך). על כן, קבע בית המשפט כי לא נראה שלמבקשת עילת תביעה מוצקה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הפסיקה הכירה בכך שמעשה בית דין חל גם על בעלי דין וגם על חליפיהם וצדדים קרובים. בנוסף, לשיטתו של בית משפט השלום, מתן צו זמני, בשלב זה, לאחר שניתן פסק בוררות, אושר הפסק בבית המשפט המחוזי, ונפתח תיק הוצאה לפועל, תגרום למשיבה נזק גדול לאין ערוך מהנזק שייגרם למבקשת. זאת כיוון שהמבקשת לא תיוותר בלא קורת גג, שכן יש לחלק את הדירה לשני חלקים ולמסור למשיבה חזקה רק בחלק מהדירה, בהיקף של 75 מ"ר. עוד הוסיף בית המשפט כי בהחלטה בבקשה למתן סעד זמני יש לשקול האם הבקשה הוגשה בתום לב ובניקיון כפיים, ובענייננו, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, והתכחשות להתחייבויותיה של המבקשת. להשלמת התמונה יצוין כי, ביני לביני, הגישה המבקשת כתב תביעה במסגרת ההליך העיקרי בבית משפט השלום, בו עתרה לסעד הצהרתי לפיו אין לפנותה מכוח פסק הבוררות והפסיקתא שניתנו נגד בן זוגה, וכן עתרה לפיצוי כספי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לה (לטענתה). המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי בירושלים. לצד זאת, הגישה המבקשת בקשה לסעד ארעי. בהחלטתו מיום 10.9.2024, הורה בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) על מתן צו ארעי המעכב את ביצוע צו הפינוי ביחס למבקשת ולילדיה הקטינים. בהמשך, בהחלטתו מיום 16.9.2024, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ת' בר-אשר) את בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתגובה, וביטל את הסעד הארעי. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי מתן סעדים זמניים נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולכן, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות אלו, למעט כשהדבר דרוש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך. לשיטתו, לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום, ולא נדרשת התערבות למניעת עוול או נזק בלתי הפיך, ואדרבה, המשיבה היא שסובלת מנזק מתמשך והגיעה העת שהחזקה בדירה תימסר לידיה. עוד ציין בית המשפט כי הסכם המכר נחתם בין המבקשת ובן זוגה לבין המשיבה ובן זוגה, וכי בסעיף 12 להסכם המכר נקבע כי חתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על שטר בוררות, כך שהמבקשת אינה יכולה להתנער מתוצאת הבוררות בפני הבורר עליו הסכימה בהסכם המכר. בית המשפט הוסיף וציין כי לפי סעיף 13 להסכם המכר כל פעולה של מי מהמוכרים תחייב את המוכר האחר, ועל כן יש ממש במסקנת בית משפט השלום כי ניסיונה של המבקשת להתנער ממחויבויותיה מכוח הסכם המכר אינו בתום לב. השתלשלות ההליך לפניי על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2024 הגישה המבקשת את בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשת סבורה כי נגרם לה עיוות דין חמור, שסופו נזק בלתי הפיך בדמות פינויה מדירת מגוריה יחד עם ילדיה הקטנים. בבקשתה, מדגישה המבקשת כי אין לה דירת מגורים נוספת, כך שברי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, בניגוד לקביעת הערכאות מטה. המבקשת טוענת כי היא לא ידעה על קיומם של הליכי הבוררות וההליכים המשפטיים, ופסק הבוררות, שהיא לא הייתה צד לו, נוגע רק לזכויות של בן זוגה, ולא לזכויותיה שלה בדירה. יתרה מזאת, גם לפי הפסיקתא שנחתמה, הכונס התמנה ככונס נכסים רק על זכויותיו של בן זוגה ולא על זכויותיה שלה. לטענתה של המבקשת, יש לברר את כלל הטענות הללו במסגרת ההליך העיקרי, ולא לדחותן ללא שמיעת ראיות במסגרת בקשה לסעד זמני. עוד מטעימה המבקשת כי גם תיק ההוצאה לפועל נפתח נגד בן זוגה בלבד, ולא נגדה, וכי רק במקרה היא גילתה על הליך הפינוי, ובעקבות כך גילתה בדיעבד על ההליכים שהתנהלו בין המשיבה והכונס לבין בן זוגה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי הערכאות מטה טעו בקביעתן כי בן זוגה ניהל את ההליכים גם בשמה וכי היא לא הניחה תשתית עובדתית לכאורית לכך שלא ידעה על ההליכים. זאת, כיוון שדי בכך ששמה אינה מוזכר בהליכים האמורים, כדי להוות תשתית עובדתית לכאורית כי לא ידעה אודותם. לגוף המחלוקת, טוענת המבקשת כי לפי הסכם המכר עליה להעביר דירה עתידית שתיבנה לאחר קבלת היתר בניה מתאים, אשר טרם התקבל, וכי המשיבה אף לא השלימה את תשלום התמורה החוזית. עם הגשת בקשת הרשות לערער הוריתי, בהחלטתי מיום 19.9.2024, על מתן צו ארעי לפיו אין לפנות את המבקשת ואת ילדיה מהדירה עד למתן החלטה אחרת, והוריתי למשיבים להשיב לבקשת הרשות לערער. בתשובתם, טענו המשיבה והכונס (להלן ולעיל, יחד: המשיבים), כי הכרעות הערכאות מטה נטועות בעובדות המקרה, אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכלל לא נגרם עיוות דין, כך שאין מקום למתן רשות לערער. בנוסף, לטענתם של המשיבים, סעדים זמניים נתונים לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ולכן, למעט מקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם, אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות בעניין סעדים זמניים. עוד מדגישים המשיבים כי המבקשת עושה שימוש ציני בהליכי משפט, וכי הבקשה לסעד זמני הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב, וכי יש לשקול זאת במסגרת הבקשה לסעד זמני. לגוף העניין, טוענים המשיבים, כי על פי ההלכה הפסוקה, כאשר יש זהות אינטרסים בין בעלי דין בבוררות לבין צד נוסף הקשור לסכסוך, הרי שהבוררות תחול גם על אותו צד קרוב, אף אם אינו חתום על הסכם הבוררות, ולא השתתף בבוררות. לטענתם, המבקשת ובן זוגה הסכימו לאחר פסק הבוררות כי יקיימו אותו, ורק ביקשו לדחות, שוב ושוב, את המסירה של הדירה (במשמעות הסכם המכר), מבלי שהעלו טענות כנגד פסק הבוררות ותוקפו. לטענת המשיבים, המבקשת כלל לא הוכיחה כי ייגרם לה נזק אם לא יינתן הסעד הזמני. כך, לטענתם, הנכס שמתוכו נמכרו למשיבה 75 מ"ר, משתרע על שטח גדול יותר, כך שבידי המבקשת יוותרו שטחים המאפשרים לה מגורים בכבוד. בהקשר זה מציינים המשיבים כי במסגרת המשא ומתן שנוהל עם בן זוגה של המבקשת, נחתם הסכם המחלק בעין את הדירה בכללותה, בין הצדדים, כך שהמשיבה תקבל את זכויותיה בדירה, ואילו שאר השטח, למעלה ממאה מ"ר, יוותר בידי המבקשת ובן זוגה, וכי בין שני חלקי הדירה ייבנה קיר חוצץ. ביחס לכך, טוענים המשיבים כי בהתאם לסעיף 13 להסכם המכר, חתימה של המבקשת או בן זוגה על מסמך הקשור בהסכם המכר, תחייב גם את השני, ועל כן הסכם זה שנכרת עם בן זוגה של המבקשת מחייב גם אותה. עוד טוענים המשיבים כי למבקשת דירה נוספת בבניין, שלא נמכרה, וגם בה היא יכולה להתגורר. לחילופין, לטענת המשיבים, ככל שלא תדחה בקשתה של המבקשת על הסף, הרי שעליה לשטוח את טענותיה בפני הבורר המוסכם, ועל כן יש להורות על עיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המבקשת (בהסכמת המשיבים) ביקשה להגיש תגובה לתשובת המשיבים, ונעניתי לבקשה זו. בתגובתה, חזרה המבקשת על טענותיה, הכחישה כי בידיה חלופות מגורים נוספות, והוסיפה כי היא מוכנה שיעוכבו ההליכים עד לבירור המחלוקת בהליך בוררות, בכפוף לכך שהליך הבוררות יתנהל אצל שופט בדימוס. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמפורט להלן, החלטתי לקבל את הבקשה ואת הערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. ענייננו בבקשה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", על החלטה בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים. כידוע, בהחלטות מסוג זה על המבקש לעמוד באמת המידה החלה על בקשות למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", כלומר עליו להראות כי בקשתו מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כי דחייתה תגרום לעיוות דין; בנוסף, על המבקש לעמוד באמת המידה החלה ביחס לערעור על החלטות בעניין סעדים זמניים, שלפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות בעניין סעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 5033/24 אליהו שיווק בע"מ נ'JIN NOU INTERNATIONAL TRADING COMPANY LIMITED, פסקה 20 והאסמכתאות שם (15.8.2024)). הנני סבור כי נסיבות העניין דנן עומדות במבחן הכפול עליו עמדתי לעיל, וכי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. להלן נימוקיי. כידוע, בעל דין המבקש סעד זמני נדרש להצביע על התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויי תביעתו טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי; וראו מיני רבים: רע"א 1815/24 חן נ' לייבל אפשטיין, פסקה 9 (28.5.2024)). בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" – ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר יש להקל עם דרישת מאזן הנוחות, ולהיפך; הפסיקה הוסיפה וקבעה כי לשיקול מאזן הנוחות ניתן מעמד בכורה (רע"א 23017-09-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' טוויל, פסקה 9 (17.11.2024)). אשר למאזן הנוחות – לשיטתי, שגו הערכאות מטה בקביעתן כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. בהלכה הפסוקה נקבע כי כאשר הסעד הזמני המבוקש נועד לעכב פינוי של דירת מגורים, הנטייה, ככלל, היא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, אם כי אין פירוש הדבר כי יש להיעתר לכל בקשה לסעד זמני שעניינו עיכוב פינוי של דירת מגורים, וברי כי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ראו למשל: רע"א 5602/24 זיו נ' עו"ד גונן קסטנבאום בתפקידו ככונס על זכויות החייבת בנכס (28.7.2024)). בעניין שבפניי, אין חולק שהמבקשת גרה בדירה נושא הסכסוך במשך תקופה ממושכת, ולמבקשת ילדים קטינים הגרים עמה (ועם בן זוגה) בדירה זו. הסעד לו עותרת המבקשת בתביעתה העיקרית הוא סעד הצהרתי שלפיו לא יוכלו המשיבים לפנותה מהדירה מכוח פסק הבוררות והפסיקתא שניתנו נגד בן זוגה. נסיבותיו של המקרה דנן נראות על כן, על פניהן, כמתאימות לכלל המקובל לעניין פינוי מדירת מגורים. על מנת להתמודד עם האמור, טענו המשיבים, הן בפני הערכאות מטה והן במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, כי למבקשת פתרונות דיור חלופיים, בין בדמות שימוש בשטח הדירה שאינו כלול במסגרת השטח של 75 מ"ר מושא הסכם המכר, ובין בדמות דירה חלופית. ברם, ספק אם טענות אלו עוגנו בתשתית ראייתית, גם ברמה הפחותה הנדרשת לצרכי הכרעה בצו זמני. כך, פיצולה של דירה אחת לשתי יחידות דיור נפרדות מעוררת שאלות נכבדות במישור החוקיות וזאת בנוסף לשאלות בדבר יישום "בשטח" – וספק בעיניי האם הייתה בפני הערכאות קמא תשתית עובדתית ולו לכאורית בעניין זה. בדומה, לא הובאו ראיות מספקות בדבר דירת מגורים פנויה נוספת שבידיה של המבקשת (שקיומה מוכחש נמרצות על ידי המבקשת). זאת, עוד לפני שבוחנים את השאלה עד כמה קיומה של חלופת דיור, אף בהנחה שקיימת כזו (קרי – שהמבקשת לא תמצא עצמה "דרת רחוב"), מקהה את עוקצו של פינוי אם וילדיה מהדירה המהווה בפועל את מרכז חייהם. אשר לסיכויי תביעתה של המבקשת – גם כאן סבורני כי שגו הערכאות מטה. עובדות היסוד העולות מהחומר שבפניי הן אלו: הסכם המכר נכרת אכן אל מול המבקשת ובן זוגה, ביחד ולחוד. למרות זאת, הסכימה המשיבה לחתום על הסכם בוררות אל מול בן זוגה של המבקשת בלבד (ודוק: אין מדובר בהסכם בוררות שגם המבקשת נקובה כצד לו ובן זוגה חותם במקומה, אלא מסמך שהצדדים לו, כקבוע בו במפורש, הם המשיבה ובן זוגה של המבקשת בלבד); לא מצויה אסמכתה כלשהי המלמדת כי המבקשת הייתה, באופן כלשהו, צד להליך הבוררות; פסק הבוררות ניתן, כקבוע בכותרתו, במחלוקת בין המשיבה לבין בן זוגה של המבקשת; בגוף פסק הבוררות קבועות הוראות אופרטיביות המופנות לבן זוגה של המבקשת (ואליו בלבד) ומתייחסות לטענות שהעלה בפני הבורר בן זוגה של המבקשת (והוא בלבד); הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה על ידי המשיבה כנגד בן זוגה של המבקשת (וכנגדו בלבד); ממילא גם פסק הבוררות שאושר הינו פסק בין המשיבה לבין בן זוגה של המבקשת; הפסיקתא שניתנה על ידי בית המשפט, לבקשתה של המבקשת, ניתנה כנגד בן זוגה של המבקשת וכונס הנכסים שמונה במסגרתו מונה "ככונס נכסים על זכויותיו של הנתבע [כמוגדר בראש הפסיקתא – בן זוגה של המבקשת – י' כ'] במקרקעין הידועים כגוש...". תביעתה של המבקשת, בתיק העיקרי שבבית משפט השלום, הינה למתן צו הצהרתי לפיו, לאור האמור לעיל, המשיבים אינם יכולים לפנותה על בסיס פסק הבוררות והפסיקתא, שניתנו כנגד בן זוגה. זה המקום להעיר כי המצב בו המבקשת היא שנאלצה, בעקבות החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, ליזום את ההליך בבית המשפט קמא ולעתור לסעד זמני במסגרתו, אין בה כדי להכריע, בהכרח, כי נטל ההוכחה במסגרת ההליך יהיה מוטל דווקא עליה (הואיל והדיון במסגרת החלטתי זו עניינו בהערכת סיכויי הצלחה בלבד, אמנע מלהביע עמדה בשאלה זו). מכל מקום, המצב הוא שהמשיבים הם שטוענים כי למרות שפסק הבוררות, פסק הדין המאשר אותו, הפסיקתא שניתנה (לרבות הגדרת סמכויותיו של הכונס), והליך ההוצאה לפועל שנפתח, כולם נוגעים לבן זוגה של המבקשת ולו בלבד, עדיין הינם תקפים ומחייבים גם כלפי המבקשת וזכויותיה. נראה כי הבסיס העיקרי לכך, בהחלטות בתי המשפט קמא ובטיעוניהם של המשיבים, הינו בדוקטרינה המשפטית בדבר תחולת מעשה בית דין, בנסיבות מסוימות, גם על מי שלא היו צד להליך המשפטי. אלא שהחלתה של הדוקטרינה המשפטית הנ"ל על נסיבות העניין דנן, ובאופן המבוקש, כרוכה בהתגברות על אתגרים שאינם קלים: ראשית – הדוקטרינה המשפטית בה עסקינן מהווה חריג לכלל לפיו מעשה בית דין יחול רק על הצדדים להליך, כאשר נטל ההוכחה לכך שהתקיימו הנסיבות המצדיקות זאת הוא על הטוען (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 369 (1991)); שנית – תנאי להחלתה של הדוקטרינה, בנסיבות מסוג הנסיבות דנן, הינה ידיעתו של מי שמבקשים להחיל עליו את מעשה בית הדין, על ההליך במסגרתו ניתן הפסק. בנסיבות דנן, הדבר מוכחש נמרצות על ידי המבקשת ובשלב זה לא התקיים ברור עובדתי ולו לכאורי בעניין זה; שלישית – העובדות בעניין דנן הינן, לכאורה, שהמשיבה היא שבחרה להתקשר בהסכם בוררות עם בן זוגה של המבקשת בלבד, לנהל הליכי בוררות מול בן זוגה של המבקשת בלבד, לאשר את פסק הבוררות מול בן זוגה של המבקשת בלבד ולפתוח תיק הוצאה לפועל כנגד בן זוגה של המבקשת בלבד. כל זאת עשתה המשיבה כשהיא מודעת היטב לקיומה של המבקשת ולזכויותיה בדירה. נסיבות אלו אינן מקלות על עמדתם של המשיבים. רביעית – אף אם מניחים שיעלה בידם של המשיבים לדלג מעל כל המשוכות דלעיל, נותר יהיה עדיין לקבוע האם ניתן לראות את הצווים האופרטיביים שניתנו כנגד בן זוגה של המבקשת כמופנים גם כלפי המבקשת וזכויותיה או שמא רק שפסק הבוררות מחייב אותה כ-"השתק פלוגתא" בהליך שעוד יש לנהל מול המבקשת ישירות. מהטעם שכבר הובהר, אמנע מלקבוע קביעות לגבי האמור לעיל ואסתפק בלציין שסיכוייהם של המשיבים לצאת וידם על העליונה, בהקשרים עליהם עמדתי לעיל (בכולם יחד), אינם כה גבוהים עד שיש בסיס לקבוע, לצורך הכרעה בבקשה לצו זמני, שסיכויי ההצלחה של המבקשת בתביעתה הינם נמוכים. טיעונים נוספים שנטענו על ידי המשיבים ושכנעו את בתי המשפט קמא, לעניין סיכויי התביעה, מפנים להוראות סעיפים 12 ו-13 להסכם המכר. להשקפתי (ואף כאן, לצורך הערכת סיכויי ההצלחה של תביעת המבקשת בלבד), ספק אם בטיעונים אלו יש כדי לשנות את התמונה: באשר לסעיף 12 להסכם המכר – כפי שכבר צוין, בסעיף זה הסכימו הצדדים, לרבות המבקשת, להביא את המחלוקות ביניהם להכרעה בבוררות בפני הרב בלסבלג. הוראה זו, על פניה, הייתה רלוונטית, לו המשיבה הייתה מבקשת לקיים את הבוררות אל מול המבקשת והמבקשת הייתה מסרבת לכך. ברם, כפי שכבר הודגש, אלו אינן הנסיבות דנן, והמשיבה הסכימה לחתום על הסכם בוררות, המאוחר בזמן להסכם המכר, עם בן זוגה של המבקשת ועמו בלבד. באשר לסעיף 13 להסכם המכר – סעיף זה קובע, בין היתר, אחריות ביחד ולחוד של המבקשת ובן זוגה בחיובי הסכם המכר. הסעיף גם קובע כי חתימתו של אחד מהם יש בה כדי לחייב גם את השני. סעיף זה מבסס ומחזק, על פניו, טענה לקרבת עניין, בהקשר הסכם המכר, בין המבקשת ובן זוגה. ברם, הסכם הבוררות, על פניו, לא נחזה להיות הסכם שהמבקשת צד לו, בהתבסס על כוחו של בן זוגה להתחייב בשמה, אלא הסכם עם בן זוגה של המבקשת בלבד (להבדיל, לדוגמה, ממצב בו הסכם הבוררות היה מנוסח כהסכם עם המבקשת ובן זוגה גם יחד ובן הזוג הוא שהיה חותם בשם שניהם). למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף אם בן זוגה של המבקשת היה מתיימר לפעול בשמה במסגרת ההליכים האמורים, ספק אם התניה שבסעיף 13 להסכם המכר חלה גם ניהול הליכי משפט והליכים בפני בורר (ראו והשוו: סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, בדבר הצורך בהרשאה מפורשת לשליחות ביחס להליכים בבית משפט, או בפני בורר; וכן רע"א 7602/22 אלעד ישראל מגורים החדשים בע"מ נ' נציגות הבית המשותף מרחוב זנגוויל 1 ירושלים, פסקה 21 (20.12.2022); ע"א 5466/97 עוזיאל – עו"ד כונס הנכסים של ערד נאות בנגב בע"מ נ' ש.א.ע. אבני ירושלים בע"מ, פ"ד נה(1) 305 (1999)). התמונה הינה, אפוא, שיכול שהוראת סעיף 13 להסכם המכר תמצא רלבנטית להכרעה בתביעה שהגישה המבקשת, אולם ההסתמכות על סעיף זה כדי להגיע לתוצאה הנטענת על ידי המשיבים, כרוכה באתגרים משפטיים ומצריכה ניתוח משפטי מעמיק, שלא נעשה עד כה והמתאים להכרעה במסגרת התיק העיקרי. טעם נוסף בהחלטותיהם של בתי המשפט קמא לדחיית בקשתה של המבקשת, נגע לתום ליבה ולשימוש לרעה בהליכי בית משפט. אין חולק כי טעם כאמור יכול להצדיק את דחייתה של בקשה למתן סעד זמני. ברם, עיון בהחלטות של בתי המשפט קמא מגלה שחוסר תום הלב מיוחס למבקשת בשל עצם עמדתה כי הליכי הבוררות ופסק הבוררות אינם מחייבים אותה. כשזהו הבסיס לטיעון בדבר חוסר תום לב, אין בו כדי להוסיף משקל מהותי לטיעונים בדבר סיכויי עמדתה של המבקשת להצליח בתביעה שהגישה. המשיבים מפנים גם למסמך שכותרתו "הסכם", נושא תאריך 5.5.2024, אשר עניינו חלוקה בפועל של הדירה, ואשר בו נחזה בן זוגה של המבקשת כמי שחותם על המסמך גם בשמה של המבקשת. כמו כן נטען כי המבקשת, לאחר תחילת הליכי ההוצאה לפועל וכאשר ידעה עליהם, לא טענה כי פסק הבוררות אינו מחייב אותה. טיעונים אלו בוודאי יתבררו במסגרת ההליך העיקרי ואין בהם כדי לשנות, מהותית, לעת הזאת, את הערכת סיכויי תביעתה של המבקשת להתקבל. בנסיבות כמפורט לעיל ראיתי לנכון, כפי שכבר צוין, ליתן למבקשת רשות לערער, לקבל את הערעור, כך שניתן בזאת צו זמני, המונע את פינויה של המבקשת מהדירה עד למתן פסק הדין בתביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום. ראיתי מקום לעשות כן הן משום שההנמקות שניתנו על ידי בתי המשפט קמא לעניין סיכויי התביעה להתקבל, נגעו לסוגיות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים (ובעיקר כוונתי לעניין תחולת מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך המשפטי), וכן משום שנראה כי פינויה של המבקשת מדירתה קודם להכרעה בטיעוניה עלול להיות בו משום עיוות דין. למען הסר ספק אוסיף ואדגיש כי האמור לעיל, בהחלטתי זו, לעניין סיכויי תביעתה של המבקשת להתקבל, הינו במישור הלכאורי בלבד ואינו מחייב את הערכאה הדיונית שתדון ותכריע בתביעה הנ"ל. יחיאל כשר שופט לאור קבלת הבקשה והערעור, הנני מחייב את המשיבים, יחד ולחוד, בנוסף להשבת סכומי ההוצאות ששולמו להם מכוח ההחלטות נשוא הבקשה שבפניי (ככל ששולמו), בתשלום הוצאות, למבקשת, בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ה (27 נובמבר 2024). תוקן היום, א' כסלו תשפ"ה (02 דצמבר 2024)